ברשימה על זהבית השלוחות, סיפרתי שאם פוגשים זהבית בעלת עלי כותרת מחודדים באיזורי ההר – זו בד"כ זהבית השלוחות.
אבל מה לגבי מישור החוף וצפון הנגב?
זה – כבר סיפור אחר לגמרי.
בשדות הבור אפשר למצוא את זהבית השלוחות – אם כי היא די נדירה פה.
גם את הזהבית הדמשקאית אפשר למצוא באיזורים הללו – אך גם היא נדירה פה. וכבר קבענו שההבדל בינה לבין שתי האחרות הוא בקצוות עלי הכותרת: אצלה הם מעוגלים, אצל שתי אחיותיה – מחודדים.
הזהבית הנפוצה באיזורים הללו היא זהבית שרונית.
במבט ראשון הן מאד דומות: הפרח הצהוב הקטן, בעל עלי הכותרת המחודדים; האבקנים החומים שיש עליהם אבקה צהובה, העלים הדקים…
אז מה בכל זאת ההבדל בינהן?
בשביל להבדיל בינהן בוודאות, צריך לעשות משהו שאני לא נוהגת לעשות: לחפור את הבצל החוצה.
אצל זהבית השלוחות נמצא בצל ששולח שלוחות ובהן גדלים בצלצולים – זו הרביה הוגטטיבית שסיפרתי עליה ברשימת הזהבית.
אצל הזהבית השרונית נמצא משהו אחר לגמרי: התאמה לחיי המדבר. השורשים היוצאים מן הבצל לא מתפשטים לצדדים, אלא עוטפים את הבצל מכל הכיוונים.
דוגמא לכך אפשר לראות באתר צמחית ישראל ברשת.
העטיפה הזו אופיינית לצמחי מדבר, ומשרתת שתי מטרות:
האחת, אם הצמח גדל בקרקע חולית, סבך השורשים כולא בתוכו חול, ואם רוח מנסה להעיף את החולות – עדיין הצמח ישאר מעוגן בקרקע
השניה – הגנה בפני התייבשות, שמירת לחות נוספת עבור הפקעת.
אני, כאמור, מעדיפה להשאיר את הזהביות באדמה ולא לחפור אותן רק כדי לווודא מי זו מי. אני מעדיפה את השיטה הסטטיסטית – אם פגשתי זהבית בעלת עלים מחודדים באיזורים סלעיים, הרריים – אני אטען שהיא זהבית השלוחות. אם היא באיזור מישור החוף או הנגב, בחול או חמרה או אדמות יובשניות דומות – אני אשים יהבי על זהבית שרונית. מבחינה סטטיסטית, אני מאמינה שלא יהיו לי הרבה טעויות.
בתמונה הבאה אפשר לראות דבורה עמוסת אבקה בודקת פרח של זהבית –
התמונות צולמו במקומות הבאים:
שמורת בני ציון – 7.2.2006, 19.2.2009, 30.1.2010, 21.2.2011
שלולית דורה בנתניה – 5.2.2008
וטירת שלום ליד נס ציונה – 17.2.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
פרחים, פרפרים וכל מיני 
תגובה אחת בנושא “זהבית שרונית – Gagea dayana”