ציפורים בנגב

 

אני ממשיכה עם תמונות מהסיור בנגב – 25-26.12.09, והיום אני מקדישה את הרשימה לבעלי כנף שונים.

 

 

בדרכנו למצפה רמון, עצרנו למנוחה קלה ליד העיר עבדת. על כבלי החשמל נערכה ועידה מכובדת: קבוצה של טריסטרמיות, וחנקן גדול אחד.

 

החנקן הגדול (Lanius excubitor), כמו כל החנקנים, הוא ציפור טורפת. החנקנים ניצבים בתצפית נישאת, ועטים על חרקים, בעלי חיים קטנים מהם (כגון עכברים או ציפורים קטנות). הם משפדים את טרפם בעודו חי על קוצים וגדרות תייל, וטורפים אותם.

 

 

החנקן לא היה מאד מרוצה מן המהומה של ועידת הטריסטרמיות, ולכן הוא פרש והשאיר לי תמונה של הטריסטרמיות על רקע עבדת:

 

 

הטריסטרמיות (Onichognathus tristrami) הן מין מלווה אדם. הן נקראות ע"ש הכומר טריסטרם – חוקר טבע שבדק את האיזור במאה ה-19, והוא הראשון שצד טריסטרמית (באיזור מנזר מר-סבא) ובדק אותה.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הטריסטרמיות היו ידועות רק מאיזור ים המלח. מאז הן הרחיבו מאד את תחום תפוצתן, בעקבות האדם – הן הגיעו בשנות ה-70 לערד ולדימונה; ואני פגשתי אותן גם באילת, גם במצפה רמון – וכאן, ליד העיר עבדת.

 

 

זהו עורב חום-עורף (Corvus ruficollis). הוא גדול יותר מהעורב האפור המוכר לנו, והוא עוף מדברי שחי ממדבריות הסהרה ועד להודו. אצלינו הוא חי בנגב ובמדבר יהודה, אבל לעתים הוא מגיע עד לאיזור ירושלים.

 

 

העורב חום העורף נראה שחור לחלוטין. רק אם מסתכלים עליו מהזווית הנכונה (מה שכולל ללכוד אותו קודם… ) אפשר באמת לראות שנוצות העורף שלו הן בצבע חום כהה.

 

 

רואים את הזנב הארוך של הציפור הנחמדה הזו? זהו זנבן (Turdoides squamiceps) – מקור השם ברור, נכון?

הזנבן הוא ציפור מדברית אוכלת-כל, והוא חי במדבריות חצי האי ערב ועד סיני.

 

אבל העוף המרשים ביותר שראינו, היה ללא ספק –

 

 

זהו דורס ששמו עקב עיטי (Buteo rufinus) – ראינו אותו עומד על עמוד של גדר, ממש ליד הכביש. כשעצרנו בצד לצפות בו, הוא עף לו משם – אל כמה סלעים, קצת יותר מרוחקים. את העקב העיטי אפשר לראות בכל הארץ.

 

 

את הציפור הזו, אני מקווה, אין צורך להציג… החוגלה (Alectoris chukar) שכיחה ונפוצה בארץ. כשישבנו לנו לארוחת בוקר קצרה (בחניון מוסדר, כמובן!) – קבוצת חוגלות התרוצצו להן על המורד מולנו.

החוגלות כמעט נכחדו מהארץ – הן שמשו מזון גם לעופות הדורסים, וגם, כמובן, האדם צד אותן. אבל עם הרעלת הדורסים המסיבית שהיתה בארץ בשנות החמישים – ובתוספת הנהגת חוקי ציד – הן התאוששו, וכיום הן נפוצות למדי.

 

 

את שחור הזנב כבר הצגתי בעבר – ציפור מדברית קטנה וחביבה; וגם הפעם פגשנו אותה. שחור הזנב נפוץ למדי בנגב.

 

ולקינוח – ציפור אחת שלא פגשתי קודם:

 

 

היא עומדת על אבן בשולי שביל ג`יפים. זהו קרוב משפחה של החוחית, ושמו חצוצרן מדבר (Bucanetes githagineus )

החצוצרן נפוץ ויציב במדבר, מעדיף איזורים סלעיים ומצוקים – ולא באיזורים חוליים. הוא מבלה את רוב זמנות על פני הקרקע, מחפש זרעים, עלים וניצנים – וגם פרוקי רגליים שונים.

 

 

המקור שלו עבה וקצר – אופייני מאד למשפחת הפרושיים, עמה נמנים הפרוש, החוחית והירקון.

 

 

כל התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009

כדאי ומומלץ להקליק על התמונות ולהקיש על F11 על מנת לראותן בגודל מלא!