בשמים ראיתי קשת

אני חייבת לעצמי קצת אופטימיות לכבוד סוף השבוע, והבוקר הזה נפתח לי נפלא:

מחלון החדר שלי ראיתי קשת!

 

 

מיד ידעתי שזה סימן טוב, ונזכרתי גם בשיר אהוב עלי – שכתבה המשוררת האהובה עלי, לאה גולדברג:

 

 

בשמיים ראיתי קשת,
היא עמדה ממש מול הרחוב
ורציתי אליה לגשת
ולראות אותה מקרוב.
והתחלתי ללכת, ללכת,
ועליתי אֶל ראש הגבעה.
אך ככל שהרחקתי לכת
הקשת לא קרבה:

עופי, עופי, יפת כנפיים!
עופי, עופי אל המרום,
אל הקשת אשר בשמיים
ומסרי לה בירכת שלום.

היא עמדה במרום רקיע
כמצויירת על עננה,
אז ידעתי שלא אגיע
ושלחתי אליה יונה.
בשמיים יונה וקשת,
בשמיים הדרך פתוחה
וטיפות ראשונות של גשם
מבשרות שנת שלום וברכה.

עופי, עופי, יפת כנפיים!
עופי, עופי אל המרום,
אל הקשת אשר בשמיים
ומסרי לה בירכת שלום.

 

 

חפשתי את השיר בyou-tube, אני יודעת ששרו אותו גם עוזי חיטמן וגם עוזי פוקס – אבל לא מצאתי. אם מישהו מוצא, אני אשמח לקישור  

תוספת 12/2012: הנה השיר:

 

 

 

 

הקשת מעוררת תקווה, כבר מאז ימי קדם. בתנ"ך הקשת היא הברית בין אלהים לנח – שלא יהיה עוד מבול שישמיד את כל העולם –

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם- לְדֹרֹת, עוֹלָם.  אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.  וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן.  וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר.  וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ:  זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ." (בראשית, ט י"ב-י"ז)

התקווה החמקמקה הזו גרמה להרבה שירים נפלאים להכתב. עוד שיר, מלא תקווה ויופי הוא השיר המופלא Somewhere over the rainbow, ששרה ג`ודי גארלנד הנפלאה – כשהיתה בת 17 בלבד.

 

 

כל התמונות צולמו מחלון החדר שלי, הבוקר – 13.11.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

שיהיה לכולכם יום נפלא, סופשבוע מצוין!

 

 

ועוד שיר נפלא – של קרמיט הצפרדע:

 

 

זכריני ליום הזכרון

(זכריני זקוף-עוקצים, הר קטע, 29.3.2008)

כמו שכבר כתבתי פה, יום הזכרון הוא יום מאד חשוב לי.

ולא, אני לא אציג את דם המכבים – כי השבוע אני מתמקדת הפרחים כחולים ולבנים.
הפרח שלי היום הוא זכריני – שמתאים, לדעתי, ליום הזה אפילו יותר מדם המכבים.

אני אציג היום שלושה מיני זיכריני – כולם נדירים וכולם זעירים, אבל זו לא חכמה, כי כל מיני הזכריני בארץ (יש ארבעה) הם קטנים וזעירים, וקשה להבדיל בינהם.

את ההגדרה הגדירו לי מומחים, ותאמינו לי שיש פה זכריני זקוף-עוקצים ( Myosotis  stricta ), זכריני מופשל (Myosotis refracta  ), וזכריני מאונקל (Myosotis uncata)  ואל תשאלו אותי מעבר לזה…

כדרכי, אני מצטטת פה שירים שמתאימים למצב הרוח.

 

(זכריני זקוף עוקצים, הר קטע, 13.4.2007)

החול יזכור 
מילים: נתן יונתן
לחן: שלמה ארציהחול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן,
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.

כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.

היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים,
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשקמה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן,
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.

 

(זכריני מאונקל, יער אודם, 25.4.2009)

באחת הפעמים, בהשתלמות רתם, עקרנו צמח זכריני (למטרות לימודיות)  ובדקנו אותו. נצלתי את ההזדמנות לצלם אותו על רקע מחברת שורה-אחת רגילה – בשביל קנה מידה. ככה אפשר להבין כמה הוא קטנטן:

(זכריני זקוף עוקצים, הר קטע, 15.5.2007)

ואם כבר, הנה עוד קנה מידה לגודל: החזקתי את הפרח (בלי לעקור!) ביד שלי:

(זכריני מאונקל, יער אודם, 25.4.2009)

שיר ארץ 
מילים: נתן יונתן
לחן: סשה ארגוב

ארץ שיושביה היא אוכלת וזבת חלב ודבש ותכלת לפעמים גם היא עצמה גוזלת את כבשת הרש. ארץ שמתקו לה רגביה ומלוחים כבכי כל חופיה שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת. שב החצב לבן לפרוח שם בדרך יחידי והיסמין ישיב ניחוח שדות הזמן שלה האבודים.

כל אביב שבים לה סביוניה לכסות את כל קמטי פניה רוח קיץ עצב אבניה ילטף באור. שב הסתיו עם כובד ענניה לעטוף אפור את כל גניה והחורף את שמורות עיניה הבוכות יסגור. שב החצב לבן לפרוח שם בדרך יחידי והיסמין ישיב ניחוח שדות הזמן שלה האבודים.

(זכריני זקוף-עוקצים, הר קטע, 13.4.2007)

 

כשהייתי ילדה, תמיד חשבתי שיום הזכרון הוא סתם יום מעיק. למה בכלל מכריחים אותי ללבוש כחול לבן? מה הם רוצים מהחיים שלי?

אחרי שראיתי את יום הזכרון האמריקאי – שעבור משפחות מסוימות הוא עצוב ורציני כמו לנו, אבל לרוב האומה זה סיבה לעוד "Sales" והיום שבו בריכות השחיה נפתחות – פתאום ראיתי כמה זה חשוב שאצלינו עדין יש הרבה אנשים שמתייחסים בכבוד ליום הזה.

מצד שני, אצלינו כמעט אין אדם שלא איבד מישהו קרוב – במלחמה, בפיגוע או באסון זה או אחר.

אז אני מקפידה ללבוש כחול-לבן ביום הזה, ואני מקפידה לשיר את השירים הללו. ואני מרגישה גאה באנשים הללו, שכמו שכתב נתן אלתרמן (ותודה לאדי שהאיר את עיני ותקן אותי)  – "הם מגש הכסף עליו ניתנה לנו המדינה".

(הר קטע, 15.3.2006)

 

אני נושא עימי 
מילים: יעקב אורלנד
לחן: דוד זהבי

אני נושא עימי את צער השתיקה,
את נוף האלם ששרפנו אז מפחד,
הלא אמרת אלי: "העיר כל כך ריקה"
הלא אמרת אלי: "נשתוק מעט ביחד".

בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם,
בחלוני נסתם חזון המרחבים,
רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב,
אל כל אשנב מוצת באור הערבים.

בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו,
אל ספסלי האהובים בגן העיר.
אולי נפגוש עוד בפנים אשר ששכחנו,
אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר.

בחלומות ההם על הספסל הקר,
בחלומות ההם נרדים את עברנו.
עד שיום אחד גבוה ומוכר,
יפול שוב בנשיקות על צוארינו.

(זכריני מופשל, הר חרמון, 15.5.2008)

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא – שיהיה פי כמה וכמה מהגודל הטבעי של הפרח הזעיר הזה.

(זכריני מופשל, הר חרמון, 15.5.2008)

 מילות השירים – מתוך "שירונט"

פזמון ליקינתון

לא יכולתי לדבר על יקינתונים, ולא להזכיר את המשוררת האהובה עלי – לאה גולדברג, נכון?

במיוחד כשהיא כתבה שיר כל כך נחמד עליהם… אמנם היא כתבה על יקינתון לבן – ואצלינו פורח תכול. אבל היקינתון התרבותי, שמופיע בשלל גוונים (לבנים, ורודים, אדומים, כחולים וסגולים) תורבת במאה ה16, ע"י האירופאים – בעיקר ההולנדים –  מן היקינתון המזרחי שפורח בר אצלינו.

 

 

את השיר "פזמון ליקינתון" כתבה לאה גולדברג, וכשרבקה גוילי-ברוידא, המלחינה, קבלה את המלים וישב להלחין – היא לא ידעה מה מקור השם (שספרתי עליו ברשומת היקינתונים הקודמת שלי) והשם נראה לה בכלל… יפני, או משהו כזה.

 

אז היא ניסתה להלחין שיר בסגנון יפני.

לילה לילה מסתכלת הלבנה
בפרחים אשר הנצו בגינה
בצִיצֵי היקינתון
בגננו הקטון
לילה לילה מסתכלת הלבנה….

ואומרת הלבנה לעננים:
תנו טיפה ועוד טפונת לגנים
שיפרח היקינתון
בגננו הקטון
כך אומרת הלבנה לעננים

בא הגשם וצלצל בחלוני
שר ניגון עליז לפרח בגני
וענה היקינתון
בשמחה ובששון
למטר אשר צלצל בחלוני.

ומחר נצא כולנו אל הגן
ונראה שם את הפרח הלבן
ולכבוד היקינתון
בני ישיר את הפזמון
ושמחה גדולה מאד תהיה בגן.

 

כל התמונות צולמו בארבל, בתאריכים 17.1.2009, 19.1.2008

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

הנה אסתר עופרים שרה את השיר, וגם עוד גרסה נחמדה שמצאתי, מ-1980 –  של ירדנה ארזי, מזי כהן, יואל לרנר וראובן גבירץ. תהנו…

 

 

סביון אביבי – Senecio vernalis

 

החורף מנסה-לסמן-לנו שהוא כאילו-מתחיל, ומי מתייצב מיד לעזור לו?

 

הסביון האביבי. כן. אביבי – ופורח כבר בתחילת החורף.

 

 

לכאורה, הפרח הכי "פושט" מכולם – מי לא מכיר?! צהוב, קטן וזהו.

אבל בכל זאת, תנו לו רגע, תסתכלו עליו – יש לו חן משלו, יש לו עדינות.

 

 

בעולם, המין "סביון" כולל צמחים רבים ומגוונים. חלקם קטנים, כמו הפרח הקטן אצלינו – ואחרים גדולים מאד. באיים הקנריים יש עץ שהוא בעצם… סביון!

 

נזכרתי גם בשירו של אהוד מנור –

 

מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים
שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים
שספר כל נמש חרש ובחול נרדם –
מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?

 

 

ועוד תמונה אחת – מופע בהיר של סביון.

בחרציות, רואים לפעמים את מה שקוראים "מופע עשרה-שקלים" (או עשר-שקל, אם אתם מתעקשים…) – חרצית שהפרחים הלשוניים שלה (זוכרים? משפחת המורכבים!) הם דו-גוניים: צהור בבסיס, צהבהב בהיר בשוליים.

אצל סביונים זה פחות קורה. ובכל זאת, לפני שנתיים, ב12.2.2006 צלמתי את הסביון הזה:

 

 

כל התמונות צולמו בשמורת בני ציון. האחרונה – ב2.12.2006, והשאר ב-13.12.2008.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11  על מנת לראותן בגודל מלא.

 

וכמובן, שיר:

 

 

שקיעה

אתם זוכרים שפרסמתי תמונות של שקיעה ברמת הגולן ?
ובכן, שבוע אחר כך – ביום ששי, 14.11.08 – צלמתי שוב שקיעה.

הפעם, בצד השני של המדינה. באילת.

השקיעה, וההשתקפות של השמש במים – פשוט נפלאות לי.

זהב טהור.

הנה, תראו בעצמכם:

ואחרי שהשמש נעלמת מעבר להרים, נשארות קרנים אחרונות, שצובעות הכל בצבעים נפלאים וזה מרגיע ויפהפה:

ועכשיו ממש מתבקש לשיר –

בואי נמלט מן האספלט

ומן הדרכים המקומטות

בואי נמלט אל הלגונות השקטות

בואי לאילת, לאילת…

(מלים – ירון לונדון, לחן – נורית הירש)

 

כל התמונות  צולמו בחוף הצפוני של אילת, ב14.11.2008

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש על F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

תרגום

לא מזמן ציטטתי פה שיר של תיאודור סטפנידס, על תוכי. השיר מאד מצא חן בעיני – ותהיתי איך אפשר לתרגם אותו לעברית.

לאחר כמה נסיונות כושלים, פניתי לידידי אבשלום. אבשלום לומד ספרות אנגלית באירלנד, ויש לו חיבה לשירה – וגם את הגישה הנכונה (לפחות לטעמי…)

אבשלום תרגם, ואני כל כך מרוצה מהתוצאה – עד שבקשתי את רשותו לפרסם את התרגום הזה.

אז בעונג רב אני מציגה לפניכם את התרגום:

הספד לתוכי

מאת: תיאודור סטפנידס
תרגם: אבשלום גיסין

שלושים שנה בגאון את פיו פצה,
שלושים שנה – עד לא נותרה נוצה
תוכים, תאמרו, לבטח לא יורדים
לעומק מהותם של הדברים
אולי, אך אין שותף לעסק ביש
האיש?

התמונות כאן הן של שקיעה ברמת הגולן, מול רוג`ום אל הירי – צולמו בתאריך 7.11.2008, וכרגיל אפשר להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא.

Epitaph to a Parrot

דררה אוכלת אזדרכת, צפון ת"א, 25.1.2008

אנחנו מקריאים לילדים שלנו עכשיו את "משפחתי וחיות אחרות". מין בילוי נחמד – כל ערב לפני השינה, קוראים פרק אחד.
ג`ראלד דארל הוא, כמובן, אחד הסופרים החביבים עלי ביותר – וגם איש שאני מאד מעריכה, בגלל פועלו הרב למען שימור טבע, הגנה על הטבע ועל העולם שאנו חיים בו.הילדים שלנו מאד מרוצים מהסיפורים – אתמול קראנו איך לארי פתח קופסת גפרורים מלאה עקרבים על מנת להדליק סיגריה לאחר ארוחת ערב, והכל הפך למהפכה…

דררה ירוקה אוכלת אזדרכת, צפון ת"א, 25.1.2008

אחת הדמויות האהובות בספרים הללו היא ד"ר תאודור סטפנידס – שמלמד את ג`רי הרבה זואולוגיה, ומספר סיפורים מצחיקים כל הזמן.

תיאו היה רופא, משורר, מתרגם ועוד דברים רבים בזכות עצמו. במלחמת העולם השניה, כשהיה בן כמעט 50, הוא התנדב לצבא הבריטי, והיה רופא צבאי ביוון וכרתים.

חיפשתי קצת ברשת – ומצאתי שיר קצר, שהוא כתב – שיר שמאד מצא חן בעיני.

אני מצטטת אותו כאן כלשונו:

 

 

דררות על אנטנה, כפר סבא, 3.10.2008

 

For thirty years he talked in feathered pride For thirty years he talked before he died. You say that parrots do not really know The meaning of the words they speak? Just so, I grant you that you may be right – but then, Do men?

By Theodore Stephanides

 

נכון שזה חביב?

מיד צרפתי לזה תמונות של התוכי העיקרי שמסתובב אצלנו בארץ – הדררה הירוקה…

 

 

דררות על אנטנה, כפר סבא, 3.10.2008

 

כאן נכנסתי קצת לדילמה. ג`ראלד דארל, וגם תיאודור סטפנידס, פעלו רבות למען שימור ולימוד. ואני מציגה אותם עם תמונות של מין פולש?

הדררה, למי שלא יודע, היא תוכי שמוצאו באיזור הודו-פקיסטן. וזה כבר מתאים, כי גם ג`רי וגם תיאו נולדו בהודו…

לפני 20-30 שנים ברחו כמה דררות מאנשים שגידלו אותן, ואולי כמה "נשמות טובות" ש"חסו" על התוכים המסכנים שחיים בכלוב – שיחררו אותם סתם כך.  הדררות נפגשו, הקימו להקות – והתרבו…

 

היום יש דררות בכל הארץ – מדן ועד אילת. ראיתי דררות באילת רבות עם טריסטרמיות על חצי בגט שמישהו זרק…

 

 

דררות על אנטנה, כפר סבא, 3.10.2008

 

אז כן, אני דוקא שמה פה את הדררות, הפולשות, שמסתובבות וצורחות כל בוקר ליד הבית שלי – בתור עוד דוגמא לכישלון שלנו בשמירה על הטבע. הדררה היום היא אחת הציפורים הנפוצות בארץ. וחבל שכך. כי זו ציפור אופרטוניסטית ואגרסיבית, והיא דוחקת את רגלי הציפורים המקומיות – כמו חוחיות, דרורים, בולבולים…

 

דררות על אנטנה, כפר סבא, 3.10.2008

שוב, אין לי מסקנה ואין לי פתרון כרגע. רק שיר נחמד, ותקווה שנלמד מטעויות העבר שלנו.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

ולמעוניינים: רשימת ההמשך: תרגום לשיר. 

 

the flower, my friend is blowing in the wind

 

 

עוד כרכום נאה, מהר מירון, 21.10.2008 – עם המון רוח.

לדעתי יצאה תמונה די מעניינת, אז אני מצרפת לה שיר.

 

 

How many roads must a man walk down
Before you call him a man?
Yes, `n` how many seas must a white dove sail
Before she sleeps in the sand?
Yes, `n` how many times must the cannon balls fly
Before they`re forever banned?
The answer, my friend, is blowin` in the wind,
The answer is blowin` in the wind.

How many times must a man look up
Before he can see the sky?
Yes, `n` how many ears must one man have
Before he can hear people cry?
Yes, `n` how many deaths will it take till he knows
That too many people have died?
The answer, my friend, is blowin` in the wind,
The answer is blowin` in the wind.

How many years can a mountain exist
Before it`s washed to the sea?
Yes, `n` how many years can some people exist
Before they`re allowed to be free?
Yes, `n` how many times can a man turn his head,
Pretending he just doesn`t see?
The answer, my friend, is blowin` in the wind,
The answer is blowin` in the wind.

Copyright ©1962; renewed 1990 Special Rider Music

 

השיר הוא – כמובן – של בוב דילן. שיר מופלא, שכל פעם אני מוצאת בו רבדים חדשים.

אני מצרפת הנה ביצוע של בוב דילן עם ג`ואן באאז.

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונה ולהקיש F11 על מנת לראותה בגודל מלא.

עוד משובצות, וקצת שירה.

יש לי חשק לעוד כמה סתווניות, עם רמז לחלמוניות.
ותמיד טוב לקרוא קצת לאה גולדברג, אז אני משלבת –

סְתָו בָּהִיר מאת לאה גולדברג

 

א

סְתָו יְפֵה-תַּפּוּחִים, בְּחִיּוּךְ בַּיְּשָנִי

מְזֹהֶרֶת אֲרֶשֶׁת פָּנָיו הַבְּרִיאָה.

כְּשִׁנַּי נַעֲרָה בֵּין שִׂפְתֵי הַשָׁנִי

מַבְהִיקִים הַיָּמִים בֵּין זְרִיחָה לִשְקִיעָה.

 

אֲדָמָה כַּפְרִיָּה שֶׁהָיְתָה לָהּ עֶדְנָה,

שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָתַיִם קִשּׁוּט סוּדָרָהּ,

בִּזְרוֹעוֹת צוֹהֲלוֹת הִיא נוֹשֵׁאת פְּרִי בִּטְנָהּ

בְּחֻצְפָּה חִנָּנִית בִּתְמִימוּת יְהִירָה.

 

לִפְנוֹת עֶרֶב עוֹמֶדֶת מוּל שְׂדוֹת הַתִּלְתָּן

בַּאֲוִיר יְרַקְרַק וְצוֹנַן וְצָלוּל

גְעִיַּת הַפָּרוֹת הַחוֹזְרוֹת לְרִפְתָּן

כְּמִזְמוֹר אַהֲבָה שֶׁל אֱלוּל.

ב

כְּכָל אֲשֶׁר יִקְצַר, כֵּן יְרֻכַּז

בִּצְלִילוּתוֹ, בְּרֵיחַ פְּרִי וָגֹדֶשׁ

יוֹמוֹ שֶׁל סְתָו, וְהוּא בָּהִיר וָעַז

כְּמוֹ חָרוּז שָׁנוּן בְּזֶה הַחֹדֶשׁ.

 

כָּל תַּמְצִיתוֹ בְּרַעַד שֶׁל חַלּוֹן

מֵהֵד אַגָּס נוֹשֵר בֵּין הָעַרְבַּיִם,

אוֹ בְּעָלֶה זָהׁב שֶׁל עֵץ אַלּוֹן

אֲשֶׁר גִּידָיו יְרַקְרַקִּים עֲדַיִן.

 

וְלִפְרָקִים תִּטְעַם אֶת טַעֲמוֹ

אֲשֶׁר בְּצִנָּתוֹ יַסְתִּיר חֻמּוֹ

וּבְחֻמוֹ – קְמִילַת גַּנִּים דּוֹעֶכֶת.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא. התמונות צולמו ברכס בשנית, 14.10.2008

עוד כמה חבצלות

ככה, כי יש לי חשק לחבצלות ולשירי סתיו…

אני חושבת שאסור לי לצטט שירים מלאים כאן – ענייני זכויות יוצרים וכו`, אז אני אצטט בית ואוסיף סרטון שכולל את השיר המלא.

  

(23.8.2008 – חוף הרצליה)

ליל סתיו
מילים: חיה כהן, לחן: חיים צור

עלי שלכת נושרים לאט,
ורוח ערב לוחש בלאט
לך נערה זו מנגינה של סתיו.

שקיעה חולמת באור זהב,
אט אט נושקת לעבר סתיו
זו מנגינה שעצב בה של סתיו

יש ניגון שעולה מן הסתיו,
ומרעיד מיתרי הזהב
של חלום שנשכח
וישוב ויפרח מחדש

(אני אוהבת את הגרסה של אריק איינשטיין, אבל מצאתי את זו:) 

(23.8.2008, חוף הרצליה)

סתיו
מילים: שמשון חלפי, לחן: משה וילנסקי

כבר נושרים העלים בשדרות וגנים
כבר רוכבות במרום שיירות עננים,
וכוכב אחרון שם נחבא אל כליו –
סתיו…סתיו…סתיו…

כבר יצאו לדרכם אחרוני ציפורים,
ונשאו הם איתם אחרוני השירים,
ופורט רק הרוח באלפי מיתריו –
סתיו…סתיו…סתיו…

 

(אסתר`קה, כמו שסבתא שלי קראה לה – היא זמרת מופלאה.)

(הגן הבוטני באבו כביר, 12.8.2007)

רוח סתיו
מילים ולחן: גרי אקשטיין

רוח סתיו אל החלון הביאה חזיונות
של ימים קרים ושל שלכת.
ובבית שוב האף דבק לזגוגיות
וחשוון דוחק חומו של קיץ.

וכעלה נידף ברוח
כך דואות המחשבות
אל שמש בחופשה
ועל ירח שכבה בחורף.
ואילן קטן שכוח
משתופף בצל אביב
ורוח יגעה נושאת משא
לעייפה עד האביב …

 

(4.10.2005, חוף השרון)

כל המלים נלקחו משירונט, כל הזכויות שמורות לכותבים וליוצרים.

מוזמנים, כמובן, להקליק על התמונות על מנת לראות אותן במלוא גודלן.