ונציה – הו, ונציה – חלק שני

אז איפה הייתי? יצאנו בדיוק מכיכר סן מרקו. 

הלכנו בין הסמטאות וראינו גונדולות וגונדוליירים,  זה משעשע במיוחד בתעלות הצרות יותר, כשהם נעזרים בקירות הבתים לדחוף את הגונדולות קדימה –

רוב הגשרים מעל לתעלות היו גשרי עץ או אבן, אבל צלמתי גם אחד יפה ממתכת –

פגשנו בדרך חנות שבה אפשר לקנות כל מה שרוצים לכלב – רצועות, מזון, כלי אוכל, בובות, מיטות – ומה שכל כלב ונציאני הגון צריך: בגדי גונדולייר. כמעט הצטערנו שאין לנו כלב… 

המטרה שלנו היתה הגטו היהודי. כשמתקרבים – אפשר למצוא את השילוט אל הגטו, אפילו בעברית!

 הגטו היהודי בונציה הוא הגטו הראשון בעולם. שם הומצא המושג גטו.
באיטלקית, ג'טו זה איזור חרשי הברזל. כשהיהודים ערכו הסכם עם שליטי ונציה, במאה ה-16, הם קיבלו את הג'טו נואובו – האיזור החדש של חרשי הברזל, להתיישב בו. היהודים שיבשו את השם, ומ"ג'טו נואובו" השם הפך להיו "גטו נואובו" – הגטו החדש.
אחרי כמה שנים הגיעו יהודים נוספים, והם קיבלו אישור לגור בג'טו וקיו – האיזור הישן. וכך נוצר המצב המגוחך, שה-Ghetto Nuovo, כלומר הגטו החדש, נוסד באמצע המאה ה16, ואילו ה-Ghetto Vecchio, הגטו הישן, הוא חדש יותר – מראשית המאה ה-17.
זוהי הכיכר המרכזית של הגטו החדש (כלומר, הותיק יותר) :

בגטו ישנם חמישה בתי כנסת, כולם נבנו במאות ה-15-16. כל קהילה שהגיעה לגטו – בנתה לעצמה בית כנסת, וכך ישנם בגטו בית כנסת איטלקי, אשכנזי, צרפתי, לבנטיני (כלומר, של יהודי טורקיה-יוון) וספרדי.
בעקבות הבטחה שהבטחתי לגיסי, הלכנו למוזיאון היהודי ונרשמנו גם לסיור בתי הכנסת. הסיור עובר בבתי הכנסת האיטלקי, האשכנזי והספרדי.
בגלל מחסור בשטח, בתי הכנסת נבנו בתור הקומות העליונות של בתי המגורים – הרעיון היה שהם יהיו קרובים לאלהים. אסור היה ליהודים להשתמש במתכות יקרות או בכל מיני סממני עושר, לכן בתי הכנסת בנויים בעיקר מעץ וצבועים בסגנון מפואר.
בית הכנסת הצרפתי סגור לקהל – הכניסה אליו היא דרך בית מגורים של משפחה.
צילמתי את התקרה המפוארת ומרפסת עזרת הנשים של בית הכנסת האיטלקי, אבל אז מדריכת הסיור שלנו הודיעה לי שאסור לצלם – ולכן אני לא אגיש רשימה שלמה של סיור בבתי הכנסת, למרות שהיה מאד מעניין.

אני בהחלט ממליצה על הסיור בבתי הכנסת של הגטו היהודי בונציה. לדעתי הוא היה מעניין לא פחות מכנסית סן-פטרוס ברומא, או הקתדרלה של סיינה.
לאחר הסיור חזרנו לכיכר – שם ראינו את קיר הזכרון לזכר יהודי ונציה שנספו בשואה.
בסך הכל, לרבים מיהודי ונציה היה מזל – תושבי העיר לא מיהרו להסגיר אותם לידי הנאצים. הם סגרו אותם בגטו, ומובן שיהודים קיבלו יחס רע – אך רוב שנות המלחמה הם פשוט יכלו לקיים את חייהם בינם לבין עצמם. רק בסוף המלחמה הם הוסגרו לידי הנאצים, וכך קרה שרובם נצלו.

 

בגטו ישנם מספר שלטי זכרון ליהודים שלחמו במלחמות – זהו לוח זכרון ליהודים שלחמו במלחמת העולם הראשונה. 

הצפיפות בגטו תמיד היתה גדולה. ברוב ונציה, ניתן למצוא בניינים בני 3-4 קומות. רק בגטו היהודי ניתן למצוא בניינים רבי קומות, בני 7-8 קומות.
ללא מעלית, כמובן…

 

ונציה ידועה גם בגלל פסטיבל המסיכות שלה. אמנם הפסטיבל הוא בפברואר – כלומר, יש סיבה לחזור – אבל החנויות המוכרות מסיכות ותלבושות לפסטיבל פעילות כל השנה.
בעיני מצאה חן המסיכה הזו, עם כיכר סן-מרקו מצויירת עליה:

בונציה יש גם רחובות, מלאי מסעדות ודוכנים – ובהם המוני הולכי רגל.

ראינו גם הרבה חנויות ממתקים… כמו זו למשל: 

ורציתי לומר לאמא שלי, שהיא טעתה. כשהייתי ילדה, אחרי המקלחת היא תמיד היתה מתלוננת: "איזה ונציה עשית פה?" –
חדר האמבטיה בביתנו מעולם לא נראה דומה לונציה. אפילו לא קצת.

התמונות צולמו בונציה היפהפיה, בתאריכים 2-3.8.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

Venezia, Mio Amore – חלק ראשון

בקיץ האחרון הייתי בונציה בפעם הראשונה בחיי, ומה אומר? התאהבתי.

הסמטאות הצרות, התעלות, הסירות, החנויות, האנשים – זו באמת עיר מקסימה.

אז בואו איתי לטיול בעיר הקסומה הזו.

התעלה המרכזית בונציה היא התעלה הגדולה – Canal Grande. זו תעלה שחוצה את העיר לשניים, והיא הרחבה והגדולה ביותר.
משני צידי התעלה ישנם ארמונות, בניינים מפוארים ותעלות קטנות יותר שמזמינות אותנו לצלול לעיר.

כיון שגם ספינות גדולות יחסית עוברות בקאנאל גראנדה, עד למאה ה-19 היה רק גשר אחד שחצה את התעלה: גשר הריאלטו המפורסם – Rialto.
במהלך המאה ה-20 נבנו עוד שני גשרים, ובשנת 2008 נבנה גשר חדש – ליד פיאצלה רומא (שזו תחנת האוטובוסים של ונציה, והמקום האחרון אליו מגיעים כלי רכב על גלגלים).
זהו הריאלטו:

ליד גשר הריאלטו נמצא שוק הפירות והירקות של ונציה. ראינו אותו מרחוק.
על הגשר יש חנויות, עמוסות תיירים; וגם מלאכים – הנה אחד מהם:

הסמטאות של ונציה מאד צרות ומבלבלות. נורא קל ללכת לאיבוד שם. בגלל זה, ברחבי העיר תלויים שלטים צהובים עם חיצים, המכוונים לכמה נקודות מרכזיות.
אז גם אם התבלבלתם בדרך, פשוט תמשיכו – עד שתראו שלט צהוב שיכוון אתכם לאחת מהנקודות המרכזיות בעיר.
כאן בתמונה אפשר לראות שילוט Alla Ferrovia – שזו תחנת הרכבת של ונציה, ו-Per Piazzale Roma – אל תחנת האוטובוסים.
יש גם שילוט אל הריאלטו, כיכר סן מרקו ועוד.

ואם כבר הזכרתי את כיכר סן-מרקו…
בספר "מלך הגנבים" של קורנליה פונקה, היא כותבת:
"כמו שאומרים תמיד, כל מי שנמצא בונציה – מבקר לפחות פעם אחת ביום בכיכר סן מרקו" – גם אנחנו ביקרנו שם.
הכיכר יפה ומרשימה, ומלאה יונים. כמובן, האכלנו אותם – והן טיפסו עלינו.

העמודים של ארמון הדוג'ים (הדוג'ים היו שליטי ונציה) מפוסלים בשלל צורות. כמעט לכל עמוד יש תבליטים אחרים, ואין שימוש ברעיונות הקלאסיים היווניים. אספתי כמה דוגמאות – 

גם כאן לא נערכנו מראש עם כרטיסים, אז לא נכנסנו לקתדרלה, למגדל הפעמונים (שדוקא יש בו מעלית) או לארמון הדוג'ים.
זהו מגדל הפעמונים:

הכנסיה – כנסית סן מרקו – נקראת על שם מרקוס המבשר – קדוש נוצרי מהמאה הראשונה לספירה, שנקבר במקור באלכסנדריה.
זהו מרקוס, שניצב בראש הכנסיה: 

במאה התשיעית לספירה, אנשי ונציה – שרצו להגדיל את עירם ולהפוך אותה לחשובה יותר, חיפשו פטרון לעיר. פטרון שיהיה מוצלח יותר מהקדוש הקודם שהיה להם, שכנראה לא היה מרשים במיוחד.
הם נסעו לאלכסנדריה, חטפו את שרידי גופתו של מרקוס, והביאו אותו לקבורה בונציה. על מקום הקבר נבנתה הקתדרלה של העיר – כנסית סן מרקו.
זהו הפסיפס בן המאה ה-11, המתאר את הבאת שרידי סן מרקו לונציה –

כאמור, לא נכנסנו לקתדרלה אלא יצאנו לסייר בעיר – אבל הרשימה הזו מתארכת, לכן המשך יבוא. 

התמונות צולמו בונציה היפהפיה, בתאריכים 2-3.8.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!