לך, חברתי

אנחנו מכירות זמן קצר מאד. נפגשנו רק פעם אחת, ורוב הקשר ביננו הוא וירטואלי.

קראתי את מה שכתבת, וזה חדר עמוק פנימה.

החיים שלך היו – ועודם – סיוט מתמשך, ואני באמת לא יודעת איך את מחזיקה מעמד.

איך את קמה בבוקר ומשכנעת את עצמך לצאת לעוד יום, שאין לך מושג איך הוא יעבור.

הכתיבה שלך היתה מבחינתך פריקה. אבל אני – ועוד אחרים – ראינו בה זעקה לעזרה, וכתבנו לך. רצינו לעזור.

אנחנו עדיין רוצים.

את קצת נבהלת מהגל שיצרת. את לא רגילה להיות במרכז העניינים, לא רגילה שאנשים מסתכלים עליך כעל אדם, אישה צעירה עם זכויות.

ועכשיו את מנתקת את עצמך מכולם, ועוד מבקשת סליחה.

על מה את רוצה שאסלח לך?

את לא פרצת לחיים שלי, אם כבר אז להפך. אני התפרצתי לשלך.

את לא יצרת את המצב המחורבן שאת נמצאת בו, את קורבן.

את מנסה לעשות הכל כמו שצריך – הודעת למשטרה, הגשת תלונות, אפילו באת להעיד.

את ברשימת ההמתנה (עדיין? אני מקווה שלא ביטלת את זה!) של מרכז הסיוע

ובכל זאת, אף אחד לא מגן עליך.

אין לך על מה להתנצל. את לא צריכה לבקש סליחה.

ואני אומרת פה: אני רוצה להגן עליך. אני רוצה לעזור.

אבל בשביל זה – את צריכה לתת לי. אם לא תתני לי להתקרב, אם לא תתני לי לעזור – כל מה שאני אעשה יהיה מסביב.

אני יודעת שאתמול נלחצת ממני. אני מקווה שלא הכאבתי לך יותר מדי. אני יודעת שזה קשה לך, ובכל זאת –

אני רוצה להזכיר לך שאני כאן.

תתקשרי, תכתבי, תבואי.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בתמונה: Lesser Goldfinch זכר. (קרוב משפחה של החוחית)  צולם ב-Red Bluff, California,

בתאריך 15.8.2009