חרוב מצוי – Ceratonia siliqua

גמרתי את סקירת הטיול לאיטליה, עם הרבה געגועים – ואני נשארת באיזור הים תיכוני: הכירו את החרוב המצוי, שמצוי ברוב ארצות הים התיכון.

אמנם אני אספר על חרוב באופן כללי, אבל רוב התמונות כאן הן של עץ חרוב מיוחד ומקסים – החרוב הגדול בשמורת ביתן אהרון.
שמורת ביתן אהרון (ליד הישוב ביתן אהרון, ליד מחלף חבצלת השרון) היא שמורת עציץ. עכשיו פורחות שם חבצלות קטנות-פרחים, ועוד מעט יתחיל בן-חצב סתווי.
אבל כל השנה אפשר וכדאי להנות מהחרוב הענק והעתיק במרכז השמורה: תראו איזה יופי:

החרוב הזה הוא בן מאות שנים. שמעתי הערכות של 400 שנים וגם של 800. אבל לחרוב אין טבעות, ואין דרך מדוייקת לקבוע את גילו. מה שברור הוא, שהחרוב הזה מרשים ומקסים במיוחד.
מה שעוד ברור הוא, שזה חרוב ענק. 30 אנשים (וגם יותר) יכולים לחסות בצילו יחד, לשבת על הענפים ובצלם, לשמוע אגדות….
ויש הרבה אגדות על החרוב.

החרוב מופיע פעמים רבות בדברי חז"ל – אבל בתנ"ך כלל אינו נזכר. וזה בהחלט מפתיע: הוא היה ידוע כעץ פרי גם בתקופות קדומות מאד.
ולכן יש חוקרים שטוענים שהעץ הובא לאיזור בתקופה ההלניסטית או הרומאית. החוקר הגרמני גיאורג שווינפורט כתב במאה ה-19, שמוצאו של החרוב כנראה בתימן, ומשם הופצו זרעיו למזרח התיכון ולארצות הים התיכון – באמצעות מסחר.

 אבל למה, בעצם, החרוב היה עץ חשוב כל כך במסחר? למה הפיצו את זרעיו?
כבר בימי קדם גילו שרוב זרעיו של החרוב הם בגודל אחיד – ומה שחשוב יותר, משקל אחיד. משקל של זרע חרוב הוא בערך חמישית גרם. כל חרוב. גם בתימן, גם בישראל וגם באירופה. לכן השתמשו בזרעי חרוב למשקל – במיוחד למשקל של דברים יקרים. ביוונית קראו לזרעים הללו קראט, ובעברית – גרה.
אחד הדברים שמודדים עד היום בקראט הוא יהלומים. יהלום בגודל קראט אחד, הוא יהלום ששוקל כמו זרע חרוב אחד.

פירות החרוב מתוקים. לרוב הם נחשבו מזון לעניים – היו מכינים ממנו דבש, או קמח, וגם משתמשים בו כמזון לעופות ובהמות – אך לא לפרות חולבות.

החרוב הוא עץ דו-ביתי חד-מיני.
עכשיו אני מדמיינת לעצמי כמה אנשים עוצרים ושואלים – מה? מה זאת אומרת?
ובכן, אני אגיד לכם שגם האדם, למשל, הוא דו-ביתי חד-מיני. כלומר, לכל אדם יש מין אחד (אין – לא כולל ניתוחים לשינויי מין ואנשים עם בעיות גנטיות – אנשים שהם גם זכר וגם נקבה), כלומר כל אדם הוא "בית" למין אחד.
אצל הרבה צמחים ופרחים זה לא כך: אותו פרח כולל גם איבר מין זכרי (האבקנים) וגם נקבי (הצלקת).
אבל אצל החרוב יש הפרדה. ישנם חרובים זכרים, עם פרחים זכריים שיש להם רק אבקנים – וישנם חרובים נקביים, שיש להם פרחים עם צלקת ושחלה.
(אגב, ההפרדה אינה מוחלטת, ויש גם עצי חרוב שהם דו-מיניים, כלומר גם זכר וגם נקבה)
אילו ניצנים של פרחי נקבה –

אין לי תמונות של פרחי זכר, ולפי הכתוב בכל הספרים שלי – לפרחי זכר יש ריח מאד אופייני… ריח מאד מיוחד… אפילו פרופ. פיינברון כותבת בספרה "צמחי בר בארץ ישראל" שזהו "ריח אופייני ולא נעים".
ברוב הספרים פשוט מנסים להתחמק מדיבור על מין, ולכן אני פשוט אגיד לכם – ריח של זרע. זרע גברי.
על הריח הזה יש אגדה (אכזרית למדי) שמספרת על הבדואים – כשבדואי רוצה לשאת אישה, הוא לוקח אותה לטייל לאיזור שיש בו חרובים, וספציפית – חרוב זכר פורח.
אם הנערה זיהתה את הריח, מיד הבין הבדאי שהיא אינה בתולה תמימה וכנראה יש לה נסיון מיני – והרג אותה.
אני מקווה שזו אכן רק אגדה, אבל כידוע – לרוב האגדות גרעין אמת.

הפרחים הנקביים של החרוב אינם מאד אטרקטיביים –
לפי הכתוב בלקסיקון מפה לצמחי ישראל של פרופ. שמידע, הם מואבקים על ידי הרוח, אבל גם על ידי חרקים.

אצל הערבים, החרוב נחשב לעץ המביא מזל רע. פירותיו השחורים, עורקי העלים שלפעמים הם אדומים – כולם מעידים על העובדה שהשטן נוטה לחסות בצל החרוב, ולכן הערבי המאמין יתרחק ממנו.
בנצרות, לעומת זאת, בעיקר באיזור אסיה הקטנה ובסוריה, מתייחסים לחרוב כאל עץ מקודש, וקשור בעיקר לג'ורג' הקדוש. בונים כנסיות לג'ורג' צמוד לעצי חרוב.

ולפי אחת המסורות הנוצריות, יהודה איש קריות (שכבר הזכרתי פה בבלוג) תלה עצמו על עץ חרוב, לאחר שבגד בישו. דעה אחרת אומרת שהוא בחר דוקא בכליל החורש – וזה מעניין, שכן שניהם שייכים לאותה משפחה – משפחת הקסאלפיניים (Caesalpiniaceae), שהיא משפחה הקרובה לפרפרניים – שייכת לסדרת הקטניות.

ביהדות החרוב נחשב לעץ מועיל.
לשם "חרוב" ישנם מספר פירושים –
 הפירות דומים לחרב
 החרוב אינו זקוק למים רבים בשביל לצמוח – כלומר, הוא גדל בחרבה
 פירותיו יבשים, ומשאירים תחושת יובש – חרבה – בפה.

החרוב פורח בספטמבר-אוקטובר, אבל הפרי מבשיל רק בקיץ הבא – לוקח לו זמן רב.
מצד שני, הפרי היבש של החרוב עמיד לאורך זמן ובטלטולי מסע – ולכן הוא אחד מ"פירות חמישה עשר" – הפירות שנהוג לאכול בט"ו בשבט.

החרוב תמיד מזכיר לי את אחת האגדות על חוני המעגל, הצדיק בן המאה הראשונה לספירה. מספרים שהוא טייל בגליל, ופתאום ראה איש זקן – "כבן שבעים שנה" נוטע עץ חרוב.
חוני פנה אל אותו איש, ותמה על מעשיו: "הלא ידוע שהחרוב גדל לאט, ויתן פרי רק בעוד שנים רבות! מדוע אתה נוטע עץ חרוב, שלא תזכה להנות מפריו?"
הזקן חייך, והסביר – "אני נוטע אותו למען בָּני וּבְני-בָּני"
חוני המשיך בטיול, התעייף, נשכב לישון בשדה – ונרדם. הוא ישן שינה קסומה במשך 70 שנים. כשהתעורר, הוא קם והתחיל לחזור בחזרה.
בדרך הוא עבר ליד עץ חרוב יפה ומרשים, עמוס פרי – החרוב שנטע הזקן. ליד העץ חוני ראה איש זקן, כבן שבעים שנה עומד וקוטף לו מפרי החרוב.
"האם אתה הוא, שנטעת את החרוב?" שאל אותו חוני –
"את החרוב הזה נטע סבי, לפני 70 שנים. אנחנו נהנים מפריו" – ענה הזקן.

את רוב התמונות צלמתי בביתן אהרון – בתאריכים 5.11.2005, 25.9.2010, 18.12.2010, 13.10.2011, 13.10.2012
וגם ליד מנזר לטרון, 10.9.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ואני ממליצה בהחלט לבקר בשמורת ביתן אהרון. אמנם קטנה מאד – אבל גם עשירה ומיוחדת.

אלון תבור – Quercus ithaburensis

אחרי שבוע שבו לא הייתי הרבה ליד המחשב, אני חוזרת עם עץ. ולא סתם עץ – עץ גדול ויפהפה – אלון התבור.

אלון התבור – ממשפת האלוניים – הוא עץ גדול, רחב ידיים. הוא עשוי להגיע לגובה של חמישה-עשר מטרים, וגזעו – לקוטר מעל מטר. נכון, זה לא סקוויה – אבל במושגים שלנו, זה גדול. בתמונה פה מעל אפשר לראות את העננצ'יקית שלי נחה בצל העץ, על מדרגות אתר הפולחן שבתל דן.

בניגוד לאלון המצוי, שהוא עץ ירוק-עד – אלון התבור עומד בשלכת, ובסתיו הוא מקבל גוון אפרפר משהו.

 

הבלוטים שלו גדולים יותר מאילו של אלון מצוי, והספלולים של הבלוטים בעלי קשקשים ארוכים ומסולסלים. בעבר השתמשו בבלוטים להכנת משקה דמוי-קפה.
העלים שלו גדולים יותר ומשוננים פחות מאילו של האלון המצוי, וצידם התחתון מכוסה שערות סמיכות – כמו לבד.

   

יש לו פרחים חד-מיניים, אבל העץ הוא חד-ביתי… מה זאת אומרת?
פרחים חד-מיניים זאת אומרת, שהם פרחים נקביים (עם עמוד עלי ושחלה) – או פרחים זכריים (עם אבקנים ואבקה) – ולא כמו בהרבה מהפרחים שהראיתי פה, שהם דו-מיניים, כלומר באותו פרח ישנם גם עמוד העלי וגם האבקנים.
העץ הוא חד ביתי – כלומר, על אותו העץ ניתן למצוא גם פרחים נקביים וגם פרחים זכריים; וזאת בניגוד לצמח דו-ביתי, כמו החרוב המצוי או האלה הארץ-ישראלית: שם ישנם עצים שעליהם תמצאו רק פרחים זכריים, ועצים אחרים שעליהם תמצאו רק פרחים נקביים.

בכל מקרה, כמו שרואים פה מעל – הפרחים לא מאד מרשימים. אילו פרחי הזכר. (ויחד איתם – עפץ – כלומר, תטולה של איזו צרעה בתוך קליפת העץ)  אין לי תמונה של פרחי נקבה, הם אפילו פחות בולטים. האלון ממש לא משקיע בפרחים שלו. הוא פורח בפברואר-מרץ.

  

רגע, אבל אמרנו שהצמחים רוצים שיאביקו אותם! אם אף אחד לא שם לב לפרח הזה – אין צוף, הוא קטן וחסר ריח – מי יאביק אותו? ועוד יטרח לבקר גם את הזכר וגם את הנקבה?!
התשובה היא – הרוח! האלון תולה את הפרחים הזכריים באשכולות (בגלל הצורה בה הם תלויים – הם מכונים עגילים), הרוח מעיפה את האבקה. חלק ממנה מגיע אל הפרחים הנקביים – ומפרה אותם.
חלק אחר… גורם אלרגיות.

 

אלון התבור גדל בארץ בעבר בגולן, בגליל, ובמישור החוף – אפילו עד תל אביב. אבל כריתה מסיבית העלימה את רוב העצים, ובעצם, פרט למספר מקומות (כמו יער יהודיה ויער בשנית בגולן, יער אלונים-שפרעם בגליל התחתון ועוד כמה נקודות) – לא נשארו הרבה אלונים. ישנם בודדים, פה-ושם גם בשרון.
אחד המקומות היפים שנשארו עדיין הוא שמורת אלוני קדימה – בקצה המושבה קדימה.

הבעיה של השמורה הזו, היא שזו שמורת עציץ. בקושי 9 דונם – ובהם מעל 20 עצי אלון תבור. השמורה מוקפת פרדסים וגידולים שונים, ונמצאת במרחק של כ-50 מטר מבתי הישוב. ולכן השמורה הזו סובלת מאד.
כאן, למשל, אפשר לראות את אחד מהאלונים הגדולים ביותר, בשיא פריחה: הוא עמוס פרחים זכריים – זו תמונה מחורף 2006.

שנה וחצי אחרי שצלמתי את התמונה מעל, בקיץ 2007 היתה בשמורה שריפה גדולה. מישהו הדליק אש באחד הפרדסים הסמוכים, האש התפשטה ושרפה את כל השמורה. הנה אותו העץ, אחרי השריפה –

 

אני ביקרתי שם ממש יום אחרי השריפה, עדיין היו מוקדי עשן וכמה שיחים שבערו. זו היתה חוויה מאד קשה עבורי, לראות את כל השמורה שרופה, מצאתי גם בעלי חיים שנשרפו למוות.

   

למזלנו, עצי האלון הם עצים עמידים למדי בשריפות – הם אמנם נפגעו, נדמה לי ש-2-3 עצים צעירים יותר נשרפו כליל; אבל רוב העצים בשמורה רק נחרכו, ומספר חודשים מאוחר יותר הם התחילו להתאושש – ואפשר היה אפילו לראות לבלוב של עלים חדשים:
עוד מזל היה, שהשריפה פרצה בקיץ. בזכות זה, האיריסים, השומים ושאר צמחי הפקעת שהיו בתרדמת קיץ – לא נפגעו.

רוב השריפות בארץ הן תוצאה של מעשי האדם – חוסר אחריות או כוונות זדון. את שמורת תל דן שרפו מבקרים שהשליכו בדל סיגריה. השריפה האחרונה בחורשת הארבעים בכרמל היתה בגלל גנבי מתכת שניסו לרתך את מה שגנבו. שמורת בני ציון הקטנה נשרפה לפני כשנה בגלל פעילות של רתכי מתכת בישוב. באיזור ירושלים ובשטחים יש הצתות רבות – פלסטינים שמציתים שטחים כדי לפגוע בנו, וגם מתנחלים ששורפים מטעי זיתים של הפלסטינים. אני מאד לא רוצה להכנס כאן לפוליטיקה, אבל במקרה הזה שני הצדדים פוגעים גם בעצמם עם השריפות הללו.

אני לא יכולה למנוע זדון ורשעות, אני לא מבינה אותם. אבל אני יכולה לקרוא לאנשים לשים לב. לא לזרוק בדלי סגריות (בכלל, כדאי להפסיק לעשן! זה יועיל לבריאות שלכם וגם למצב הכספי!), לא להדליק אש בימים חמים, להקפיד לכבות מדורות. אם הפעלתם מנגל – לא לשפוך סתם את הפחמים בחוץ. שימו לב לסביבתכם, הקפידו להשאיר אותה כמו שהיתה כשהגעתם. ואז לא נצטרך לראות מראות כאילה:

בעולם ישנם כ-450 מיני אלונים. בארץ שלנו גדלים שלושה מינים – אלון מצוי, שהוא הנפוץ מכולם וגדל בכל האיזור הים-תיכוני; אלון תבור – שבד"כ גדל באיזורים שגובהם לא עולה על 500 מטר (אם כי יש כמה וכמה יוצאים מן הכלל) ואלון התולע, שגדל בעיקר באיזורים שגובהם מעל 500 מטר – פסגות בהרי יהודה, בגליל, בגולן ובחרמון.
בחרמון עצמו ישנם עוד שני מינים (או שלושה: תלוי את מי אתם שואלים…).

לפי הכתוב באנציקלופדיה של החי והצומח, לאלון התבור יש פוטנציאל גנני טוב – הוא מתפתח מהר באופן יחסי לעצי אלון, הוא מפתח גזע גדול אחד – בניגוד לאלון מצוי, שכל פגיעה גורמת לו לפתח סבך של גזעים דקים – והוא עץ שנותן צל טוב. אני אשמח מאד אם ישתמשו באלון התבור בגנים הציבוריים באיזור המרכז. זהו עץ יפהפה – ומתאים לתנאי מזג האויר, הוא ידרוש השקיה רק בשנים הראשונות, ואחר כך יוכל להסתפק בגשמים.

 

התמונות צולמו במקומות הבאים:
8.2.2006, 27.10.2007, 4.2.2008 – בשמורת קדימה
9.10.2009 ברכס בשנית
1.8.2010 בשמורת תל-דן

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

גולנית ערב – Globularia arabica

 
היום אני מציגה פרח נדיר ומיוחד:  גוּלָנִית ערב
 
הפרח הזה פרח בעבר לאורך מישור החוף, וגם בהר הנגב. אבל… השנים חלפו, האנשים התרבו – וממישור החוף הפרח הזה כמעט נכחד. נשארה רק שמורונת אחת קטנה מאד – גודלה פחות מ-14 דונם – שבה עדיין פורחת הגולנית. שמורת הדסים, מאחורי כפר הנוער הדסים.
 
השמורה נראית כך:
 

 
הבתים ברקע הם של נתניה, וצלמתי את התמונה מהכניסה לשמורה. הברושים מסמלים את קצה השמורה ותחילת השדות החקלאיים.
זו פשוט שמורת עציץ…
אבל היום אני מתעניינת בשיחים שבשמורה – האפרפרים. בואו נסתכל עליהם מקרוב…
 

 
כבר לא כל כך אפור, נכון? זוהי הגוּלנית.
 

 
הגוּלנית היא בן-שיח (כלומר, שיח נמוך) שמגיע לגובה של כ-50 ס"מ. היא ממשפחת הגוּלניתיים, ובארצנו היא הנציגה היחידה במשפחתה.
 

 
שמתם לב, אני מקווה, שניקדתי את הגוּלנית בשורוק לאורך הרשימה. זה נועד להבטיח שלא תטעו, ותחשבו שיש לה קשר לרמת הגוֹלן במקרה. כי ממש אין לה.
הגוּלנית נקראת כך, בגלל שראש הפרח עגול כמו גוּלה. (זה בולט במיוחד בניצנים)
 

 
זהו נסיון לתרגם את השם הלטיני – Globularia.
 

 
הפרחים של הגוּלנית מזכירים את הפרחים של משפחת המורכבים – הם בנויים מפרחים קטנים רבים, מסודרים על קרקפת אחת פורחת.
 
 

 
וביחד עם הצהוב של שיחי הקידה השעירה שפורחים גם הם בשמורה, זה פשוט מקסים.
 

 
הגוּלנית היא גם צמח צוף טוב. כשהסתובבתי בשמורה, אמנם הייתי ההולכת-על-שתיים היחידה, אך ליוו אותי המוני הולכי-על-שש – כמו הדבורה הזו:
(ושימו לב לסחלב הפרפרני שמציץ ליד!)
 

 
או המון פרפרי נמפית החורשף שרפרפו ושתו צוף בקשיות שלהם –
 

 
הגוּלניות גדלות לאורך חופי הים התיכון – וגם בהרים במדבר סהרה. כלומר, התפוצה המקוטעת הזו אופיינית לה באופן כללי, ולא רק בארץ.
 

 
וקצת על שמורת הדסים – באתר המצוין Inature של עמית מנדלסון, למדתי ששמורה זו הוקמה ביוזמתו של אבינועם קפלן, שהיה מורה בכפר הנוער "הדסים". הוא דאג עוד ב- 1947, עם הקמת המוסד, לשמור על חלקה בפאתי אדמות הכפר המייצגת את צמחיית האזור.
לאחר חקיקת חוק שמורות הטבע והגנים הלאומיים, היתה שמורה זו בין הראשונות שהוכרזו בישראל.
כאן ועכשיו, בשנת 2010, אני יכולה רק לשמוח שלאבינועם קפלן היה חזון ארוך טווח מספיק בשביל להקים שמורה, לשמור על פיסת טבע. אני רק מצטערת שהוא לא דאג לשטח מעט יותר גדול…
 

 
התמונות צולמו ב2.2.2010 בשמורת הדסים בשרון.
 

 
כתמיד, כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 

 

וגם אני – כמו כולם – הייתי ברמה אתמול. רשימה מאד מומלצת בנושא תמצאו אצל שי1957. התמונות שלי עוד תגענה…

השתלמות רת"ם, 19.2.2009 – דרום השרון

 
ביום חמישי לפני שבוע הייתי בהשתלמות רת"ם.
הזכרתי את ההשתלמויות הללו כבר כמה פעמים, והחלטתי להרחיב ולספר על רת"ם.
רת"ם – רשת תצפיות ומידע בוטני – זהו מרכז מידע של האוניברסיטה העברית ושל החברה להגנת הטבע שמטרתו היא מחקר, חינוך ושמירה על צמחי הבר של ישראל. רת"ם הוקם ע"י פרופ. אבי שמידע ועוד רשימה ארוכה ומכובדת של אנשי טבע, מדענים, וחובבי פרחים לפני 30 שנים בערך.
אחד הדברים החשובים באתר – לפחות מבחינתי – דף דיווחי הפריחה העדכניים של האתר. אם רוצים לדעת מה פורח עכשיו והיכן, זה המקום לבדוק! 
 

צבעוני ההרים, תת מין השרון, שמורת בני ציון
 
בעבר, רת"ם היה מתוקצב ע"י האוניברסיטה – וחברי רת"ם כתבו כתבות והוציאו רבעון, אספו מידע רב וצפו באופן עצמאי בפרחים, ואפילו חקרו ובדקו התנהגויות שונות ותגובות.
כיום זהו גוף התנדבותי לחלוטין. כיון שכך, היקף הפעילות ירד באופן משמעותי.
 
בעונות הפריחה, בערך אחת לחודש, יוצאים חברי רת"ם לסיור – כל פעם במקום אחר – ללמוד על פרחים, לאתר צמחים נדירים, לחפש מה השתנה מפעמים קודמות שהיו באיזור…  
 
ביום חמישי, 19.2.2009 יצאנו לנו – הפעם קרוב בשבילי – לאיזור דרום השרון. בקרנו בארבע שמורות-עציץ: בני ציון, קדימה, הדסים, נתניה.
 

תורמוס צר עלים, שמורת בני ציון
 
מהי שמורת עציץ?
שמורת עציץ היא שמורה קטנה מאד – פחות מ100 דונם – מוקפת בפיתוח עירוני, שדות חקלאיים ושאר שטחים לא-טבעיים. שמורה כזו היא מעין "מוזיאון" – מטרתה להראות לנו מה היה כאן לפני שבאנו לגור פה. מצד שני, היא נתונה ללחצים – השפעה של מחלות וריסוסים מהגידולים החקלאיים (כמו האירוס עם הוירוס ברשימת האירוסים שלי), חדירה של חיות – כלבים וחתולים – מהיישובים, ועוד.
 

דבורנית צהובת-שוליים, שמורת בני ציון
 
אני יודעת שיש לחץ אדיר על המשך פיתוח במישור החוף. אני יודעת שכמות האנשים בארץ גדלה, וכולם רוצים לגור איפשהו, רצוי בתל-אביב או קרוב אליה. גם רוב היצע העבודה הוא בגוש דן.
יחד עם זאת, ראות ירוקות הן חשובות גם לבריאות הנפשית של כל אותם מליונים, וגם לאוויר שאנחנו נושמים. ואפילו מוזיאון קטן, שיזכיר לנו איך נראה האיזור פעם לפני פחות ממאה שנים – חשוב לדעתי, לא פחות, משימור בית בן-גוריון וספריתו.
 

שפתן מצוי, בני ציון
 
ואם אחזור להשתלמות: בעצם זהו טיול, אבל בדגש לימודי. תמיד אנחנו נגררים לשיחות על סקס – הלא בסך הכל, הפרחים הם אברי המין של הצמחים! ואחת המטרות החשובות של כל מין היא הִתְרַבּוּת. אז אנחנו מדברים על האבקה, מנתחים את האיברים השונים של הפרחים – ואם תרצו לדעת סוד: כל המשוגעים לבוטניקה הם בעצם חולי מין…ולא סתם, אלא מין ביזארי. מין בצמחים.
  

גוּלָנִית ערב, שמורת הדסים
 
שמורת הדסים היא שמורונת מאחורי פנימית הדסים, אבל עכשיו היא סגורה לציבור לצורך שיקום משריפה שפרצה שם לפני כמה זמן. אנחנו קבלנו התר מיוחד להכנס לשמורה, ומצאנו שם פרח מקסים בשם גוּלָנִית ערב. הגוּלָנִית (שנקראת כך בגלל ראש הפרח העגול כמו גולה) היא פרח ממשפחת הגולניתיים, בצבע תכול מקסים. היא פורחת בעיקר בהר הנגב, בדרום; ופעם פרחה באתרים רבים במישור החוף.
אבל מאז בנינו יישובים, וכיום הגולנית ידועה מנקודה אחת בלבד במישור החוף: שמורת הדסים. וזו הסיבה שכל כך חשוב לשמור על השמורה הזו. זו הנקודה היחידה בה אפשר לפגוש גולנית – בלי לרדת לנגב. מוזיאון, אמרתי?
 

פשתנית יפו, שמורת קדימה
 
מדריך הטיול שלנו הפעם היה ד"ר גדי פולק – מרצה לבוטניקה ואקולוגיה בסמינר הקיבוצים. הטיול היה רגוע, מעניין ומעמיק בזכותו. ההסברים שלו על הסיסטמטיקה והתפתחות הצמחים – פשוט מרתקים. בנוסף אליו היו אנשים כמו מימי רון, הגר לשנר ואורי פרגמן-ספיר, שכולם בוטנאים, ואני לומדת מהם המון. 
 

רתם המדבר, שמורת אירוס נתניה
 
שמורת אירוס הארגמן של נתניה היא גם שמורה במצב בעייתי. זו אינה שמורה רשמית של המדינה, אלא שמורה שהוקמה בעקבות החלטת מועצת העירית נתניה להקים שמורה עירונית לרווחת התושבים. כן ירבו עיריות שמכריזות על שמורות כאילו!
אבל… חשוב מאד שהחלטות כאילו יגובו במעמד רשמי, וששמורות שהוכרזו כך אכן יהיו מוגנות.
התושבים אכן נהנים מהשמורה כיום – אבל כל שנה, כשאני מגיעה אל השמורה – היא קצת יותר קטנה. עוד נגיסה. עוד חתיכה שנבנתה. המצב של השמורה הזו רעוע, ואני מאד מקווה שיצליחו לשמור עליה.
ולא רק בגלל האירוסים! בשמורת נתניה גדלים מינים רבים – שחלקם יחודיים לאיזור, כמו אלקנת הצבעים, מרסיה יפהפיה, שום תל אביב (פרח מקסים, שאני אציג), תלתנים מיוחדים ועוד.
 

תלתן פלישתי, שמורת אירוס נתניה
 
אחד הצמחים שחפשנו בבני ציון – ומצאנו המונים ממנו – היה לשון אפעה קטנה.  כבר סיפרתי על השרך הזה, והפעם הצלחתי לצלם כמה תמונות ממש טובות שלו – זו המוצלחת שבהם, לטעמי:
 
 

לשון אפעה קטנה, שמורת בני ציון
 
 אבל בשביל שאפשר יהיה להבין מה קנה המידה, וכמה הפיצקלה הזה הוא באמת פיצקלה – צלמתי את אחד מאנשי רת"ם מצלם את לשון האפעה. כן, היא פה בתמונה, מסומנת בחץ אדום, כדי שיהיה מובן שאני כן מתכוונת לחתיכת העשב שם.

עד כאן. אני מקווה שלא התייאשתם ממני. היה טיול מעניין, ולמרות שאני מכירה את בני ציון, קדימה ונתניה – היו לי חידושים בשמורות הללו.
 

בז מצוי, שמורת בני ציון
 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.