סקר איריס הארגמן, 2015

DSCN9616

בשבוע שעבר הצטרפתי אל סקר איריס הארגמן שערכה רשות הטבע והגנים. 

איריס הארגמן הוא מין נדיר בסכנת הכחדה. עיקר הסכנה הוא כמובן הפיתוח הרב – הרס בתי הגידול למען בניית שכונות ואיזורי תעשיה במישור החוף.
אחת לכמה שנים נערך סקר, בו סופרים את כמות האיריסים – כמות גושי הפריחה והפרחים בכל גוש – כדי להעריך את הסכנה לקיומם של האוכלוסיות השונות. 

DSCN9638

נפגשנו בבוקר בחוף בית ינאי – שם צלמתי את הגלים הנהדרים בים – וכל חוליית סוקרים נשלחה לאתר אחר. אני הצטרפתי אל מירב, ונסענו לשמורת אלוני קדימה. 

DSCN9658

שמורת אלוני קדימה היא שמורה מאד קטנה, והפריחה בה רבה. הגענו מעט אחרי שיא הפריחה, ומיד התחלנו לספור.
בכל גוש פריחה, ספרנו את מספר הפרחים – כולל ניצנים, פרחים נבולים ופרחים פורחים. 

DSCN9671

כמובן, לא רק איריסים פורחים בשמורה. שום תל-אביב הוא בשיא פריחה, והשמורה מלאה שומים – 

DSCN9618

אלקנת הצבעים מנקדת בכחול יפהפה את החולות. 

DSCN9689

ספרנו את כמות הפרחים בכל גוש פריחה ורשמנו. בשלב מסוים הצטרפה לסקר שלנו זיקית נחמדה – אבל היא נשארה בשטח, להמשיך לספור איריסים גם אחרי שאנחנו הלכנו. 

counter

פגשנו חרצית דביקה – חרצית שהיא קטנה יותר מהחרצית העטורה הנפוצה, וגם נדירה יותר. 

DSCN9674

בשמורת קדימה יש גוש פריחה אחד צהוב. כמו שמירב הסבירה למטיילים שפגשנו – אנחנו ספרנו את כל האיריסים, ללא הבדלי דת, גזע או צבע.
אבל בכל זאת, נראה לי שאת הגוש הצהוב צלמתי קצת יותר מאשר את השאר… 

DSCN9687

אחרי שגמרנו לספור את האיריסים בשמורת קדימה – בערך 250 מקבצים, שהגדול בהם מנה 183 פרחים – נסענו ליער קדימה, לאכול סנדביץ'.
בן-חצב יקינתוני התחיל לפרוח ביער: 

 DSCN9721

ביער קדימה ישנם שני ריכוזים קטנים של איריסים. אחד בכניסה ליער, ואחד בפנים.
הריכוז הפנימי סבל השנה מונדליזם – מישהו חפר ועקר כמה איריסים.
כאן המקום להזכיר שאיריס הארגמן הוא מין מוגן. אסור לפגוע בו! אסור לקטוף, אסור לעקור! פגיעה באיריסים היא עבירה על החוק. 

DSCN9738

ביער קדימה פגשנו גם את המרסיות האחרונות לעונה – מרסיה יפהפיה 

DSCN9747

ואת תחילת פריחת הצבעונים – צבעוני ההרים, תת מין השרון 

DSCN9767

למרגלות הצבעוני צמחו כמה פטריות – התייעצתי עם אולגה בקבוצת הפטריות, ואנחנו לא בטוחות בזיהוי. כנראה זו שברירית צעיפית – או אחד ממיני הנירנית. 

DSCN9761

בניגוד לזיקית הסקרנית שבדקה את הסקר שלנו – החרדון הגדול שפגשנו ביער קדימה לא הראה עניין באיריסים, אלא ברח מאיתנו. 

DSCN9770

הכנתי קולאז' מחלק מהאיריסים היפים שפגשנו – אני מקווה שאיריס הארגמן ימשיך לפאר את מישור החוף, וגם הנכדים והנינים שלי יזכו לראות אותו פורח בטבע. 

iris_collage2

את התמונות צלמתי בשמורת אלוני קדימה וביער קדימה, בתאריך 26.2.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא
ולסיום, עוד תורמוס צר-עלים מיער קדימה: 

DSCN9773

 

 

מודעות פרסומת

סומקן ענקי – Onosma gigantea

IMG_0435

הרשימה של היום מתחילה בעקבות פרסום בפייסבוק. ידידי, ליאור אלמגור (שיש לו אתר יפהפה ומצגות טבע נהדרות, כדאי לבקר) – העלה כמה תמונות של מין נדיר בסכנת הכחדה – סומקן ענקי. 

IMG_0431

הסומקן הוא צמח ממשפחת הזיפניים, שלא הרבה ידוע עליו. ידוע שהוא רב שנתי, אך לפי הכתוב הוא "רב שנתי קצר חיים" – כלומר, חי שנים מעטות. 

IMG_0427

הסומקן הוא ממשפחת הזיפניים – רואים היטב את השעירות הרבה על הגבעולים, גביעי הפרחים והעלים.
הוא "ענקי" – יחסית לסומקנים אחרים. הצמח הוא בערך בגובה 60-70 ס"מ, והפרח באורך של 3 ס"מ.

IMG_0429

אני מכירה מהכרמל מין קרוב, ששמו סומקן מעוצה (ומתכננת רשומה גם עליו). את הסומקן הענקי פגשתי עד כה בעצם רק פעם אחת בחיים. הוא גדל באיזורים של קרקעות כבדות, בעיקר בהרי יהודה, בשפלת יהודה ובעמקים הצפוניים – עמק בית שאן ועמק יזרעאל.

IMG_0425

בהודעה בפייסבוק, ליאור סיפר שבאיזור בו עומדת להבנות שכונה חדשה של העיר מודיעין – שכונת "נופים", התגלו אלפי פרטים של סומקן ענקי! שאלתי אותו כיצד מגיעים למקום – והוא בשמחה קבע איתי פגישה, ולקח אותי לראות את הפריחה. 

IMG_0426

הגעתי לשדה והתפעלתי – הסומקנים הבהיקו בשמש, בין כל הדגניים (בעיקר שעורה ושיבולת שועל) שצמחו שם – 

IMG_0594

את המקום מצא מנחם אדר, והוא הראה אותו לליאור, שהראה אותו לי. 

IMG_0593

פרט להמוני סומקנים – מעל אלף פרטים באוכלוסיה – יש בשדה הזה עוד מינים מיוחדים, למשל – בתמונה הבאה אתם יכולים לראות מרווה מנוצה – שכמו הסומקן, אוהבת לגדול בקרקעות כבדות ואזורי חקלאות מסורתית – ואילו מקומות שמאד מתמעטים בארץ שלנו. 

IMG_0491

אבל… סומקנים, כידוע, לא משלמים ארנונה. 1800 המשפחות שיגורו בשכונה שתיבנה עליהם – ישלמו הרבה ארנונה לעירית מודיעין. ולכן מתכוונים לבנות את השכונה על הסומקנים.
רשות הטבע והגנים מעורבת בנושא, והם שלחו נציג שידאג להעתיק את הצמחים למקום מקלט.

IMG_0591

העבודות לא מחכות – הנה, אתם רואים את הטרקטור המתקרב לשדה הסומקנים… 

IMG_0415

דיברנו מעט עם האחראי מטעם רשות הטבע והגנים, אך לצערי הוא היה מהוסס ולא באמת ידע מה לומר. הזכיר משהו על איסוף זרעים, אם עוד יהיה ממה לאסוף בעוד חודשיים…
שלחתי שאלה לרשות הטבע והגנים, ואני מבטיחה לעדכן כשאקבל תשובה.

עדכון: קיבלתי אישור שמתכוונים לחכות עם הבניה עד אשר הזרעים יבשילו וניתן יהיה לאסוף אותם.
הפרחים הפורחים הם בעלי שורשים מאד עמוקים (מטרים לעומק), ולכן יש בעיה לוגיסטית לנסות לעקור אותם. לכן – עוקרים רק פרטים צעירים, ומעבירים אותם לגני מקלט. 

IMG_0448

אחת הבעיות היא, שלא יודעים הרבה על הצמח הזה. כנראה הוא מגדל עלים במשך כמה שנים, עד שהוא מתחזק – ואז פורח, מניב פירות וזרעים – ומת.
לפי הספר האדום, "לא ידוע כמה שנים חולפות ממועד התפתחות שושנת העלים ועד הפריחה, והאם צמח שפרח אכן סיים את חייו."

עדכון: יובל ספיר סיפר לי שבגן הבוטני באוניברסיטת ת"א יש פרטים הפורחים כמה שנים ברצף.

IMG_0447

ולכן, בעצם כנראה אין טעם להעתיק את הפרטים הפורחים. צריך להעתיק רק את אילו שעדין לא פרחו. לעומת זאת, אם אפשר להמתין עם הבניה עד שהפורחים יניבו פרי, ולאסוף זרעים – זה יכול להיות מועיל.
וכמו שכתבתי, עודכנתי שאכן מתכוונים להמתין עם הבניה עד שהזרעים יבשילו. 

IMG_0423

ושוב, לצערי, מדינת ישראל מתעלמת מהטבע הנפלא שיש לה – פרחים נדירים ומיוחדים – ומקיימת את דבריו של אברהם פורז, שהיה שר הפנים בשנת 2004: "רוצים טבע? סעו לחו"ל!" 

IMG_0419

את התמונות צלמתי בפאתי מודיעין, בתאריך 19.3.2014
המון תודה לליאור אלמגור שלקח אותי לראות את הפריחה!

IMG_0417

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

IMG_0414

 

אנא, תעקור נטוע!

אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל בשנים האחרונות הנוף בארץ משתנה מאד, ולאו דווקא לטובה.
כבר דיברתי על העובדה שאנחנו אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם – בממוצע, גרים אצלינו 359 בני אדם בקמ"ר אחד. ולכן הבעיה הגדולה ביותר אצלינו היא הבניה – רוב השטחים הפתוחים נעלמים פשוט בשביל שיהיה לאנשים איפה לגור.

אבל היום אני מתמקדת בבעיה אחרת: בעית המינים הפולשים.
נתחיל בשאלה הבסיסית: מהם מינים פולשים?
פתחתי את ספרו של ד"ר ז'אן-מארק דופור-דרור – הצמחים הפולשים בישראל. הוא מדבר אמנם על צמחים, אבל הרעיון דומה גם כשמדובר על בעלי חיים.
צמחים פולשים הם צמחים זרים למערכת האקולוגית – צמחים שהובאו על ידי האדם בצורה מכוונת – או לא מכוונת.
כלומר, מצד אחד אנחנו יכולים לדבר על האקליפטוסים, שהובאו "ליבש את הביצות", או על לנטנה ססגונית שהביאו אותה לגינון; ומצד שני על זרעים שהגיעו במקרה, ולא שמו לב אליהם – כמו קייצת קנדית, שלפי ההשערה הגיעה לארץ יחד עם מזון לדגים.

אבל לא כל צמח שהגיע במקרה הופך מיד מין פולש. בהתחלה הוא נחשב ל"מין מזדמן" – פורח פעם אחת, אבל לא מייצר אוכלוסיה שממשיכה את עצמה.
למשל, אם תשחררו תוכי ממין ארה בחורשת הארבעים בכרמל (כן, זה קרה באמת) – הוא יצליח להסתדר שם, אבל כל עוד הוא לבד, הוא לא יקיים אוכלוסיה.

השלב הבא הוא מין מאוזרח: צמח שכבר מקיים אוכלוסיה במקום מסוים, האוכלוסיה מתחדשת ללא עזרת האדם כבר כמה שנים, אבל באופן מקומי.

השלב הבא הוא מין פולש – זהו מין מאוזרח, שמרחיב את תחום התפוצה שלו למרחקים, יוצר כמות צאצאים מרובה – ומשפיע על המערכת האקולוגית – מכחיד מינים מקומיים חלשים יותר.
דוגמא מצויינת (ולא לחיוב) למין פולש כזה היא טיונית החולות – Heterotheca subaxillaris.
הטיונית הובאה לישראל בשנת 1975 – נערך אז ניסוי בייצוב חולות נודדים, ופוזרו זרעים מעטים בחוף הגליל ובחוף השרון.
כיום, כמעט 40 שנים אחרי, הטיונית מכסה את כל מישור החוף. כל הפריחה הצהובה שאתם רואים לאורך הקיץ והסתיו בשולי כביש החוף וכביש 4, בשולי הערים – זו טיונית החולות.
לפני כ-10 שנים נצפו פרטים של הטיונית גם ליד גשר בנות יעקב, בעמק הירדן!

הבעיה היא שלטיונית יש שורשים עמוקים וחזקים – והיא חונקת את המינים האחרים בסביבתה, ומשתלטת על השטח.

בשבת האחרונה נערכה פעילות מטעם רשות הטבע והגנים: הם הזמינו את הקהל לבוא ולעקור טיוניות באיזור נחל אלכסנדר.
אנחנו – כמובן באנו!
האיזור שהיינו בו ידוע בזכות מין נדיר אחד שגדל בו – סוף הקרין. אבל היו בשטח כל כך הרבה טיוניות, אני בקושי ראיתי מינים אחרים….

אז התחלנו לעקור – גם את שושנות העלים הקטנות, אבל גם את הפרטים הגדולים יותר, שכבר פרחו. הטיונית היא צמח רב שנתי, כלומר היא תפרח שוב בשנה הבאה…
כל צמח מסוגל לייצר בין 5000 ל-18000 זרעים!

וזו עבודה קשה, לנקות את השטח… לעקור צמח אחר צמח… לעבור משטח כזה –

לכזה –

פה ושם היו לנו רגעי נחת: מצאנו זיקית קטנטנה, בגודל שלושה ס"מ:

אייל מיטרני, הממונה על תחום הקהילה במחוז מרכז של רשות הטבע והגנים, היה האחראי על האירוע. שמחתי לפגוש אותו (אנחנו מכירים כבר כמה שנים באופן וירטואלי…)
אנשים רבים הגיעו, בינהם קבוצה גדולה של בני נוער ערבים. אייל סיפר לי שאילו בני נוער מהישוב זמר ליד טול כארם, שהתארגנו ביחד ובאו לעזור.

לאט לאט נערמו להן ערימות של טיוניות

ואפשר היה גם לראות קצת צמחים מקומיים בינהם – למשל, חבצלת החוף ולוטוס מכסיף – שסימנתי אותם פה בחיצים:

לא ברור? רגע, חכו 10 דקות – אני אנקה את השטח.
הנה החבצלת – עמוסת פירות –

והנה העלים של הלוטוס המכסיף:

אני חייבת לציין שכל מה שעקרנו – ועקרנו הרבה, חזרנו עם יבלות על הידיים למרות הכפפות המגנות – זה כטיפה בים.
אני משערת שאם יתחילו במבצעי עקירה שכאילה בצורה סדירה יותר, אפשר יהיה להרגיש את השיפור. אני מקווה שרשות הטבע והגנים באמת תצא בסדרה של מבצעים כאילה.

התמונות צולמו באיזור שפך נחל אלכסנדר, בתאריך 17.11.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
מוזמנים לקרוא גם את החוויות של מוטי מהאירוע – כאן.


וכמובן, השיר שרציתי לצרף – למישהו יש עדיין קוד ישן? – השיר כאן.
תודה למוטי, שמשום מה אצלו עדין מופיע קוד הטמעה ישן. מקווה שתפוז יתקנו את הבעיה כבר…

הרס בעליה למירון


סחלב הגליל, לצד הכביש העולה למירון

כבר הצגתי בבלוג שלי את כל בני משפחת הסחלביים שגדלים בר בארצנו.
רבים מהם צלמתי בהר מירון – ולא סתם בהר, ממש לאורך הכביש העולה למירון.


דבורנית גדולה פרחה פעם בעליה למירון

פגשתי שם כל שנה כמה מהמינים הנדירים והמיוחדים של ארצנו, כמו דבורנית כחלחלה

סחלב מצויר

סחלב כלאיים – הכלאה של מצויר ופרפרני –

כך נראו שולי הכביש לפני שנה: צהוב מאחירותם החורש שפורח ומפיץ ריח נפלא, ולמרגלותיו – צמחיה נמוכה שכוללת הרבה מאד סחלבים.

ולא רק סחלבים, הנה – למשל – ורוניקה קרחת: מין נדיר ומיוחד לגליל העליון.

הייתי שם שוב בחג, ביום שישי האחרון – וחשכו עיני. כך זה נראה עכשיו:

נעשו עבודות תחזוקה בכביש. אמנם התחזוקה עצמה נעשתה בכביש – אך השטח שיושר ומולא בחצץ ועפר – כולל בדיוק את שולי הכביש עם הצמחיה הנמוכה, שם פרחו כל הסחלבים.

בשנה שעברה פגשתי לאורך הכביש עשרות דבורניות כחלחלות. כולל את האחת המיוחדת, שהכחול שלה סגלגל. היא פרחה בדיוק 600 מטרים מעל עין חומימה, בצד שמאל של הכביש. גידי פ מפורום שמירת טבע שלח אותי אליה עוד ב-2006, ואני ביקרתי אותה בנאמנות כל שנה מאז.
זו התמונה האחרונה בהחלט שלה, כי היא לא תפרח יותר:

עוד נקודה נהדרת שתמיד עצרנו לידה היתה סלע גדול ומרשים שעליו פרחו כל שנה דרבניות התבור
זו נקודה מצדו השני של הכביש. לא בצד שבו נעשו העבודות.

למרגלות "סלע הדרבניות" וסביבו היו תמיד סחלבים מצוירים, סחלבים היברידיים, וגולת הכותרת היתה מקבץ נאה של אחד הסחלבים המרשימים והנדירים בארצנו – רצועית הגליל.

כך נראה השטח הזה כעת: העמידו שם אנדרטה מכוערת המוקדשת לחיל ההנדסה שפרץ את הדרך למירון בשנים תש"ך-תשכ"ו.

אני לא מצליחה להבין למה היה כל כך חשוב, באמצע שנת תשע"ב, לתקוע באחת הנקודות היותר מיוחדות בכביש מבחינת הצומח – את האנדרטה הזו.
אי אפשר היה לשים אותה ליד הבסיס, או ליד בית ספר שדה, ששם ממילא השטח פגוע ואין ערכי טבע נדירים?

רצועית אחת הוציאה עלים בשטח ההרוס – בודדה שהצליחה לשרוד את ההרס –

ורק הפרחית מנסה לעצור את ההרס וקוראת לכולם לעצור לרגע, אבל מי שומע לה? היא רק פרחית…

שלחתי שאלה לאיל מיטרני מרט"ג בנוגע להרס. הוא פנה למנהל המרחב ומנהל המחוז ברט"ג, והם נתנו את התשובה הבאה:
"עבודות חברת החשמל נעשו לאורך הדרך העולה אל היב"א בתחום האספלט ולא בשולי הדרך כך שהסחלבים , הדבורניות ורצועיות הגליל לא נפגעו. העבודה נעשתה בפיקוח צמוד של שמוליק והפקחים ובליוויו של גיל בן נון"
העבודות נעשו אמנם על שטח האספלט, אבל כל שולי הכביש מולאו בחצץ ועפר, שוטחו ויושרו. וזה בדיוק האיזור שבו היו בעבר כל הדבורניות המיוחדות.


דבורנית נאה – בשנת 2007 מצאתי מקבץ של כ-60 דבורניות לצד הכביש… גם הוא כבר איננו.

תמונות הפרחים צולמו לאורך הדרך העולה למירון, בחודשים מרץ-יוני בשנים 2007-2011
תמונות ההרס צולמו באותם מקומות, 13.4.2012
מוטי אמר שזה יום שישי השלוש עשרה, ואולי יש משהו באמונות התפלות…
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

16.4.2012: תוספת:

טליה אורון, אקולוגית של רשות הטבע והגנים, הגיבה לנושא בפורום שמירת טבע.
הבעיה היא שהכביש, בניגוד למה שסביבו, שיך לצבא. הצבא החליט שנדרשות עבודות שם – וברגע שהצבא מחליט, אין לאף אחד זכות לערער, לשאול, להציע… הצבא החליט.
טליה אומרת שבעקבות התערבות הרט"ג – ההרס הופחת יחסית לתכנון המקורי. פגשתי בעבר את טליה, ואני יודעת שהיא הצילה כבר יותר משמורה אחת מהרס טוטלי.
ובכל זאת, ההרס הזה גורם לכאב לב. 

7.11.2013: תוספת:
אסף שיפמן ובתו הכינו סרטון המספר על הרצועית, ועל ההרס במירון.

סופשבוע (רגוע) עם פקח רשות הטבע והגנים (חלק II)

– – על החלק הראשון של הסיור אפשר לקרוא כאן – –



ביום שבת בבוקר יצאנו לסיור נוסף.
 "סיורי הבוקר בדרך כלל כוללים סיור בחניונים", מספר גל – "מטרתו העיקרית היא איסוף אשפה ואיתור ונדליזם." בחנוכה האחרון, למשל, הפקח האחראי על איזור עין סהרונים (חניון הלילה העיקרי במכתש) אסף מדי בוקר ארבעה שקים מלאים ניירות טואלט, תחבושות היגייניות וטמפונים. ושוב עולה השאלה – למה? למה הפקח צריך לנקות אחרינו, המטיילים?
 
כאן עברו מטיילים.

 

ביום שבת אנחנו אספנו בדרכנו שקית אחת של זבל, שכללה בין השאר תחבושת היגיינית שמישהי טמנה בחריץ בסלע (באמת תודה לך, מי שלא תהיי!) וגם זוג תחתונים מלוכלך וקרוע שמישהו נטש באמצע הדרך (וממש לא מעניין אותי מה הסיפור מאחורי זה…).

גל אמר שהוא למד הרבה על הפסיכולוגיה של האנשים לפי יחסם לזבל. יש אנשים שלוקחים חטיף, מסירים את העטיפה ואוכלים אותו – ומאותו רגע, העטיפה היא זבל. טינופת. לכלוך. הם לא מסוגלים לשמור אותו אצלם – כי זה זבל. אז הם פשוט זורקים אותו בדרך. לפני רגע זה עטף משהו שהם אכלו – אבל עכשיו זה זבל. אי אפשר להכניס את זה לתרמיל. היחס לתוצרים שלהם (ניירות טואלט וכיו"ב) – גרוע יותר.

 

 
עברנו בדרכינו ליד כמה בסיסים צבאיים. הידוע מכולם הוא כמובן בה"ד 1. הביוב מהבסיסים – בה"ד 1, אבל גם אחרים – מוזרם חופשי, לפני השטח. יש תכניות עבודה לטיפול בשפכים, אבל… כמו תמיד, הענין מורכב, ויקר ולוקח זמן ליישם אותו. באיזור בו זרם הביוב התפתחה חורשת אשלים במי האפסיים, והרבה צמחיה. אל הסירחון הגיעו החרקים – יתושים וזבובים בעיקר – ואחריהם באו גם ציפורים, וגם מחלות.
 
 
הצבא בנה מכון טיהור שפכים מיוחד לבה"ד 1. תוך חודש נגנב הגנרטור שלו על ידי הבדואים מהסביבה – והביוב חזר לזרום. לאחר כמה זמן, קושר הביוב למכון טיהור השפכים של מצפה רמון – ועכשיו זה אמור להיות בסדר. אבל… זהו רק בסיס אחד. ישנם מספר בסיסים בהר הנגב – ורובם עדיין מזרימים את הביוב בצינור החוצה, ללא טיהור, התכניות ייושמו בעתיד.  "ממילא אין שם כלום במדבר…"
יחד עם זאת, גל מציין לטובה את שיתוף הפעולה של הצבא – יש אוזן קשבת, ביחוד בדרגים הגבוהים. יש תיאום ונסיון לשיפור המצב – גם בנושאי תרגילים, ופעילות צבאית – וגם של בעיות לוגיסטיות, כמו הביוב.
 

 

 
מכון הטיהור של מצפה רמון גם הוא סיפור עצוב. הוא מוציא מים מטוהרים שאותם… שופכים לנחל. למה? כי אין תקציב להעביר את המים הללו בצינורות, ולהשקות בהם גנים ציבוריים או שדות חקלאיים בסביבה. אז הגנים והחקלאות מושקים במים טובים, חדשים – ואת המים המטוהרים פשוט מבזבזים. מישהו אמר חלם?
 

 

אני חושבת שהמראה שממש החריד אותנו היה רכב שטח, שנסע בדרך (בשטח אש, לא בתחומי השמורה) – באוטו ישבו ההורים והכלב, ועל הגג היו קשורים מזרונים, ועליהם שוכבים, מטלטלים וצוחקים שני ילדים בני 6 בערך. בדרך עפר, מלאה אבנים… אני וחברתי פערנו את הפה, ופשוט שכחנו לסגור. בתור אמהות לילדים, המראה גרם לנו לרצות לצעוק, לטלטל את ההורים (שוודאי חושבים שהם נורא מגניבים וקולים) ולהביא את יצחק קדמן מיד. גל היה רגוע יותר. "זה מאד יקר, מה שיש לכם על הגג, אתם יודעים," הוא העיר להם. אבל זה לא כביש, ולא שמורה – אין לו שום סמכות שם. והם אמנם התנהגו בחוסר אחריות מושלם, אבל לא עשו שום דבר לא חוקי.

במיוחד הרגיז אותי מבטה של האם – מתריס, לועג, מתגרה: "נראה אתכם אומרים לי משהו על דרך הטיפול שלי בילדים שלי! אני אמא מגניבה! " – ושוב אני לא מצליחה להבין – מה הם חשבו לעצמם? איזה מין רפיון מוחי גרם להם לסכן כך את חיי הילדים?
 

 

בדרכנו חזרה, כשכמעט הגענו אל הכביש – ראינו לפתע שני רכבי שטח למרגלות ההר, כמה מאות מטרים מהשביל המסומן. וכשאני אומרת שביל מסומן – הוא מסומן היטב באבנים משני הצדדים. גל סידר אותן. יש ימים שהוא מקדיש לסימון שבילי ג`יפים באופן ברור. ובכל זאת, יש שני כלי רכב במרחק. אמנם יש שם מתקן של מקורות, ויש שביל די ברור – אבל ברור גם שהשביל חסום. אנחנו מגיעים אל השביל, ומגלים ש"מישהו" העיף הצידה את האבנים, ונסע לו. למה? ככה.
 
כאן מקנן בז מדברי
 
 "בעונה, מקננים שם בזים מדבריים – אם אני מאפשר לאנשים להסתובב שם, הבזים יפחדו לבוא. לזכותם של האנשים יש לאמר שהם נסעו על שביל פרוץ, ולא פרצו אחד חדש."
"מעבר לזה, אני אחראי על שטח, שפגיעה בו – פוגעת בי באופן אישי", אומר גל, "ולכן חשוב לי להיות נחמד מאד, לחנך ולהסביר."

הגענו אל האנשים, וגל ערך איתם שיחת ברור. "מה פתאום, אנחנו לא הזזנו שום אבן… לא היה שלט… ראינו דרך, רצינו לראות לאן היא מובילה…" 
 
גל מדבר עם מטיילים שירדו מהשביל

 

לפקח רט"ג יש סמכויות של קצין משטרה לחקירה,עיכוב ומעצר, חיפוש שלא בבתים (כלומר, ברכב) ולפי חוקים מסוימים – הוא יכול לתת קנסות וברירת משפט. הקנסות שהוא נותן אינם גדולים מאד – הוא יכול לתת קנס של 660 שקל. ולפני שאתם אומרים שזה "נורא הרבה", אני אספר לכם שאם תתפסו ישנים בשטח ללא אישור מיוחד (Wilderness Permit) בפארקים של ארה"ב, או תסעו בשביל שאינו שביל רשמי; ותתפסו – העונש יכול להגיע עד חצי שנה בבית הסוהר, ובנוסף – קנס של עד 5,000$.

אני חושבת שאם על עברות כאלה בארץ היו נותנים קנס שגבהו כגובה שכר מינימום חודשי (שזה הרבה פחות מ-5000$) ומכניסים אנשים לשבוע בבית הסוהר – הרבה פחות אנשים היו מתפרעים כך.

 


פקח של רט"ג הוא המון דברים. עובד סוציאלי מול האוכלוסיה המקומית, הורה דואג לבעלי החיים והטבע, מארח מנומס וגם פסיכולוג לכל המטיילים, עובד נקיון לעת מצוא, מלווה את אנשי התשתיות (מקורות, חברת חשמל, מע"צ וכו`), מסמן שבילים, מקשר בין השטח למשרדי הממשלה השונים, הנציג בפועל של רשות העתיקות (הנציג הרשמי מגיע רק לפי בקשה מיוחדת של הפקח), איש קשר מול הצבא, מרצה אורח בצבא ובאקדמיה, מאייש תחנות מידע, מחלץ מטיילים, מסייע לאנשי אקדמיה במחקרים ועוד ועוד…  
 
 

 

לסיכום הרשימה הארוכה הזו, על רקע מחיאות הכפיים למי שקרא את הכל – יש לי כמה בקשות לכל הקוראים:

 

 

  1. צאו לטייל. תהנו מהטבע, תרגישו את הירוק, צפו בבעלי החיים, בצמחים, בנחלים..
  2. תדאגו לעצמכם: קחו כובע, נעלים נוחות להליכה, מים, מפות. דעו לאן אתם נוסעים, הולכים או רוכבים.
  3. קחו איתכם שקית זבל בכל תיק, ועוד כמה באוטו. אספו את כל הזבל – עטיפות מזון, שאריות, ניר טואלט. תזרקו לפחים בישוב הקרוב.
  4. אתם מתכוונים להדליק מדורה, או לעשות על האש? הביאו אתכם עצים. המדבר עני מאד בעצים, וכל עץ – חי או מת – הוא בית של מישהו, או מקור מזון של מישהו. אל תסתמכו על מה שיש בשטח.
  5. אל תרדו מהשבילים – לא ברכב, ולא ברגל. אם שביל מסומן להולכי רגל – אל תסעו בו. לא על אופנים, ולא על אופנוע.
  6. תזכרו שהארץ שלנו קטנה מאד וצפופה מאד. בשביל שכולנו נוכל להנות מהשטחים הפתוחים המתמעטים שלנו, יש כללים שחייבים לשמור עליהם. גם אם הם לא נראים הגיוניים בכל מקום.

 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב בתאריכים 25-26.12.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 
תוספת, 9.1.2009 :
בעקבות פרסום הרשימה בפורום שמירת טבע, התפתח דיון בנושאי שמירת טבע בנגב. גל ענה על כמה שאלות. לדעתי הדיון הזה הוא תוספת חשובה לרשימות שלי. אפשר לקרוא כאן

סופשבוע (רגוע) עם פקח רשות הטבע והגנים (חלק I)

 

 



עלינו לטנדר, ומיד טרטור בקשר – "גל, איפה אתה? אני על כביש 40, ליד החולות הצבעוניים, ועבר כאן טנדר עמוס חאטב"

 

כך נפתח סוף השבוע האחרון – שלי ושל חברתי- שבו התלווינו לסיוריו ופעילותו של פקח רשות הטבע והגנים בהר הנגב, כדי לראות מקרוב איך נראית עבודת השטח.

חאטב זה כינוי כללי של הבדואים, לעצים המיועדים להסקה. הבעיה היא שפעמים רבות הם אוספים את החאטב דווקא בתחום שמורות טבע. בלי קשר לעובדה אם העץ חי או מת.

וכך, עוד לפני שיצאנו ממצפה רמון – כבר נחשפנו לנושא הראשון (מני רבים) בו מטפל פקח רט"ג: עבודה מול האוכלוסיה הבדואית שגרה באיזור.

 
 
נסענו לכיוון הקריאה מהקשר, ושם פגשנו את הטנדר שהיה עמוס מתכות חלודות. כלומר, הפעם לא היה נסיון להרוס שמורות – אלא כניסה בלתי חוקית לשטחי אש, וגניבת פסולת מתכת  משם.
בנושא זה אין לפקחי הרשות שום סמכות, ולכן הם מעכבים את האדם, לוקחים את פרטיו ומצלמים את האירוע – ומעבירים זאת לצה"ל ולסיירת הירוקה – שהנושא באחריותם.

מבחינת רט"ג, אין בעיה שהבדואים ינקו את הפסולת – אבל בדרך ל"ניקוי", הם משאירים קוליסים – כלומר, עוברים בשמורות, בשטחים שאינם דרכים מסומנות, רומסים אותם ומשאירים שם סימני צמיגים; הם ישנים בשטח, אוספים עצים למדורה, לפעמים צדים, לרוב משאירים זבל.

 

כשמלמלנו משהו לגבי משטרה, ענה לנו גל – "מִשְׁטָ-מָה? …"





אמרו ילדים, היכן עוברת הדרך?
 

ירדנו מהכביש, ונכנסנו לשטח. יש דרכי ג`יפים מסומנות ברוב הנגב. חלקן צבאיות, חלקן של אנשי הרשות. כמעט לכל מקום אפשר להגיע בדרך מסומנת. בכל יום שישי גל מסייר באתרי הלינה בתחומו, כדי לדעת אם אנשים לנים שם. הבעיה היא שיש אנשים שבוחרים ללון במקומות שאינם מוגדרים כאתרי לינה.

"מה זה משנה? הלא ממילא אין באתרים המוגדרים שירותים או מים. זה סתם שטח עם שלט."

"וחוץ מזה, כבר יש שם מישהו – אני לא מוכן לישון ליד אנשים אחרים!"

"ואני מעדיף את הנוף הזה"

"ממילא אין פה כלום, מה זה משנה? למה אתם קטנוניים כל כך?"

"אתה סתם שונא מטיילים"



 

גל אומר – "יש מקומות, שבהם אם תועלה בקשה או הצעה לשביל חדש או אתר לינה – נֵעֲנֶה לבקשה, ובשמחה. לעומת זאת, יש מקומות שאותם לא נפתח, מטעמי שמירת טבע. הגנה על החי, הצומח, והמערך האקולוגי השברירי."

ובמקומות "הסגורים" בסמכותו של הפקח לקנוס את המטיילים מפירי החוק.

 

יש סיבות טובות מאד לכך.

ראשית, נושא בעלי החיים. הפיזור שלנו בשטח משפיע על בעלי החיים. בודאי לא ראיתם כיצד מגיב ראם לנוכחות בני אדם. הוא מפחד מאיתנו פחד מוות. הוא בורח בהיסטריה מוחלטת.

הפראים, הצבאים והיעלים פחות נלחצים – אבל גם הם מעדיפים לשמור על מרחק בטוח.

 
מקום מרבץ של פראים (כולל שירותים צמודים)
 

ישנם גם טורפים בנגב – צבועים, שועלים וזאבים, שיוצאים לשתות מים ולצוד ציד בלילות.

בלילה הם יורדים לגבים ולמעיינות, לשתות מים. אם אנחנו נקים אוהל ליד הגב החביב עליהם – הם פשוט יישארו צמאים.
 
עקיבות צבוע בבוץ
 

תארו לעצמכם ראם, שיוצא לסיור לילי רגוע – מתכנן לאכול קצת רכפתנים, לשתות מים באיזה מעין, אולי לאמר שלום לראמה נחמדה – ואז, בכניסה לנחל יש אוהל. הוא נבהל, מתחיל לרוץ משם ופוגש שלושה תרמילאים שפרשו שקי שינה. הראם שלנו בפאניקה. הוא ממשיך לברוח, עולה על איזו גבעה – אבל היא כולה מלאה ריח אנושי. הוא פשוט ממשיך לברוח ולא יודע לאן… בשלב כלשהו הוא פשוט יקרוס באפיסת כוחות – ואז יבואו הזאבים ויצודו אותו.

 
לענת יהודה – צמח נדיר וייחודי להר הנגב
 

שנית – נושא הצומח. בהר הנגב יש צמחיה ייחודית שאין כמותה בעולם. כבר הראיתי את התחלת הצמיחה של ריבס המדבר. אירוס טוביה, צבעוני ססגוני, שמשון הדור, לענת יהודה, סהרון משתלשל… ישנם צמחים רבים ומגוונים בנגב – והקמת אוהל במקום הלא נכון בהחלט עלולה לפגוע בצומח.

 

בנוסף קיימים שיקולי בטיחות. בעיקר בשל סכנת השיטפונות – אבל גם בשל הקרבה לגבול.



 

לשמחתנו, ביום שסיירנו שם לא מצאנו מטיילים. זה, כמובן, לא אומר שהם לא היו שם. השטח שבאחריותו של גל הוא שטח של 1,500 קמ"ר. באחריותו של אדם אחד. זה בלתי אפשרי לכסות בערב אחד את כל השטח, ולא נותר לנו אלא לקוות שבאמת לא היו אנשים במקומות בלתי חוקיים בשטח.

 

 

אנחנו ממשיכים בדרך, ועוצרים ליד שני מוטות מתכת חלודים. גל מוציא שלט "הכניסה אסורה" ותולה. "אני שונא את השלטים הללו. הם מכערים את הנוף, ולדעתי מיותרים. אבל יש נקודות שבהן אנשים בכל זאת יורדים מהשביל המסומן – פוגעים בנוף ובסביבה, רומסים את כל מה שבדרכם. בנקודות המועדות אני תולה שלט, שיבהיר את החוק."

 

כשגל פוגש מישהו שירד מהשביל, פעמים רבות התירוץ הראשון הוא "אבל לא היה שלט…"

נכון, עונה גל. אבל לא בכל מקום אפשר לשים שלט. אז למה שאני אשים שלט פה, ולא בעוד שני מטר? מה ההבדל?
 
כאן אין שלט
 

ואם נעשה השוואה לעיר: לא על כל מדרכה יש שלט האוסר לנסוע על המדרכה. ובכל זאת די ברור לרובנו שהנסיעה על המדרכה אסורה.

 

גל מציין לטובה את "קהילת הג`יפאים". כקבוצה, הם בהחלט בעד שמירת טבע. הם לא יורדים מהשבילים. אבל לא  חסרים אנשים שבעיר הם שומרי חוק אבל ברגע שהם נכנסים לרכב שלהם, ועוברים את באר שבע – הם הופכים להיות פורעי חוק חסרי כל חוש אחריות או כבוד –לעצמם ולסביבתם. לצערי, זה לא קורה רק בנגב – היינו עדים לזה במקומות רבים בארץ.

הם דוהרים ברכבי שטח, פותחים קוליסים של מכוניות ואופנים – לא מתחשבים באף אחד, משאירים פסולת בכל מקום. הם לא מוכנים להבין שהם פוגעים בסביבה ובטבע – ובעצם, בעתיד שלהם עצמם.

"אנחנו לא מצפים מכל אדם להיות מודע להשפעות האקולוגיות של נסיעה עם ג`יפ או אופניים מחוץ לדרך. אבל אנחנו כן מצפים מהם להיות שומרי חוק, ולציית לשלטים – שיש להם מטרה."

 

ליד השלט הזה:
 


ראינו קוליס של אופנים. למה? לא ברור שהשביל הזה אינו שביל אופנים?

והתירוצים פשוט לא יאומנו. גל סיפר, שפגש קבוצת רוכבי אופניים בקצה שביל הולכי רגל. הוא לא ראה אותם רוכבים, ולכן התחיל לתחקר אותם. הם טענו "לקחנו את האופניים על הכתף כל הדרך – רצינו לראות אם אנחנו מסוגלים לעלות עד למעלה עם האופניים עַלינו."

"האם אתם בטוחים שזה מה שאתם רוצים שאני אכתוב בדו"ח?" – "כן!" היתה התשובה, "וחוץ מזה, בשלט מצויר אופנוע, ולא אופניים!".

אנשים מתחכמים, עונים תשובות מעליבות ומטומטמות. הם מתייחסים לפקח שתפס אותם כאילו הוא לא בסדר. "מה כבר עשיתי?!"



המממ… גללי הפרא האילה לא נראים לי טריים. מה שירלי תגיד?
 

ממש לקראת סוף הסיור, אחרי שירד הלילה, ראינו קבוצה של חמישה פראים. עצרנו לצפות בהם, הם התרחקו – ונעמדו. גל יצא מהאוטו כדי לבדוק אם הם השאירו גללים טריים (ד"ר שירלי בן דוד עורכת מחקר על תזונת הפראים. גללים טריים חשובים למחקר זה) – אנחנו יצאנו להסתכל. לילה במדבר, ירח חצי-מלא – הכל נראה חלומי. שקט נפלא, רק פרסות הפראים המתרחקים מאיתנו, השמים בהירים וזורחים בהם ירח והמוני כוכבים. אין זיהום אור פה, ואפשר להנות מהחושך. הסלעים, העצים, ההרים… הכל נראה אחרת. רגוע, שלו. לא דברנו, לא התרחקנו מהאוטו – רק עמדנו וספגנו לתוכנו את השלווה והשקט, אור הנגוהות של הלילה המדברי… ממש חלום.


 

גמרנו את סיור הלילה שלנו, והלכנו לישון. גל עובד בשעות משתנות – לעיתים יוצא לסיורים יומיים, לעתים לסיורים ליליים, לעתים לסיורים משותפים עם הצבא – לפי השעות שלהם.

 
את ההמשך אפשר לקרוא כאן.
 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב, בתאריכים 25-26.12.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

פרסתנים בנגב – יעלים וצבאים

 
היום אני אספר על שניים מבעלי החיים היפים בנגב – יעלים וצבאים.
 
היעלים –
 
היעל הנובי (Capra Ibex nubiana) כבר מזמן הפך לאחד מסמלי הדרום אצלינו.
 

 
הפעם לא ראינו הרבה יעלים. קבוצה של חמישה (בערך )היו באיזור העיר עבדת (ראינו אותם בנסיעה, מהאוטו), ועוד שני גדיים ביציאה ממצפה רמון – בראש מעלה העצמאות. אותם גם צלמתי.
 
היעלים במדבר הפכו למין מלווה אדם. הם כבר לא מסיירים בטריטוריות שלהם – הם מתקבצים באיזורים המיושבים, ומחפשים את המזון בין השאריות שלנו. וזה עצוב מאד.
גל הפקח מספר שמעל 90% מהיעלים שחיים ברמת בוקר – נמצאים בתחום מדרשת שדה בוקר.
העדר של מצפה רמון היה עולה בעבר לראשי ההרים. הוא ויתר על זה, והיעלים מסתפקים בשטח המוניציפלי של העיר. בעין גדי הם כבר מזמן הפכו ל"חיות מחמד".
גם היעלים של עין גדי מסתובבים בין הבתים ומקבלים מזון מן התיירים..
 
 

גדי יעלים בשקיעה, במצפה רמון
 
 
האם זה טוב? מצד אחד, זה מאפשר לנו, הבאים מהעיר, לצפות בהם די בקלות. ואני מאד אוהבת יעלים. הם מרשימים. זה מאד מלהיב להגיע למצפה רמון ולראות יעל חוצה את הכביש מולך.  אבל בעיר? שים אותם על איזה מצוק, הם נראים הרבה יותר טוב שם…
ההצמדות לאדם מאפשרת להם למצוא מזון בקלות, וגם הגנה מסויימת מפני הטורפים – זאבים לא ייכנסו למרכז עירוני על מנת לצוד יעל.
אבל ההצמדות לאדם גורמת להם לשנות את טבעם, את דפוסי ההתנהגות שלהם – הם כבר לא באמת חיות בר. הם "חתולי-רחוב עם יחסי ציבור"…
 
הצבאים –

 

 
פגשנו גם צבאים בסיור שלנו. צבי הנגב – Gazella dorcas. אילו בעלי חיים שאוהבים לאכול עלי שיטה וזרעי שיטה, ולכן חשוב גם לעקוב אחר מצב השיטים – ולא לתת להן להפגע יותר מדי מן הבצורת. כאן רואים עוד דוגמא למערך האקולוגי השברירי – השיטים מקיימות את הצבאים.

 
הצבאים הם עדינים מאד, וחששניים. כאשר הם רואים רכב – הם מתרחקים ממנו. אמנם לא בורחים בהיסטריה כמו הראמים – אבל בהחלט שומרים על מרחק. ואם תפתח את הדלת ותצא – עד שתספיק לצאת מהרכב, הם כבר לא יהיו בטווח ראיה.
 

 
בארץ ישנם שני מיני צבאים – הצבי המצוי (Gazella gazella), שמצוי באיזור הים תיכוני – ירושלים, גליל, גולן; ויש לו תת מין ייחודי לערבה – צבי השיטים, הידוע גם בשם צבי הערבה (Gazella gazella acaiae) תת המין הזה הוא בסכנת הכחדה חמורה, ויש נסיון נואש להגן עליו בשמורה מיוחדת וסגורה לקהל.
הצבי שאנחנו ראינו הוא המין השני – צבי הנגב (Gazella dorcas) – הוא קטן יותר וחי בנגב ובערבה.
 
 

 
הצבאים הם בעל חיים המותאם לחיי המדבר.
בגלל היכולת שלהם להסתגל לתנאי מחיה קשים, הצבאים – בניגוד לראמים, למשל – לא נכחדו מן הארץ. הם הצטמצמו לאיזורים פחות נגישים – איזורים הרריים וסלעיים, שקשה היה לרדוף אחריהם לשם – ובזכות זה יש היום צבאים בארץ.
 

 
וחוץ מזה, הם יצורים חינניים מאין כמותם. אני באמת לא מבינה איזו הצדקה יש להרוג אותם. אבל אני מעולם לא הבנתי את הכיף בציד או דיג.
 

 
התמונות צולמו בהר הנגב, בתאריכים 25-26.12.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 

רכפתן מדברי – Ochradenus baccatus

 
היום אני ממשיכה עם שמירת הטבע בדרום, ועוברת לצמח מאד מיוחד – רכפתן מדברי.
הרכפתן, ממשפחת הרכפתיים,  הוא שיח הגדל בכל האיזור המדברי בארצנו – הרי אילת, הערבה, הר הנגב…
 

 
לרכפתן יש פריחה צהובה, ופירות כדוריים קטנים לבנים בצעירותם, ומבשילים לצבע חום. הפירות מתוקים, ולפי מה שכתוב בספרות – הם טובים למאכל אדם, מתוקים ובעלי טעם ייחודי. לא ניסיתי…
 
 

 
מה שחשוב יותר, הוא שהם מהווים מקור מזון חשוב לבעלי החיים בנגב – גם היונקים הצמחוניים וגם ציפורים אוכלים מהם, וכך מפיצים את הזרעים.
בנוסף, לפי מה שכותב פרופ. שמידע ב"לקסיקון מפה לצמחים", לרכפתן יש "סקס גמיש": בעקרון, הצמחים הם דו-ביתיים. כלומר, ישנם שיחים זכריים ושיחים נקביים. אבל הם גמישים, ומסוגלים לשנות את מינם בהתאם לתנאים. בתנאי יובש קשים, יהיו יותר זכרים – שאינם משקיעים אנרגיה ביצירת פירות וזרעים. בתנאים נוחים, יהיו יותר נקבות, על מנת להתרבות יותר. ממש אורגיה…
 

 
פירות הרכפתן מכילים חלבונים –  חלבון מן הצומח. ולכן הם מקור מזון חשוב מאד לבעלי החיים. ד"ר בני שלמון, שהוא האקולוג של מחוז אילת – וגם אחד המומחים הגדולים ליונקי ארצנו, הגדיר את הרכפתן כ"מין מפתח" – כלומר, מין חשוב, שהשרדות בעלי החיים תלויה בו. הוא בודק את אוכלוסית הרכפתנים כאינדיקטורים למצב השטח.
 

 
לרכפתן אין עונת פריחה קבועה. צמחי המדבר פורחים לפי המים המגיעים אליהם. יש מים? מיד הם מנצלים זאת, שולחים ענפים, מוציאים עלים – ופורחים. ואז מוצאים מין סבך שכזה –
 

 
זהו סבך שבולטים בו שני צמחים – הרכפתן בירוק חי, וצמח ששמו לובד המדבר בירקרק-לבנבן.  במקרה הזה, הם מנצלים מים שהגיעו לשם באופן מלאכותי.
 
בנגב יש מאגר מים תת קרקעי בעומק רב – 1.2-1.4 ק"מ מתחת לפני הקרקע. חברת מקורות מנצלת את המים הללו – שואבים אותם ומעבירים לחקלאות בערבה. מדי פעם, המשאבות נסתמות מחול ואבק – ויש לרוקן אותן לשטח. את זה מנצלים הצמחים. בשנה שעברה טיילנו לאיזור באר אשלים  בנחל פארן, וראינו חגיגה פורחת כתוצאה ממתקן כזה.
 

 
וכמובן, לא רק הצמחים נהנים מהמים הפתאומיים – הנה, למשל, צבי הנגב (ואני עוד אחזור אליו ברשומה אחרת) :
 

 
המתקן הזה הוא עוד נושא חשוב בעבודתו של הפקח: תיאום מול חברות תשתית שונות. מקורות עובדים בשיתוף עם רשות הטבע והגנים, והפקח – במקרה שלנו, גל – ממליץ להם על מקומות שבהם ניתן לקדוח כך שהפגיעה בנוף ובסביבה תהיה מינימלית.
 

 
 כך גם הוא מתאם מול חברת החשמל, מול מע"צ – כל מי שמנסה להקים תשתית בשטח, צריך לפגוש את הפקח, כדי לאתר את המקום שיהיה יעיל מבחינתו תוך פגיעה מינימאלית בסביבה.
 

 
התמונות צולמו בהר הנגב, בתאריכים 25-26.12.2009
תודה רבה לגל על הסיור המרתק
 

 
 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

הבטחה לעתיד

 
בסוף השבוע האחרון נטשתי את המשפחה והבית, וירדתי לנגב.
הצטרפתי לסיורים של פקח של רשות הטבע והגנים בהר הנגב – לראות איך נראית עבודתו.
 
עבר עלי סופשבוע מרתק, מדהים ומיוחד – ראיתי את כל היופי והפלא שבמדבר, אבל ראיתי גם כמה קשה עבודתו של הפקח – גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית.
 
אני עוד מנסה להעביר למילים חלק ממה שחוויתי, ובינתיים – רק הצצה – הבטחה לעתיד, הבטחה שאני עוד אשוב השנה למדבר:
 

 
האדום האדמוני המדהים הזה, שצץ לו כך במדבר, וכל גדלו (כרגע) הוא כ-2 ס"מ, זהו ציץ של ריבס המדבר – Rheum palaestinum – צמח מדהים ממשפחת הארכוביתיים, שעוד לא פגשתי במלוא הדרו. למען האמת, זו היתה פגישתנו הראשונה.
 

 
אני אומרת שהצמח הוא "מדהים" – ואני אומרת זאת בלי שום הגזמה. שני הסנטימטרים הקטנים הללו יגדלו להיות עלים ענקיים שקוטרם בין חצי מטר למטר.
 
אז אני עוד אשוב למדבר, לראות את פריחת הריבס (ולא רק אותו)
 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
התמונות צולמו בתאריך 26.12.2009 בהר הנגב.