אנפה אפורה – Ardea cinerea

אני מאד אוהבת לטייל ליד בריכות דגים: תמיד יש מציאות. למשל, בתמונות פה אפשר לראות שחפים, תמירונים, לבניות  ואנפות אפורות.

  

הרשומה היום מתמקדת באנפה האפורה.

 

האנפה האפורה היא ציפור גדולה – האורך הכולל של הגוף יכול לעבור מטר שלם, ואורך המקור – בערך 13 ס"מ. ממש נשק קטלני…

 באנציקלופדיה של החי והצומח, כתוב שהאנפות מבלות זמן רב בעמידה במים רדודים – למשל, בבריכות דגים מתייבשות –  יחד עם עופות מים נוספים, כמו לבניות ושחפים – אבל הן חששניות מאד. מספיק רעש קל או חשש להטרדה – והן פורשות כנפים:

ועפות מעלה לשמיים.  בתעופה, האנפות מקפלות תמיד את צווארן לצורת S – בניגוד, למשל, לעגור האפור שטס עם צוואר שלוח קדימה.

האנפה האפורה היא חורפת וחולפת מצויה אצלינו – כלומר, את הקיץ האנפות מבלות באירופה (נתפס בארץ אפילו פרט אחד שטובע באיזור הדלתא של נהר הוולגה!) והן מדרימות – אלינו ולאפריקה – כדי לבלות את החורף במזג אויר חם יותר. בסביבות מרץ, כאשר נעשה להן חם מדי – הן חוזרות לצפון.

 כאמור, במשך היום  האנפות מעדיפות לעמוד במים. הן ניזונות מדגים, דו-חיים – ובעצם כל מי שקטן מספיק הן תצודנה. כולל יונקים קטנים וחרקים.

 

 בלילה הן מעדיפות לישון על ענפי עצים – למשל, אקליפטוסים – או כל עץ שיש בסביבה. לרוב הן מעדיפות לישון קרוב, וכך ניתן לראות עצים עמוסים בעופות. זה מחזה מרהיב.

 האנפות האפורות מקננות באירופה. בארץ יש מעט מאד קינונים – היו כמה באיזור החולה, אבל בודדים. אנפות נאמנות למקומן, ולרוב תחזורנה לקנן באותו אתר. באירופה יש תעוד של אתרי קינון שפעילים מאות שנים!

 

 הן אינן בררניות: הן מוכנות לעמוד במים מתוקים או מלוחים, צלולים או עכורים – העיקר שתהיה תמורה – כלומר, טרף. הן תרות בצמחיה בשולי הבריכה או הנחל אחר בעלי חיים קטנים.

 

 התמונות צולמו בבריכות הדגים ליד חוף דור, 24.9.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

חבצלת הנגב – Pancratium sickenbergeri

אחרי שהצגתי את חבצלת החוף המפוארת, ואת החבצלת קטנת-הפרחים הצנועה – נותרה עוד חבצלת אחת שפורחת בארץ, ולא דברתי עליה: חבצלת הנגב.

היו לי כמה סיבות – ראשית, היא פורחת מאוחר יותר. בעוד אחיותיה ממהרות לפרוח באוגוסט (חבצלת החוף) וספטמבר (שתיהן) – היא מתמהמהת לה עד אוקטובר-נובמבר.
שנית – לא צלמתי אותה פורחת בטבע. חיפשתי, באמת חיפשתי – אבל תמיד הגעתי מוקדם מדי או מאוחר מדי.

וכך היה גם השנה: חיפשתי אותה בטיולנו בראשית אוקטובר – ולא מצאתי. ואם לא מוצאים בטבע, מה נותר לעשות? ללכת לגן בוטני.
במצפה רמון ישנה פינת חי מקסימה שמיועדת לחיות המדבר: ה"חי-רמון" – אפשר לראות שם מכרסמים, זוחלים ואפילו חרקים שחיים במדבר, ויש צוות נחמד של מדריכים ששמחים לערוך סיורים למבקרים. אבל יש ל"חי רמון" עוד חלק, שרוב אנשים מדלגים עליו – גן בוטני, שכולל צמחים מיוחדים לנגב.

ניגשתי לגן הזה, ושם קבלתי פיצוי: שיא פריחת חבצלות הנגב! ראינו המון חבצלות פורחות, ויכולנו להשוות אותן לאחיותיהן.

אז מה הם ההבדלים?
חבצלת הנגב דומה מאד לחבצלת החוף, ופחות לחבצלת קטנת-הפרחים. מבנה הפרח זהה לזה של חבצלת החוף – אך קטן יותר. אני מצטערת שלא צלמתי עם קנה-מידה. תצטרכו לקבל את זה כעובדה.
עוד הבדל מהותי הוא הריח. לחבצלת החוף יש ריח נפלא, משכר ומבשם. לחבצלת הזו – יש ריח קלוש ולא נעים.

חבצלת הנגב גדלה בחולות, והזרעים שלה מאד דומים לאילו של חבצלת החוף – וגם הם עטופים באותו מעטה דמוי-שעם שעוזר להם לצוף עם המים.

קראתי באינטרנט שזה עוזר לזרעים לצוף על נגר עילי (כלומר, מים שניגרים בדרך) – אבל כמה נגר כבר יש בחולות? הרעיון מוזר, ולא מסתדר לי.

לכן פיתחתי לי תיאוריה.
התיאוריה שלי היא מסובכת יותר, ומן הסתם לא הייתי חושבת על דבר כזה אם לא הייתי עוברת כמה וכמה סיורים עם פרופ. שמידע…
אני מנחשת שבעבר – בתקופה שהיו בה יותר מים בנגב – חבצלת החוף התפשטה גם לנגב. אחרי שהמים נסוגו, והמדבר תפס את מקומם – החבצלת הזו לא נכחדה, אלא התאימה את עצמה לתנאים החדשים: היא צורכת פחות מים, הפרחים קטנים יותר – ונוצרו עוד כמה הבדלים, אבל באופן בסיסי היא מאד קרובה לחבצלת החוף. כך התפתח מין חדש.

אני חושבת שאפשר לומר שחבצלת החוף וחבצלת הנגב הן מינים ויקאריים – כלומר, מינים קרובים זה לזה מבחינה סיסטמתית, המחליפים זה את זה בבתי גידול שונים. בחולות החוף פורחת חבצלת החוף – וכשיורדים למדבר, מחליפה אותה חבצלת הנגב.

אחרי שכתבתי את המשפט הקודם, הלכתי לחפש בספרות. ובאמת, בספר "מדריך פרחי הבר בישראל – חלק ב' – צמחיית המדבר" של אבי שמידע ודוד דרום, כתוב: "חבצלת הנגב היא מין שהתפתח כנראה מחבצלת החוף, והזרעים המותאמים לציפה במים לא השתנו הרבה במדבר." – נו, מה תאמרו? נכון שאני תלמידה טובה?

כאן למעלה אפשר לראות פירות צעירים של חבצלת הנגב – הם דומים מאד לאילו של חבצלת החוף, וגם הם מעט קטנים יותר.

אבל היחוד היפה של חבצלת הנגב הוא העלים שלה. הם צצים בסביבות פברואר-מרץ, הם קטנים וצרים, ועל מנת לחסוך בשטח התאדות – הם מאד מסולסלים. ממש כמו סרט של מתנה. זה בהחלט אחד ההבדלים הבולטים בינה לבין החבצלות האחרות – התאמה מושלמת לחיים במדבר.
העלים הללו פשוט מקסימים – כל אחד מסולסל מעט אחרת, כאילו מישהו ישב עם מספרים ותלתל אותם…

התמונות צולמו –
בחי רמון, במצפה רמון (1.10.2010 וגם 29.9.2007)
והעלים – בחולות ממשית, 13.2.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

 

 

 

סלעית לבנת-כנף – Oenanthe lugens

למרות שהתמונות שלי הן תמונות צבע, היום אני מציגה ציפור בשחור-לבן.

הציפור שלי היום מתוארת בתור "הנפוצה והשכיחה ביותר בין הסלעיות השחורות-לבנות במדבריות ישראל" (מתוך האנציקלופדיה לחי ולצומח)

  

ואתם יודעים מה? הם צודקים. הכירו את הסלעית לִבנת-הכנף:

ביומיים שהסתובבנו במדבר, פגשנו את הסלעיות הללו בכל נקודה שעצרנו בה, וגם ראינו בדרכנו עוד ועוד.

לסלעית לבנת-הכנף יש לחיים, גרון וצוואר שחורים, והכנפיים הן שחורות בחלקן העליון, ולבנות בבסיסן. בזמן תעופה הכנפיים נראות לבנות, ומכאן השם.

אבל סימן הזיהוי המובהק ביותר לסלעית הזו – הם התחתונים האדמדמים-חומים שלה! או בשפה יפה יותר: "הגוון החלוד של התת-שת". זוהי נקודה שבד"כ קשה יותר לשים לב אליה בצילומים – ולכן שמחתי מאד כשראיתי את התמונה הבאה: כאן רואים בבירור את הכתם האדמדם בתחתית הבטן של הציפור, ואנחנו יכולים להיות בטוחים שזו אכן הסלעית לבנת הכנף.

 הסלעית הזו אמנם שחורה-לבנה, אך היא בהחלט מוסיפה צבע וחיים למדבר!

 בארץ אפשר לפגוש את הסלעיות הללו בעיקר בנגב ובמדבר יהודה, אך היא עולה גם צפונה, אל איזור השומרון.

 

הסלעית הזו היא יציבה בישראל. כלומר, היא חיה כאן כל השנה, ואפילו מקננת ומגדלת את גוזליה.
זאת בניגוד לציפורים אחרות, שנודדות – סלעית חורף, למשל, מגיעה אלינו רק בחורף. כלומר היא חורפת אצלינו.
סלעית קיץ – מגיעה אלינו רק בקיץ (מדהימים השמות האילה! פשוט גאוניים) – כלומר, היא מקייצת אצלינו.
סלעית אירופית, שכבר הצגתי בבלוג – היא חולפת. כלומר, היא עוברת אצלינו בדרך מ.. אל… – ועוצרת רק לזמן קצר, בעונות המעבר.

 עוד תמונה אחת שרציתי להציג – לא של סלעית, אבל כן מהדרום: עורב חום-עורף מרחף מעל למכתש רמון. צלמתי אותו במצפה רמון, מהטיילת.

 התמונות צולמו במקומות שונים בנגב (ממשית, בורות לוץ, מצפה רמון, ובין לבין) בתאריכים 1-2.10.2010

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

עפרוני מִדְבָּר – Ammomanes deserti

היום אני חוזרת לנגב, אל ציפור קטנה וחמודה שפגשנו שם:

נכון שהיא חביבה? זהו עפרוני מדבר. (וכן, אני יודעת שתכף תשאלו – מדבר? עם מי הוא מדבר??? )

משפחת העפרונים היא משפחה של ציפורי שיר, שמעדיפות לחיות על הקרקע, באיזורים פתוחים. לעפרונים יש צבעי הסוואה – חומים-אפרפרים, כמו העפר, ומכאן מגיע השם.

באנציקלופדיה של החי והצומח כתוב, שלעפרוני המדבר אין סמני אפיון מובהקים, וקל יותר לתאר אותו על דרך השלילה:

אין ציצת נוצות בקדקודו, 
    אין לו צבעוניות מיוחדת – צבעו אחיד
         אין לו פספוס או נימור על הנוצות, הן חלקות
             אין לו נוצות שחורות או לבנות בזנב או בכנפיים (יש נוצות כהות מעט יותר מהשאר, אך לא שחורות)

מה יש לו?
יש לו מקור עבה יחסית, צבע הסוואה מצוין, ויכולת לחיות במדבר.  הוא מסוגל להסתפק בטל על מנת להרוות את צמאונו, ולא מחפש מים – אבל אם ישנו גב, או איזור מושקה – העפרונים בהחלט ינצלו זאת, וישתו.

 בעולם אפשר למצוא אותו מאלג'יר ועד חצי האי ערב, והוא ממשיך עד מדבר סינד בצפון מערב הודו. הצבעים שלו משתנים באיזורים שונים – בהתאם לצבעי האדמה.
בחצי האי ערב הוגדר תת-מין בהיר של עפרוני המדבר, המתגורר בחולות – ולא רחוק ממנו, תת-מין כהה מאד, המתגורר באיזור סלעי בזלת.
זוהי כנראה תוצאה של ברירה טבעית: מי שצבעי ההסוואה שלו לא מספיק טובים, נטרף מהר יותר.

 העפרונים הם צפורים נפוצות למדי בנגב ובערבה, והם אינם חששנים: אפשר לפגוש בהם באיזור מגורי האדם – למשל, במאהלים בדואים.

 התמונות צולמו בבורות לוץ ובשדה בוקר, ב2.10.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

ירוק בעיניים!

אתם זוכרים את השנה שעברה?

זוכרים את השטפונות, את כמויות הגשמים שירדו בנגב?

ובכן, הנגב עדיין לא שכח!

למרות שעברו חודשים מאז השטפונות של ינואר-פברואר, המדבר עדיין ירוק!

נכון, זה לא הירוק של הכרמל או הגליל – אין שם חורשים ירוקים – ובכל זאת, בשביל מדבר, תראו איזה יופי!

בבורות לוץ – יחד עם תחילת הפריחה של סתוונית הקליפות, עדיין אפשר להנות משרידי הפריחה של האביב שעבר – קיפודן בלאנש פורח.

 

האלות האטלנטיות לאורך כביש 171 מלבלבות עם עלים טריים ויפים –

האלה האטלנטית הגדולה של בורות לוץ נראית מרחוק פורחת –

אבל אין זו פריחה… אילו עפצי-אלמוג – עפצים אדומים בצורת אלמוגים, בהם מתפתחות צרעות.

בכל מקום בו נסענו, שמנו לב כמה ירוק סביבנו. יחסית לשנים קודמות, בעונה הזו – זה פשוט מדהים. החום של אוגוסט, החמסינים – לא הצליחו להשכיח מהמדבר את החורף המרווה שעבר עליו.

המשכנו גם לנחל צין – וגם שם, יש הרבה ירוק בשטח.

בממוצע, יורדים בשדה בוקר כ-100 מ"מ לאורך כל השנה. במצפה רמון – כ80 מ"מ.
בחורף האחרון – רק במערכת הגשמים של 19-21.1.2010, ירדו כ-75 מ"מ בשדה בוקר, וכמות דומה במצפה רמון. כלומר, רוב הכמות השנתית ירדה תוך שלושה ימים – ואחר כך היו עוד כמה שטפונות…

 וכאן אנחנו רואים את כוחו של המדבר – את חכמתם של צמחי המדבר. בשנים שחונות, הכל יבש. אין הרבה צמחיה, יש צמחים שמדלגים על עונת הפריחה אם אין להם מספיק מים.
אבל בשנה טובה – פתאום צצים המון צמחים, שחיכו שם. הזרעים והפקעות פשוט המתינו. אם יש להם מספיק מים – הם יפרחו, הם ינצלו כל טיפת מים כדי להמשיך להתקיים, עד שגם עכשיו – אחרי קיץ קשה – הקיץ החם ביותר שנמדד בארצנו אי פעם – הם עדיין מוריקים. ולא רק שיחי הרותם ועצי האלה. גם צמחים קטנים, בני שיח וגיאופיטים – מכסים את השטח בירוק.

התמונות צולמו בהר הנגב – לאורך כביש 171, בבורות לוץ, ובתצפית על נחל צין מקבר בן-גוריון – ב2.10.2010
כתמיד, כדאי לכם להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

עכשיו פשוט מתאים לי השיר הבא – רציתי את הביצוע של גידי גוב, אבל אותו לא מצאתי.

טבע עירוני וטבע פראי

בסוף השבוע שאחרי סוכות, נסענו לדרום – התארחנו באכסנית הנוער של מצפה רמון, וטיילנו בבורות לוץ .
מבחינה בוטנית, הטיול לא היה מאד מרשים – אמנם התרשמנו מכמה ירוק המדבר עדיין, אחרי הקיץ החם. עדיין רואים שהיה חורף גשום מאד במדבר.
כשנכנסנו לאכסנית הנוער, קדמו את פנינו הדיירים הקבועים –

 

אנחנו רגילים לראות את היעלים מסתובבים על המדשאות בעיירה, ממש כמו החתולים בערי המרכז, אבל זו פעם ראשונה שראינו יעלים זכרים מחזרים אחרי נקבות ממרחק נגיעה (כמעט) :

 

קיווינו לראות גם קרבות בין זכרים על ליבה של יעלת חן, אך נאלצנו להסתפק במשחקי גדיים…

עם אור השקיעה, היעלים עזבו את הגן הציבורי, והחלו ללכת בטיילת, לכיוון מצוקי המכתש.

בדרך לבורות לוץ, הבחנתי בבליטות קטנות על ראש גבעה מרוחקת…. עצרנו ושלפנו משקפת – ואכן על ראש הגבעה לא עמדה פרה, כי אם קבוצה של פראים –
כתבתי כבר בעבר על שחרור הפראים לטבע, שהוא מוצלח – הפראים מתרבים ואפשר יותר ויותר לראות אותם בהר הנגב, אפילו מהכביש.
שמחתי מאד שהצלחתי להבחין בהם ממרחק של כמה וכמה קילומטרים טובים….

אבל בדרך חזרה מבורות לוץ – הצלחנו במפתיע לפגוש פרא זכר בודד, במרחק קטן בהרבה. הוא הסתובב מצד לצד, עלה וירד, ואפשר לי לשבת על סלע ולצלם אותו בנוחות.

בדרך הביתה עצרנו בקבר בן גוריון, בשדה בוקר – כדי להשקיף על הנוף של נחל צין. שומרי הקבר הקבועים חיכו לנו בשטח.

ולסיום, סרטון קצר של הפרא הבודד משוטט, שצלמתי. לדעתי, הפגישה איתו בהחלט היתה שיא הטיול –
הסרטון קופץ מעט – זו אשמת היד ה"יציבה" שלי…

התמונות צולמו בתאריכים 1-2.10.2010, במצפה רמון, בשדה בוקר, ולאורך כביש 171.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא, ולהנות מהקולאז'ים.
ועוד הפניה אחת: עמיר כתב רשימה חשובה, בנוגע להצלת חולות סמר בדרום הערבה. אנא, קראו והפיצו!!!

ברודנים בחרמון, ויום הולדת לג`ון לנון

למי שלא זוכר – לו ג'ון לנון היה חי, מחר (9.10) הוא היה חוגג יום הולדת 70.

כבר סיפרתי כאן לא פעם שהשירים של ג'ון השפיעו עלי רבות, ואני מאד מאד אוהבת את המוזיקה שלו. אני בהחלט לא היחידה – אפילו Google שינו את הלוגו שלהם למענו.  למי שפספס,  כך נראה העמוד הראשי של Google היום, 9.10.2010:

בתור לנוניסטית כבר 25 שנים בערך, אני חייבת לציין את יום הולדתו פה בבלוג שלי 🙂

את הרשימה הזו רציתי לפרסם בצהרים, אבל בזכות מטח הגשם הנהדר שהיה לנו – וזה באמת היה גשם נפלא – החשמל נפל בכל העיר, והיתה לנו הפסקת חשמל של 3 שעות. לפחות התקדמתי בקריאת הספר שלי

מאורע משמח נוסף שהיה לי השבוע – בFacebook, בעמוד  "Israel Insect World"  של עוז ריטנר (שהאתר שלו מומלץ מאד לכל מי שרוצה לדעת קצת על פרפרים וגם על חרקים אחרים)  התפרסמה ידיעה על מין חדש למדע, שנתגלה בארץ.  ולא סתם – אלא ברודן. ברודן חדש למדע התגלה בחרמון, ושמו הוא – ברודן החרמון (ובלטינית – Amata gil) !

הברודן הזה נתגלה אמנם כבר בשנת 2007, אבל רק כעת הוא מקבל את הבמה ומתחילים לפרסם אותו באמת.

זהו הברודן הנפוץ בארץ: ברודן בוהק. שמו הלטיני – Amata libanotica – והוא מצוי בישראל, לבנון וסוריה.

הברודן הוא פרפראי – כלומר, לא פרפר אבל קרוב משפחה. אחד הדברים המאפיינים את המשפחה של הברודנים, הוא שלנקבה יש גוף שמן וגדול הרבה יותר מאשר לזכר, וכנפים קטנות יותר – היא לא מעופפת, או שמעופפת למרחקים קצרים מאד.

התמונות שלי הן רק של זכרים.

אחד המאפיינים של הברודן הבוהק הוא שני פסים כתומים מבהיקים על הגב. בארץ אפשר למצוא אותו בעיקר בהרים בצפון,  בסוף האביב ובראשית הקיץ.

אני פגשתי ברודנים כמה פעמים, בעיקר במרומי החרמון.

אחרי שעוז פרסם שנמצא מין חדש של ברודן, (שהוא מאד דומה לברודן הבוהק – אבל הוגדר כמין נפרד למדע) התחלתי לתהות אם במקרה פגשתי גם אני את הברודן ה"חדש" – את ברודן החרמון

 

 העליתי תמונות לפייסבוק ושאלתי את עוז לגביהן, והוא שמח לספר לי שהברודן הבא הוא ברודן החרמון, ולא ברודן בוהק!

תשאלו בוודאי, איך מבדילים? ובכן, בדף הפייסבוק יש קישור למסמך שכתוב באנגלית ובגרמנית ומלא מינוחים מדעיים, שלא את כולם הבנתי. בטח לא את אילו בגרמנית.

אבל לסיכום העניין יש מאפיין אחד בולט: לברודן הבוהק יש על גבו שני פסים כתומים, אחד קטן יותר, עליון – ואחד גדול יותר, בשליש התחתון של הגוף.

לברודן החרמון ישנו רק פס אחד – הפס התחתון. זהו סימן שדה שיחסית קל לאתר.

כמו כן, ברודן החרמון הוא קטן יותר (מה שקשה לראות מהתמונות שלי, שהן חסרות קנה-מידה) ונמצא רק באיזורים גבוהים – דולינות ברום 1.5-2.5 ק"מ. ובאמת, צלמתי אותו בדולינה באיזור גבעות הקרב, כלומר רום של בערך 2 ק"מ

 

התמונות של הברודן הבוהק צולמו בחרמון, 14.5.2010 ו-11.6.2010

התמונה של ברודן החרמון צולמה בחרמון , 30.5.2009

 

ואם לחזור אל ג'ון יקירי ויום הולדתו – הנה ראיון שנערך עם יוקו לכבוד יום הולדתו ה-70. קצת בולשיט אם תשאלו אותי – מצד אחד היא אומרת שפנו אליה מעריצים והיא בכלל לא זכרה שזה כבר יום הולדת 70 שלו, מצד שני היא אומרת שהיא מקשיבה למוזיקה שלו כל יום – או כמעט כל יום.  נו, מילא.  

 ועוד שיר אחד נפלא, שהועבר בשידור הטלוויזיוני הלווייני הישיר הראשון בעולם, מאנגליה לרחבי העולם. לפי ההערכות, 400 מליון בני אדם צפו באותו שידור ראשון.

אדר קטן-עלים – Acer monspessulanum

 


כמו שהבטחתי, אני בענייני שלכת. והיום אני מקדישה את הרשימה לעץ שלכתי ונהדר: אדר קטן-עלים.


האדר נקרא באנגלית Maple, ומאחד המינים הנפוצים בארה"ב מפיקים את סירופ המייפל. סירופ מייפל הוא המוהל המתוק בגזע העץ. כאשר פוצעים את העץ – המוהל יוצא החוצה, כמו שרף בעצי אורן. את השרף הזה אוספים, וזהו הסירופ הטעים.
אגב – שימו לב, אני מתכוונת לסירופ מייפל טהור אמיתי  – Pure Maple Syrup, Grade A, Dark Amber. אני לא מתכוונת לסירופ תירס או סוכר  "בטעם מייפל" שזה מה שנפוץ בארץ. זה כלל לא אותו הדבר.


האדר קטן העלים נקרא כך בגלל עליו הקטנים – כ-3 ס"מ גודלו של כל עלה, הם עדינים ונחמדים – ובעונה הזו יש להם צבעים נפלאים.
בארה"ב, האדר נמצא עכשיו בשלכת – עטור עלים צבעוניים בשלל צבעים נהדרים. מאד שמחתי לפגוש את האדר הזה, ולגלות שכמו קרוב משפחתו האמריקאי, גם הוא עוטה שלל צבעים נהדרים לכבוד העונה.


 אדר קטן עלים שכיח למדי בחרמון, וגדל מרום של 1200 מטר, ועד לרום של 2100 מטר – כלומר, אפשר למצוא אותו אפילו ברום של 2 ק"מ. דבר זה נדיר אצל עצים – בגבהים הללו בד"כ לא גדלים עצים.
האדר אמנם גדל שם, אבל הוא לא מפותח מאד ונראה לרוב יותר כמו שיח ולא כמו עץ. הרוחות והקור ברום זה משפיעות על הצמיחה שלו.


הפרחים של האדר הם קטנים וירקרקים – ממש לא מרשימים. כלומר, לא מרשימים אותנו. הדבורים דווקא אוהבות אותם, ונהנות מהצוף הרב שהם מספקים.


 לפי אבי שמידע, האדר הזה הוא בעצם תת-מין מקומי של אדר קטן-עלים. בעבר קראו לאדר שלנו אדר חרמוני, אבל לאחר שהגיעו למסקנה שאין מספיק הבדלים בינו לבין האדר קטן-העלים בשביל להכריז עליו כעל מין נפרד – ביטלו את החרמוני, והאדר הוא אדר קטן-עלים.

 


ואיזה עלים יפים…. אחד-אחד, הצבעוניות שלהם נפלאה! 


 השם העממי באנגלית של האדר הזה הוא  Montpellier maple  – אדר מונפלייה. כבר נתקלנו במונפלייה בעבר – כשסיפרתי על מרבה-חלב מונפלייני. מונפלייה זו  עיר בצרפת, שיש בה אוניברסיטה גדולה גן בוטני חשוב, והרבה חוקרים של צמחית האיזור הים-תיכוני.


 השם "אדר" מקורו בתלמוד. אבל לפי ההערכות – האדר התלמודי הוא לא האדר של ימינו. זו בעיה ידועה – ישנם שמות רבים של מיני צמחים ובעלי חיים שמופיעים במקורות – בתנ"ך, בתלמוד, במשנה – ולא תמיד אנחנו יכולים לדעת אם השם מהמקורות תואם לשימוש שלו כיום.
במקרים מסויימים אפשר להיות די בטוחים – למשל, הנשר והשפן , או ארז הלבנון –  מתוארים בתנ"ך מספיק טוב ודי ברור לנו מי הם.  יש גם שמות שנשתמרו בערבית או ארמית, ולפי השפות הללו אפשר לזהות את הצמח או החיה. 
יש מקרים אחרים שבהם אנחנו לא בטוחים –  ויש גם מקרים שבהם פשוט לקחו שם תנ"כי, והצמידו אותו לצמח או חיה בני ימינו, בלי לדעת למה כיוונו אבותינו.


 התמונות צולמו בחרמון, ב28.9.2010


כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

שלכת

אחד הדברים המרגשים ביותר שחוויתי כאשר גרתי בארה"ב היה השלכת. כל העצים קבלו צבעים משגעים – אדומים, כתומים, צהובים, חומים… מרהיב.

בארץ זה לא קורה הרבה. כאשר העלים מתייבשים, הם מיד הופכים לחומים ונושרים….
לחומים היבשים יש חן משלהם – הנה, למשל, דרדר שהתייבש:

 

יש יוצאים מן הכלל, כמו למשל אלה ארץ-ישראלית, שאפשר לפגוש אותה במקומות רבים בארץ – למשל, עמק המצלבה ושביל פסגה במירון. אבל למי שפגש את הסתיו האמיתי, זה לא מספיק. לכן התרגשתי מאד כשהייתי בחרמון בסוכות:

 פתאום ראיתי שם צבעי שלכת אמיתיים!

בסוכות קבלתי הזמנה להצטרף לסיור בחרמון עם מייק לבנה, המצולם בתמונה פה מעל. מייק הוא אחד המומחים הגדולים בארצנו לכל הקשור לטבע. במיוחד באיזור הצפון. הוא חקר את החרמון מהרגע שהחרמון היה ברשותינו, הוא מכיר אותו היטב – צמחיה, חי, מסלע, נופים, הסטוריה, אגדות –  הידע שלו מדהים. לטייל איתו זו חויה נפלאה, כי הוא מטייל למקומות מיוחדים, ויודע לספר עליהם דברים נפלאים.

באחת הדולינות צלמתי את התמונה הבאה:

אם תגדילו, תראו שזה לא סתם קרקע יבשה. כל האדמה מלאה כר-קוצים – כלומר, צמחיה – רק שהכל כעת עומד בשלכת, ויש שלל גווני חום. הצילום עושה עוול לדולינה הזו, המראה הוא מרהיב.
הצמחיה הכר-קוצית מאפיינת את האיזורים הגבוהים בחרמון – בגלל הרוחות והשלגים, הצמחים לא צומחים לגובה, אלא בצורת כריות. ורובם גם קוציים.

אבל אני רוצה שלכת אמיתית! ואת זה קבלתי בעיקר משני מיני עצים שפגשנו. הראשון – פה מעל – הוא אדר קטן-עלים, שיקבל רשימה משלו.

השני הוא  בן-חוזרר הררי (Sorbus torminalis) ממשפחת הורדיים .

בן-חוזרר הררי הוא עץ שגדל באירופה ובטורקיה. אצלינו אפשר למצוא אותו בחרמון. בתור ורדני, יש לו פרחים לבנים יפים – דומים קצת לאילו של האגס. אבל כעת הוא משגע בצבעי שלכת אדומים ומקסימים. פשוט תענוג.

 ורק כדי שלא נשכח איפה אנחנו – הנה קוסיניה חרמונית – אחד הקוצים הנפוצים בחרמון, יבשה כבר, ולדעתי גם היא יפהפיה – 

התמונות צולמו בחרמון, 28.9.2010 – ושוב אני רוצה להודות למייק שהדריך, לעירית שהזמינה – ולשאר חברַי לטיול, שהם כולם אנשים מקסימים ומאד נהניתי איתם.

 

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

ולסיום: היום לפני  48 שנים יצא השיר הזה, והתחיל עידן חדש:

עוד ועוד חצבים

השנה הזו בהחלט מסתמנת אצלי כשנת החצבים. אני פוגשת המונים מהם.
היום אני מקדישה רשימה לחברתי האהובה, אום-נטע – שכבר הרבה שנים לא פגשה חצב בטבע, פשוט כי היא לא גרה באיזור…

השנה צלמתי חצבים בגבעות ליד חוף דור,

מעל נתיבי איילון באיזור מערות אפקה,

על הגג שלי בעציץ,


במזרח כפר סבא

במצוק הארבעים  בכרמל (לצערי, התאורה של התמונה בעייתית: השביל במצוק מוצל מההר, ואילו מפרץ חיפה שטוף שמש: זה נראה קצת מוזר ככה)

בשמורת ביתן אהרון הפצפונת בשרון – השמורה מלאה בהם. למשל, ליד החרוב העתיק של השמורה,

וגם משקיפים על יישובי הסביבה

 ואפילו במצפה רמון, בסוף פריחה, משקיפים על המכתש –

אבל…

את העושר האמיתי – ה"בום" הגדול – שדה מדהים של אלפי חצבים – פגשתי בירידה מהחרמון, באיזור הבאניאס. שם היו מאות  –

ואלפים

אלפי אלפים

ועוד כמה אלפים ליתר ביטחון

המראה הזה, של שדה חצבים לבן מאופק לאופק – אפשרי בזכות העובדה ש…זהו שדה מוקשים. אי אפשר להכנס פנימה, אי אפשר לדרוך או לרמוס. אנחנו עצרנו בשולי הדרך, וצלמנו מעבר לגדר.

אז הידד לשדה המוקשים הזה: אני מקווה שלא יפנו אותו לעולם.

את התמונות צלמתי באוגוסט-ספטמבר 2010

ומאד כדאי לכם להגדיל את התמונות – רק תקליקו עליהן ותקישו F11, ותראו אותן במלוא הדרן.

וככה, בשביל מצב הרוח הטוב: שיר יפהפה.