ארנריה אדמונית – Arenaria interpres


כמו שכבר ספרתי, היינו לפני החג בחוף דור-נחשולים – וראינו גם דברים יפים. היום אני מתמקדת בציפור אחת:

הציפור החביבה הזו טיילה לה על החוף מצד לצד. תהינו מי היא. היא הזכירה לנו מעט את הסיקסק, ואכן היא מאותה משפחה – משפחת החופמאים.

שאלתי בפורום צפרות, ושם זיהו לי את הציפור הזו בתור ארנריה אדמונית… ועל זה אמרתי: נו באמת!!!

ארנריה? ארנריה זה פרח! פרח קטן ממשפחת הציפורניים! פגשתי עד היום שני מיני ארנריה: את שניהם פגשתי במרומי החרמון.
ארנריָת הסלעים, זהו מין רב-שנתי – פגשתי אותה על הר חבושית, 20.6.2008

וארנריה חרמונית – זהו מין חד-שנתי קטן ועדין, ופגשתי אותו פעם אחת, אחרי הפריחה, בהשתלמות רת"ם בחרמון, במאי 2007.  

ושוב אני תוהה, מה חושבים לעצמם אילו שקובעים את השמות. למה צריך לקבוע את אותו שם לבעל חיים ולצמח? ופה מדובר על שמות לטיניים, לא שמות עבריים… מוזר מאד.

בקיצור, הלכתי לבדוק מה משמעות השם "ארנריה" בלטינית. למדתי ש"ארנה" זה חול. מעלה מחשבות לגבי "קניון ארנה" בהרצליה… אולי צריך לעברת את שמו ל"קניון חולון בהרצליה".
מכאן, הייתי מתרגמת ארנריה ל"חולית" או "חולוניה" או משהו קרוב.
בכל מקרה, זה מאד מתאים לציפור ארנריה: זו ציפור שנמצאת בעיקר בחוף הים.
לפרח זה פחות מתאים – כיון שהארנריות בארץ אינן גדלות בחול, אני משערת ששם הסוג פה מגיע ממין אחר של ארנריה, שאינו נמצא בארץ. ערכתי חיפוש קצר, ומצאתי שהשם האנגלי העממי של הארנריה זה Sandwart – כלומר, יבלת-חולות. אבל רובן גדלות באדמות ובסלעים, ולא מצאתי כאילו שגדלות בחולות.

ובקשר לאדמונית… הציפור הזו אפורה-לבנה. ובכן, זו ציפור נודדת. בראשית קיץ היא מקננת באיזורים צפוניים – צפון אירופה, אמריקה ואסיה. בתקופת החיזור, הזכר לובש כסות נוצות אדמונית מרשימה מאד. כשהוא לא מחזר – עכשיו, למשל – הוא לא מתהדר בלבוש. למה להשקיע, אם ממילא אין מי שתראה את זה?

 הארנריה הסתובבה זמן מה על החוף, ופגשה שם גם דרורת-בית נחמדה. הן טיילו יחד למספר רגעים,

 והארנריה פרשה כנפים ועפה. כן, התמונה מעט מטושטשת – ובכל זאת, אני מרוצה ממנה.

הארנריה בארץ היא חולפת באביב ובסתיו. היא חורפת דרומה ומערבה לנו, לאורך הנילוס ולאורך חופי דרום הים התיכון, ובקיץ היא חוזרת לצפון הרחוק, לקנן שם. זה המפגש הראשון שלי איתה, ואני מקווה שיהיו עוד.

כל התמונות צולמו בחוף דור, 4.9.2010

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות  ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא

 

 

 

 

שנה טובה – תשע"א

לכבוד השנה החדשה – שנת תשע"א, רציתי לאחל לכל קוראי

שתהיה לכולכם שנה טובה ופורחת,
שקטה ומאושרת.

 

שתהיה שנת גשמי ברכה – ובעקבותיהם גלי פריחה!

רגע לפני ראש השנה

רגע לפני ראש השנה, אני רוצה לבקש בקשה.

הבקשה שלי היא צאו לטייל! טיילו, תראו איזו ארץ יפה יש לנו! אילו נופים מגוונים – מהמדבר, שיש בו הרי אבן-חול, הרי גיר ודיונות מדהימות – דרך שדרת ההר עם העצים המקסימים והנופים הנפלאים, ומישור החוף שעכשיו מנוקד בחבצלות וחצבים – ועד לחרמון ולנחלים למרגלותיו. נתברכנו בארץ יפהפיה.

ורק עוד דבר אחד: בבקשה השאירו אותה כזו. אִספו אחריכם את הלכלוך, תשתדלו להשאיר את השטח נקי. לפחות כמו שהיה, ואם אפשר – אפילו יותר.

ביום שבת האחרון היינו  בשמורת חוף דור. בכניסה לשמורה מוצב שלט ברור ומאיר עיניים:

 

אז נכון, לא ראיתי מישהו שנכנס עם רכב – אולי הבולדרים הגדולים בכניסה עזרו לכך – אבל ראיתי שלל דברים מרתקים. למשל:

הים מקסים, נכון? רק למה אני צריכה לראות את הפלסטיק השחור הזה והבקבוק  ושאר הטינופת לפניו?  יפה יותר להסתכל על פינת החוף הזו:

הבעיה היא , שעל מנת לצלם פינות חוף חלומיות ורגועות כמו כאן, נאלצתי לעבור לא מעט פינות כמו זו מעל. המרחק בין 2 התמונות הללו הוא מטרים אחדים….

הזוהמה והעזובה שוררות בכל. לכלוכים זרוקים לכל עבר. מראות ממש מדכאים.
רציתי לצלם קריתמון – היו רבים על החוף –

ומיד מאחוריו, מעט נמוך יותר – בתמונה הקודמת הם פשוט מוסתרים – אבל הם שם:

בשלט היה כתוב בפירוש  "הדיג אסור!" – אבל מי בכלל מתיחס לאיסורים כאילה. אצלינו כולם יודעים טוב יותר.

אני חושבת שהגשר הטבעי הזה הוא באמת נקודה מקסימה בחוף.

אבל מיד מאחוריו –  עוד קבוצת דייגים.

היו דייגים רבים לאורך החוף.

וכן, זה ממשיך – אפשר להתרכז בקריתמון שצומך מקירות הכורכר

אבל לפעמים קשה להתעלם משקיות הניילון הרבות שמעטרות אותם. ואם אתם תוהים – אני משערת שכן, השקית הזו עפה למישהו. אבל הקריתמון שהיא היתה לידו , היה במקום מאד נגיש וקרוב לשביל. זה לא מאד מסובך לרדת לאסוף את השקית בחזרה.

מפרצונים מטונפים

מול ים מקסים וטבלאות גידוד נהדרות

אבל לי באמת קשה להתרכז ביופי, מול טינופת שכזו:

וכל הזמן נזכרתי בפתגם האינדיאני שכבר ציטטתי פעם:  (תגדילו, תקראו כמו שצריך):  

אז צאו וטיילו בארץ הזו, ותזכרו שאתם שואלים אותה מילדיכם, ונכדיכם  – ועליכם לשמור עליה יפה ונקיה, כדי שגם הם יוכלו להנות ממנה, ולהעביר אותה – יפה ונקיה – לדורות הבאים.
תודה, ושתהיה שנה טובה ונקיה – לטבע ולכולנו!

התמונות צולמו בחוף דור, 4.9.2010
כתמויד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

חוחית – Carduelis carduelis

באדניות שלי, בין השאר, אני מגדלת בזיליקום. פרט לשימושים הקולינריים – זה צמח עם ריח חביב עלי, ופריחה חמודה.
מסתבר שיש לבזיליקום עוד יתרון חשוב: יש לו זרעים. וחוחיות – כך מסתבר – אוהבות לאכול זרעי בזיליקום.

וכך, מפעם לפעם, אם יש לנו מזל והחתולים לא ליד החלון –  אנחנו רואים חוחית או שתיים מנקרות להן זרעונים. כמובן, אין להן הרבה זמן – כי גם אם החלון סגור, חתול במשקל ששה קילו שמתקרב אל חוחית  שמשקלה 11-17 גרם… זה די מפחיד.  לחילופין, תנועה של אדם בוגר שמתגנב עם מצלמה, גם מפחידה מאד – ומעולם לא הצלחתי לצלם אותן.

כל זה השתנה בשבוע שעבר. שלוש חוחיות הגיעו  אל עציצי הבזיליקום, ואני הספקתי להביא את המצלמה, ולתפוס זוית שהיתה מרוחקת מספיק בשביל שאני לא אאיים עליהן. הרשת נגד חרקים היתה סגורה, ולכן כל התמונות מרושתות – אבל הצלחתי! צלמתי חוחיות על עציצי הבזיליקום שלי!

החוחית היא אחת הציפורים החינניות והצבעוניות בארצנו. שחור,לבן, אדום, צהוב וכמה גוונים של חום – ממש כאילו היא התנגשה באיזו פָּלֶטָה של ציירים.

החוחית היא ציפור יציבה בארצנו – כלומר, היא גרה פה כל השנה, ואיננה נודדת.  החוחית היא ציפור מוגנת, ואסור לצוד אותה או לפגוע בה. מה שלא מונע ממגדלי ציפורים מסויימים ללכוד חוחיות ולהכליא אותן עם קנריות . דבר זה אסור לפי החוק.

המזון האהוב על החוחית הוא זרעים של צמחים קוצניים ממשפחת המורכבים – גדילן, ברקן וחוח – ואכן היא נקראת על שם החוח. אבל אני משערת שבעיר, כאן לא גדלים הרבה חוחים (יש כמה גדילנים בשולי העיר…) – בזיליקום גם הוא טעים לה.

 

החוחית מקננת באמצע מרץ. הנקבה בונה את הקן, והזכר עוזר לה. הם מרפדים את הקן היטב. בטבע הם משתמשים בשערות, בצמר, ובצמרים צמריים. בעיר הם מוצאים חוטים וצמר גפן… 
החוחית מטילה ביצה אחת ליום, במשך שלושה עד ששה ימים. אחרי היום השלישי היא מתחילה לדגור. היא דוגרת כשבועיים, ובמשך הזמן הזה הזכר דואג להאכיל אותה.

כל התמונות צולמו באדניות שבחלון הסלון שלי, ב-30.8.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ארץ בראשית

ביום שישי האחרון הלכנו לראות את הסרט "ארץ בראשית".

אני מניחה שרבים מכם כבר שמעו על הסרט (וחלק ודאי ראו אותו), אבל למי שלא שמע על הסרט: זהו סרט טבע ישראלי, שצלם משה אלפרט. הסרט נעשה בשיתוף רשות הטבע והגנים, והוא מספר על בעלי חיים בארץ, עם התמקדות בחתולי ביצות, זאבים ויעלים.

בשורה התחתונה, נהניתי. ממש נהניתי. אני לא חושבת שנהניתי ככה אפילו מסרטים של סר דיויד אטנבורו, למרות שאין מה להשוות – הסרטים של דיויד אטנבורו מקצועיים, מרתקים ומדהימים – וגם יש להם תקציב רציני.

אני מניחה שסוד ההנאה טמון בכך שזהו סרט טבע ישראלי. לראות חתול ביצות – שלנו! בכינרת, ובחולה! ואת נדידת העופות במעגן מיכאל ובערבה!  או זאבים על נוף רמת הגולן, או יעלים בעין גדי, ולא לשכוח את הנמר המקסים… זו הרגשה נפלאה, וכן – זה משמח. משמח לראות שעוד יש טבע, שעוד יש תקווה, שעוד יש על מה להגן – שלא סתם אני עושה רעש.

הסרט נפתח באחת הסצנות המדהימות ביותר שראיתי בסרטי טבע: קרב של נמיה ונחש צפע בוגר, מצולם ממרחק אפסי! זה היה קרב מדהים, מפחיד, מרתק! הקטע הזה היה פשוט נפלא, הצילום כל כך מדהים,  עד שממש הרגשתי שאני משתתפת בקרב (מובן שהייתי בעד הנמיה).

הוא ממשיך במעקב אחר חייהם של מספר בעלי חיים במשך שנה: זוג חתולי ביצות, שנפגשים ומזדווגים; זוג זאבים שמקימים להקה חדשה, ועדר יעלים נקבות עם יעל זכר שליט.

הסרט ממחיש בצורה יפה את ההבדלים בין חיות יחידאיות – כמו החתולים, בעלי חיים החיים בלהקה משפחתית, כמו הזאבים – ובעלי חיים החיים בעדרים של זכרים ועדרים של נקבות, נפרדים זה מזה – היעלים. הסרט מראה את אורח החיים,  אפילו ההמלטות של הזאבה והחתולה מתועדות! פשוט מרתק.

בין לבין, יש הצצה אל ציפורים נודדות, נשרים בתחנת האכלה, שועל מחפש ציד ועוד – רגעים מעניינים ויפים.

 
מצד שני, היו כמה דברים שנראו לי מטופשים. למשל, ההתעקשות לכנות חלק מבעלי החיים בשמות. האם באמת היה חשוב לקרוא לחתולי הביצות "גל ועומר", לזאבים "אלון ונופר" וליעל הזכר "רותם"? אני די בטוחה שבעלי החיים הללו לא היו מגיבים לשמות שהוצמדו להם.

עוד דבר שחסר לי זה ציון המקומות בהם צולמו התמונות השונות. אני מבדילה בין הבריכות שהפלמינגו שוהים בהן ליד אילת, לבין בריכות הדגים של מעגן מיכאל, וזיהיתי את רוב האתרים בהם צולם הסרט. אבל אני בהחלט לא מצפה מכל צופי הסרט לזהות את המקומות האלה.

הסרט מתמקד בעיקר בשלוש הנקודות – החתולים שעוברים בין הכינרת לחולה, הזאבים ברמת הגולן והיעלים בעין גדי (וגם נמר!!! יצור יפהפה!) – ואין כמעט אזכור של בע"ח מאיזורים אחרים.

 
הייתי שמחה לראות גם בעלי חיים אחרים הנפוצים למדי בטבע הישראלי כמו צבאים  וחוגלות וגם נדירים כמו לוטרות ; ואולי גם את בעלי החיים שהושבו לטבע בהצלחה כמו  היחמורים בנחל שורק, או הפראים בנגב… ומצד שני, אולי כדאי להשאיר חומר לסרט המשך, ורצוי לא לקפוץ יותר מדי מנקודה לנקודה – טוב שהסרט לא יותר מדי תזזיתי (למרות שגם ככה לא אהבתי חלק מהקפיצות בין מקום למקום ובעל חיים לבעל חיים. זה הזכיר קצת את המקובל בסרטי טבע אמריקאיים, בהם נראה שהיוצרים חוששים כי הצופה יאבד עניין ויעביר ערוץ).

העננצ'יק מבקש להזכיר את מחול הזרזירים – להקות ענק של זרזירים שמתרכזות לקראת לינה בחורשות. המחול לקראת השינה בהחלט מרהיב.

אני – בתור אוהבת חתולים מושבעת –  אהבתי במיוחד את חתולי הביצות (והנמר) –  לראות איך ההורים החתולים מחנכים את הגורים ומכינים אותם לחיים, מלמדים אותם לצוד ולדוג. היה מאוד מרשים לראות חתול ביצות תופש שפמנון שנראה גדול ממנו!

ולסיכום: אם עוד לא ראיתם, קחו את כל המשפחה, ולכו לראות. ירון לונדון מקריין, אחינעם ניני שרה – ובעלי החיים  הם הכוכבים הראשיים, יחד עם נופי ארצנו.
 

 

 

עוד קטע מהסרט, רק שהחיתוכים שם היו יפים יותר –