יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"ח

השנה, לכבוד יום הזיכרון אני מציגה פרחי עולש מצוי, שמתחילים כעת לפרוח בשולי דרכים ובשדות. 

פרחי העולש פורחים בבוקר, ולקראת הצהרים נובלים. וזאת כי העולש נותן למאביקים כגמול רק אבקה, ולא צוף. 

פרחים שמייצרים צוף – מייצרים אותו במשך כל היום. האבקה, לעומת זאת, מבשילה יחד עם הפרח, ואין ייצור נוסף. לכן, כאשר נגמרת האבקה – פרח העולש (שאינו רמאי, ואינו רוצה למשוך מאביקים בלי לתת להם גמול) נובל. 

התלבטתי בבחירת השיר השנה, ובסופו של דבר בחרתי בשיר "שלכת" של אמנון בקר. 

השיר אמנם לא נכתב ליום הזכרון – הוא נכתב בעקבות מותו של המשורר ינון נאמן (ובשיר יש אקרוסטיכון עם שמו של ינון) – אבל המלים מתאימות מאד. השיר יצא מעט אחרי מלחמת יום כיפור (בביצועה של חווה אלברשטיין) ואומץ כשיר יום הזכרון. 

שלכת / אמנון בקר

יך אלם הרוח, שלכת בעלים.
נומו ילדי שירי, כי אין יותר צלילים.
ושיר רק אחד נותר, שיר על עלה פתאם נשר,
נורא, מה זה אלי, עליו נגזר? 

נוחי נפשי עלי, הסתו חרש יבוא.
אחרי נשור עלה, הנה נותר שירו.
מי לך בשירים יקשיב, אם את קולי בבוא אביב
נשא רוח צלמות מסביב?

יהי זכר הנופלים ברוך, ולבי עם בני המשפחות השכולות, שחיים כל השנה בצל האבל והכאב. 

בתמונות: עולש מצוי – Cichorium pumilum – שצלמתי בהרצליה, באפריל 2018. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשע"ח

אלי, אלי,
שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם. 

החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.

את השיר כתבה חנה סנש, שעלתה לארץ מהונגריה. חנה התגייסה לצבא הבריטי והתנדבה לקבוצת צנחנים שיועדו לצנוח באירופה ולחבור שם אל הפרטיזנים, על מנת להציל קהילות יהודיות שהיו נצורות תחת השלטון הנאצי. היא נתפסה ע"י השלטון ההונגרי, עונתה והוצאה להורג בהיותה בת 23 בלבד. 

חשבתי שהשיר הזה מאד מתאים לתמונות שצלמתי, כי צילמתי אותן בחוף תל אביב, מעל החול והים, עם רשרוש של המים.
הצמח הזה דווקא מסמל הרבה תקווה ואופטימיות. זהו דרדר נמוך, וכבר כתבתי עליו. דרדר נמוך מוכר בארץ בתור צמח נדיר שגדל רק בחוף הכרמל. 

ברשימות של האוניברסיטה העברית, נמצאו דיווחים על דרדר נמוך בחופי תל אביב משנות ה-20-30 של המאה ה-20. המדווחים היו פרופ. אייג, פרופ. פיינברון ופרופ. זהרי – ראשוני ענף הבוטניקה בארץ. ולא ברור אם הדרדר נמצא בחוף ת"א באופן טבעי, או שהוא הובא לשם כחלק מגינון בצמחי ארצנו שנעשה בהקמת גן העצמאות. בכל מקרה, זה באמת היה מזמן. 

בראשית שנות ה-90 הגיע למקום אדם נוסף ששם לב אל הדרדרים. מן הסתם הם היו שם כל השנים – אבל אם תשאלו חובבי פרחים לאן ללכת על מנת לחפש פרחים נדירים, חוף תל אביב לא תהיה התשובה הראשונה. וגם לא השניה…
וכך חלפו השנים, ובשנת 2011 הגיע למקום ד"ר גדי פולק, כחלק מהמחקר לכתיבת "הספר האדום" של צמחים בסכנת הכחדה. גדי מצא את הדרדרים. בשנת 2015 נערך במקום סקר מסודר (ע"י ד"ר יובל ספיר), פורסמה כתבה מרתקת באתר "כלנית", ובעקבותיהם גם אני הגעתי למקום, אבל בקיץ… ראיתי את הדרדרים בפרי: 

אתמול, רגע לפני יום הזכרון לשואה ולגבורה, הזדמן לי שוב לעבור בשטח, אם כי לזמן קצר מאד – והצלחתי לאתר שני דרדרים פורחים! 

הגדר כאן היא גדר שנועדה לעצור אבנים מלהדרדר על האנשים ההולכים בטיילת למטה. והדרדרים שממשיכים לפרוח 95 שנים אחרי שאלכסנדר אייג מצא אותם לראשונה – בהחלט משדרים אופטימיות. ויחד עם זאת, הסמליות של הגדר שהפרחים מאחוריה מאד בלטה לי. 

יהי זכר הנספים ברוך. אני מקדישה את הרשומה לזכר בני משפחתי, משפחות באטוס וגרין מקאליש, שנספו בשואה.
את התמונות צלמתי במצוק גן העצמאות בת"א, בתאריכים 19.8.2015 ו-11.4.2018

אני יודעת שהגרסה הזו היא לא ה"קלאסית", ובכל זאת, היא מיוחדת ומצאה חן בעיני.

למי שבכל זאת רוצה – הנה גרסה מוכרת יותר: 

חשפונית עדינה – Anogramma leptophylla

כשפגשתי את הפעמונית הקטנה, על מחשוף הכורכר, שמתי לב לצמח נוסף. קטן אפילו יותר. הנה, סימנתי אותו בעיגול: 

הצמח הזה הוא שׁרךְ קטן ועדין, העונה לשם: חֶשְׂפּוֹנִית עֲדִינָה. 

החשפונית, כמו הפעמונית הקטנה, אוהבת מחשופי סלע. 

וחשבתי שאולי מכאן בא שמה: חשפונית במחשופי סלע. אבל דרור מלמד כותב באתר צמח השדה שהשם "חשפונית" נובע מכך שהמנבגים שלה חשופים. 

במיני שרכים אחרים יש למנבגים מעין קשקש המכסה אותם, ונקרא "ציפית". אצל החשפונית – הציפית הזו איננה, והמנבגים חשופים. ומכאן – חשפונית. 

ואגב, למי שאומר שרך ב-שֹ שמאלית: בדקתי במילון אבן שושן. ההגיה הנכונה היא שָׁרָךְ, ב-שׁ ימנית. באמת.
הטעות נובעת כנראה, מקרבת הצורה של המילה שׁרך (כשהיא נכתבת בלי ניקוד) למילה משׂתרךְ. אבל מקור המילה שׁרךְ הוא בארמית – ולא קשור למשתרך, למרות השורש. 

שׁרכים הם צמחים פרימיטיביים – כלומר, עתיקים בעולם, שאין להם פרחים. הפרח – כידוע, הוא איבר המין של הצמח. השרכים מתרבים באופן אחר. 

על העלים שלהם (או על גבעולים יעודיים – כמו בלשון-האפעה שהצגתי בבלוג בעבר) מתפתחים מנבגים. 


המנבגים – שכאן נראים כמו כדוריות קטנות בשחור וירוק – הם מעין קופסאות שכל אחת מכילה אלפי נבגים מיקרוסקופיים. 

הנבגים הם גופיפי הרביה של השרך – הם מתפזרים באוויר, ויכולים להשאר במצב הנבג במשך שנים רבות. ואז, כשהם מרגישים שהתנאים בדיוק מתאימים להם – מבחינת לחות, קרקע, סביבה – הם נובטים והופכים לצמח חדש. 

החשפונית היא שרך חד שנתי – כלומר, הצמח נובט עם הגשמים הראשונים, ובקיץ מתייבש, מפזר את הנבגים ומת. 

בארץ היא נמצאת במחשופי סלעים מוצלים במרכז ובצפון. אפשר לפגוש אותה בחורף ובאביב – אם מחפשים ושמים לב למשהו קטן כל כך… 

בעולם היא גדלה באזורים הממוזגים בכל היבשות, אם כי לעתים אפשר למצוא אותה גם חודרת לאזורים טרופיים. 

את התמונות צלמתי בהרצליה, בתאריך 27.3.18.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

באיחור מסויים שמתי לב שהרשומה הזו היא הרשומה ה-1,000 שפרסמתי בבלוג! אז מזל טוב לבלוג שלי! סיכומים יגיעו ברשומת העשור