שלושה פרחים מפראג

היום אני מספרת על שלושה פרחים מיוחדים שפגשתי בפראג. 

הראשון הוא פרח נהדר ממשפחת הרקפתיים, וכבר זמן רב רציתי לפגוש אחד ממיני הסוג הזה – בכור אביב. 

בכור אביב (Primula) הוא הסוג שעל שמו נקרא השם הלטיני של כל משפחת הרקפתיים (Primulaceae). יש כ-500 מינים שונים של בכור אביב ברוב חצי הכדור הצפוני – אצלינו הם לא פורחים. 

בכור האביב שפגשתי הוא Primula veris – משמעות השם הלטיני היא "בכור-אביב אביבי" – שזה בהחלט שם משעשע. 

והם נראים יפה על רקע הקברים בבית הקברות היהודי הישן. 

את המין הבא פגשתי בערוגה של נורית הלב

התקרבתי לבדוק אותו – הריח הסגיר מיד מה זה הצמח הזה: שום. אבל שום אחר מכל מה שהכרתי. 

זהו Allium paradoxum – תרגום השם הוא "שום מוזר" – וזה בהחלט שם הולם. 

כל פרח, לאחר הפריחה, הופך לבצלצול (או כמה בצלצולים) – וממנו הגבעול ממשיך, לפרח נוסף – שהופך לבצלצולים – וכן הלאה….  זה בהחלט מעניין לראות אותם. 

השום הזה פורח בר באיראן ובהרי הקווקז. באירופה הוא נמצא כצמח גינון, ולעתים פולש לטבע. 

את הפרח האחרון פגשתי על גבעת פטז'ין – ערוגה קטנה ופורחת בתכלת: 

זוהי פושקיניה – Puschkinia scilloides – השם המלא הוא פושקיניית בן-חצב, בגלל הדמיון הכללי לפרחי בן-חצב

הפושקיניה נקראת כך על שם פושקין – אבל לא על שם המשורר הרוסי הידוע, אלא על שם הברון אפולו מוסין-פושקין, שהיה כימאי ואספן צמחים בן המאה ה-18 והוביל משלחת איסוף צמחים להרי הקווקז. 

כלומר, גם הפושקיניה הזו היא בעצם מין מהרי הקווקז, ובאירופה היא צמח גינון בלבד. 

הפושקיניה בעבר נחשבה כבת משפחת השושניים, אך כשהמשפחה פוצלה – היא הועברה אל משפחת האספרגיים, תת-משפחת החצביים. 

את התמונות צלמתי בפראג, בתאריכים 4-8/4/17. 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

 

מודעות פרסומת

זעריר כוכבני – Asterolinon linum-stellatum

בעצם, תכננתי להציג ברצף את המרגנית הכחולה, המרגנית הכתומה – והפרח הזה. אבל היו לי סיבות (אחת שמחה ואחת עצובה) לרשימות נוספות, ולכן אני מגיעה אל הצמח הזה – הזעריר – רק היום.


  

במבט ראשון, זה נראה סתם עוד עשב. אבל אם תסתכלו בהגדלה – רצוי בהגדלה טובה – תראו את הפרח:

הפרח דומה מאד לפרחי המרגנית, רק שהצבע שלו לבן-שקוף, ויש לו עלי גביע בצורת כוכב. ממש מרגנית מיניאטורית.  בתמונה הבאה ניתן לראות (אם תגדילו את התמונה ותתאמצו) מרבד של פרחים אלה. 

זהו הזעריר הכוכבני – זעריר, בגלל שכל גודל הצמח הוא כחמישה ס"מ, והפרח גדלו מילימטר או שניים;
כוכבני – בגלל עלי הגביע הערוכים ככוכב.

 

בגלל הגודל – או יותר נכון, הקוטן שלו – ממש ממש קשה לצלם אותו. המצלמה מאבדת אותו מאד בקלות, והוא כזה קטן, שגם בעין רגילה אני לרוב לא שמה לב אליו. לכן הפעם הרשיתי לעצמי לצלם את הפרח אחוז בין 2 אצבעות: כמעט אפשר לקחת טביעת אצבע שלי מהתמונה הזו – ותראו כמה הזעריר אכן זעיר:

לפי המגדיר,  הזעריר הכוכבני נפוץ בכל הארץ! אבל הוא כזה פיצקלה, צמח נשמה – שפשוט לא רואים אותו…

  

בדרך כלל, פרח קטן שכזה ונחבא אל הכלים רומז לנו שהצמח החליט לא להסתמך על האבקה חיצונית – הוא אומר: אם אין אני לי – מי לי? ומבצע האבקה עצמית. אם מגיע בכל זאת חרק, הזעריר לא יסרב לו – אבל מראש הוא לא באמת מנסה למשוך אותם.

  

התמונות צולמו בהר שפנים, בתאריכים 24.4.2007 ו-16.4.2011 

  

יותר מתמיד, מומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

   

  

מרגנית השדה – Anagallis arvensis – זן כתום!

הפעם הראשונה שלי, היתה במרץ 2004, באחו בנימינה.  מצלמה דיגיטלית – עוד לא היתה לי אז…

  

נסענו אז לראות את סחלב הביצות, ופגשנו עוד הרבה פרחים מיוחדים ומעניינים. אחד מהם, היה קטן וחמוד – ונראה ממש כמו המרגנית התכולה שאותה אני מכירה מילדות – אבל הוא היה כתום.

זה מאד בלבל אותי. מעולם לא שמעתי על מרגנית בכתום! מבחינתי מרגנית = כחול! אז שאלתי בפורום שמירת טבע, ושם הסבירו לי ש"יש גם מרגניות גם בגוון שני"

 

מאז למדתי שבאמת יש למרגנית השדה – המרגנית המוכרת לנו – שני צבעים. הכחול המקסים והנפוץ, וגם כתום-אדמדם, שמופיע בעיקר באיזורים לחים יותר – למשל, במעינות (כמו נחל חזורי, או המעינות בהר קטע) או בגינות מושקות – גיסי מצא מקבץ מקסים ברחוב שלו, במודיעין – בנקודה שהתנקזו אליה מי השקיה של גינה.

עוד דבר שלמדתי מאז, הוא שהמרגנית הכתומה היא הזן הנפוץ באירופה ובארה"ב. שם יש יותר מים מאשר אצלינו, ולכן הכחולה נדירה יותר .

  

אבל כמו שרואים בתמונות, זה לא מפריע להן לצמוח זו ליד זו…

חברה שלי, דגגדול, טוענת שאם למרגנית הכחולה אנחנו קוראים "עין התכלת" – הלא לזו צריך לקרוא "עין הכְּתֶמֶת"

 

אבל את הדבר המרגש יותר גיליתי לפני שנתיים. היינו  אז בטיול בארה"ב, ושם צלמתי את המרגנית – את הזן הכתום. כשחיפשתי עליה מידע באנגלית, גיליתי ששמה האנגלי הוא Scarlet Pimpernel!
את הספר "סקרלט פימפרנל" של הברונית אורצ'י קראתי מזמן – עוד בתיכון, ומאד אהבתי אותו. מעולם לא חשבתי ולא ניסיתי לגלות מהו הפרח המסתורי הזה, מהו סקרלט פימפרנל – ולפתע, הנה הוא מולי!
ובאמת, בספר (בתרגום של רותי שמעוני), סר אנדרו פולקס מסביר למדמואזל דה טורניי:
"סקרלט פימפרנל, הלא הוא מרגנית השני, עלמתי. זהו שמו של פרח אנגלי צנוע הצומח בצידי הדרכים; אך זהו גם השם שנבחר  כדי להסתיר את זהותו של האמיץ והנפלא בגברי תבל, כדי להגדיל את סיכויי הצלחתו בביצוע המשימה הנעלה שנטל על עצמו."

girlkido כתבה לא מזמן רשימה מקסימה על תעלומת סקרלט פימפרנל מהבחינה האנושית. אני פתרתי אותה מהכיוון הבוטני!

התמונות צולמו –
בשמורת הסחלבים מאחורי חורשת טל, 5.3.2007
באחו בנימינה, 12.4.2008
ובשולי מחצבת חרייבה בכרמל, 19.4.2008 ובאופן מדהים גם 19.4.2011! נפלאות הגורל!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

מרגנית השדה – Anagallis arvensis

האביב לא מחכה, וגם אני רצה קדימה – סוף סוף אני מגיעה לאחד הפרחים הנפוצים והמקסימים בארצנו: מרגנית השדה. פרח בצבע כחול נפלא!

מרגנית השדה היא בת למשפחה מכובדת מאד: משפחת הרקפתיים.

לכאורה זה מוזר: אין דמיון מובהק במבנה הפרח של המרגנית והרקפת. אך למעשה, אחד המאפיינים העיקריים של משפחת הרקפתיים הוא, שהאבקנים מצויים מול כל עלה כותרת, ולא בין העלים. אפשר לראות את זה בתמונה הבאה: 

הפרח הזה הקסים אנשים רבים שהאמינו (בין היתר) כי המרגנית מפיגה צער. במאה הראשונה לספירה בוטנאי יווני בשם דיוסקורידס  נתן למרגנית את שמה –  אָנָגָלִיס – שמשמעותו "להצחיק" . זהו השם הלטיני שלה עד היום.

  

השם העממי שלו בארץ היה "עין התכלת" בעברית, ו"עין הגמל" בערבית.

ברל כצנלסון קרא למרגנית "עיני רחל" – לכבודה של רחל המשוררת יפת העיניים.

 

כשהפרח צעיר, צבעו כחול עז, והאבקה הצהובה בוהקת בראש האבקנים. כשהוא מזדקן – הוא דוהה.

המרגניות מתפשטות בקלות בצידי דרכים, ויוצרות מרבדים כחלחלים מקסימים. בחקלאות הן נחשבות "עשב רע" – אבל בשטחים הפתוחים, לפגוש מרבד שכזה – זה פשוט תענוג:

המרגנית נפתחת רק בימים יפים. אם עומד לרדת גשם – הפרח ייסגר. משום כך קראו לה גם "הברומטר של העניים" – שכן, מי שאין באפשרותו לבדוק את הברומטר – נאלץ להעזר במרגניות.

את רוב המידע כאן למדתי מספרו המקסים של פרופ. אמוץ דפני – פרחי סתיו וחורף

המרגנית מתחילה לפרוח בראשית החורף, אך ממשיכה גם עמוק לאביב, ובמקומות הקרים יותר – גם עד ראשית הקיץ.

התמונות צולמו בחודשים ינואר עד אפריל של השנים 2008-2011
בשרון, בכרמל ובהרי מירון…

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 השיר הזה מתבקש פה, נכון?

  ביום ראשון  (24.4.11) הקרוב ישנו אירוע למען שמירה על השטחים הפתוחים ברחובות – הפרטים בקישור, וכולם מוזמנים!

רקפת יוונית – Cyclamen coum – בשלג!

בשבת, כמו כל המדינה, עלינו לגולן.

אבל בעוד כולם עלו צפונה לחרמון – אנחנו נסענו לרכס בשנית. הגענו מספיק מוקדם להנות מהשלג, ובטיולנו פגשנו רקפות.

רקפות? רקפות כבר הצגתי, והן פורחות בכל הארץ. מה מיוחד ברקפות?
תסתכלו היטב. אילו לא הרקפות המצויות שפורחות בכל הארץ:

זוהי רקפת יוונית. ובשלג היא נראית מצוין  

לפעמים רק קצה-הכותרת שלה בולט מתוך השלג –

הרקפת היוונית קטנה יותר מהרקפת המצויה, והוורוד שלה תמיד עז. אין חילופי גוונים כמו ברקפת המצויה.

העלים שלה קטנים ועגלגלים יותר – ומקסימים גם הם.

בארץ היא גדלה רק בצפון – ברמת הגולן (ביער אודם, ברכס בשנית ובעוד מקומות) ובמירון – שם היא נדירה מאד. לפי הכתוב באנציקפולדיה של החי והצומח, הרקפת היוונית נפוצה למדי בחרמון, בגבהים 1300-1900 מטרים. אני מודה שלא בדקתי שם…

עלי הכותרת של הרקפת הזו כמעט עגולים, בניגוד לעלי הכותרת המאורכים של הרקפת המצויה. אם מסתכלים מלמעלה, זה נראה כמו שבשבת או מאוורר:

אבל הדבר הנפלא ביותר ברקפת היוונית, הוא איך היא פורחת מתוך השלג. כלומר, ראיתי וצלמתי רקפות יווניות גם ללא שלג. אבל… אין מה להשוות. השלג נותן להן זוהר נוסף.

הרקפת היוונית גדלה במקומות קרים, ונוטה להצמד לשורשי עצים. בעיקר אלונים. (או שהיא נצמדת לאלונים פשוט כי הם העץ הנפוץ בסביבתה?)

באיזורים בהם פורחת הרקפת ישנם גם טחבים רבים. ואז לפעמים נוצר סידור אומנותי שכזה, של רקפות, שלג וטחב:

גם הטחבים עצמם – בשילוב עם השלג – נראים נפלא

כל התמונות צולמו ברכס בשנית, 6.2.2010

כדאי מאד להגדיל את התמונות על מנת לראות את הרקפות Bigger than Life – פשוט מקליקים על התמונה ומקישים F11.

רקפת מצויה – Cyclamen persicum

 

 
יש לי עוד מה לכתוב על הנגב (ולא, לא שכחתי שאני עוד חייבת נופים ופרחים מיוסמיטי…) – ובינתיים, אנחנו מתקדמים אל האביב בצעדי ענק.
הרקפות כבר פורחות בהמוניהן! ביקרנו ביער לביא בגליל התחתון (ליד צומת גולני) – וכמויות הרקפות שם נפלאות.
 

 
אבל… לא כל כך בא לי לספר כל מיני עובדות על הרקפת. למי שרוצה עובדות רשמיות על הרקפת, אני ממליצה לפתוח ספר.
 

 
במקום זה – אני אספר אגדה:
 
מדוע יש רקפות לבנות ורקפות ורודות?
 
 
פעם כל הרקפות היו לבנות. לא היו רקפות ורודות. 
מספרים, שלפני שנים רבות, ארץ ישראל היתה ריקה מצמחיה. הגבעות היו חשופות – ללא עצים, פרחים או אפילו טחב על הסלעים.
ואז הגיע שר היער, והחליט למלא את הארץ בצמחיה. הוא הביא עימו שקים גדולים מלאים בזרעים, פקעות, בצלים, שתילים ונבטים – ויצא לעבודה.
 

 
יום שלם הוא עבד – שתל, זרע, טמן וכיסה. בערב הוא סיים, והסתכל בשמחה על מעשה ידיו להתפאר: חורשות עצים, בתות של צמחיה נמוכה, בכל הארץ היו צמחים – גם במדבר נחבאו להם צמחים פה ושם.
 

 
שר היער כבר פנה לחזור לביתו, מרוצה מיום עבודה נוסף – כשלפתע הוא שמע קול קטן קורא מאחוריו – "הי! מה איתי?!?!?"
הוא פנה והסתכל. "מי דיבר? מה קרה?
"אני" – ענה הקול. "אותי שכחת לגמרי!"
 
השר הסתכל לכל הכיוונים – ולפתע ראה גבעה קטנה ומסולעת היטב, שאין עליה אף צמח!
 

 
"לא שתלת עלי שום צמח! אני ריקה לחלוטין! שכחת אותי!" קראה הגבעה.
"את צודקת!" ענה השר בבושה (בכל זאת, איך זה יכול להיות?) – "אבל מה אעשה? נגמרו לי כל הזרעים!"
"כולם?" שאלה הגבעה.
"אני אבדוק" ענה השר. הוא בדק את כל השקים שלו – ניער אותם היטב זה אחר זה –
ולשוא. הם באמת היו ריקים.
"רק רגע", אמר השר. "אני אראה אם אני יכול לשכנע מישהו לעבור."
 

 
השר פנה אל עץ אלון גדול ומלכותי. "אלון יקר! האם תסכים לעבור לגבעה הקטנה?"
האלון סרב. "אני? אני התמקמתי פה היטב, במקום מוגן מרוחות! הגבע חשופה לרוח, יהיה לי קר!"
 

 
השר פנה אל קבוצת חצבים שניצבו לא רחוק. "האם תסכימו לעבור אל הגבעה?"
"אתה יודע כמה עמוק בקרקע טמונים הבצלים שלנו? זה קשה נורא לשלוף אותם, ורק בשביל לעבור מקום? לא מוכנים!"
 

 
וכך היה הלאה. כל צמח אליו פנה השר – סרב. לכולם היו תירוצים. השר כבר חשב להתייאש, כשלפתע שמע קול מאחוריו: "אנחנו נעבור!"
השר פנה לאחור, ומולו ניצבו כמה רקפות לבנות ונאות.
"אתן? אתן מסכימות לעזוב את נוחות ביתכן ולעבור אל הגבעה, מוכת הרוחות?"
"כן. אנחנו מוכנות! הגבעה הזו מאד נחמדה, ובאמת כל מה שחסר לה – זה פרח.


השר כל כך התרגש, הו התכופף אל הרקפות הלבנות – ונתן להן נשיקה.
והרקפות הבישניות הסמיקו…

 
מאז יש רקפות לבנות, כי זה היה צבען המקורי; ורקפות ורודות – שהסמיקו, מאותה נשיקה.
 

 
כל התמונות צולמו ביער לביא, 2.1.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
תוספת חשובה:
בעקבות פרסום הרשימות על הסיורים בהר הנגב עם גל הפקח בפורום שמירת טבע, התפתח דיון בנושאי שמירת טבע בנגב. גל ענה על כמה שאלות. לדעתי הדיון הזה הוא תוספת חשובה לרשימות שלי. אפשר לקרוא כאן
 
 

רקפות לנילי

 
הבוקר נפטרה חמותי, ועברה – כך אנחנו מקווים – לעולם שכולו טוב.
חייה לא היו קלים, ובכל זאת היא הצליחה לגדל חמישה ילדים שהיום הם מבוגרים מוכשרים ומוצלחים. אני נשואה למוצלח ביותר, כמובן.
 

 
לנילי אני מקדישה זר רקפות, ולכל המשפחה – חיבוק חם ומנחם ממני, שעצובה יחד אתכם.
 
 
 
רציתי לכתוב עוד דברים, אבל אין לי מלים כרגע. אז אני פשוט אסיים פה את הרשימה, כי ככה הם חיינו – ולפעמים פשוט צריך להרפות, גם אם זה כואב.

ערידת הביצות – Samolus valerandi

 
הקיץ מתחיל, ורוב הפרחים כבר נבלו מזמן. מי שמחפש פריחה עכשיו – צריך ללכת אל הנחלים, הביצות ומאגרי המים.
 
שם עכשיו עונת הפריחה בשיאה.
 

 
 
הפרח שלי היום הוא פרח קטן מאד עם ייחוס גדול. היחוס – כלומר, המשפחה שלו היא משפחת הרקפתיים. תסכימו איתי שלהשתייך למשפחה של הרקפת – זה ייחוס  (גם אם לא לוקחים בחשבון שהרקפת היא הפרח הלאומי שלנו ושל עוד כמה ממדינות אגן הים התיכון…)
 
 

 
אבל בניגוד לרקפות המרשימות, הפרח הזה הוא קטן – ממש פיצקלה. זוהי ערידת הביצות.
זהו צמח קטן (קוטר הפרח – 3 מ"מ בערך), רב שנתי, שגדל במעיינות, ביצות וגדות נחלים.
 
  
 
אבל… את רוב הביצות ייבשנו, המים מהנחלים נלקחים לשתיה, ובמקומם מוזרם ביוב… ובקיצור – מצבם של נופי המים המעטים של ישראל הוא בכי רע.
 
ובעקבות זאת – אני די בטוחה שלא פגשתם הרבה ערידות…
 
אני באמת לא מבינה איך המדינה שלנו – שמיָצאת ידע וטכנולוגיה לכל מיני מקומות בעולם, שעוזרת למדינות יבשות – לא השכילה עדיין להשתמש בידע שלה ולבנות מתקני התפלת מים. למה להמשיך לשאוב מהכנרת המתייבשת, לייבש את הנחלים ומעט שלוליות המים שיש לנו – במקום להשקיע בצורה חכמה במתקן שיפתור את הבעיות הללו לטווח אורך?!
ובתגובה להערה שקבלתי: אני יודעת שאין פתרונות קסמים, והתפלת מים יש לה מחיר.
מתקני התפלת מים דורשים שטח, אנרגיה ומציאת פתרון למלחים המוצאים מהמים המלוחים. (לא, לשפוך את המלחים בחזרה לים איננו פתרון!!!)
אבל את הים לצערי אנחנו מזהמים גם עכשיו, ואני מאמינה שאם למדינה שלנו זה היה חשוב, היו מוצאים דרך לבנות מתקני התפלת מים וגם לפתור את הבעיות שההתפלה יוצרת. הפתרון של אי-עשייה הוא לא פתרון. סתם התעלמות.
 

 
אני פגשתי את הערידה בשני מקומות – בנחל זרד (הוא ואדי חסה) שבממלכת ירדן, ובשמורת עין אפק ליד קרית ביאליק.
 
 
 
בשמורת עין אפק הקימו גן בוטני קטן שיכלול את כל צמחית נחל נעמן (עין אפק היא ממקורות נחל הנעמן, שנשפך לים בעכו). שם פגשתי את הערידה – גם בגן וגם בשמורה עצמה.
 

 
 
את הערידה צלמתי:
בנחל זרד שבירדן, 8.5.2008
ובשמורת עין אפק – 12.6.2008 וגם 6.6.2009
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 

 
ועוד הערה, לפני הסוף –
בשנה שעברה, סיפרתי כאן על הנימפיאה התכולה, ועל סיפור הצלתה והחזרתה לטבע בשמורת עין אפק. השנה ביקרנו שוב בשמורה. הלכנו להסתכל על בריכת הנימפאות – וזו פשוט חגיגה.
הבריכה כולה פורחת! תראו בעצמכם איזה יופי:
 

  
 
 ו…אם אהבתם – הקישו Maxit!

רקפת מצויה לא כל כך מצויה

 
ודאי שמתם לב שאני אוהבת כל מיני יוצאי דופן.
ואם אני רואה זחל מטפס על רקפת, אני אתקרב מיד – על מנת לצלם אותו.

 
התקרבתי, ושמתי לב ש…אהא! משהו מיוחד ברקפת הזו!
 
 

 
לא סתם הזחל בחר בה! גם הוא ראה משהו מיוחד, והחליט לבדוק אותו מקרוב!
שימו לב לעלי הכותרת של הרקפת:  הם מנוקדים!!! 
 

 
לטעמי זה פשוט יפהפה. אני לא יודעת מה גרם לנקודות הללו, אבל תודו שהתוצאה מרהיבה ומיוחדת.
שאלתי כמה אנשים מה גורם לניקוד הזה, אך גם המומחים הגדולים שאני מכירה – לא באמת יודעים. הועלו שתי השערות – אחת שזהו סוג של מוטציה גנטית, או כמו שכתב יובל: "קטעי DNA שמתבטאים באופן שונה בתאים שונים בזמן ההתפתחות בגלל פעילות של טרנספוזונים"
לחילופין, אולי זו מחלה.
 
הנה עוד מבט עליה:
 
 

 
 
ובקשר לזחל – גם כאן הועלו שתי השערות:
Weinman מפורום שמירת טבע חושב שזהו זחל של פרפר ממשפחת התנשמיות. לעומתו, רחלי (האקולוגית של רמת הנדיב) ועוז ריטנר חושבים שמדובר בזחל של פרפר ממין טוואי.
 

 
התמונות צולמו ברמת הנדיב, 1.1.2009.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונה ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
 

 

עלי רקפת

 
כשכתבתי על הרקפות בסתיו, motior הגיב וכתב שהוא מאד אוהב גם את העלים.
הסכמתי, כמובן. עלי הרקפת מיוחדים ומעניינים לא פחות מהפרח.
יש להם צורת לב יפהפיה, ועליה שלל דוגמאות מעניינות.
 
אז אספתי לי כאן כמה עלי רקפת נחמדים, בגדלים ודוגמאות שונים. כולם צולמו במצוק הארבעים, בתאריכים שונים.
 
זה, למשל, דגם די סטנדרטי, שצלמתי ב1.11.2008
 

 
וכאן יש מקבץ נחמד – גם הוא מאותו טיול:
 

 
הדוגמא על העלה הזה בהירה יותר, וכאילו "נמרח" לו הצבע: (שוב, מאותו טיול)
 

 
הבא הוא עלה צעיר וקטנטן, אני מחזיקה אותו ביד בשביל קנה מידה. צלמתי ב18.11.2006.
 

 
ומיד אחרי הכי קטן – הנה הכי גדול. שוב, עם היד שלי להדגמת הגודל:  18.11.2006
 

 
 
ולסיום – הכי יפה מכולם – עלה מושקע עם דוגמא מעניינת מאד. 1.11.2008:
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

רקפת מצויה – מופע סתווי

  
(מצוק הארבעים, 30.10.2004)


מתחת לסלע
צומחת לפלא
רקפת נחמדת מאד…
 
 לוין קיפניס כתב, למי שלא זוכר. הן אכן נחמדות, הרקפות. עדינות, בישניות ומקסימות.
 
וגם… סתוויות!
 
(שער הגיא, 30.11.2007)
 
כן, כן. לא הרבה יודעים – אבל לרקפת – אותה רקפת מצויה, שפורחת מרבדים נפלאים בפברואר – יש מופעים היסטרנטיים!
 
(שער הגיא, 30.11.2007)
 
היסטרנטיים – כלומר, סתווים. הפרח פורח לפני שהעלים יוצאים. ממש כמו אצל החלמונית, החצב, החבצלת.  
לא תמיד ולא בכל מקום יש רקפות היסטרנטיות, אבל מצד שני, לצאת לטייל בסוף אוקטובר ולפגוש רקפת – זו הפתעה מאד נעימה.
 
(מצוק הארבעים, 1.12.2007)
 
מצוק הארבעים בכרמל הוא אחד המסלולים החביבים עלי – זה המקום הראשון לפגוש בו המון פרחים נפלאים. רקפות, סתווניות, אירוס הסרגל, ואחר כך – שלל מיני סחלבים נפלאים.


(מצוק הארבעים, 1.11.2008)
 
בשנה שעברה צלמתי שם את התמונה הזו:
 
(מצוק הארבעים, 1.12.2007)
 
מה שמחזיר אותי מיד לשיר שפתחתי בו את הרשימה הזו. הנה רקפת שקראה את מלות השיר, ויישמה אותן.
 
השנה, לעומת זאת, צלמתי שם את הרקפת הזו:
 
(מצוק הארבעים, 1.11.2008)
 
מבט על, פחות שגרתי – אך לדעתי זו תמונה מעניינת וחביבה מאד.
 
וכמובן, תמיד אפשר לחזור לתמונה קלאסית: הרקפות ממש סקסיות ככה…
בעוד רגע יפרחו גם הרקפות ה"רגילות" – אילו שפורחות עם העלים, ולא לפניהם. כשהן פורחות במרבדים – זו פשוט התעלות נפשית עבורי, ואני ודאי אפרסם עוד תמונות של רקפות. אבל עכשיו, רגע לפני, עוד תקווה לגשם שיבוא כבר: רקפות מצויות. סתוויות.
 
(מצוק הארבעים, 1.11.2008)
 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ואז להקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.