בחזרה לחולות סמר

לפני כמה חודשים, פרסמתי רשימה על הדיונה של חולות סמר.
הדיונה הגדולה בדרום הערבה, חולות סמר, נמכרה ע"י המדינה לקבלן שיכרה בה חול.
המאבק הציבורי לא הצליח לעורר מספיק אהדה, ובית המשפט פסק נגד הארגונים הירוקים, ואפשר למדינה לכרות חול בדיונה.


הרנוג השיטים

אבל המאבק כן גרם לשינוי: הקבלן שזכה במכרז מבקש לסגת ממנו כעת.
מנהל מקרקעי ישראל, לעומת זאת, מתבצרים בעמדתם ומאיימים לתבוע מהקבלן מיליון שקל אם הוא לא יבצע את העבודה. הם יפדו את הפיקדון שלו.


קוצן זהוב

וכאן נכנסים אנחנו, תושבי המדינה. אני מעתיקה לכאן מכתב שקבלתי, ככתובו וכלשונו:

הנה הזדמנות טובה לפעול למען ישראל טובה יותר, ולא רק לקטר:
תִרמו 10 שקלים כדי להבטיח שחולות סמר לא ייפגעו.
לאחר שלוש שנות מאבק הגענו לרגעי ההכרעה, שיקבעו אם יימשך ההרס והניצול בחולות סמר – הדיונה האחרונה בערבה – או שיובהר כי מה שנותר מאזור הנפלא והיקר הזה יישמר לטובת הדורות הבאים.
בעבר השתרעו החולות על פני עשרה קמ"ר. 3/4 משטחה של הדיונה נעלם, כתוצאה מחציבה למשק הבנייה ולצורכי החקלאות. כעת מבקש מינהל מקרקעי ישראל לחצוב עוד 400 דונמים. זאת, למרות שלא נבדקו מספר חלופות מעשיות, ובלא שנערך תסקיר השפעה על הסביבה.
אבל יש תקווה: בעקבות מסע הסברה נמרץ ומאבק משפטי מתמשך, מבקש הקבלן שזכה במכרז לסגת ממנו. האם המדינה תיקח אחריות על הפרשה ותמצה את המקורות החלופיים בטרם ייהרסו עוד מאות דונמים? קשה להאמין אבל המינהל מסרב לשחרר את הקבלן (חב' אליקים בן-ארי בע"מ) ממחוייבותו, ומאיים לתבוע ממנו כמיליון ש"ח.
מול אטימותם של הפקידים, מתגייסים האזרחים כדי להבהיר כי לא ישלימו עם ניהול רשלני של אוצרות הטבע של הציבור, והתנהגות כוחנית: "התנועה הירוקה" מארגנת מסע התרמה שבמסגרתו מתחייבים אזרחים אכפתיים, אוהבי הנוף והמרחבים, לשלם מכיסם סכום של 10 שקלים – אשר ישמשו לפיצוי היזם במקרה הבלתי סביר שהמינהל לא ייכנע ללחץ הציבורי ויקנוס את הקבלן.
עזרו להציל את מה שנותר מחולות סמר!


רכפתן מדברי

אני אגיד כבר עכשיו שהיוזמה הזו בעייתית בעיני. מצד אחד, זה יוצר תקדים שבו יצפו מאיתנו האזרחים "לקנות" כל דבר שקשור לאיכות החיים שלנו.
בנוסף, אין דבר המונע מהמנהל להוציא מכרז חדש ברגע שזה יבוטל.
ובכל זאת, אני התחייבתי. ל-50 שקלים  חשוב לי להאריך את חייה של הדיונה – וחייהם של כל הצמחים ובעלי החיים שבה – ולו לזמן קצר.
אני מקווה, כמובן, שאני מאריכה אותם לזמן ארוך מאד.
אז מה אתם אומרים, כמה עולה קילו חול?
כמה חול אפשר לקנות בעשרה שקלים?
למה בעצם אזרחי המדינה צריכים לקנות את הדיונה ששייכת להם?
והאם כל זה יעזור בכלל?

טופס ההתחייבות  באתר התנועה הירוקה נמצא כאן – אתם מוזמנים לקרוא ולהתחייב לתשלום – ולו רק של עשרה שקלים.

דיון בנושא מפורום שמירת טבע נמצא כאן.

אתר המאבק כאן – ובפייסבוק כאן.


שבטוט מצויץ

התמונה הראשונה היא מאתר המאבק.
שאר התמונות הן צמחים (ובעל חיים) שאפשר למצוא בערבה, צלמתי אותן בשנים 2009-2010, ואפשר להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

בן-חצב יקינתוני – Scilla hyacinthoides

מי אמר סגול ולא קיבל?
היום אני עוברת לסגול בהיר יותר – לילכי משהו, כמעט תכול.

  

השם העברי מאד ברור והגיוני: פרח גבוה, בולט ויפהפה – מזכיר בצורה הכללית את החצב, ולכן הוא בן-חצב. אבל החצב הוא לבן, ובן-החצב שלנו הוא תכול-סגלגל, צבע מקסים שמזכיר לנו יקינתון. ולכן – בן-חצב יקינתוני.

  

חיפשתי את משמעות השם הלטיני – Scilla –
בתחילה חשבתי שהוא על שם המפלצת מהמיתולוגיה היוונית, סקילה. אבל סקילה היוונית היא Scylla, ולכן זה לא מתאים לי.
כנראה שScilla נגזר מ-Squill, שזהו החצב.

בן חצב יקינתוני נפוץ מאד בארץ, בכל האיזור הים-תיכוני. אפשר לראות עכשיו מקבצים תכולים-סגולים לאורך כביש 70 וכביש 85 (ובעוד מקומות). את המרבד מעל צלמתי לפני כמה שנים בחורשת הסרג'נטים בנתניה.
שם גם פגשתי את בן-החצב הבא –

הוא כלל לא סגול! פרט לבקן מיוחד, שרק המאבקים (=קצות האבקנים, עליהם מונחת האבקה) שלו שחורים!

הניצן של בן החצב נראה כמו קלח תירס ירוק ונחמד:

ואילו בסוף הפריחה זה נראה כך –  הפרחים העליונים פרחו ונותר מין כפתור קטן. כבר סיפרתי על צורת הפריחה הזו – סדר פריחה אקרופטלי: יש  לצמח עמוד תפרחת, וכל יום פורחת קבוצה חדשה של פרחים, מעל לקבוצה שפרחה אתמול.

 בשנים האחרונות תרבתו את בן-החצב היקינתוני, והוא מתחיל להיות נפוץ גם בגינון. בעיני, זה כמובן נפלא – וגם יש לי כמה בעציץ.

כיון שכך, אני יכולה להדגים בלב שקט ובלי פגיעה בטבע, עוד תכונה של בני החצב: צינורות ההובלה של המזון בתוך העלה הם עמידים מאד, ואם קורעים את העלה בעדינות – הם לא נקרעים אלא נשארים מחוברים לשני הקרעים:

כבר הראיתי בבלוג שני מינים נוספים של בני-חצב – בן-חצב סתווי, שהוא קטנטן, ורדרד ופורח בסתיו; ובן-חצב החורש, שהוא תכלת מקסים ופורח בשיא החורף. בן החצב היקינתוני פורח באביב.

לפי הספרות ישנם עוד "מין וחצי" של בני חצב שפורחים בארץ –
בנגב פורח בסתיו בן-חצב מדברי, שהוא דומה מאד לבן-חצב סתווי, ונחשב כמין נפרד
בחרמון פורח עכשיו בן-חצב לבנוני, שבעצם הוא בן-חצב החורש, תת-מין לבנוני. כלומר, תת-מין ולא מין נפרד.
ושוב אני מסתכבת עם השאלה המאד לא ברורה לי – מתי מכריזים על צמח כעל מין נפרד, ומתי רק תת מין?
ואין לי תשובה.

התמונות צולמו במקומות הבאים:
31.3.2007 וגם 5.4.2010 בחורשת הסרג'נטים
25.4.2009 בקלעת נמרוד
28.2.2011 בבני ציון
14.3.2011 על הגג שלי
1.4.2011 בכרמל

  

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

 

 

זעריר כוכבני – Asterolinon linum-stellatum

בעצם, תכננתי להציג ברצף את המרגנית הכחולה, המרגנית הכתומה – והפרח הזה. אבל היו לי סיבות (אחת שמחה ואחת עצובה) לרשימות נוספות, ולכן אני מגיעה אל הצמח הזה – הזעריר – רק היום.


  

במבט ראשון, זה נראה סתם עוד עשב. אבל אם תסתכלו בהגדלה – רצוי בהגדלה טובה – תראו את הפרח:

הפרח דומה מאד לפרחי המרגנית, רק שהצבע שלו לבן-שקוף, ויש לו עלי גביע בצורת כוכב. ממש מרגנית מיניאטורית.  בתמונה הבאה ניתן לראות (אם תגדילו את התמונה ותתאמצו) מרבד של פרחים אלה. 

זהו הזעריר הכוכבני – זעריר, בגלל שכל גודל הצמח הוא כחמישה ס"מ, והפרח גדלו מילימטר או שניים;
כוכבני – בגלל עלי הגביע הערוכים ככוכב.

 

בגלל הגודל – או יותר נכון, הקוטן שלו – ממש ממש קשה לצלם אותו. המצלמה מאבדת אותו מאד בקלות, והוא כזה קטן, שגם בעין רגילה אני לרוב לא שמה לב אליו. לכן הפעם הרשיתי לעצמי לצלם את הפרח אחוז בין 2 אצבעות: כמעט אפשר לקחת טביעת אצבע שלי מהתמונה הזו – ותראו כמה הזעריר אכן זעיר:

לפי המגדיר,  הזעריר הכוכבני נפוץ בכל הארץ! אבל הוא כזה פיצקלה, צמח נשמה – שפשוט לא רואים אותו…

  

בדרך כלל, פרח קטן שכזה ונחבא אל הכלים רומז לנו שהצמח החליט לא להסתמך על האבקה חיצונית – הוא אומר: אם אין אני לי – מי לי? ומבצע האבקה עצמית. אם מגיע בכל זאת חרק, הזעריר לא יסרב לו – אבל מראש הוא לא באמת מנסה למשוך אותם.

  

התמונות צולמו בהר שפנים, בתאריכים 24.4.2007 ו-16.4.2011 

  

יותר מתמיד, מומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

   

  

מרגנית השדה – Anagallis arvensis – זן כתום!

הפעם הראשונה שלי, היתה במרץ 2004, באחו בנימינה.  מצלמה דיגיטלית – עוד לא היתה לי אז…

  

נסענו אז לראות את סחלב הביצות, ופגשנו עוד הרבה פרחים מיוחדים ומעניינים. אחד מהם, היה קטן וחמוד – ונראה ממש כמו המרגנית התכולה שאותה אני מכירה מילדות – אבל הוא היה כתום.

זה מאד בלבל אותי. מעולם לא שמעתי על מרגנית בכתום! מבחינתי מרגנית = כחול! אז שאלתי בפורום שמירת טבע, ושם הסבירו לי ש"יש גם מרגניות גם בגוון שני"

 

מאז למדתי שבאמת יש למרגנית השדה – המרגנית המוכרת לנו – שני צבעים. הכחול המקסים והנפוץ, וגם כתום-אדמדם, שמופיע בעיקר באיזורים לחים יותר – למשל, במעינות (כמו נחל חזורי, או המעינות בהר קטע) או בגינות מושקות – גיסי מצא מקבץ מקסים ברחוב שלו, במודיעין – בנקודה שהתנקזו אליה מי השקיה של גינה.

עוד דבר שלמדתי מאז, הוא שהמרגנית הכתומה היא הזן הנפוץ באירופה ובארה"ב. שם יש יותר מים מאשר אצלינו, ולכן הכחולה נדירה יותר .

  

אבל כמו שרואים בתמונות, זה לא מפריע להן לצמוח זו ליד זו…

חברה שלי, דגגדול, טוענת שאם למרגנית הכחולה אנחנו קוראים "עין התכלת" – הלא לזו צריך לקרוא "עין הכְּתֶמֶת"

 

אבל את הדבר המרגש יותר גיליתי לפני שנתיים. היינו  אז בטיול בארה"ב, ושם צלמתי את המרגנית – את הזן הכתום. כשחיפשתי עליה מידע באנגלית, גיליתי ששמה האנגלי הוא Scarlet Pimpernel!
את הספר "סקרלט פימפרנל" של הברונית אורצ'י קראתי מזמן – עוד בתיכון, ומאד אהבתי אותו. מעולם לא חשבתי ולא ניסיתי לגלות מהו הפרח המסתורי הזה, מהו סקרלט פימפרנל – ולפתע, הנה הוא מולי!
ובאמת, בספר (בתרגום של רותי שמעוני), סר אנדרו פולקס מסביר למדמואזל דה טורניי:
"סקרלט פימפרנל, הלא הוא מרגנית השני, עלמתי. זהו שמו של פרח אנגלי צנוע הצומח בצידי הדרכים; אך זהו גם השם שנבחר  כדי להסתיר את זהותו של האמיץ והנפלא בגברי תבל, כדי להגדיל את סיכויי הצלחתו בביצוע המשימה הנעלה שנטל על עצמו."

girlkido כתבה לא מזמן רשימה מקסימה על תעלומת סקרלט פימפרנל מהבחינה האנושית. אני פתרתי אותה מהכיוון הבוטני!

התמונות צולמו –
בשמורת הסחלבים מאחורי חורשת טל, 5.3.2007
באחו בנימינה, 12.4.2008
ובשולי מחצבת חרייבה בכרמל, 19.4.2008 ובאופן מדהים גם 19.4.2011! נפלאות הגורל!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

מייק לִבְנֶה

הלילה הלך לעולמו מייק לבנה.

ודאי שמעתם עליו – אם אתם גרים בגליל, או מתעניינים בבוטניקה, זואולוגיה, אקולוגיה, היסטוריה של ארץ ישראל, ארכאולוגיה, גיאולוגיה, טבע…
מייק ידע את כל אילו, ועוד. הוא הדריך דורות של מטיילים בשבילי ארצנו, הוא חקר יחד עם זאב משל את המצדה, וכתב יחד עם אבי שמידע את מגדיר צמחי החרמון. הוא היה מעורב בפרוייקטים רבים בנושאי טבע וסביבה, ותרם להם רבות. הוא הדריך ולימד את רוב המדריכים הטובים בארצנו, ואם לא אותם – אז את המדריכים שלהם.

לי היה המזל לפגוש אותו מספר פעמים, ולהתענג כל פעם מחדש מהידע, הענווה, החן והחכמה של האיש המיוחד הזה.

הפעם הראשונה שפגשתי אותו היתה בהשתלמות רת"ם הראשונה שהצטרפתי אליה, לפני כמה שנים. טיילנו בגליל העליון, בהר שמאי. פרופ. שמידע עמד והסביר על צמח מסוים, נדמה לי קחוון. מסביב עמדו המשתתפים והקשיבו. היה בינהם אדם מבוגר, רזה ולא גבוה, אבל עם ניצוץ מיוחד בעיניים. הוא לבש מכנסים קצרים ונשען על מקל. עוד לא ידעתי את זה – אבל זה היה מייק.
מישהו העביר מהצד צמח יבש, גבעול באורך של 15 ס"מ (בערך), ושאל מה זה. הגבעול עבר כהרף עין מול עיניו של מייק – ולפני שאבי הספיק לקבל אותו לידיו, מייק כבר אמר: "זה כמובן אשבל!"
והוא – כמובן – צדק.
אני הייתי מלאת התפעלות. הוא ראה את הגבעול היבש הזה לשניה או שתיים!



בפעם אחרת, פגשנו אותו בטיול שהוא הדריך בחרמון, והוא הזמין אותנו להצטרף להסברים. כדי לא לצעוק, הוא נעזר תמיד במקרופון נייד ("מדונה"). הוא סיפר לנו מהו הגובה המקסימלי של החרמון הישראלי: "גבהו הוא שתיים-שתיים-שתיים-שתיים, ואם תרצו: עוד שתיים. וביחד, אלפיים מאתיים עשרים וארבעה מטר. " – אתם יכולים להיות בטוחים שאני אזכור את המשפט הזה תמיד.

מאז פגשתי את מייק בעוד מספר השתלמויות וטיולים – אני חושבת שהטיול המיוחד מכולם היה הטיול בסתיו האחרון, שבו הוא לקח אותנו לראות שלכת, סתווניות, וחלמוניות בחרמון.

אתם מוזמנים לקרוא את ההספד באתר צמח השדה – אתר שמייק תרם לו רבות וכתב הרבה מהערכים שבו
ולראות את הסרטון הבא שמספר על האיש המקסים והמיוחד: מייק לבנה, יהי זכרו ברוך.

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים 28.9.2010, 5.5.2010, 20.6.2009
הפרח התכול הוא ברונרה מזרחית, פרח יפהפה הפורח רק בחרמון.
התמונה האחרונה – זרעים של זקן-הסב המצוי מתעופפים ברוח, מכפר סבא, 24.4.2011

תוספת: אתם מוזמנים לקרוא את מה שכתבה ענבלית על מייק.
כתבה שמייק כתב אודות איריס שגילה בחרמון, וכינה אותו איריס הדובדבן (Iris Westii )

שלושה עשר מי יודע?

שלושה עשר מי יודע?

שלושה עשר, אני יודעת:

שלושה עשר סחלבים אנטולים  – בעצם, הרבה יותר. אבל ארבעה מהם מצאנו קטופים וזרוקים על השביל! איזו חוצפה! הסחלביים כולם הינם פרחים מוגנים, ואסור לפגוע בהם. אני מודיעה לכם שאם אני תופסת מישהו פוגע בסחלבים – אני אישית אזמין את פקחי הרשות!
את הסחלבים הקטופים אספתי, ואני מתכוונת להעביר לעשביה של האוניברסיטה העברית.

שנים-עשר סחלבי הגליל: (ואחד מהם כמעט בגובה מטר!) 

 

אחד עשר סחלבים איטלקיים:  כבר אחרי השיא, ועדיין מקסימים!

  

עשר דבורניות נאות:  באמצע שביל פסגה של המירון, קרוב להתפצלות של השביל היורד לעין חומימה.

  

תשע דבורניות צהובות: כולן ממש בתחילת העליה להר

שמונה סחלבני החורש:  היו מאות ניצנים ועלים, בכל מקום שעצרנו בו. מעטים התחילו לפרוח

  

שבע דבורניות כחלחלות (בעצם הרוב כבר נבלו, היתה עוד אחת במצב צילום….)

שש דבורניות גדולות: הן בתחילת הפריחה בהר.

חמישה סחלבים פרפרניים: לפני חודש היו רבבות על המירון. ואני לא מגזימה במספר. רובם כבר גמרו את העונה, נשארו עוד בודדים.

ארבע דבורניות דינסמור:  גם הן בעצם כבר גמרו את העונה.

 

שלוש דבורניות קטיפה: (אמנם ראינו רק אחת פורחת, אבל בטח היו עוד…)

שתי נאוטינאות תמימות:  איך אני גאה בעצמי שמצאתי אותן!!!

  

אחד שנק החורש: יפהפה! ראינו כמה ניצנים, אבל רק אחד שבאמת התחיל לפרוח:

זו הגרסא שלי ל"אחד מי יודע" – ביום חמישי, 21.4.2011, טיילנו במירון  בחברה טובה – Anguly והבנות –  ולמרות כל מיני בעיות דרכים (בסוף שגריר הגיעו והחליפו לנו מצבר, הגענו הביתה לקראת 11 בלילה) – הסחלבים החליטו לערוך סדר כהלכה.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

מרגנית השדה – Anagallis arvensis

האביב לא מחכה, וגם אני רצה קדימה – סוף סוף אני מגיעה לאחד הפרחים הנפוצים והמקסימים בארצנו: מרגנית השדה. פרח בצבע כחול נפלא!

מרגנית השדה היא בת למשפחה מכובדת מאד: משפחת הרקפתיים.

לכאורה זה מוזר: אין דמיון מובהק במבנה הפרח של המרגנית והרקפת. אך למעשה, אחד המאפיינים העיקריים של משפחת הרקפתיים הוא, שהאבקנים מצויים מול כל עלה כותרת, ולא בין העלים. אפשר לראות את זה בתמונה הבאה: 

הפרח הזה הקסים אנשים רבים שהאמינו (בין היתר) כי המרגנית מפיגה צער. במאה הראשונה לספירה בוטנאי יווני בשם דיוסקורידס  נתן למרגנית את שמה –  אָנָגָלִיס – שמשמעותו "להצחיק" . זהו השם הלטיני שלה עד היום.

  

השם העממי שלו בארץ היה "עין התכלת" בעברית, ו"עין הגמל" בערבית.

ברל כצנלסון קרא למרגנית "עיני רחל" – לכבודה של רחל המשוררת יפת העיניים.

 

כשהפרח צעיר, צבעו כחול עז, והאבקה הצהובה בוהקת בראש האבקנים. כשהוא מזדקן – הוא דוהה.

המרגניות מתפשטות בקלות בצידי דרכים, ויוצרות מרבדים כחלחלים מקסימים. בחקלאות הן נחשבות "עשב רע" – אבל בשטחים הפתוחים, לפגוש מרבד שכזה – זה פשוט תענוג:

המרגנית נפתחת רק בימים יפים. אם עומד לרדת גשם – הפרח ייסגר. משום כך קראו לה גם "הברומטר של העניים" – שכן, מי שאין באפשרותו לבדוק את הברומטר – נאלץ להעזר במרגניות.

את רוב המידע כאן למדתי מספרו המקסים של פרופ. אמוץ דפני – פרחי סתיו וחורף

המרגנית מתחילה לפרוח בראשית החורף, אך ממשיכה גם עמוק לאביב, ובמקומות הקרים יותר – גם עד ראשית הקיץ.

התמונות צולמו בחודשים ינואר עד אפריל של השנים 2008-2011
בשרון, בכרמל ובהרי מירון…

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 השיר הזה מתבקש פה, נכון?

  ביום ראשון  (24.4.11) הקרוב ישנו אירוע למען שמירה על השטחים הפתוחים ברחובות – הפרטים בקישור, וכולם מוזמנים!

סחלב איטלקי – Orchis italica

מזמן לא היו אצלי סחלבים, נכון?

  

אז הנה לפניכם, הסחלב האיטלקי.

  

איטלקי – כי לראשונה הוא הוגדר באיטליה. שם הם קוראים לו Uomo nudo – האיש הערום. ואם תסתכלו, השם הזה מאד ברור ומובן

אם אתם זוכרים את סחלב הגליל, שהופיע בבלוג שלי לפני שנתיים, סיפרתי שהשם שלו הוא "אישון עם פישון" – ובאמת, באותו קו מחשבה, לסחלב האיטלקי קוראים "איש עם פיש"… 

גבהו של הסחלב האיטלקי הוא בין 20 ל-50 ס"מ, והוא אוהב לגדול במקבצים –  אבל מופיע גם בודדים.
הצבע שלו נע בין לבן לורוד, לרוב ורוד בהיר עם נקודות. כמו תמיד אצל הסחלבים, יש בהירים יותר וכהים יותר, מנוקדים יותר וחלקים יותר – צבע הוא לא סימן הגדרה.


ניסיתי לבדוק מיהם המאביקים של הסחלב האיטלקי – אבל גם בספר הסחלבים של אסף שיפמן וגם בחוברת רת"ם על הסחלבים כתוב בפירוש שלא ידועים המאביקים. מן הסתם הם קיימים, כי הפרח עדיין איתנו, פורח ומוציא פרי.
אני פגשתי סרטביש פרחים על הסחלב –

הסרטביש הוא עכביש-זיקית. הוא משנה צבע לפי הפרח שהוא עליו. הוא יכול להיות לבן, צהוב ולפעמים גם לבן עם כתמים סגולים – הכל למען התאמה מיטבית לצבעי הפרח בו הוא מתחבא. השם "סרטביש" הוא שילוב של סרטן ועכביש, כי צורתו של העכביש הזה דומה לסרטן.  מי שרוצה לקרוא עוד על הסרטביש, מוזמן לקרוא בבלוג של עמיר.

הסחלב האיטלקי גדל בגליל העליון – אפשר למצוא אותו בגבעת זקיף מעל כרמיאל, בגוש הרי מירון, באיזור צפת, ברמות נפתלי…
כאן, למשל, יש מקבץ יפה של סחלבים במורדות הר שפנים –
הר שפנים הוא אחד מגוש הרי מירון, ממש מול מורדות בית ג'אן. ואם תהיתם, אין עליו שפנים. אני לא מכירה שפנים שגרים בהר הזה. השם המקורי שלו הוא ג'בל שופנין, כלומר – הר המסתכלים, או הצופים. כיוון שהשם "הר הצופים" כבר תפוס, החליטו לשכוח מהמשמעות ולעברת לפי הצליל. לדעתי זו טעות, כי השם תלוש מהמציאות פה.  הצעה אלטרנטיבית, לדעתי,  יכולה להיות "הר התצפית".  כך נראים האיזורים היפים של ההר:

התצפית לצד השני פחות מוצלחת: מדי שנה, בית ג'ן מתרחבת ונוגסת עוד ועוד בשמורה, ופוגעת בטבע. כל ניהול השמורה והיחסים עם הדרוזים תושבי בית ג'ן בארץ הוא בכיה לדורות. במקום לטפח את הישוב ולעזור לו, המדינה פשוט מתעלמת. הם מצידם לא ממש מתחשבים בסביבה, ופוגעים יותר ויותר.
ואם פקחי הרשות או אנשי סביבה וטבע מנסים להעיר על זה – התגובות בהחלט יכולות להיות אלימות.

התמונות צולמו במקומות הבאים:
בעליה למירון, בתאריכים 25.3.2006 ו-24.3.2007
ביער ביריה, 22.3.2008
בהר קטע למרגלות החרמון, 29.3.2008
ובהר שפנים, 13.4.2006 ו-16.4.2011

  

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

  

חג שמח ומחוייך לכולם!

זר סחלבים לפסח


סחלב שלוש השיניים

לכבוד פסח, חג האביב – אני מפרסמת זר פרחים,
ומה טוב יותר מזר סחלבים, ישירות מגוש הרי מירון?


סחלב אנטולי

לכל קוראי הבלוג שלי, ולכל חולי הסחלבת באשר הם – חג שמח,


דבורנית נאה

אני מאחלת לכם שיהיה לכם טבע לצאת אליו ולהנות ממנו  (ולא רק פארקים עירוניים ורחובות בטון)  – דעו להעריך כל שדה ריק בשולי העיר, כל שטח פתוח: הם מתמעטים בקצב מהיר!


סחלבן החורש

שתמצאו את הדברים שגורמים לכם אושר והתרגשות – ממש כמו שאני מצאתי את הסחלבים


נאוטינאה תמימה – הקטנה בסחלבי ארצנו

שתדעו להעריך את ההנאות הקטנות של החיים


סחלב איטלקי

שתמצאו את החברים הטובים שלכם, ותהנו יחד איתם


סחלב הגליל – פורח מלמעלה למטה

שתדעו לחשוב הפוך מכולם כשצריך, לצאת מהקבעון


סחלב מצויר – אנדמי לארץ

ותראו תמיד את המיוחד בכל דבר


סחלב כלאיים – פרפרניXמצויר

שתדעו לשלב את כל המרכיבים בחיים, ליצור את התערובת הנפלאה והאישית שלכם!


דבורנית דינסמור

צאו החוצה, ותהנו מהפריחה המטריפה מסביב  – עכשיו זהו שיא הפריחה,  זה הזמן לחגוג את חג האביב!


סחלב אנטולי

התמונות צולמו בהר הלל ובהר שפנים במירון, בתאריך 16.4.2011
כתמיד, ממש כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 
סחלב איטלקי וסחלב אנטולי

 

נטופית שעירה – Althaea hirsuta

הפרח שלי היום הוא קטן, לבנבן, ולא בולט. 

אה, וזה פרח שעיר – שעיר באמת. , וגם קצת דביק.

   

הכירו בבקשה את קרובת משפחתן הצנועה של החוטמית הזיפנית (הורודה הגדולה שרואים בנסיעה בכביש 6, וגם בדרך פרויד למשל) ושל החלמית הגדולה (היא החובזה): זוהי נטופית שעירה.

  

הנטופית היא פרח קטן, שגבהו 20-30 ס"מ. היא גדלה בארץ בעיקר באיזורים ההרריים במרכז ובצפון, ונדירה בעמקים.

שמה הלטיני של הנטופית – אלתיאה – משמעותו "המרפאת" ביוונית, ובאמת משתמשים במין אחר של נטופית – נטופית רפואית – לטיפול בשיעולים ועוד בעיות (למשל, אסטמה וברונכיטיס)  

אלתיאה היתה גם גיבורה טרגית במיתולוגיה היוונית – היא היתה מלכת קלידון. נולד לה בן בשם מלאגרוס, ואלות הגורל ניבאו לה שכאשר בול העץ הבוער באח כעת יישרף עד תומו – בנה ימות. היא מיד שלפה את בול העץ  מהאח והחביאה אותו.
כשמלאגרוס גדל, הוא הפך כמובן ללוחם מהולל. הוא נכנס לויכוח עם שניים מהדודים שלו – אחיה של אלתיאה, והרג אותם. שאר האחים שלה קמו בראש צבא והתקיפו את קלידון – ובקרב ההגנה מלאגרוס הרג עוד שני אחים.
אלתיאה לא סלחה לבנה, הוציאה את בול העץ החבוי ושרפה אותו.

  

את הנטופיות צלמתי:
בכרמל, 19.4.2008
בחורבת צונם בגליל המערבי, 20.4.2008
ובגלבוע, 2.4.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

צָמָר מפוצל – Eremostachys laciniata

בסוף הרשימה הקודמת (על הקוציץ הסורי), הצגתי תמונה של מקבץ קוציצים – שלפניהם היו כמה עמודי פריחה גבוהים ובהירים –

היום אני מתמקדת באותם עמודי פריחה. זהו צמח ממשפחת השפתניים, ששמו צָמָר מפוצל.

 

הצמר הוא אחד הפרחים ששמם יאה להם: הוא מאד מאד צמרירי. הגבעול עטוף מעטה צמר, ואפילו הפרחים צמריריים –

הם ממש דומים לפרחי המרווה, רק שהם צמריריים.
וקלפטה יקרה: אני יודעת שאת תתלונני על זה שהם שעירים. תחשבי עליהם כמו על כלבלבים צמריריים וחמודים. הם לא שעירים, אלא צמריריים!

  

את הצמר אפשר למצוא ברוב חלקי הארץ – מהר הנגב ועד לחרמון, ולרוב אפשר למצוא מקבצים בהירים כאילה –

מה שמיוחד בצמר, הוא שהוא משנה צבע לפי הגיאוגרפיה.
בדרום – איזור באר שבע למשל – הפרח בדרך כלל לבן-צהוב.
ברוב הארץ – הרי יהודה,  רמות מנשה, הכרמל והגליל – הוא צהוב, וקצהו אדום.
ואילו בחרמון, הוא שוב משנה גוון – רוב הפרחים הם בגווני ורוד-בורדו.
בכל מקרה, כאשר הפרחים הנובלים – הכתם הכהה יותר הופך לחום.

ההבדלים, כמובן, לא תקפים תמיד – ויש אוכלוסיות מעורבבות של צהובים-אדומים  עם ורודים או עם צהובים. ממש כמו שיש כלניות בצבעים שונים.

 

גבהו של הצמר הוא בין מטר לשנים, והעלים שלו רעילים – ולכן הוא מצליח להתפשט גם באיזורי מרעה. הבקר והצאן פשוט לא נוגעים בו.

 

התמונות צולמו במקומות הבאים:
עינות חצור, 7.4.2007
הר קטע, 24.5.2007
יער דודאים, 5.3.2010
רמות מנשה, 9.4.2011

 

כתמיד. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

קוציץ סורי – Acanthus syriacus

לא מזמן, עופר D הזכיר לי רשימה שלו שבה הוא צילם צמח תרבותי גבוה ומפואר באחד מגני הנוי הנהדרים שהוא ביקר בהם.
הצמח שהוא התכוון אליו הוא קוציץ רך – צמח מפואר, שמוצאו באירופה. לאחרונה ראיתי שמשתמשים בו גם בגינון בארץ.

  הצמח שלי היום הוא קרוב משפחתו של הקוציץ הרך – קוציץ סורי, הגדל בר בארץ.

 

הקוציץ הסורי אינו מגיע לגובה 2-3 מטרים כמו אחיו התרבותי, הוא מסתפק בגובה ממוצע של 50-60 ס"מ. אם יש תנאים טובים – הוא ישמח לגבוה יותר.

  

שמו מגיע מן הקוצים הרבים שיש לו – העלים קוצנים, וכל פרח מעוטר בקוצים. גם השם הלטיני – אקאנתוס – משמעותו "מרובה קוצים" או "קוצני".

צבעו של הפרח הוא צהוב- קרם. הבורדו שאנחנו רואים הוא חפים העוטפים את הפרח מסביב. לכל פרח ישנם חפים קוצניים בצבע בורדו-סגול, בתוכם עלי גביע באותו גוון – ועמוק בפנים נמצא הפרח – בעל עלי כותרת בהירים, בצבע צהוב-קרם. שילוב הצבעים הוא מקסים בעיני.
הפרחים גדלים בארבעה טורים, זה מעל זה – ממש בסימטריה ארכיטקטונית:

שושנת העלים של הקוציץ גם היא יפה ופיסולית –

עד כדי כך, שהיוונים והרומאים השתמשו בעלי הקוציץ בתור הדוגמא לכותרות עמודים שלהם. אם תסתכלו על כותרות העמודים הקורינתיות, כמו למשל זו – שצלמתי בגן הלאומי אשקלון –
תראו את עלי הקוציץ החצובים באבן:

את הקוציץ (ממשפחת הקוציציים) אפשר לפגוש באביב (בין מרץ למאי) בכל האיזור הים תיכוני בארץ. לאורך כבישים בגליל העליון אפשר עכשיו לראות מקבצים בצבע בורדו-סגול, וזה מקסים.

  

את התמונות צלמתי:
בגן הלאומי אשקלון, 22.11.2008
במלכיה, 7.4.2010
באיזור רקית בכרמל, 1.4.2011
בגבעת זקיף, 7.4.2011
וברמות מנשה, 9.4.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

  

יחד עם קבוצת הקוציצים הנהדרים הללו – אתם יכולים לראות את נושא הרשימה הבאה שלי:

טופח הגליל – Lathyrus spathulatus

אני ממשיכה בסגול: ועוברת אל פרח יפהפה ומאד מאד נדיר.  את רוב המידע שכאן קראתי בספר האדום – צמחים בסכנת הכחדה בישראל, של פרופ. אבי שמידע וד"ר גדי פולק. 

בטח יקום עכשיו מישהו ויגיד – רגע, מה כל כך נדיר באפונה ריחנית?
ובכן, זו איננה אפונה – ריחנית או לא ריחנית. זהו טופח. (והוא לא ריחני)

  

הטופח הוא אכן קרוב משפחה של האפונה, ובארצנו – לפי המגדיר – ישנם  24 מיני טופח, חלקם מאד נפוצים. רוב הנפוצים הם בצבעי כתום-צהוב-קרם. אבל הטופח שלי היום הוא מיוחד, סגול ויפהפה: טופח הגליל.

הטופח הזה הוא מאד נדיר, וגדל בערך בחמישה אתרים בגליל העליון, ועוד 11 (אחד עשר) אתרים ברמת הגולן והחרמון – למשל, שולי המטעים של נוה אטי"ב.

הפירות שלו הם תרמילים – דומים לאילו של האפון והאפונה.

והפרח נפלא, בגודל של כ-2 ס"מ.

בעולם, הטופח הזה גדל בישראל, לבנון, סוריה ודרום טורקיה. ובכולם הוא נדיר. לפי הספרות, הוא קיים גם בהרי הגלעד בירדן – אך לא נראה שם שנים רבות.

  

הטופח הוא צמח מטפס, וגדל בד"כ באיזורים מוארים בשמש, אבל עשירים בגשם – מעל 600 מ"מ גשם בשנה.

הבעיה של הטופח הזה, היא שרוב האתרים שהוא גדל בהם  (ובסה"כ יש פחות מ-20 אתרים…) הם אתרים שרועות בהם פרות. הפרות מאד אוהבות את צמחי הטופח – הן אוכלות אותם כשהם עוד צעירים, ואז הם לא מספיקים לפרוח ולהתרבות.

וכאן שוב אני נכנסת לפינה של שמירת טבע: בהרבה משמורות הטבע יש רעיה. הפרות אוכלות צמחים מסויימים – ומשאירות אחרים. הן מותירות אחריהן "מוקשי דרך" – שמשנים את הרכב המינרלים בקרקע, ומאפשרים לצמחים מסויימים לשגשג על חשבון אחרים.
וכך אנו נשארים עם שדות של רבים ממשפחת המצליבים, חרציות, גדילנים, חמציצים, עיריות, פשתה שעירה – ואילו רוב הפרפרניים המיוחדים נעלמים – הם לא מצליחים לגדול.

מגדלי הפרות אומרים להגנתם, שהפרות רועות בארץ כבר אלפי שנים – זה לא שהן הגיעו הנה לאחרונה. והם צודקים – אבל…
אם בעבר עדר פרות היה רועה שבוע אחד בשנה בכל איזור, ואז נודד הלאה – היום הרועה יעביר את העדר רק אחרי שהוא כילה את כל הצמחיה שם. וברגע שיצוץ עוד משהו אכיל – הם יחזירו את הפרות, ושוב לא יהיה סיכוי לצמחיה.
במקרה, בדיוק בשבת האחרונה היינו באיזור כזה – שטח מרעה – ברמות מנשה. אני חייבת לציין שהיה לי ממש עצוב. איזור שאמורה להיות בו פריחה מהממת, היה מסריח, מלא מוקשים (חלקם יבשים ומוקשים), פריחה מועטה מאד – אחד פה, אחד שם, קטנים ועלובים…
וגם פה, אין לי פתרון.  אני רק מתארת את מה שראיתי במו עיני.

התמונות צולמו:
בשולי המטעים של נוה אטי"ב, 29.3.2008,
ובשביל נורמן, איזור תפן בגליל העליון, 7.4.2011

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

כדן נאה – Muscari neglectum

אני ממשיכה עם הצבע הסגול – רק שהיום הפרח שלי הוא קטן למדי:  צמח ממוצע יכול להכנס לתוך פרח איריס, והוא רק יציץ…

  

זהו הכדן הנאה, ממשפחת השושניים.

כבר הצגתי בבלוג בעבר את שני קרוביו הנפוצים יותר – כדן סגול, שממלא מרבדים בתבור, ומפתיע בסדקי סלעים בנגב (ובעוד מקומות רבים), וכדן קטן-פרחים, שהוא כמעט בלתי נראה ופורח בסתיו.

  

הכדן שייך למשפחת השושניים.
בעקרון, אחד הסימנים של המשפחה הזו הוא שיש לפרחים שלה ששה עלי עטיף. אבל אצל הכדן – הם התאחו לעטיפה אחת, ונותרו רק 6 שיניים המזכירות לנו שאילו בעצם 6 עלי עטיף מאוחים.
כתוצאה מכך, הפרחים נראים כמו כדים קטנים – ומכאן מגיע השם, כדן.

  

הכדן הנאה מאד דומה לכדן הסגול, והסימן המבדיל בינהם – הוא השיניים הקטנות הללו. אצל הכדן הסגול, הן סגולות. אצל הכדן הנאה – לבנות:
לי זה תמיד מזכיר שמלה מפוארת מהמאה ה-19, ששולי התחתונית הלבנה מציצים תחתיה…

 

אם בוחנים היטב את תמונת התקריב פה מעל, אפשר לראות פרחים בשלושה מצבים:
העליונים בהירים יותר, וסגורים – אילו פרחים עקרים, וכל מטרתם היא להוות מעין שלט פרסומת, שקורא לחרקים: בואו! תראו מה יש כאן!

התחתונים כהים יותר – חלקים עם השיניים הלבנות, ולשאר השיניים כהו.
אילו עם השיניים הלבנות הם הפרחים הטריים, שעוד לא הואבקו. ואילו שהואבקו, מכהים את צבעם, ומצטמקים:

 

הכדן הנאה גדל באיזורים הגשומים יותר, בהרים.

 

כל הכדנים צולמו בהר קטע, בתאריכים: 25.3.2011 ו-3.4.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

בשבת הקרובה אני רוצה לנסוע לראות פרחים בחרמון… רוצים להצטרף? שִלחו מסר!

איריס הגלבוע – Iris haynei

הבטחתי להר הקסמים להציג פרחים סגולים – ואם כבר סגול, אז אני לא אסתפק בסגלגלים-ורדרדים או  סגלגלים-תכלכלים. לקוסמת אני רוצה להקדיש את הפרח הכי סגול בארץ, עם הרבה אנרגיות חיוביות ואיחולי בריאות!

אז נסעתי לגלבוע. בגלבוע פורח בימים אילו איריס הגלבוע – שהוא אחד הפרחים הגדולים והמרשימים בארצנו.

על גבעול שגבהו בד"כ 40-50 ס"מ – אבל נמדדו גם גבעולים בגובה של 90 ס"מ! – פורח פרח יחיד, אחד לכל גבעול, שגדלו כ-20 ס"מ, והוא סגול נפלא.

בעבר חשבו שאיריס הגלבוע גדל אך ורק בגלבוע – אבל בעקבות מלחמת ששת הימים נמצאו אוכלוסיות נוספות – והיום אנחנו יודעים שגם בדרום רמת הגולן – באיזור מצוקי האון – ובמורדות השומרון המזרחיים (למשל, בנחל תלכיד) – פורח איריס הגלבוע.

בספרו "זר פרחי בר מוגנים" כתב פרופ. זהרי כך:
במעלה הגלבוע, על אדמת טרשים, גדל אירוס-הגלבוע קבוצות-קבוצות בתוך בתה עתירת מינים. מרהיב עין הוא ביפי פרחיו הגדולים עד שגם אילה, שאינם חובבי טבע מובהקים, נתפסים לעדינותו בתוך שלל הפרחים האחרים שמסביב.
אין פלא, איפוא, שגם אלפי חובבי האירוסים בעולם הרחב המפרסמים בטאונים וספרים על סוג יפה-פרחים זה, מעריצים אותו במיוחד.  אותו הר-גלבוע, שראה במלחמת שאול בפלישתים, ונענש לפיכך בקללת דוד "אל טל ואל מטר", נתברך באחד ההדורים שבמשפחת האירוסים.

כבר הזכרתי שלאיריסים בעצם יש שלל גוונים. גם לאיריס הגלבוע יש גוונים יפים – אני אמנם לא פגשתי הרבה, אבל ראיתי תמונות של איריס הגלבוע בצהוב, כתום, חום-אדמדם ואפילו גוון ורוד…
אני פגשתי אחד בהיר במיוחד – שקצת נרמס. הרמתי אותו ותמכתי בו, בתקווה שהוא יתאושש –

איריס הגלבוע שייך לסקציה מיוחדת מבין האיריסים – ששמה הלטיני הוא אונקוציקלוס. כבר סיפרתי על כמה מבני הסקציה הזו, והסברתי שהשם שהתקבל בעברית עבורם הוא איריסי ההיכל – כי שלושת עלי העטיף המרכזיים מתרוממים ויוצרים מעין היכל, וכי הפרח הדור כמו היכל מלכות.

ד"ר עוזי פז, אחד מאנשי הטבע הותיקים והמיוחדים בארצנו – מיוזמי חוק ההגנה על הצומח  וממקימי רשות שמורות הטבע – הציע בעבר לקרוא לאיריסים הללו "איריסי השושן".
בספרו "בארץ אהבתי" קראתי את ההסברים שלו, והם מאד הגיוניים – השם הערבי של האיריסים הוא סאוסן – כלומר, שושן.
עוזי פז טוען גם ששושנת העמקים – זו משיר השירים – היא בעצם אחד מאיריסי ההיכל – לדעתו, זהו איריס הארגמן.
הטענה מנגד היא, שעל מנת לא לבלבל עם השושן הצחור, רצוי לקרוא לסקציה הזו בשם אחר.

השנה ובשנה שעברה, הפריחה בהר ברקן – ששם נמצא "שביל האירוסים" ולב שמורת איריס הגלבוע בגלבוע – היתה דלה ואומללה.
הסיבות עדיין לא ברורות. כששאלתי, שמעתי אנשים מתבטאים באופן קשה: "זו קטסטרופה".
איריס הגלבוע הוא לא סתם עוד פרח – הוא סמל להגנה על הטבע בארץ, ולטעמי הוא סמל לאומי לא פחות ממנורת שבעת הקנים.
רשות הטבע והגנים החליטה לאסוף מומחים, שיבדקו וינסו להבין מה קרה לאוכלוסית האיריסים בהר ברקן. אני מאחלת להם הצלחה, ומקווה שהם באמת יצליחו להציל את האיריסים שם.

וזה מחזיר אותי שוב לסיפור הישוב "מיכל". לפני כמה שנים, הועלתה הצעה להקים בלב שמורת האיריסים בגלבוע – על הר יצפור – ישוב חדש בשם "מיכל". היזמים טענו שזה יהיה ישוב "אקולוגי".
אבל… גם בתור יישוב אקולוגי, הוא יצטרך תשתיות, נכון? כבישים שייסללו, חשמל ומים שיועברו, ניקוז ביוב, ועוד… – וכל הדברים הללו היו גורמים לקיטוע ולהכחדה של האיריסים.
לשמחתינו, הגופים הירוקים לא שקטו – ובסיוע של תמיכה ציבורית רחבה, ומומחים מהארץ והעולם – הועדה לתכנון ובניה לא אישרה את הקמת הישוב.
ושוב אני אומרת – אסור לבטל את הועדה הזו. המשמעות שלה היא לא רק איסור סגירת מרפסת בעיר – אלא הגנה על השטחים של כולנו.

כל שנה בתקופת הפריחה של איריס הגלבוע, יש עליה לרגל אל הגלבוע. אלפי אנשים קמים ונוסעים לראות את הפרחים המרהיבים הללו. עומדים בפקק בדרך נוף גלבוע, בשביל לראות פעם בשנה את האיריסים.
ולדעתי, זה מקסים. למרות הפקקים השנואים עלי כל כך. האהבה הזו לפרחים המיוחדים שלנו, היא משהו שראוי להעביר לדורות הבאים.
זה משמח אותי לדעת שישנם בארץ הרבה אנשים שאכפת להם, והם גאים באיריס הגלבוע – שהאהבה לטבע ולשטחים הפתוחים היא לא רק נחלתם של קומץ משוגעים כמוני.
ולכן חשוב גם לשמור על האיריסים, הם חלק מאיתנו.

רגע לפני סיום, עוד תמונה מהגלבוע – לא של איריס: זהו פרפר קטן וחמוד ששמו הספרית הנשרן. כאן הוא מוצץ צוף מפרח תלתן תריסני.

התמונות צולמו בגלבוע, 2.4.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

בעקבות כמה שאלות, אני מוסיפה הבהרה:
האוכלוסיה בהר ברקן – ב"שביל האיריסים" – היא זו שקרסה. השנה נספרו שם פחות מ-10 גושי פריחה, ובכל גוש רק פרח או שניים, ולא יותר.
את האיריסים אני צילמתי במקומות אחרים בגלבוע, עדיין חלק מהשמורה – אבל לא בהר ברקן.

הכרמל בכל הצבעים

אתם זוכרים שקראתי  לא לבוא לשתול בכרמל?
אתם זוכרים שיובל, אורי ונעמה הבטיחו לנו שתוך חודשים ספורים נראה התחדשות?
ובכן… היום אני מראה לכם כמה הם צדקו: זו רשימה ארוכה, והיא כוללת אחוזים בודדים ממה שראיתי בכרמל. אז שבו לכם בנוח, ותהנו!

כך, למשל, נראה הכביש ליד בית אורן – איזור שנשרף קשה. הלוטם השעיר פורח במלוא יופיו:

ואם אתם מסתכלים בחלק האחורי של התמונה, ורואים שם את הגדמים השרופים – תסתכלו בתמונה הבאה ותראו איזו חגיגה יש בינהם:

זהו מרבד נפלא, שכולל שלל פרחים נהדרים – מרגנית השדה (כחול), חבלבל סורי (ורוד), שום שעיר (לבן), חלבלוב השמש (ירוק-ליים), נורית (אדום), כרמלית נאה (ורוד), כמה סביונים וכתמות (צהוב)  – תענוג!

הכרמל פורח, ולמרות שחלקים נכבדים מהחורש שהכרתי נעלמו, וכל השטח נראה אחר לגמרי – הטבע מתחדש, וחוגג, וממלא כל פיסת קרקע.
הנה, למשל, מרבד ורוד של חבלבל סורי, כרמלית נאה ופשתה שעירה – עם כמה נקודות-מרגנית כחולות:

בשולי הדרכים יש המוני תלתנים –  כאן יש ארבעה מינים: תלתן חקלאי (בצהוב), תלתן הפוך (ורוד), תלתן הקצף (ורוד כהה) ותלתן כוכבני (ירוק) –

נסענו לאיזור רקית, שהאש בערה בו בעוצמה רבה. לצד הדרך, אני מכירה משנים קודמות קבוצה יפה של קוציץ סורי. שמחתי לפגוש אותם גם הפעם:

ממש ליד הקוציץ פגשנו חגיגה אמיתית: פשתנית ארם-צובא. זהו פרח עדין ומקסים במיוחד, שכבר הצגתי בבלוג. בכל הפעמים שפגשתי את הפרח הנפלא הזה, פגשתי פרטים בודדים. הפעם – היו עשרות.

 

אבל כמו שרואים בתמונות, גם הם לא היו לבד – ויש פה חגיגה בלבן (פשתנית), אדום (נוריות), כחול (מרגניות), ורוד (פשתה וכרמלית) ועוד כל מיני!
ממש ממולם היה מקבץ נהדר של דמומית קטנת-פרי, באדום, ומרבד של קחוונים נהדרים,

  

השטח ירוק ופורח,  ובטיול פגשנו גם התחדשות של עצים – נבטים של אורנים, אלונים, קטלבים ואלת המסטיק.
הפרח הנפוץ ביותר (לפחות, כך נראה לי) הוא מרגנית השדה – הידועה גם בכינוי "עין התכלת":

בחניון רקית תמיד פגשנו צמח מטפס יפהפה, עם פרחים קטנים – ספלול מטפס. הנקודה שבה הוא צמח נשרפה, וחששנו לשלומו. אבל חששותינו התבדו, כי – כמו כל שנה – פרח לו הספלול:  כאן הוא מטפס על עץ אלון צעיר.

מאחוריו היה עוד מרבד ססגוני – של קחוונים (לבן-צהוב), נוריות (אדום), מרגניות (כחול), אספסת וציפורני חתול (צהוב) – ואפילו צהרונים, ישנים עדיין ומחכים לשעת הצהרים.

ליד חורבת רקית מצאתי מרבד לבן של פרחים קטנטנים ועדינים: שוב פרח קטן עם שם גדול: ולריינית עטורה

וכמובן, בלי סחלבים אי אפשר… ובכן, פגשתי ביום שישי מנין שלם של מיני סחלבים! הנפוץ מכולם היה סחלב הגליל, בשלל צבעים ומופעים נהדרים. כאן, למשל, בלבן חגיגי:

גם בעלי החיים חוזרים לשטח. ראינו המוני פרפרים מסביבנו: צבעוני קשוט, נמפית החורשף, לבנינים שונים. כמה וכמה לטאות וחרדונים ברחו מאיתנו, את חומט הפסים הספקתי לצלם:

 

אחרי הצהרים נפתחו הצהרונים, ופתאום גילינו שכל האיזור מלא בהם:

בחורשת הארבעים מצאנו מרבד נהדר של צמח סוככי גבוה ורעיל: רוש עקוד

התמונות צולמו כולן בכרמל, ביום שישי 1.4.2011
כדאי מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
אפילו אם זה רק תלתן תריסני פשוט, כמו פה:

אם אתם רוצים לראות עוד מציאות, אפשר לראות באתר צמחית ישראל ברשת – כאן
פתחתי עם לטם שעיר, ואני מסיימת עם אחיו, לטם מרווני .

 

 

סחלבים בערפל, 25.3.2011

עם החמסין שהתחיל פתאום, קצת קשה לנו לזכור שביום שישי שעבר עוד היה פה חורפי למדי… וכמובן, בדיוק ביום הזה אנחנו החלטנו לצאת לחפש סחלבים בהר קטע, למרגלות החרמון.
כמה טיפות של גשם לא יימנעו מאנשים כמונו, שהפרחים בראש מעייניהם מעל ומעבר לכל פרופורציה – לצאת לשטח.
בשבוע לפני כן, RuvenKa ביקר שם ופגש את הסחלב הסורי – ולאחר ששאלתי, נתן לי הסבר מדיוק איך לאתר אותו. בדיעבד, זה היה אותו איזור בו מצאנו את הסחלב הסורי לפני שנתיים.
ההתחלה היתה מאד מעודדת: עצרנו במפל סער, וראינו כמה יפה הוא זורם ושוצף (בעקבות הגשמים הרבים שירדו ביום חמישי)

למרגלות התצפית פרח פרח יפהפה,  נפוץ למדי בארץ – שעוד לא הקדשתי לו רשימה: בן חצב יקינתוני. הנה הוא, על רקע המפל:

על גדת הנחל, מעט אחר כך, מצאנו פרט גדול ויפה של סחלב השקיק, משקיף לו על הנחל. הסחלב הזה גדל מאחורי הגדר של הגשר על נחל סער. ובכל זאת, אסף (הוא אסף שיפמן, שאיתו יצאנו לטיול) ראה אותו. אני עדיין לא מבינה איך, אבל אסף הוא מגנט לסחלבים. לדעתי הם קוראים לו.  

הצצנו לכיוון החרמון, והתמונה לא היתה מאד מעודדת: כלומר, לא ראינו את החרמון. בכלל.

לא נורא. חשבנו. לא באנו לחפש נופים, נכון? באנו לחפש סחלבים. את הדרך אנחנו מכירים. אז נסענו למעלה.

בדרך נאלצנו לנסוע ממש לאט. ממש ממש. הראות היתה של 20 מטר קדימה. אולי. הגענו אל נח"ל נמרוד, והתחלנו לרדת לכיוון הגבעה – גבעת הדקטילוריזות.
הגבעה אמורה להיות קרובה למדי לנמרוד – ואנחנו התחלנו ללכת בבטחה, בערפל.
והלכנו…
והלכנו….
את התמונה הזו צלמה ציפורן חתול: רואים כאן אותי, עם תיק סגול, 2 ז'קטים פליס, וכובע צמר-פליס שמוטי קנה לי פעם באמסטרדם; ועוד שניים מהמטיילים האמיצים.

ובכן, הלכנו, והלכנו, וחשבנו שזה נראה לנו קצת רחוק יותר ממה שזכרנו… אבל בערפל לא היו לנו נקודות ציון. חיפשנו.
ואז הגענו אל… המממ. מעין שאף אחד מאיתנו לא הכיר.
היינו שישה אנשים. כולנו היינו כבר כמה פעמים על ההר הזה – אנחנו באמת מכירים את השטח והסביבה, ומעולם לא הגענו אל המעין שעכשיו היינו לידו. בערפל ראינו גם שני עצי ברוש גדולים – שלא נראו לנו מוכרים…


(דבורנית צהובה רטובה מהגשם)


התכנסנו להערכת מצב.
איך זה יכול להיות שהגענו למקום הזה, שאנחנו לא מכירים? פתחנו מפות, והגענו ל-2 נקודות אפשריות – ודאי אנחנו באחת מהן. אחת צפונית לגבעה, ואחת דרומית מערבית לגבעה….  אז לאן הולכים? לשם – או לשם?
החלטנו למזער נזקים: נחזור לאוטו. ישנה נקודה קרובה יחסית לכביש, שנוכל למצוא אותה ולפגוש שם כמה פרטים בודדים של דקטילוריזות. ואז, במקום לרדת מהגבעה לעמק שבו הסחלב הסורי – ננסה את דרך הג'יפים בה נסענו בשנה שעברה, שבינתיים חסמו אותה למעבר רכב.


(דבורנית דינסמור – גם היא רטובה)

התחלנו לחזור.
לפתע, ממש כמו באגדות, רוח פזרה לרגע את הערפל – וציפורן חתול ראתה את הגבעה! היא קראה לנו מיד – הגבעה היתה כ-50 מטר מתחת לנקודה בה היינו באותו רגע. הערפל חזר וכיסה אותה, אבל עכשיו ידענו לאן ללכת. ירדנו אליה – ומצאנו על הגבעה כמה עשרות דקטילוריזות!

התחלנו לצלם אותן, לספור אותן, להנות מהן – הדקטילוריזה הרומאית – אצבענית רומאית בשמה העברי –  התגלתה בארץ בשנת 1985. עד אז לא ידעו בכלל על קיומה!
והנה, תוך כדי הצילומים – נעשה לנו נס, והערפל התחיל להתפוגג. אפילו כמה קרני שמש יצאו:

בין הדקטילוריזות היו גם המוני פרטים של סחלב אנטולי:

הסתכלנו על הנוף – וראינו את מצודת נמרוד, ולמרגלותיה נבי חזורי (ששם חיכה לנו הרכב השני) –

והחלטנו שממשיכים לרדת. מזג האויר ממש נפלא! למה בכלל התלוננו?
בדרכנו פגשנו אלפי דבורניות שחומות – כאילו כמויות אדירות אנחנו ממש לא זוכרים.

מה שעוד פגשנו, זה בוץ. כזכור, ביום חמישי ירד הרבה גשם – ועכשיו המים עסקו בהתנקזות לכיוון העמק והנחלים למטה. כלומר, הכל היה בוצי, וכל מיני פלגים קטנים חצו את דרכנו. היו גם גדולים יותר, כמו הפלג המקסים הזה שלחופו פרחו כלניות:

ולאורך כל הדרך מצאנו המון כדנים יפהפיים – כדן נאה (שגם לו אני מתכננת רשימה…)

הגענו אל האחו שבו ראינו את הסחלב הסורי לפני שנתיים. עוד לפני שהספקתי לשלוף את ההסבר מראובן – אסף כבר מצא את הפרט שראובן צלם. (כבר אמרתי מגנט לסחלבים?)

 

האחו היה רטוב ובוצי מאד, מנוקד באלפי דבורניות שחומות, מעט סחלבים פרפרניים – וכמה ניצנים של סחלב איטלקי. לאחר חיפוש מעמיק, מצאנו עוד 3 פרטים של סחלב סורי, ניצן אחד, ו-3 פרטים החשודים כבני כלאיים של סחלב סורי ופרפרני:

איך יודעים שזה סחלב כלאיים? ובכן, צריך להכיר היטב את המאפיינים של שני המינים.
 השפית של הסחלב הסורי חלקה. זו של הפרפרני מנוקדת היטב. לסחב שלנו יש ניקוד – אבל מעודן מאד.
 השפית של הסחלב הסורי מפורצת פעמיים – מחולקת ל-3 אונות. זו של הסחלב הפרפרני היא דמוית מניפה משוננת. לסחלב שלנו יש גם וגם.
 הדרבן של הסחלב הסורי עולה למעלה. זה של הפרפרני – יורד מטה, צמוד לגבעול. לסחלב שלנו – הדרבן  יורד אך לא צמוד, והיה פרט אחר בו הדרבן התרומם מעט.


(סחלב איטלקי – גם לו אני עוד אקדיש רשימה)

המשכנו לרדת, ואז התחיל לטפטף. הגשם התחזק קצת, והפך לברד.
התעטפנו במעילינו, והמשכנו לרדת – וכי היתה ברירה? הברד חזר להיות גשם.
הגענו לחלק התחתון של ההר, וגילינו… גדרות שחוסמות את דרכינו. שערים נעולים, וגשם… לא – שוב זה ברד.
ניסיתם פעם לעבור גדר תיל בגשם ובברד? אני חייבת לציין שזה בהחלט אתגר.  וכולנו עמדנו בו בכבוד.
המשכנו  ללכת במורד, בגשם…
הגענו אל בקתה שנבנתה בין המטעים, והיתה לה מרפסת עץ מקורה קטנה. הצטופפנו לנו צוחקים על המרפסת, וגמרנו את אוזני ההמן שנשארו לי מפורים (אני הכנתי…)
לאחר שהגשם נרגע, המשכנו בדרכנו אל נבי חזורי. ממש בשולי מגרש החניה של נבי חזורי – כבר לא בגשם, אבל רטובים ומכוסי בוץ – פגשנו סחלב פרפני גדול יפהפה, משקיף על הר קטע:

זה, בעצם, היה סוף הטיול. הנהגים נסעו להחזיר את האוטו מנמרוד למעלה, אכלנו קצת (לא יכולנו לערוך את הפיקניק המסורתי שלנו, כי הכל היה רטוב!) – ונסענו אל שמורת הסחלבים מאחורי חורשת טל, לחפש סחלב ריחני.
אולי הייתי צריכה לצרף את הרשימה הזו למדור ה"סיפורים ההזויים" של מוטי ?
התמונות צולמו בהר קטע ולמרגלותיו, בתאריך 25.3.2011
המון המון תודה לאסף שהנהיג אותנו ללא חת בערפל, בגשם, בבוץ ובברד!
וכתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.