Taraxacum officinale – Dandelion – שינן רפואי

אני ממשיכה עם פרח אירופאי נפוץ ונחמד – השינן הרפואי.

השינן הרפואי נפוץ בכל אירופה ואסיה, בעיקר באזורים הממוזגים – אבל הובא ע"י האדם לשאר היבשות, וכיום הוא מצוי באזורים הממוזגים בכל היבשות.

באירופה הוא צמח-מדרכות ושולי דרכים, ושמו העממי: Dandelion. 

השם העממי מגיע משיבוש של השם הצרפתי – Dent-De-Lion – שמשמעותו "שן הארי". וכאן כמובן נוצר בלבול ענקי, כי יש צמח אחר, ששמו הלטיני הוא Leontodon – כלומר, שן הארי. לכן בעברית החליטו להשאר קרוב אך לשנות – וקראו לו שינן. 

בארץ גדל קרוב משפחה שלו – שינן עב-שורש – בעיקר באזורים הגבוהים יותר בהרים. הוא נראה כך: הפרח העלים והניצן בהחלט דומים לאלו של אחיו האירופאי: 

השינן שלנו קטן יותר – קוטר התפרחת שלו רק כ-2 ס"מ, בעוד תפרחת השינן האירופאי מגיעה ל-4 ס"מ, וכל הצמח קטן ונמוך – נדיר שיצמח לגובה של מעל 15 ס"מ, בעוד השינן הרפואי בד"כ צומח לגובה 40 ס"מ, ונמצאו פרטים אפילו בגובה 70 ס"מ!

השם הלטיני – Taraxacum – הוא גלגול של שם פרסי עתיק, שנלקח מספר רפואה פרסי מהמאה התשיעית לספירה. משמעותו: "עשב מריר". 

כמובן, שם זה מתחבר מיד למרור ולמררית – שגם הם ממשפחת המורכבים, וגם הם נראים דומים. 

 הצמח שימש למזון ולרפואה עבור המין האנושי לאורך הרבה שנים – לפחות בכל ההיסטוריה המתועדת. הוא מופיע אצל המצרים, היוונים והרומאים – ומצד שני, גם אצל הסינים. 

מסיבה זו יש לו הרבה שמות שמתעדים את התכונות השונות שלו. אפשר לקרוא אודות השמות הרבים בויקיפדיה. "שן הארי" נובע מהעלה שנראה (לדעת הקדמונים) כמו שן ארי, אבל בזכות הפרי – שהוא "סבא'לה" נחמד לא פחות מזה של הסביון – קוראים לו גם Blowball – כדור לנשיפה: 

שם אחר שלו: "Piss-a-bed" באנגלית או Pissenlit בצרפתית, מגיע בעקבות החומרים המשתנים הרבים שנמצאים בשורשים שלו. לכל הצמח היו שימושים רפואיים רבים – לבעיות עיכול, כבד וקיבה שונות.

את עלי השינן אוכלים – את הצעירים אפשר לאכול טריים, כתוספת לסלט, מהבוגרים יותר – מבשלים מרק או קציצות. טעמם – לפי הכתוב – מריר-עדין, ויש להם תכולה גבוהה של בטא-קרוטן, ויטמין C וברזל – אפילו יותר מלעלי תרד. גם את הניצנים היו מוסיפים לסלט.

בפרחים משתמשים כתוספת טעם למינים שונים של שיכר ויין – ואפילו מכינים מהם ריבות. לפעמים גם הפיקו מהם צבע צהוב-ירקרק לצביעת בגדים וכלים. 

ולגבעולים יש מוהל חלבי, שהיו מורחים אותו בתור דוחה יתושים (אם כי לא ברור עד כמה זה עבד). בקיצור – כל חלקי הצמח נוצלו לשימושים שונים.

בפראג פגשנו את השיננים ברוב המדשאות בעיר, לעתים מעורבים יחד עם פרחי חיננית רב-שנתית ויוצרים מרבדים נעימים לעין: 

ולפעמים ממש בסדקים בין בניינים למדרכות: 

את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/2017, פרט לשינן עב-השורש, שאותו צילמתי ביער אודם, בתאריך 31.10.2014

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!