היום אני מציגה עוד אחד מפרחי ארצנו הפחות-מוכרים: דונגית ארץ-ישראלית.
אם מבנה הפרח מזכיר למישהו מקוראיי את המציץ הסורי שהצגתי בשנה שעברה – זה לא מפליא. הדונגית והמציץ שייכים לאותה משפחה – משפחת הזיפניים. וזאת למרות שהדונגית כלל אינה זיפנית. היא חלקה מאד.
השם דונגית ניתן לה בגלל העלים שלה, שמכוסים שכבה שעוותית (כאילו מצופים דונג). אפשר לראות בתמונה מעל ובתמונה הבאה, איך טיפות המים נשארות עגולות על העלה ולא נמרחות – בגלל הדונג.
אפשר גם לראות את הכתמים הבהירים על טרף העלה – בעזרתם קל מאד לזהות את הצמח גם ללא פריחה.
העלים חובקים את הגבעול – לטעמי, גם זה מוסיף לייחוד וליופי של הצמח.
יצאתי לחפש את הדונגיות ממש בתחילת העונה שלהן, ברמות מנשה. יש שם אזור שאני יודעת שיש בו דונגיות רבות. בזכות הכתמים על העלה זיהינו אותן בקלות – אבל לא מצאנו פרחים…
מצאנו עוד ועוד ניצנים שלהן, כמו בתמונה הבאה:
ואחרי חיפושים רבים מאד – ובדיקת כל ניצן, אם במקרה הוא התחיל לפרוח ולא שמנו לב –
מצאנו שתי דונגיות פורחות (עם כמה רקפות ביניהן) !
אחרי השתיים הראשונות מצאנו, כמובן עוד כמה וכמה פורחות – ויכולנו להנות מהן.
טיפות הגשם שירד בלילה כיסו את הפרחים כיהלומים, וזה פשוט נפלא:
הדונגית היא מין אנדמי לישראל – כלומר, פורחת אך ורק בארץ.
הדונגית גדלה לרוב בקרקעות כבדות – היא שגשגה בשולי שדות חקלאיים. אבל עם התגברות התיעוש (וההדברה) היא התמעטה מאד.
הדונגית עטירת צוף, ומייק לבנה מספר שהיא מושכת בעיקר דבורים גדולות וחרקים שוחרי צוף המסוגלים להגיע לעומק הפרח. כמו שאפשר לראות בתמונה הבאה – חרקים שוחרי צוף יכולים להיות גם קטנים מאד, כאילו שמצליחים להכנס לתוך הפרח.
הדונגית גדלה בארץ בכל האזור הים-תיכוני, ובמקומות בהם היא נמצאת – היא מסוגלת ליצור מרבדים צפופים – הפרח הצהבהב, והעלים הירוקים-סגולים ביחד יוצרים שילוב צבעים מיוחד ומקסים.
את התמונות צלמתי בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א בתאריך 13.1.2016, וברמות מנשה בתאריך 9.2.2016
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!