סיכום שנת 2015 בתמונות

סוף השנה כבר כאן, ואני מנסה לסכם את השנה האחרונה.
בשנים הקודמות הגבלתי את עצמי לתמונה אחת לכל חודש, הפעם זה לא כל כך הצליח לי… לכן, קבלו את סיכום השנה – עם תמונה (או שתיים) לכל חודש:

 

בינואר היה המון שלג, ונסעתי להנות ממנו בכרמל ובגולן – וגם צפינו בחרמון: 

וירדתי גם אל מרבדי דרום-אדום שהיו נפלאים, אחרי פיזור גשמים מצוין בדצמבר וינואר (מה שלא היה לנו בעונה הזו) 

בפברואר סקרתי כל מיני פרחים – המיוחד ביניהם לטעמי הוא צמרורת בואסייה: 

במרץ פגשתי לראשונה את זנב-סנונית המכבים – פרפר יפהפה ומיוחד: 

והשלמתי את סקירת כל מיני הצבעוני הפורחים בארץ עם צבעוני הנגב: 

באפריל ברכתי אתכם, קוראיי, בחג אביב שמח עם שרקרק גמדי מבקעת הירדן 

וסקרתי גם שלושה מינים מיוחדים של שום: שום יריחו, שום צנוע – ובתמונה: שום הנגב. 

במאי פגשתי כמה בעלי חיים מדהימים! כמו אוח עיטי ושועל: 

ביוני הגעתי אל מיני הגעדה הנפוצים – געדה כרתית, וכאן בתמונה: געדה מפושקת: 

אבל ביוני אי אפשר להתעלם גם מהפרפרים. אז פרט ללימונית האשחר שנהנתה מהגעדה, עליתי גם לחרמון לפגוש פרחים ופרפרים מיוחדים, למשל את נמפית הבוצין שנהנית מפרחי הדובדבן השרוע: 

ביולי נסענו לטיול משפחתי בלונדון, והיינו בסיור שוקולד מעולה 

באוגוסט המשכתי לסקור את הטיול בלונדון, אבל התמונה שנחרטה בזכרוני היא החצבים שצלמתי לאור הירח: 

גם בספטמבר המשכתי לסקור את הטיול ללונדון – הגעתי לסטונהנג' ופגשתי שם עורבי מזרע (Rooks) 

באוקטובר כמעט גמרתי את סקירת הטיול ללונדון. גני קיו הניבו 8 רשומות, אחת מהן מלאה סחלבים נפלאים – 

באותו חודש פגשתי גם את נמפית הקטלב – פרפר היום הגדול בארץ, פרפר יפהפה שצלמתי בהתלהבות: 

בנובמבר חזרתי לארץ, ולמאבקי הטבע… כתבתי על הגנים הבוטניים, על ציפורים נודדות ועל שלוליות החורף ליד חדרה,  שבינתיים נהרסו ללא תקנה. 

בדצמבר המשכתי לדבר על שלוליות החורף – על געדת הביצות שפרחה בהם 

ובדצמבר גם הלך לעולמו אחד מגדולי עולם הבוטניקה, אדם שהיה לי באמת כבוד ועונג ללמוד ממנו – פרופ. אבינעם דנין, שתאר עשרות מינים חדשים למדע, למשל את מרבה-החלב הנגבי הנפלא הזה: 

הסיום הוא באקורד נוגה, ואני מקווה שהשנה הבאה תהיה מלאת מציאות והצלחות, ויהיו הרבה תמונות יפות וסיבות לשמוח. 

נובי-גוד שמח לכולם! ושנת 2016 מוצלחת!  

צפרדע נחלים – Pelophylax ridibundus

היום אני מספרת על צפרדעים. אחד מבעלי החיים החביבים ביותר שאפשר לפגוש. 

צפרדע הנחלים היא דו-חי, כלומר היא מבלה את חייה במים ומחוץ להם, וזקוקה גם למים וגם ליבשה על מנת לשרוד. 

הצפרדעים יכולות להיות ירוקות, חומות, או שילוב גווני ירוק וחום. 

הבעת הפנים שלהם מאד משעשעת בעיני, מין הבעה פלגמטית לא מרוצה, אבל העיניים מאד ערניות. 

מחזור החיים של הצפרדע הוא בהחלט מיוחד ומעניין. צפרדעים – לא עושות אהבה. No Sex for them… כלומר, יש מפגש – אבל אין באמת מגע. 

הזכר והנקבה שוחים יחד, הצפרדע הנקבה משריצה כמה אלפי ביצים לא-מופרות למים  – לנחל, לשלולית – לאן שאפשר.
הזכר מפריש זרע למים, וכך הוא מפרה את הביצים. זוהי הפריה חיצונית. 

מהביצים המופרות בוקעים הראשנים. הראשנים נראים כמו ראש קטן עם זנב – ממש לא כמו הבוגרים. הם גם נושמים עם זימים, כמו דגים. אבל הם גדלים ומתפתחים, 

הראשנים מפתחים רגלים וריאות. כאן בתמונה אפשר לראות שלראשן שצילמתי כבר יש התחלה של רגלים אחוריות קטנות ולבנות: 

הגלגול מראשן לצפרדע כולל שלושה שלבים: בשלב הראשון מופיעות הרגלים האחוריות, בשלב השני – הרגלים הקדמיות; ובסוף נעלם הזנב.

בשלב הזה הצפרדע יכולה כבר לצאת מהמים – יש לה ריאות והיא מסתדרת במים ומחוץ להם. 

רק צפרדעים בוגרות יכולות להתרבות. הצעירות לא. 

הצפרדעים גרות בצמוד למקווי מים, ואם אין מקווים זמינים – הן תמצאנה כל מקום אפשרי. 

   

ולכן בתל אביב, המקום הנוח למצוא אותן הוא… בחממה הטרופית של הגן הבוטני. שם תמיד יש מים, הטמפרטורה חמימה ונוחה – והצפרדעים משגשגות. 

את התמונות צלמתי
בנחל כזיב, 10.5.2013
בחניון האגם בכרמל, בתאריכים 31.5.2015 ו-7.6.2015,
ובגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב בתאריך 3.9.2015 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

לזכרו של פרופסור אבינעם דנין

ושוב בשורות רעות…  אתמול (שבת, 12.12.15) התפרסמה ההודעה על מותו של פרופסור אבינעם דנין. 

פרופסור דנין היה אחד מענקי הבוטניקה בארץ. הוא חקר את צמחית הארץ, והיה מומחה לצמחית הנגב. הוא תאר למדע 43 מיני צומח חדשים שלא היו ידועים – כמו למשל, מרבה-חלב נגבי (שאפשר לראות בתמונה הבאה).
הוא היה אחד מכותבי הפלורה פלשתינה, וכתב יחד עם פרופ. נעמי פינברון-דותן את המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל – שידוע אצל חובבי הפרחים בתור  "המשקולת הצהובה", בגלל צבע הכריכה ומשקלו בתיק. הוא הקים את אתר "צמחיית ישראל ברשת"

תרומתו היתה מאד חשובה, ושמו ידוע בעולם. מספר מינים נקראו בשמו – כמו כלך דנין, עלקת דנין – ושום האבקנים, ששמו הלטיני הוא שום דנין. 

התחלתי להזכר בכל מיני מפגשים (פיזיים ווירטואליים) שהיו לי עם פרופ. דנין, ולזכרו – אני מעלה כאן כמה זכרונות. 

כיוון שתרמתי תמונות לאתר "צמחית ישראל ברשת", היו לנו התכתבויות פה ושם. חלקן בעקבות שאלות שלי, עליהן תמיד אבינעם ענה בנועם ובפרוט, וחלקן בעקבות שאלות שלו לגבי תמונות שהעליתי.
למשל, התמונה הבאה – של גרגרנית חד-פרחית: בעבר היו שני מינים: גרגרנית חד-פרחית, וגרגרנית נוֹאֶה. כשצלמתי את הגרגרנית הזו, ד"ר יובל ספיר אמר לי: הנה גרגרנית נואה. תצלמי, זה פרח נדיר.
אז צלמתי.
אחר כך ד"ר אורי פרגמן-ספיר אמר לי שהמינים אוחדו, וכיום זו גרגרנית חד-פרחית… אז התבלבלתי.
באתר הפלורה ראיתי שיש דפים שונים לכל אחד מהמינים – אך ללא תמונות. כתבתי לפרופ. דנין, צרפתי את התמונה ושאלתי אותו. הוא ענה לי תשובה יסודית ומעמיקה, שהסבירה את הסיסטמטיקה של המין ואת ההסטוריה של השם. בשנות ה-80 אכן אוחדו המינים למין אחד, אך באתר הפלורה, פרופ. דנין פתח בטעות שני דפים.
הוא כמובן הודה לי על מציאת הטעות ועל התמונה. 

הסיור הראשון בו הצטרפתי אל פרופסור דנין היה בסתיו 2007. הוא הסביר לנו ששבועיים לאחר הגשם הרציני הראשון – אפשר לפגוש נרקיסים ורקפות בנחל כיסלון, והזמין כמה אנשים לסיור של יום שישי בבוקר.
אז נסעתי. הנרקיסים והרקפות קיימו את ההבטחה ופרחו – ויחד איתם, קיבלנו הסברים על נשרן צפוף, על האלון המצוי (וההבדלים בין האלונים המצויים אצלינו לעומת הרי אדום) ועל כל מה שראינו סביבנו.
הנה אבינעם, באותו טיול, מסביר לנו על כלך מרוקני – כלך הצומח במצוקים, בניגוד לכלך המצוי שמעדיף יותר אדמה וקרקע ישרה. 

באותו סיור אבינעם לימד אותי להכיר צמח מקסים, שלא הכרתי עד אז: אצבוע אירופי. אז למדתי שזהו סוקולנט – כלומר, צמח בשרני (ממש כמו הקקטוסים האמריקאים) ששומר מים ברקמות שלו.
מאז פגשתי את האצבוע עוד כמה וכמה פעמים – גם כתבתי עליו. 

בארץ גדל מין נוסף של אצבוע – אצבוע ים המלח, הייחודי לבקעת ים המלח. גם אותו פגשתי בזכות פרופ. דנין – בסיור אחר, בשנת 2010. 

פרופסור דנין ידע פרטים כמעט על כל צמח בארץ. ממנו למדתי על צינורות ההזנה החזקים בעלים של בן-חצב יקינתוני. 

ומובן שאני זוכרת את זה היטב. אחרי הדגמה כמו בתמונה הבאה – איך אפשר לשכוח?! 

כמו שכתבתי, פרופסור דנין היה מומחה לצמחי הנגב. שמות כמו "ערטל מדברי", "קרוטלריה מצרית" או "לוטוס אילתי" התגלגלו על לשונו באופן טבעי ביותר. 

בשנת 2010 יצאנו איתו (אני, ועוד כמה אנשים) לסיור של שלושה ימים בלתי נשכחים בנגב. שם ראיתי לראשונה בחיי פרחים מיוחדים ונדירים, כמו מרבה-החלב הנגבי שהזכרתי קודם,
וגם נדירים ומיוחדים כמו זצניה מזרחית ובהק עקרבי. למדתי המון באותו סיור. 

פעם אחרת, יצאתי לסיור קיץ בשלולית דורה עם כמה חברים מפורום "עולם הטבע" ב-Ynet. בשולי השלולית המתייבשת מצאנו צמח קטן שלא הכרנו. שלמי אהרון ידידי ישב להגדיר אותו, והגענו אל אולדנית הכף – שהזכרתי אותה לא מזמן ברשימה על שלוליות החורף בחדרה.
צלמתי אותה כמיטב יכולתי, וכיוון שבאתר הפלורה לא היתה עוד תמונה שלה – העליתי את התמונה לאתר.
פרופ. דנין פנה אלי במייל, ושאל אותי על הצמח – התמונה לא העבירה מספיק את כל המאפיינים. כדי להיות בטוח שאכן ההגדרה שלנו נכונה – כאמור, הוא היה אדם יסודי ומעמיק – הוא ביקש ממני לגשת שוב לשלולית, לאסוף את הפרט שצלמתי, ליבש ולשלוח אליו.
אז למחרת, אחרי העבודה, חזרתי אל השלולית. לקח לי קצת זמן לאתר את הצמח – בכל זאת, זהו צמח זעיר – אבל איתרתי אותו, אספתי, ייבשתי ושלחתי אל פרופ. דנין. הוא בדק אותו והגדיר אותו, ואישר שזו אכן אולדנית הכף. 

פרופ. דנין התעניין בצמחים גם מעבר ליופים או לסיסטמטיקה שלהם. הוא התעניין גם בשימושים שונים. עד היום יש לי חבל קטן, שפרופ. דנין קלע מסיבי מתנן – קשור לקישוט על מנורת הלילה שלי.
בתמונה הבאה אפשר לראות אותו מדגים הדלקת אש באמצעות צמרנית הסלעים: צמח נפוץ ומאד דליק. 

למדתי רבות מפרופסור דנין. הוא תמיד שמח להסביר ולפרט, לתקן ולנמק. כל מכתב שלו, אפילו מענה על שאלות פשוטות, נכתב ביסודיות ממש כאילו הוא כותב מאמר מדעי.
עצוב לי מאד על מותו של אדם חשוב, מאושיות מדעי הבוטניקה בארץ . יהי זכרו ברוך. 

את התמונות צלמתי בעיקר בסיורים עם פרופ. דנין לאורך 10 השנים האחרונות.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

פינית מבאישה – Phallus impodicus

עונת הפטריות כבר החלה, ועכשיו אנחנו רק מקווים לפיזור יפה של גשמים – כדי שיהיה מה ללקט. 

בינתיים, באתי לספר על פטריה ששמה מאד מאד הולם אותה: פינית מבאישה. 

פינית – נו, אני משערת שאתם רואים את הצורה. לא צריך כאן הסברים.
מבאישה – ניחוחות הצחנה המלווים את הפטריה הזו גרועים במיוחד.  ריח דוחה.

לפני שאני ממשיכה, רציתי להזכיר שוב, בנוגע לפטריות: 

אם אתם לא בטוחים מה מצאתם – אם אתם לא יודעים מהו מין הפטריה – תשאירו אותה בשטח. אל תלקטו. 

אם יש ספק -אין ספק. לא מלקטים ולא אוכלים שום דבר שלא מכירים! 

רק בשבוע שעבר שמעתי סיפור על אדם שליקט פטריות, לא היה בטוח בזיהוי – ובכל זאת בישל ואכל אותן. למזלו, הפטריות שאכל גורמות רק קלקול קיבה, ולא נזק לכל החיים – או אפילו מוות.
עדיף לוותר על ארוחה אחת, ולא לעשות נזקים אם לא בטוחים בעצמכם! 

דווקא את הפיניות יש כאלה שמלקטים. כלומר, לא את הבוגרות. הן מצחינות ובעלות מרקם דוחה. 

אבל בתמונה הבאה, למרגלות הפינית הבוגרת, אפשר לראות 2 ביצים לבנות: בקבוצת הפטריות מישהו הציע לקרוא להן "אשכיות". אני חושבת שזה שם הולם מאין כמוהו. 

ה"אשכיות" הללו הן הפיניות הצעירות. כשהן בשלב הזה, יש כאלה המלקטים אותן, ואוכלים אותן. שמעתי שיש להן תכונות רפואיות טובות ועוד שלל סיפורים. 

אני עצמי מעולם לא ליקטתי פיניות. אפילו לא צעירות ויפות. יש לי בעיה עם אכילת פטריה שהריח שלה מזכיר משהו שעבר כבר כמה מערכות עיכול. 

כך נראית פינית צעירה מבפנים: מרקם ג'לי דביק העוטף את הפטריה המקופלת מבפנים: 

בתמונה הזו היא מתחילה לבקוע ולהסריח את סביבתה: 

וכאן היא בוגרת: 

לפי ספר הפטריות של בנימיני, אפשר למצוא אותן בשדות, בפרדסים, ביערות – בעצם, במקומות רבים. 

והצחנה נועדה למשוך זבובים, שמפיצים את הנבגים של הפטריות האילה. 

הפיניות שייכות לאותה משפחה כמו הכישורית המרושתת שכבר הצגתי בבלוג. גם הכישוריות "בוקעות" מביצים לבנות, וגם הן מסריחות – אם כי פחות מהפיניות. 

את התמונות צלמתי ביער בן שמן, בתאריך 2.12.2015

ועם תקוות רבות לגשם – אני גומרת את הרשימה הזו.

 

 

שרוכנית ארץ-ישראלית – Corrigiola palaestina

אחד הצמחים המעניינים יותר שפגשנו בשלולית החורף בחדרה היה שרוכנית ארץ-ישראלית.

כמו שהסברתי, שלולית החורף היא מערכת אקולוגית ייחודית. בחורף היא מוצפת מים – המים עומדים, ומהווים מקור חיים חשוב לזוחלים, לציפורים, לדו-חיים ולחרקים. 

במהלך האביב והקיץ השלולית מתייבשת. הקרקע שומרת את הלחות – ובסוף הקיץ פורחים צמחים אוהבי-מים. הרבה מהצמחים הללו הם צמחים קטנים, שרועים – הם צובעים את קרקעית השלולית בירוק גם בשיא הקיץ. 

השרוכנית הארץ-ישראלית היא אחד הצמחים הללו. השרוכנית היא צמח נדיר למדי – היא פורחת רק בשלוליות החורף, שהן בית גידול שהולך ונכחד – וגם שם היא נדירה.  

הפרחים שלה קטנטנים ולבנים, וגדלים במקבצים קטנים. שימו לב לגודל שלהם יחסית לאצבעות שלי: 

העלים חלקים, וצמח בודד יכול ליצור מעגל בקוטר 30 ס"מ.

השם "שרוכנית" הוא בגלל הגבעולים הארוכים והמשתרכים על הקרקע. בארץ גדלים שני מינים של שרוכניות – שרוכנית החוף ושרוכנית א"י – ושניהם נדירים.
לפי "הספר האדום", השרוכנית הוא אחד הסוגים העתיקים יותר בעולמנו – כנראה הוא נוצר עוד לפני התפרקות יבשת פנגיאה, שכן אחד המינים הקרובים ביותר לשרוכניות שלנו הוא שרוכנית שגדלה בהרי האנדים בדרום אמריקה. 

השלולית בה מצאנו את השרוכניות – כמו שכתבתי ברשימה הקודמת – כבר לא קיימת. אנחנו פגשנו אותן פורחות. 

חלק מהשרוכניות שמצאנו הועתקו (כלומר… נעקרו ונשתלו מחדש) אל שלולית סמר הסמוכה, ואל הגן הבוטני של נאות קדומים. 

הבעיה היא שהשרוכנית היא חד-שנתית. כלומר, זהו צמח שנובט מהזרע, פורח, מפזר זרעים – ומת. 

העתקת צמח גורמת לו טראומה. וטראומה עלולה לגרום לו לא להצליח לייצר פירות, וזרעים לשנים הבאות. אני מקווה שהשרוכניות כן שרדו את ההעתקה – ושבשנה הבאה נוכל לפגוש שרוכניות בבריכת סמר ובמקומות נוספים בסביבה. 

את התמונות צלמתי בשלולית "מחסני הרכבת" בחדרה, שכבר לא קיימת, בתאריך 7.9.2015 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

געדת הביצות – Teucrium scordium

אני ממשיכה לספר על שלוליות מחסני הרכבת בחדרה. 

היום אני מתמקדת במין נדיר בסכנת הכחדה שפרח בשלוליות: געדת הביצות. 

 אבל לפני שאני מתמקדת בגעדה, אני חייבת להסביר דבר נוסף. בתגובות לרשימה הקודמת שאלו אותי – "ואיפה נגור?"
וזו בהחלט שאלה טעונה. 

מדינת ישראל, נכון לשנת 2015, היא אחת המדינות הצפופות ביותר. לפי נתוני ויקיפדיה, גרים פה 380 נפש לקמ"ר בממוצע.
לשם השוואה: בצרפת הצפיפות היא 118 נפש לקמ"ר, בגרמניה 228 נפש לקמ"ר, בשוויץ 198. 

אנחנו מכלים את עתודות השטח שלנו, ולטבע לא נותר כלום.
הדרך היחידה להתמודד עם זה, ולנסות לאפשר גם קיום לטבע – ומי שקורא בבלוג שלי ודאי יודע שעדיין יש טבע סביבנו וכדאי לשמור עליו – היא על ידי הצטמצמות בשטח ובניה לגובה. 

בשנות ה-50 של המאה ה-20 היתה עליה נרחבת לארץ. המדינה התקשתה להתמודד עם גלי ההגירה, ובנתה דיור מהיר ככל יכולתה.
התוצאה היא בנייני דירות בני 2-4 קומות, בנויים מחומרים גרועים. לא מבודדים חום או קור, צנרת בסיסית. וכיום, 60 שנים אחרי – הבניינים הללו מתפוררים. 

כלומר, במרכזי הרבה ערים בארץ ישנן שכונות הבנויות גרוע, ומאכלסות מספר לא גדול של משפחות. לרוב זוהי אוכלוסיה חלשה, שלא יכולה להרשות לעצמה דירות איכותיות יותר. 

הפתרון הנכון הוא פינוי בינוי לבניינים אילו. אני יודעת שזה נעשה ליד ביתי, בכפ"ס. אני חושבת שזה צריך להעשות בעוד מקומות.
במקום 2 בתים מתפוררים של 2-4 קומות, שמאכלסים יחד 4-16 משפחות – לבנות רב קומות של 10-15 קומות, שיאכלס 60-90 משפחות.
כמובן – זה צריך להעשות בחכמה. שימוש בחומרים חדישים, בניה איכותית, בידוד טוב של הבנין, דאגה למחזור פסולת, צנרת איכותית,  תכנון חניה תת קרקעית מספקת, הרחבת הכבישים במרכז העיר על מנת להקל על היציאה ממנה. וכמובן – לא לשכוח לדאוג גם לאותן 4-16 משפחות מעוטות יכולת, שיקבלו דירות במתחם החדש.
חשוב גם לשמור על העצים במרכזי הערים, ולנטוע נוספים – על מנת לדאוג לצל ולוויסות הטמפרטורה במרכז העיר. 

בדרך זו גם נחדש את מרכזי הערים המזדקנים, וגם נחזק את האוכלוסיות החלשות שנותרו שם. בסופו של תהליך כזה, מרכז העיר יחזור להיות תוסס וחי כמו שצריך.
וכך גם נרוויח את השלוליות מחוץ לעיר, בהן ייקוו המים (במקום שתהיינה הצפות של השכונות החדשות) – וילדים יוכלו לצאת לצפות בציפורים, צפרדעים ופרחים. הטבע העירוני במיטבו. 

לדעתי, כיום – בישראל שנת 2015 – בניית ישובים חדשים, שכונות וילות או בתים צמודי קרקע לעשירים – זהו פשע סביבתי. אנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו. אילו מותרות שיפגעו בילדנו ובילדיהם. 

ועכשיו, בנוגע לגעדה. כבר סיפרתי על כמה מינים של געדה הפורחים בארץ. געדת הביצות צומחת – כמשתמע משמה – בביצות, במקומות מוצפים חלקית. 

היא פורחת בקיץ, אנחנו הספקנו לראות את סוף הפריחה – וגם לאסוף מעט זרעים. 

הגעדה רגישה מאד לזיהום מים – היא נחשבת לביו-אינדיקטור למים טובים או מזוהמים. בעבר היא גדלה גם בעמק יזרעאל (למשל, בביצות הקישון)  וגם באזור מקורות הירקון – אך נכחדה משם. 

כיום אפשר למצוא אותה בצפון עמק החולה, ובאחו בנימינה. שאריות מעטות יחסית למה שהיה לפני 100 שנים.
בעולם היא לא נדירה – גדלה סביב הים התיכון, וממשיכה לצד מקורות מים גם מזרחה לאסיה. 

את התמונות צלמתי בשלוליות מחסני הרכבת ז"ל, ליד חדרה בתאריך 7.9.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.