סופשבוע (רגוע) עם פקח רשות הטבע והגנים (חלק II)

– – על החלק הראשון של הסיור אפשר לקרוא כאן – –



ביום שבת בבוקר יצאנו לסיור נוסף.
 "סיורי הבוקר בדרך כלל כוללים סיור בחניונים", מספר גל – "מטרתו העיקרית היא איסוף אשפה ואיתור ונדליזם." בחנוכה האחרון, למשל, הפקח האחראי על איזור עין סהרונים (חניון הלילה העיקרי במכתש) אסף מדי בוקר ארבעה שקים מלאים ניירות טואלט, תחבושות היגייניות וטמפונים. ושוב עולה השאלה – למה? למה הפקח צריך לנקות אחרינו, המטיילים?
 
כאן עברו מטיילים.

 

ביום שבת אנחנו אספנו בדרכנו שקית אחת של זבל, שכללה בין השאר תחבושת היגיינית שמישהי טמנה בחריץ בסלע (באמת תודה לך, מי שלא תהיי!) וגם זוג תחתונים מלוכלך וקרוע שמישהו נטש באמצע הדרך (וממש לא מעניין אותי מה הסיפור מאחורי זה…).

גל אמר שהוא למד הרבה על הפסיכולוגיה של האנשים לפי יחסם לזבל. יש אנשים שלוקחים חטיף, מסירים את העטיפה ואוכלים אותו – ומאותו רגע, העטיפה היא זבל. טינופת. לכלוך. הם לא מסוגלים לשמור אותו אצלם – כי זה זבל. אז הם פשוט זורקים אותו בדרך. לפני רגע זה עטף משהו שהם אכלו – אבל עכשיו זה זבל. אי אפשר להכניס את זה לתרמיל. היחס לתוצרים שלהם (ניירות טואלט וכיו"ב) – גרוע יותר.

 

 
עברנו בדרכינו ליד כמה בסיסים צבאיים. הידוע מכולם הוא כמובן בה"ד 1. הביוב מהבסיסים – בה"ד 1, אבל גם אחרים – מוזרם חופשי, לפני השטח. יש תכניות עבודה לטיפול בשפכים, אבל… כמו תמיד, הענין מורכב, ויקר ולוקח זמן ליישם אותו. באיזור בו זרם הביוב התפתחה חורשת אשלים במי האפסיים, והרבה צמחיה. אל הסירחון הגיעו החרקים – יתושים וזבובים בעיקר – ואחריהם באו גם ציפורים, וגם מחלות.
 
 
הצבא בנה מכון טיהור שפכים מיוחד לבה"ד 1. תוך חודש נגנב הגנרטור שלו על ידי הבדואים מהסביבה – והביוב חזר לזרום. לאחר כמה זמן, קושר הביוב למכון טיהור השפכים של מצפה רמון – ועכשיו זה אמור להיות בסדר. אבל… זהו רק בסיס אחד. ישנם מספר בסיסים בהר הנגב – ורובם עדיין מזרימים את הביוב בצינור החוצה, ללא טיהור, התכניות ייושמו בעתיד.  "ממילא אין שם כלום במדבר…"
יחד עם זאת, גל מציין לטובה את שיתוף הפעולה של הצבא – יש אוזן קשבת, ביחוד בדרגים הגבוהים. יש תיאום ונסיון לשיפור המצב – גם בנושאי תרגילים, ופעילות צבאית – וגם של בעיות לוגיסטיות, כמו הביוב.
 

 

 
מכון הטיהור של מצפה רמון גם הוא סיפור עצוב. הוא מוציא מים מטוהרים שאותם… שופכים לנחל. למה? כי אין תקציב להעביר את המים הללו בצינורות, ולהשקות בהם גנים ציבוריים או שדות חקלאיים בסביבה. אז הגנים והחקלאות מושקים במים טובים, חדשים – ואת המים המטוהרים פשוט מבזבזים. מישהו אמר חלם?
 

 

אני חושבת שהמראה שממש החריד אותנו היה רכב שטח, שנסע בדרך (בשטח אש, לא בתחומי השמורה) – באוטו ישבו ההורים והכלב, ועל הגג היו קשורים מזרונים, ועליהם שוכבים, מטלטלים וצוחקים שני ילדים בני 6 בערך. בדרך עפר, מלאה אבנים… אני וחברתי פערנו את הפה, ופשוט שכחנו לסגור. בתור אמהות לילדים, המראה גרם לנו לרצות לצעוק, לטלטל את ההורים (שוודאי חושבים שהם נורא מגניבים וקולים) ולהביא את יצחק קדמן מיד. גל היה רגוע יותר. "זה מאד יקר, מה שיש לכם על הגג, אתם יודעים," הוא העיר להם. אבל זה לא כביש, ולא שמורה – אין לו שום סמכות שם. והם אמנם התנהגו בחוסר אחריות מושלם, אבל לא עשו שום דבר לא חוקי.

במיוחד הרגיז אותי מבטה של האם – מתריס, לועג, מתגרה: "נראה אתכם אומרים לי משהו על דרך הטיפול שלי בילדים שלי! אני אמא מגניבה! " – ושוב אני לא מצליחה להבין – מה הם חשבו לעצמם? איזה מין רפיון מוחי גרם להם לסכן כך את חיי הילדים?
 

 

בדרכנו חזרה, כשכמעט הגענו אל הכביש – ראינו לפתע שני רכבי שטח למרגלות ההר, כמה מאות מטרים מהשביל המסומן. וכשאני אומרת שביל מסומן – הוא מסומן היטב באבנים משני הצדדים. גל סידר אותן. יש ימים שהוא מקדיש לסימון שבילי ג`יפים באופן ברור. ובכל זאת, יש שני כלי רכב במרחק. אמנם יש שם מתקן של מקורות, ויש שביל די ברור – אבל ברור גם שהשביל חסום. אנחנו מגיעים אל השביל, ומגלים ש"מישהו" העיף הצידה את האבנים, ונסע לו. למה? ככה.
 
כאן מקנן בז מדברי
 
 "בעונה, מקננים שם בזים מדבריים – אם אני מאפשר לאנשים להסתובב שם, הבזים יפחדו לבוא. לזכותם של האנשים יש לאמר שהם נסעו על שביל פרוץ, ולא פרצו אחד חדש."
"מעבר לזה, אני אחראי על שטח, שפגיעה בו – פוגעת בי באופן אישי", אומר גל, "ולכן חשוב לי להיות נחמד מאד, לחנך ולהסביר."

הגענו אל האנשים, וגל ערך איתם שיחת ברור. "מה פתאום, אנחנו לא הזזנו שום אבן… לא היה שלט… ראינו דרך, רצינו לראות לאן היא מובילה…" 
 
גל מדבר עם מטיילים שירדו מהשביל

 

לפקח רט"ג יש סמכויות של קצין משטרה לחקירה,עיכוב ומעצר, חיפוש שלא בבתים (כלומר, ברכב) ולפי חוקים מסוימים – הוא יכול לתת קנסות וברירת משפט. הקנסות שהוא נותן אינם גדולים מאד – הוא יכול לתת קנס של 660 שקל. ולפני שאתם אומרים שזה "נורא הרבה", אני אספר לכם שאם תתפסו ישנים בשטח ללא אישור מיוחד (Wilderness Permit) בפארקים של ארה"ב, או תסעו בשביל שאינו שביל רשמי; ותתפסו – העונש יכול להגיע עד חצי שנה בבית הסוהר, ובנוסף – קנס של עד 5,000$.

אני חושבת שאם על עברות כאלה בארץ היו נותנים קנס שגבהו כגובה שכר מינימום חודשי (שזה הרבה פחות מ-5000$) ומכניסים אנשים לשבוע בבית הסוהר – הרבה פחות אנשים היו מתפרעים כך.

 


פקח של רט"ג הוא המון דברים. עובד סוציאלי מול האוכלוסיה המקומית, הורה דואג לבעלי החיים והטבע, מארח מנומס וגם פסיכולוג לכל המטיילים, עובד נקיון לעת מצוא, מלווה את אנשי התשתיות (מקורות, חברת חשמל, מע"צ וכו`), מסמן שבילים, מקשר בין השטח למשרדי הממשלה השונים, הנציג בפועל של רשות העתיקות (הנציג הרשמי מגיע רק לפי בקשה מיוחדת של הפקח), איש קשר מול הצבא, מרצה אורח בצבא ובאקדמיה, מאייש תחנות מידע, מחלץ מטיילים, מסייע לאנשי אקדמיה במחקרים ועוד ועוד…  
 
 

 

לסיכום הרשימה הארוכה הזו, על רקע מחיאות הכפיים למי שקרא את הכל – יש לי כמה בקשות לכל הקוראים:

 

 

  1. צאו לטייל. תהנו מהטבע, תרגישו את הירוק, צפו בבעלי החיים, בצמחים, בנחלים..
  2. תדאגו לעצמכם: קחו כובע, נעלים נוחות להליכה, מים, מפות. דעו לאן אתם נוסעים, הולכים או רוכבים.
  3. קחו איתכם שקית זבל בכל תיק, ועוד כמה באוטו. אספו את כל הזבל – עטיפות מזון, שאריות, ניר טואלט. תזרקו לפחים בישוב הקרוב.
  4. אתם מתכוונים להדליק מדורה, או לעשות על האש? הביאו אתכם עצים. המדבר עני מאד בעצים, וכל עץ – חי או מת – הוא בית של מישהו, או מקור מזון של מישהו. אל תסתמכו על מה שיש בשטח.
  5. אל תרדו מהשבילים – לא ברכב, ולא ברגל. אם שביל מסומן להולכי רגל – אל תסעו בו. לא על אופנים, ולא על אופנוע.
  6. תזכרו שהארץ שלנו קטנה מאד וצפופה מאד. בשביל שכולנו נוכל להנות מהשטחים הפתוחים המתמעטים שלנו, יש כללים שחייבים לשמור עליהם. גם אם הם לא נראים הגיוניים בכל מקום.

 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב בתאריכים 25-26.12.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 
תוספת, 9.1.2009 :
בעקבות פרסום הרשימה בפורום שמירת טבע, התפתח דיון בנושאי שמירת טבע בנגב. גל ענה על כמה שאלות. לדעתי הדיון הזה הוא תוספת חשובה לרשימות שלי. אפשר לקרוא כאן

פרסתנים בנגב – יעלים וצבאים

 
היום אני אספר על שניים מבעלי החיים היפים בנגב – יעלים וצבאים.
 
היעלים –
 
היעל הנובי (Capra Ibex nubiana) כבר מזמן הפך לאחד מסמלי הדרום אצלינו.
 

 
הפעם לא ראינו הרבה יעלים. קבוצה של חמישה (בערך )היו באיזור העיר עבדת (ראינו אותם בנסיעה, מהאוטו), ועוד שני גדיים ביציאה ממצפה רמון – בראש מעלה העצמאות. אותם גם צלמתי.
 
היעלים במדבר הפכו למין מלווה אדם. הם כבר לא מסיירים בטריטוריות שלהם – הם מתקבצים באיזורים המיושבים, ומחפשים את המזון בין השאריות שלנו. וזה עצוב מאד.
גל הפקח מספר שמעל 90% מהיעלים שחיים ברמת בוקר – נמצאים בתחום מדרשת שדה בוקר.
העדר של מצפה רמון היה עולה בעבר לראשי ההרים. הוא ויתר על זה, והיעלים מסתפקים בשטח המוניציפלי של העיר. בעין גדי הם כבר מזמן הפכו ל"חיות מחמד".
גם היעלים של עין גדי מסתובבים בין הבתים ומקבלים מזון מן התיירים..
 
 

גדי יעלים בשקיעה, במצפה רמון
 
 
האם זה טוב? מצד אחד, זה מאפשר לנו, הבאים מהעיר, לצפות בהם די בקלות. ואני מאד אוהבת יעלים. הם מרשימים. זה מאד מלהיב להגיע למצפה רמון ולראות יעל חוצה את הכביש מולך.  אבל בעיר? שים אותם על איזה מצוק, הם נראים הרבה יותר טוב שם…
ההצמדות לאדם מאפשרת להם למצוא מזון בקלות, וגם הגנה מסויימת מפני הטורפים – זאבים לא ייכנסו למרכז עירוני על מנת לצוד יעל.
אבל ההצמדות לאדם גורמת להם לשנות את טבעם, את דפוסי ההתנהגות שלהם – הם כבר לא באמת חיות בר. הם "חתולי-רחוב עם יחסי ציבור"…
 
הצבאים –

 

 
פגשנו גם צבאים בסיור שלנו. צבי הנגב – Gazella dorcas. אילו בעלי חיים שאוהבים לאכול עלי שיטה וזרעי שיטה, ולכן חשוב גם לעקוב אחר מצב השיטים – ולא לתת להן להפגע יותר מדי מן הבצורת. כאן רואים עוד דוגמא למערך האקולוגי השברירי – השיטים מקיימות את הצבאים.

 
הצבאים הם עדינים מאד, וחששניים. כאשר הם רואים רכב – הם מתרחקים ממנו. אמנם לא בורחים בהיסטריה כמו הראמים – אבל בהחלט שומרים על מרחק. ואם תפתח את הדלת ותצא – עד שתספיק לצאת מהרכב, הם כבר לא יהיו בטווח ראיה.
 

 
בארץ ישנם שני מיני צבאים – הצבי המצוי (Gazella gazella), שמצוי באיזור הים תיכוני – ירושלים, גליל, גולן; ויש לו תת מין ייחודי לערבה – צבי השיטים, הידוע גם בשם צבי הערבה (Gazella gazella acaiae) תת המין הזה הוא בסכנת הכחדה חמורה, ויש נסיון נואש להגן עליו בשמורה מיוחדת וסגורה לקהל.
הצבי שאנחנו ראינו הוא המין השני – צבי הנגב (Gazella dorcas) – הוא קטן יותר וחי בנגב ובערבה.
 
 

 
הצבאים הם בעל חיים המותאם לחיי המדבר.
בגלל היכולת שלהם להסתגל לתנאי מחיה קשים, הצבאים – בניגוד לראמים, למשל – לא נכחדו מן הארץ. הם הצטמצמו לאיזורים פחות נגישים – איזורים הרריים וסלעיים, שקשה היה לרדוף אחריהם לשם – ובזכות זה יש היום צבאים בארץ.
 

 
וחוץ מזה, הם יצורים חינניים מאין כמותם. אני באמת לא מבינה איזו הצדקה יש להרוג אותם. אבל אני מעולם לא הבנתי את הכיף בציד או דיג.
 

 
התמונות צולמו בהר הנגב, בתאריכים 25-26.12.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 

נופר צהוב – Nuphar lutea

 
במעבר חד, אני נוטשת את נהר המרסד  – אבל נשארת עם סביבה מימית, ועוברת אל נחל הירקון.
בשבת האחרונה ביקרנו בגן לאומי מקורות הירקון (בין צומת ירקון לצומת סגולה, ליד כפר הבפטיסטים) – הגן חביב, בעיקר אם אתם רוצים לערוך פיקניק רגוע בצל עצי האקליפטוס, ולהשקיף על החלקים הפחות-מזוהמים של הירקון.
 

 
בנחל ישנם איזורים כמו בתמונה מעל – מכוסים עלים רחבים. אילו עלים של פרח שפעם היה נפוץ ברוב נחלי מישור החוף – הנופר הצהוב.
 

 
 יצאנו גם מתחומי הגן הלאומי והמשכנו אל "בריכת הנופרים" – והופתענו לטובה.
זהו מבט כללי על הבריכה:
 

 
בספרות כתוב שהנופר פורח בין יוני לספטמבר. הנופרים בבריכה שכחו לקרוא את הספר, ובזכות זה אנחנו פגשנו פריחה נאה.
 

 
כאמור, הנופר היה נפוץ, אבל בגלל הייבוש המסיבי של ביצות ונחלים, והזיהום של מה שנשאר – הנופר התמעט והגיע לסף הכחדה בכל הארץ. לא רק במישור החוף – אם כי שם, בגלל הלחץ וכמות האוכלוסיה, הפגיעה הקשה ביותר.  (כבר הזכרתי פה בבלוג את הביטוי "לא משלמים ארנונה")
 

 
כמו שכתוב באתר Wildflowers
 
הרס בתי הגידול המימיים הביא אותו לסף הכחדה. נוספה לכך גם פגיעתן של הנוטריות אשר התפשטו בארץ בעשרות השנים האחרונות ומכרסמות את צמחי המים מסכלות כל נסיון להשבתו אל בתי הגידול מהם נכחד.
 

 
הנוטריה, למי שלא מכיר, היא מכרסם בינוני, שמוצאו בדרום אמריקה. הוא הובא לארץ כדי לגדל אותו, ולהשתמש בפרווה – לפני כ100 שנים. אבל… בגלל הבדלי מזג האוויר בין ישראל להרים של דרום אמריקה, הפרווה של הנוטריה פה היא מדולדלת ודקה יותר. לא טובה למעילים וכיו"ב. אז מה עושים? משחררים את החיות. "נו, שילכו. מה זה משנה. לנו הן לא מועילות."
 

 
כיום, מי שרוצה לראות נופר צהוב במישור החוף – יכול לעשות זאת בבריכת הנופרים של מקורות הירקון, או בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א.
 

 
אם נתרחק ממישור החוף, אפשר לפגוש את הנופר בכמה נקודות בעמק החולה ובמקורות הירדן. אני פגשתי אותו בגן הבוטני שפתחו באגמון החולה.
 

 
העלים של הנופר הם בעלי משקל סגולי נמוך מזה של המים, ולכן הם צפים על פני המים. הם גדולים מאד, בשביל להגדיל את רמת הפוטוסיתזה שהם עושים.
 

 
קראתי שוב את הרשימה שלי, והנופרים המקסימים לא מצליחים להסתיר את הגוון הכחול-עצוב של הרשומה עצמה. אני מקווה שגם הנכדים שלי יזכו לראות את הפרח הזה בסביבתו הטבעית, מאיר את הנחל שזורם סביבו בצהוב עז ומקסים.
 

 
כל התמונות צולמו במקורות הירקון, בתאריך 19.12.2009
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
 

סיפור קטן על מרווה גדולה

האביב הקדים, ויש לי המון תכנונים ומעט זמן… בשבוע הבא אני בטוח אגיע כבר לסחלבים שמפארים את הארץ עכשיו – אבל עד אז:
היום אני שוב מארחת, והפעם – את שלֹמי אהרון.
שלֹמי הוא אדם מוכשר ונחמד מאד, וגם מדריך של החברה להגנת הטבע.לפני שנה וחצי בערך, שלמי פרסם קטע קצר שהוא כתב וצלם על פרח נפוץ מאד – מרווה דגולה.

אני הוספתי לו כמה תמונות, וערכתי את זה – ומכאן יצאה לנו מצגת מאד נחמדה.
ברשותו של שלמי, אני מציגה כאן את מה שהוא כתב על המרווה, ביחד עם התמונות שלו ושלי.

סיפור קטן על מרווה גדולה

(רמת הנדיב, 27.1.2009)
המרווה הדגולה, ממשפחת השפתניים, נקראת כך בגלל העלים הסגולים ,ממש בראש הצמח שמשמשים כדגל המושך ומפתה חרקים.

(רמת הנדיב, 27.1.2007)

כך נראית המרווה לאחר סיום הפריחה:


(צלם: שלמי אהרון, בתרונות רוחמה, 2007)
 בצילום רואים את גביעי הפרח היבשים.
לאחר נבילת הפרח,הגביע סוגר את לועו ומתקפל כלפי מטה. כך הגביעים חופנים בתוכם את פרודות הפרי וממתינים לזמן טוב להפצת הזרעים.

(צלם: שלמי אהרון, בתרונות רוחמה, 2007)

נזכרתי מיד בקטע הבא:

כפר יחזקאל, 21 ביולי (שנת 1940?)

"אתמול מצאתי מציאה ששימחה אותי מאוד, ואולי אין זו לגמרי מציאה, ורק בשבילי היה הדבר חדש. בשעת טיול בשדות עמק יזרעאל שמתי לב למרוה יבשה. הגביעים היו נטויים כלפי מטה, ופי הגביע סגור. כשפתחתי את הגביע מצאתי בו זרעים.הבנתי שהיא שומרת את הזרעים עד החורף, ועלה בדעתי כי אם תבוא ה"מרוה" במגע עם מים יפתחו פיות הגביע. ותאר לך מה גדלה שמחתי לכשניסיתי נסיון זה והגביעים התרוממו לגובה 90 מעלות במשך רגעים מספר,ופי הגביע נפתח. בשבילי היה זה דבר חדש לגבי המרוה.."


תמונתו של טוביה קושניר
מתוך אתר "יזכור"
זהו קטע מתוך מכתב ששלח טוביה קושניר בהיותו כבן 15-17 לד"ר מיכאל זהרי. (אז עוד היה ד"ר).
המכתב מופיע בספר "מחקרי טבע ומכתבים" שיצא כאסופה לאחר מותו.
טוביה נפל בשיירת הל"ה המפורסמת בגיל 24.
מה שהספיק לעשות בחייו הקצרים – הוא פשוט לא יאומן.
טוביה גילה מינים חדשים למדע או לארץ, ורבים בינהם נקראים על שמו.
למשל, הפרחים אירוס טוביה, סתוונית טוביה, ספלול הגליל, הפרפר נימפית טוביה ועוד…

הספר "סערה באביב" של דבורה עומר המספר עליו מומלץ בחום. גם למבוגרים.


 גם אני, כמו טוביה, הרטבתי את פרודות הפרי, והנה גביעי הפרי היבשים שהתרוממו:


(צלם: שלמי אהרון, 2007)

כתב, צלם, והתרגש: שלמי אהרון


(בארי, 10.2.2009)
 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

(בארי, 10.2.2009)
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

בלי קשר, תוספת חשובה:

בשבת הבאה, 28.2.09, החברה להגנת הטבע מקיימת שני ארועים –

אני אהיה בדרום הרחוק באותו סוף-שבוע, אבל אני מזמינה את כולכם – מבוגרים, צעירים, זקנים וטף – לבחור לכם אם אתם מעדיפים לראות אירוס ארגמן פורח בקדימה או בנס ציונה, ולנסוע לשם, להביע תמיכה ולהזכיר לקבלנים ששטחים פתוחים זה לא מותרות, אלא צורך.