השנה שוב ניתנה לי ההזדמנות לצפות בתופעה האסטרונומית המרתקת הזו –
הירח נכנס לצילו של כדור הארץ, ולאט לאט נעלם מעינינו.
השנה, בנוסף – הצל קיבל גוון אדמדם – באנגלית כינו זאת "Blood Moon".
מוטי ואני כיוונו שעון, וקמנו מוקדם בבוקר כדי להנות מהתצפית בירח ההולך ונעלם…
לפי לוח הזמנים, הירח נכנס לליקוי מלא בשעה 5:11 דקות. כך הוא נראה בשעה 5:23 בבוקר:
ובשעה 5:26:
תוך כדי הסתכלות על הירח, פתחנו בטלפון את אפליקצית Google Sky Map הנחמדה, ובדקנו אילו כוכבים אנחנו רואים מעלינו.
אני חושבת שהתמונה המוצלחת ביותר שלי ברצף היא זו, משעה 5:31:
לצערי, בשלב הזה הגיעו עננים וחסמו חלקית את המראה…
בשלב הזה מוטי החליט לחזור לישון. אני קיוויתי לראות עוד את הירח, ואולי אפילו את התחלת הגילוי המחודש…
אבל גם דרך העננים המראה היה יפה
זהו שיא הליקוי: בשעה 5:47 –
ובעצם זו התמונה האחרונה שהצלחתי לצלם. בשלב הזה הירח ירד קרוב לבתים, העננים הסתירו אותו – ואת גילויו מחדש לא ראיתי. בצד השני הבהיק כוכב-הלכת נגה – הוא איילת השחר:
(תודה ל-nnn fox שדאג להזכיר לי שחשוב להבדיל בין כוכב – כמו השמש – לבין כוכב לכת (פלאנטה) כמו נגה. )
השמים התחילו להבהיר מעל הרי שומרון –
ועם האור האדום של הזריחה, חזרתי הביתה (והלכתי לישון עוד קצת)
את התמונות צלמתי בתאריך 28.9.2015 בכפר סבא. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ועוד דבר אחד –
בסוף השבוע שעבר התבשרתי בצער על מותו של ידידי מהשתלמויות רת"ם – אוריה.
מותו בא לי כהלם, ולא רק לי – עוד רבים חשו כמוני.
קשה לי למצוא את המלים לכתוב, ולכן אצטט את חברתי עירית:
יושבת ובוכה ולא רוצה להאמין. אוריה, בחור מלא קסם, שופע ידע ואהבת טבע ונתינה. הנוכחות שלו בהשתלמויות רתם האירה את הסביבה, העלתה חיוך. נתנה תחושת ביטחון שיש על מי לסמוך. שיש דור צעיר של אוהבי טבע שימשיכו לחקור ולעביר הלאה את הידע והאהבה העצומים שבו.
משפחת הבוטנאים ואוהבי הפרחים חסרה אותך, העולם חסר אותך.
אני משתתפת מאד בצערם של שרה'לה וכל משפחתו ואוהביו.
בתור חובבי מדע באופן כללי, היה לנו ברור שנבקר במוזיאון המדע של לונדון.
אחרי הכל, אחת ההנאות הגדולות שאפשר למצוא היא לצפות בדגם בגודל מלא של רכב הנחיתה על הירח, נכון?
ולכן, מיד אחרי סיור השוקולד שהיה לנו – נסענו למוזיאון המדע. בגלל כמה בעיות בדרך (תחנת הרכבת התחתית של המוזיאון היתה סגורה עקב חפץ חשוד, ונאלצנו לרדת בתחנה אחרת וללכת 20 דקות ברגל) – הגענו יחסית מאוחר, וכבר לא יכולנו להכנס לאחד מסרטי ה-Imax של המוזיאון. חבל.
מצד שני, לא חסר עניין במוזיאון.
השנה מלאו 50 שנים למותו של אחד האנשים החשובים שחיו בבריטניה (ובכלל בעולם) – סר ווינסטון צ'רצ'יל, מי שהיה ראש הממשלה הבריטי בזמן מלחמת העולם השניה.
מסתבר שסר ווינסטון מאד אהב מדע. בזמן היותו ראש ממשלת בריטניה, הוא קידם את נושא המדע, תמך במדענים – ובתמורה, הם סיפקו לו הרבה יתרונות שעזרו לבריטים לשפר את מצבם במלחמת העולם השניה.
צ'רציל התלהב ממדע עוד מגיל צעיר. כבר בשנת 1911 – רק 5 שנים אחרי שהאחים רייט הצליחו לטוס בפעם הראשונה – הוא למד להטיס מטוסים, ובמשך כמה שנים היה טייס, עד לבקשתם של אשתו וחבריו שיפסיק לסכן את עצמו.
כאן אפשר לראות דגם מטוס מסוג Bleriot, שהיה אחד המטוסים שצ'רצ'יל הטיס.
בזמן המלחמה, היו מעבדות לייצור נשק שכונו "Churchill's Toy Shop" – מהסיבה הפשוטה שבכל פעם שצ'רצ'יל ביקר במעבדות הוא "התרגש כילד בחנות צעצועים".
בתמונה הבאה אפשר לראות שני פיתוחים של "חנות הצעצועים" הזו – מימין מטען עומק להטלה לים, ומשמאל – "קיפוד" – "Hedgehog" – נשק נגד צוללות שפותח במעבדות.
פיתוח נוסף, בראשותו של הכימאי והממציא סיר הנרי טיזארד היה השימוש ברשת מכ"מים לאיתור מטוסים. בעצם זה לא היה פיתוח "הי-טק" במיוחד: הטכנולוגיה היתה קיימת וידועה. אך הוא הפך את הרכיבים השונים לרשת מכ"מים שנקראה Chain Home. הרשת כיסתה את חופי אנגליה ודאגה לאתר כלי טיס זרים שחדרו למרחב האווירי. כאן בתמונה אפשר לראות מנורת רדיו שהיא חלק מהמכ"מים שהיו בשימוש.
בהמשך המלחמה הגיעו הפיזיקאים ג'ון רנדל והארי בּוּט מאוניברסיטת בירמינגהם, וגילו איך אפשר להשתמש במגנטרון (שרואים בתמונה הבאה) על מנת לשפר את פעילות המכ"מים עשרות מונים.
וכמובן, פרט לנשק ולאמצעי ההתראה – במלחמה יש הרבה פצועים ומחלות, וכאן הצטרפו הכימאים. אלכסנדר פלמינג (הבריטי) גילה את הפניצילין כבר בשנת 1929, אך בזמן מלחמת העולם השניה – הכימאים הווארד פלוריי, ארנסט צ'יין (שהיה מדען יהודי שברח מגרמניה ב-1933) ונורמן היטלי מצאו כיצד ניתן להפיק את הפניצילין באופן מסחרי ולהשתמש בו בצורה מועילה.
יחד איתם עבדה הכימאית דורותי הודג'קין, שפיצחה את מבנה מולקולת הפניצילין.
ייצור הפניצילין הפך להיות מסחרי יותר. התהליך עצמו היה סודי. השתמשו בכלים מיוחדים להתסיס את פטריות הפניצילין ולהרבות אותן:
והנקודה המקומית שמתווספת לזה: באותה תקופה, כזכור, ארץ ישראל היתה בשליטה בריטית. ולכן גם בירושלים היו מעבדות להפקת פניצילין. הנה תמונה שמצאתי בויקיפדיה: ייצור פניצילין ב"בית שטראוס" בירושלים:
ייצור פניצילין על ידי אנשי האוניברסיטה העברית ב"בית שטראוס" בירושלים, 1945
כמובן, עת מלחמה היא לרוב גם עת מחסור. יש מחסור במזון גם לנשארים בעורף. ולכן קמו רוברט מקנס, שהיה פרופסור לרפואה ואלזי ווידווסון שהיתה תזונאית, ובדקו מהו התפריט המומלץ לאדם, על מנת לשרוד ולהשאר בריא.
הם מצאו את הקשר בין סידן לחלב, וכתבו ספר שהפך להיות "התנ"ך לתזונאים" באותן שנים.
יש עוד הרבה סיפורים על המדענים של מלחמת העולם השניה, וכלל לא נגעתי במדעני האטום ובפרוייקט מנהטן – או באלן טיורינג המתמטיקאי הגאון.
אך המוזיאון גדול, ויש עוד הרבה מה לראות בו. למשל, מטוסים – מראשית הטייס ועד ימינו, וגם דגם של טלסקופ החלל Hubble –
היתה תערוכה מרתקת על מתמטיקה, ומאד התלהבתי מחלון התצוגה הזה:
כלי הזכוכית הללו בנויים לפי העקרון של טבעת מביוס – כל הכלי הינו מישור אחד, אין התחלה ואין סוף.
הם מבוססים על בקבוק קליין (שתואר לראשונה ע"י המתמטיקאי הגרמני – ולא יהודי – פליקס קליין)
בהמשך הקומה היתה גם תערוכה על תולדות המיחשוב, שהיתה מעניינת מאד.
מתוך התערוכה הזו בחרתי להראות לכם את ארני: E.R.N.I.E – משמעות ראשי התיבות היא: Electronic Random Number Indicator Equipment – ובעצם זוהי מכונת לוטו מסוף שנות ה-50: הממשלה עודדה את האזרחים לרכוש אגרות חוב (שנקראו Premium Bonds), וארני היה שולף מספר אקראי שיזכה את בעלי האיגרת בפרס נאה.
ההגרלות קיימות גם היום – וארני היה ישות אהובה ומוכרת ברחבי אנגליה. להקת Madness אפילו כתבה עליו שיר!
את הרשימה היום אני מקדישה באהבה לאבא שלי ז"ל, שלו היה בחיים – היום היה חוגג את יום הולדתו ה-75. אני יודעת שהוא היה נהנה מאד לסייר איתי במוזיאון הזה.
את התמונות צלמתי במוזיאון המדע של לונדון, בתאריך 29.6.2015
תוספת עצובה: הבוקר הלך לעולמו מוטי קירשנבאום – שהיה עיתונאי, איש טלביזיה, זוכה פרס ישראל ובכלל, אדם מדהים ומיוחד.
אני שולחת תנחומים ומשתתפת מאד בצער המשפחה, ובמיוחד בצערו של ידידי נועם – בנו של מוטי.
נועם הוא המו"ל של סדרת טבע ישראלי שכתבתי עליה כמה פעמים בבלוג.
לאחר חיפוש קצר גיליתי ששמם באנגלית הוא Rooks – ובעברית עורבי מזרע.
עורבי מזרע דוקא פגשתי פה ושם בארץ. בחורף הם מתלהקים ונודדים, ומגיעים גם אלינו.
ראיתי כמה פעמים להקות של עורבי מזרע – באזור מחלף אולגה ובאזור מחלף הכפר הירוק.
באנגליה הם יציבים – כלומר, חיים כל השנה. כך גם ברוב אירופה. באזורים הקרים במיוחד (למשל, רוסיה) – הם מקייצים, ומשם הם מתלהקים ונודדים דרומה.
וכך באות להקות גדולות אלינו, ומבלות כאן את החורף. לפי הכתוב, הלהקות יכולות להיות עצומות בגדלן – לפעמים הן מגיעות לעשרות אלפי פרטים!
הלהקות שראיתי בארץ כללו רק עשרות פרטים.
ואם כבר אני מזכירה להקות, באנגלית יש שמות שונים לכל עדר או להקה או נחיל של בעלי חיים. השמות המוכרים יותר הם Pride Of Lions וגם Pack Of Wolves, אך שמחתי לקרוא שבניגוד לעורבים, שיש להם שמות מאיימים –
A Murder of Crows and An Unkindness of Ravens – לעורבי מזרע יש כמה תארים (ולא רק אחד), והם דוקא נחמדים – להקת עורבי מזרע יכולה להיקרא A Building of Rooks או A Parliament of Rooks (כמו ינשופים – להקת ינשופים היא Parliament of Owls) והשם המוצלח ביותר בעיני – A Storytelling of Rooks!
כמו שהזכרתי, המאפיין הבולט של עורב מזרע הוא מקור גדול ומרשים, חלקו שחור וחלקו בהיר –
מה שנראה לנו כמקור, כולל למעשה גם חלק מהגולגולת – החלק הקרוב למקור אינו מכוסה נוצות (ואין לעורב מזרע עור) – ובעצם אילו עצמות הגולגולת.
עורבי מזרע הם אוכלי כל: המזון החביב עליהם הוא תולעים וזחלי חרקים, והם מגוונים אותו בזרעים, פירות אגוזים ובלוטים – ולפעמים גם יונקים קטנים, אם מזדמן להם.
בסטונהנג' פגשנו Storytelling of Rooks שהסתובבו בין הסלעים, ריחפו מעל ומתחת, ונהנינו מאוד לראות אותם.
את התמונות צלמתי ב-Stonehenge, באנגליה, בתאריך 30.6.2015
אחד המקומות שמאד רציתי לראות כחלק מהטיול ללונדון הוא סטונהנג'. לפני הנסיעה, ערכנו (טוב, העורך הראשי היה מוטי) בדיקות נרחבות – איך מגיעים, איך כדאי לנסוע, כמה זה יעלה…
בסופו של דבר החלטנו על טיול מאורגן עם חברת "London Walks" – הם מארגנים סיורי הליכה בלונדון, וגם מחוץ לה. הסיור שלנו כלל נסיעה ברכבת אל סליסבורי, שם סיור מודרך בקתדרלה המפורסמת – ואז נסיעה לסטונהנג'.
ההתחלה היתה מאד מוצלחת: הנסיעה ברכבת עברה חלק, ובסליסבורי קיבלנו סיור מעניין ומלא באנקדוטות וסיפורים. למשל, זהו האחו שבו ישב הצייר ג'ון קונסטבל בשנת 1823 כשצייר את קתדרלת סליסבורי המפורסמת:
לנהר המקומי קוראים The Avon River, אבל זהו לא הנהר Avon שעל גדותיו יושבת העיר בה נולד שייקספיר – Stratford Upon Avon. זהו נהר אחר עם אותו שם.
ובעצם זה שם מאד נפוץ: באנגליה וברחבי ה-British Commonwealth יש הרבה נהרות בשם Avon – וזאת כי Avon זה נהר באנגלית עתיקה. כלומר, בעצם לנהר הזה קוראים הנהר "נהר".
את הנהר חוצה גשה מהמאה ה-13 – שאמנם עבר חיזוקים מאז, אך בבסיסו הוא בכל זאת גשר בן 800 שנים.
בסליסבורי בימי הביניים היתה תעשיית צמר פורחת ועשירה. הרבה בתים שנבנו אז על ידי הסוחרים העשירים עדיין עומדים, שמורים היטב. למשל הבניין הבא, שנבנה במאה ה-14:
במאה ה-14 נבנתה חומה סביב הקתדרלה ובתי הכמרים והעובדים בכנסיה. החומה קיימת גם היום, השערים נסגרים ערב ערב – רק שהיום הבניינים בפנים כוללים גם מעונות סטודנטים, בתי מלון ובתים פרטיים, ואם חוזרים מאוחר, צריך אישור מיוחד על מנת להכנס.
מעל השער מתנוסס סמל המלוכה הבריטי – האריה והחד-קרן.
והנה הקתדרלה עצמה. זו באמת קתדרלה מרשימה ויפה. היא נבנתה במהלך המאה ה-13, וספרו של קן פולט "עמודי תבל" – "The Pillars of the Earth" – מספר על בניית הקתדרלה הזו (למרות שבספר הוא שינה את שם המקום). למי שלא מכיר – זהו ספר מאד מעניין, רומן הסטורי מצוין שמציג יפה את החיים באנגליה בימי הביניים.
הדבר המרשים בקתדרלה הזו הוא שהם ממשיכים לעדכן אותה. אפשר למצוא בפנים את קברי האצילים והבישופים מהמאות ה-12-13, יצירות אומנות מתקופת הרנסנס, אבל גם מזרקת הטבלה מודרנית יפהפיה שנבנתה בשנת 2009!
את המזרקה צלמתי רק עם אנשים מסביב – אז אני לא מעלה את התמונה. אפשר לראות אותה כאן.
השנה (2015) מלאו 800 שנים לחתימת המגנה כרטה. מסמך המגנה כרטה נכתב ב-40 עותקים בערך באותה שנה. ארבעה מתוכם שרדו עד ימינו, ואחד מהארבעה שמור בקתדרלה. לכבוד חגיגות 800 השנים – הם אפשרו להכנס ולראות אותו. לצלם – כמובן – אסור, אך זה בהחלט מעניין לראות.
אחרי הביקור בסליסבורי, עלינו על אוטובוס שהמתין לנו, ונסענו (סוף סוף!) לסטונהנג'. בדרך עברנו את האחוזה של סטינג, בית גדול חבוי מאחורי כמה דונמים של שטח מיוער ויפהפה, בין שדות זהב של חיטה ושעורה.
ראינו גם בתים אנגליים קלאסים עם גג קש – ולמדנו שהקש נקרא באנגלית Thatch, ולבעל המקצוע שבונה את הגגות הללו קוראים Thatcher, ממש כמו ראש הממשלה לשעבר, מרגרט.
אחר כך, ליד המוזיאון של סטונהנג', ראינו מודלים של בתים שהיו נהוגים באיזור בתקופות העתיקות – מסתבר שגגות הקש היו נהוגים באזור הזה אלפי שנים.
בסופו של דבר הגענו אל סטונהנג'. לצערי, בשלב הזה כבר לא השאירו לנו הרבה זמן. הספקנו לערוך סיבוב בזק סביב הסלעים, להקשיב לחלק מההסברים – אפילו לא הספקנו להציץ אל אחד מתילי הקבורה הנוספים באזור, למרות שרציתי…
סטונהנג' הוא אתר פולחן וגם אתר קבורה קדום. לפי המוזיאון הקטן שלהם, בתחילה – לפני כחמשת אלפים שנים, היה במקום חפיר גדול ובו מעגל של עמודי עץ.
כ-500 שנים מאוחר יותר נבנה מעגל האבנים החיצוני, ובתוכו – מעין צורת "ח" שבנויה מ-5 שערי אבן.
אח"כ הוסיפו עוד אבנים נמוכות יותר, וסימנו את הפסים שיכוונו אנשים אל זריחת השמש ושקיעת השמש בימי השיוויון.
וכיום… רוב המתחם הרוס.
בעת המודרנית, התגלה המתחם באמצע המאה ה-18. הוא הפך לאתר פופולרי לביקור, אנשים חרטו את שמותיהם על הסלעים ואף שברו חלקים מהם למזכרת. חלק מהאבנים הניצבות נפלו.
באמצע המאה ה-20 (בסביבות 1960) נערך שיפוץ ושיקום מסיבי של האתר, אבנים שנפלו הועמדו בחזרה – והוגדר השביל המקיף. כיום אפשר להסתובב מסביב לאתר – אך לא באמצע בין האבנים, כדי לא לערער את הקרקע ולגרום לנפילות נוספות.
הרבה אנשים הסתובבו באזור יחד איתנו – מליונים באים לבקר כאן כל שנה. ובכל זאת, בגלל העובדה שלא נותנים לאנשים לטייל בין האבנים אלא רק סביבם – אפשר לצלם תמונות די מוצלחות.
לציפורים שאפשר לראות בתמונה הבאה אני מתכוונת להקדיש רשימה משלהם.
בתמונה הבאה אפשר לראות את ה-Heel Stone – אבן לא מסותתת שניצבת בכניסה למתחם. כיום היא בודדה, אבל לפי חלק מההשערות היו במקום 2 סלעים כאלה, שסימנו את הכניסה למתחם.
הסיור במקום, בעזרת ה"מדריך האלקטרוני", היה מאד מעניין – רק שלצערנו היה קצר מדי.
הספקנו ללמוד שהמתחם בנוי משני סוגי סלעים – המעגל החיצוני בנוי מ-Sarsen שזו אבן חול, ואילו המעגל הפנימי – מ-Bluestone – סלעים וולקניים (בעיקר מיני גרניט) בעלי גוון כחלחל-אפרפר.
הטיול סביב למתחם היה נהדר לטעמי! אך השעה הקצרה שקיבלנו חלפה ביעף, ואני נשארתי בלתי מסופקת…
ולכן, אם אתם מתכננים טיול לסטונהנג', ואם אתם כמוני – לא מספיק לכם "לטעום" טעימונת – אלא אתם רוצים את החוויה המלאה –
סעו ברכבת מווטרלו אל סליסבורי, ושם – מתחנת הרכבת של סליסבורי – ישנם אוטובוסים שאפשר לנסוע איתם עד לסטונהנג'. לדעתי, אם רוצים לסייר גם מסביב – למשל, באתרי הקבורה הנוספים, או סתם בחורשות מסביב – אפשר לבלות שם חצי יום או אפילו יותר – בקלות.
בסליסבורי – יום שלישי הוא יום השוק, לכן כדאי לתכנן את הנסיעה ביום שלישי, ואז – אחרי שנהניתם מסטונהנג', אפשר לחזור לסליסבורי, לראות את הקתדרלה המרשימה, ולקנות אוכל טרי בשוק.
את התמונות צלמתי בסליסבורי ובסטונהנג', בתאריך 30.6.2015
מוזמנים להקליק על מנת לראות את התמונות בגודל מלא!
ואם כבר הזכרתי את שדות הזהב ואת סטינג – כשנוסעים באזור, מאד ברורה ההשראה לשיר הבא:
רגע לפני שאני מתחילה – אם לא קראתם ולא שמעתם, ביום שישי האחרון מחלת הסרטן גזלה מאיתנו בלוגרית מדהימה – המיזנטרופית.
רציתי לכתוב משהו, אבל עפר ומוטי כתבו יפה יותר. מוזמנים לקרוא.
אני ממשיכה עם הטיול בפארקים במרכז לונדון.
כמו שספרתי, ראינו שועלים לילה אחד מחלון החדר שלנו – אך לא צלמתי אותם. ראיתי וצלמתי בעלי חיים אחרים, ועליהם אספר הפעם.
רוב בעלי החיים שראינו היו ציפורים – בעיקר עופות מים (שכבר הקדשתי להם שלוש רשומות: אחת, שתים, שלוש) ועקעקים (כמו בתמונה הבאה)
היו גם צפורי שיר נוספות, שרובן ברחו ממני… אחת הספקתי לקלוט, והיא מצויה גם בארץ: קיכלי רונן – שבאנגלית שמו Song Thrush ובלטינית Turdus philomelos
המינים הפולשים לא פסחו על לונדון, ופגשנו דררה מצויה – Rose Ringed Parakeet – ששמה הלטיני Psittacula krameri. מוצאה של הדררה הוא בהודו ובאפריקה המשוונית, אבל כיום אפשר לפגוש אותה בהרבה מאד מקומות בעולם. אצלינו היא מאד נפוצה.
מכל הפרפרים שראיתי – שהיו בעיקר סטיריות חומות – הצלחתי לצלם שניים. הראשון הוא פרפר ממשפחת ההספריות שלא הצלחתי לזהות, אני יכולה רק לספר לכם שהוא יושב על פרח ערברבה –
השני הוא סטירית קטנה ונחמדה, ששמה באנגלית Meadow Brown ובלטינית – Maniola jurtina. היא קרובה לסטירית הפקוחה שלנו.
ההפתעה שלנו היתה… שלא פגשנו הרבה סנאים. היו כמה, פה-ושם – אבל ממש לא הרבה. וזה הפתיע אותנו, כי אנחנו זוכרים שבטיולנו הקודם בלונדון, אי שם בראשית שנות ה-90, ראינו המון סנאים – בכל הפארקים ובכל הסביבה.
הפעם ראינו סנאים, אך באופן יחסי – ממש בודדים.
אני יודעת שסנאים מסתדרים טוב בסביבה אנושית. יכולים להעיד על כך מליוני תושבי ניו יורק, לוס אנג'לס וערים גדולות נוספות. הם גם מוגדרים כמזיקים, כי הם נוהגים ללעוס את הציפוי של כבלי חשמל.
אז התחלתי לבדוק – ומצאתי. מסתבר שסנאי הבר הבריטי הוא הסנאי האדום. סנאי מקסים שצבעו ג'ינג'י כהה.
הסנאים האפורים – מוצאם במזרח ארה"ב, והם הובאו ללונדון בסוף המאה ה-19.
מאז הם התרבו והתפשטו – והפכו להיות מין פולש. הם מתחרים בסנאים האדומים על מקורות המזון ואתרי המחיה ו…מנצחים. באנגליה הסנאים האדומים הפכו למין בסכנת הכחדה.
לא שזה יהיה קל. ישנם – לפי ההערכות – כחמישה מליון סנאים אפורים ברחבי אנגליה, ורק כ-140,000 סנאים אדומים.
אני משערת שהעובדה שראינו פחות סנאים הפעם, היא פשוט כי התחילו במאבק לשלוט בכמויות שלהם. אני בהחלט מאחלת לבריטים הצלחה במאבק הזה – כי כמה שהסנאים האפורים חמודים, אני אשמח לפגוש סנאי אדום בביקור הבא באנגליה!
את התמונות צלמתי ברחבי הפארקים של לונדון, בסוף יוני וראשית יולי 2015.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
פרחים, פרפרים וכל מיני 
