לזכרו של עזריה אלון

a01

אתמול בבוקר הלך מאיתנו עוד אחד מדור הנפילים, מהאנשים שפקחו את עינינו והראו לנו את סביבתנו – עזריה אלון. 

a08

לצערי, לא הכרתי את עזריה אלון. מבחינתי – הוא תמיד היה כאן. אני לא יכולה לתאר לעצמי את מדינת ישראל, בלי החברה להגנת הטבע שהוא היה בין מקימיה. או בלי יערות הכרמל, שהוא נלחם להשאיר אותם כפארק טבע ולא לבנות שם. 

a03

עזריה אלון נולד באוקראינה, בשנת 1918; ועלה עם משפחתו לארץ בגיל 7. הוא למד בבית הספר הריאלי בחיפה – כלומר, הוא הסתובב בשכונה בה גרתי כילדה – עוד לפני שאבא שלי נולד. 

a04

כשהיה בן 20, הצטרף עזריה אלון לקיבוץ בית השיטה – שם הוא התגורר עד סוף חייו. 

a14

עזריה אלון פעל ללא לאות למען הטבע. הוא לימד אותנו שכדי לשמור על הטבע – צריכים להכיר אותו. אדם לא יתעניין בשימור והצלה של פרחי בר – אם הוא לא יודע שהם קיימים. ולכן צריך לחזק את הקשר בין האנשים לבין סביבתם.
זה היה הרעיון שהוביל את עזריה אלון בכל פעולותיו.
הוא זכה פעמיים בפרס ישראל – בשנת 1980, יחד עם החברה להגנת הטבע; ובשנת 2012 – פרס מיוחד על מפעל חיים ותרומה לקהילה. הוא זכה גם בעוד עשרות פרסים ואותות הוקרה, והיה ראוי לכולם.  

a05

הפרח האהוב על עזריה אלון היה, ללא ספק, האיריס. בספרו על האיריסים הוא כותב:
"איריס, כך קבע המחבר של אחד הספרים על איריסים, איננו רק שם של צמח: האהבה לאיריסים היא מחלה, ומי שנדבק בה לא בנקל יירפא ממנה. מחבר הספר הזה מאשר את האבחנה, והוא עצמו נמנה עם החולים: מאז נגלו לי איריסי ההיכל, תחילה איריס הגלבוע ואיריס הארגמן ואחר כך יתר חבריהם, אני מכור להם.
אין זה גורע מאום מחלקם של שאר מיני פרחים יפהפיים שיש לנו בארץ, אבל עדין האיריס נישא בראש כולם."
(עזריה אלון, "איריסים", הוצאת משרד הבטחון, 1992) 

a15

בהקדמה לספרו "77 שיחות על טבע" כותב עזריה אלון:
"לא אנחנו התחלנו לשוחח על טבע. זהו נושא אשר לכל איש יש בו דיעה, ואפילו ידיעה – אם כי לפעמים הידיעה מועטת במקצת, ובלתי מדויקת מעט או הרבה. גם מאת מי שמכריז בהחלטיות שאיננו מכיר אף צמח אחד ואף חיה אחת אפשר "לסחוט" הודאה שבעצם הוא כן מכיר כלנית ורקפת ונרקיס וברוש וחסידה ועורב – ואז הוא כבר מסוגל לעשות עוד צעד ו"לגלות" אפילו את הבולבול ואת החוחית שבחצרו." 

אני חושבת שלעזריה אלון עצמו יש חלק גדול בעובדה שאפילו האנשים שלא מתעניינים בטבע מכירים את הנרקיס, הרקפת והכלנית.

a06

בספרו "ישראל – טבע ונוף" עזריה אלון מזכיר לנו את הקשר בין התנ"ך לארץ ישראל:
"התנ"ך נוצר בארץ ישראל, ויותר מכן: הוא צמח מתוכה. הוא ריכוז של רעיונות דתיים וחברתיים, אך אילה יכלו, אולי, להיווצר גם בארץ אחרת. אך כל המעיין בו יווכח ללא קושי כי ספר זה, כמות שהוא, לא יכול היה להכתב אלא בארץ זו. כל דרך המחשבה של התנ"ך, צורות הביטוי שלו, מטבעות הלשון – כל אילה צמחו מתוך הארץ, מנופה ואקלימה, ולא יכלו להתהוות כמו שהם בשום מקום אחר, אלא כאן. "

וזו הסיבה שגם אתאיסטית כמוני מתעניינת בתנ"ך, ונהנית לקרוא בו ולמצוא בו קשר אלי ואל סביבתי. 

a02

עזריה אלון הבין שכדי לשמור על דמותה של הארץ – ועל דמותנו שלנו – אנחנו צריכים לשמור על הטבע. הוא אמר: "לטבע אני לא דואג – אני דואג לאדם: עולם בלי פרפרים, בלי ציפורים ובלי פרחים הוא עולם שאיני יכול להשלים איתו." 

a13

ועוד ציטוט מרשים ומרגש שלו (ותודה לאוריה שאצלו קראתי את זה) –
"בערוב ימיו שואל אדם את עצמו אם חי כפי שהיה רוצה לחיות, ואם עשה דבר בעל ערך או העביר סתם את חייו. אין לי אף טיפה של חרטה או צער על כך שהקדשתי שני שלישים מימי חיי לפעילות לרעיון של שמירת הטבע והנוף של הארץ. 

לשמחתי לא הייתי היחיד. החברה להגנת הטבע, שבמידה רבה היה לי חלק בהקמתה ובפעילותה, החלה בקומץ 'משוגעים' ויש בה רבבות חברים ומאות רבות של עובדים, ועל הזמן מתווספים אליה כוחות צעירים וחדשים.
היא שינתה מושגים בציבור, וקשה לי לתאר איך היתה הארץ נראית אלמלא היא קמה בשעתה. כשאני מביט לאחור אני חש שעשיתי משהו בחיי"

a07

עזריה אלון פעל בכל דרך אפשרית לקרב אותנו אל הטבע, אל הארץ שלנו. הוא נלחם למענה, הוא הדריך מטיילים ולימד מדריכים, הוא כתב ספרים, והוא הגיש פינה שבועית ברדיו – הכל כדי ללמד אותנו. 

a09

המורשת שלו היא מורשת של חיים, של אהבה, של לימוד ושל התבוננות. המורשת שלו היא ילדים משחקים בחורשה בין הרקפות. 

a10

אני מקווה שנשכיל לשמור על המורשת שלו, לטפח אותה ולדאוג לארץ ולטבע סביבנו. עזריה כבר לא איתנו, אבל אנחנו יכולים ללכת בדרכו.
יהי זכרו ברוך. 

כתבות נוספות עליו:

enlightened באתר החברה להגנת הטבע

 באתר Walla חדשות

 באתר Ynet

 בבלוג עונג שבת של דוד אסף

 באתר פרס ישראל

​ כתבה לזכרו בערוץ 2, עם עמיר בלבן

 באתר צמח השדה – כתבה של פרופ. עמרם אשל

a11

את התמונות צלמתי בשלושה טיולים בחודש ינואר:
נרקיס מצוי, איריס הסרגל ודבורנית שחומה בכרמל – 4.1.2014
נץ חלב אזמלני, לופית מצויה, פרפרים ורקפות ביער כוכב יאיר – 11.1.2014
צפורים, איריס ארץ-ישראלי, עירית גדולה ועוד רקפות – ליד בריכות הדגים של מעין צבי, 18.1.2014

a12

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

a16

מודעות פרסומת

יקינתון מזרחי ושני ימי הולדת

כבר כתבתי על יקינתון מזרחי בבלוג – פעם ועוד פעם. אבל השבוע הזדמן לי לבקר גם בקרני חיטים וגם במצוק הארבל, והיקינתונים פורחים בשני המקומות, משמחים את העין ביופים ואת האף בניחוחם.

אז חיפשתי תירוץ להעלות תמונות של יקינתונים – ולכן אני חוגגת ימי הולדת, והפעם לשני אנשים מאד מאד שונים זה מזה. לשניהם אני מקדישה זר יקינתונים.

הראשון הוא דני קיי הגדול, שביום שישי האחרון (18.1.2013) מלאו 100 שנים להולדתו.

דני קיי היה קומיקאי מוכשר בטירוף – בעל לשון זריזה, מגוון של הבעות פנים וקולות, יכולת מוזיקלית – פשוט נפלא.
הנה אחד הקטעים האהובים עלי שלו –

בדיוק שלושים שנה ויום אחרי דני קיי, (כלומר, ביום שבת 19.1.2013מלאו 70 שנים להולדתה) נולדה ג`ניס ג`ופלין – זמרת הרוק-בלוז המסוממת, המוטרפת, והמדהימה.

אני מאד אוהבת את השירים של ג`ניס. היא לא הספיקה הרבה – היא נפלה עמוק לסמים ומתה ממנת-יתר של הרואין בגיל 27 בלבד.
אבל השירים שלה זועקים ותופסים אותי בסרעפת…

הנה אחד להדגמה –

אני חושבת שלמרות שהזיווג הזה – דני קיי המצחיק, התמים, הנקי ולעומתו ג`ניס המוטרפת והמסוממת – נראה מאד מוזר, זה בדיוק מה שמאפיין את הטעם המוזיקלי שלי.

מצד אחד, אני תמימה למדי, ואוהבת מוזיקה נקיה וברורה עם קריצה, כמו הקטע הזה:

 

ומצד שני, אני אוהבת רוק-פולק, כזה שתופס אותך ולא עוזב

ולכן אני חוגגת את הולדתם של שני האנשים הללו, ושמחה על כך שהם נולדו, והוסיפו צבע ומוזיקה לחיי.

ואגב צבע, היקינתון בדרך כלל הוא בצבע תכול אחיד. הפעם מצאנו אחד שצבעו משתנה מתכלת כהה ועד כמעט לבן –

 

 בקרני חיטים צלמתי יקינתון משקיף לעבר הארבל והכנרת –

 ובארבל מצאתי מסלעה נהדרת של רקפות ויקינתונים –

 

גם שפן סלע פגשתי בין סלעי הארבל – זהו הזקיף, ששומר על משפחתו. משפחת השפנים נמצאת מעט נמוך יותר, הם עסוקים באכילה. הזקיף ניצב על סלע בולט ובודק את הסביבה. במקרה של סכנה הוא מתריע בפני שאר השפנים, והם בורחים (כמו שפנים!) למחבוא.

התמונות צולמו בקרני חיטים, בתאריך 16.1.2013
ובמצוק הארבל, בתאריך 19.1.2013
כתמידף מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

ולסיום:

רגע אחרי הגשם

רֶגַע אַחֲרֶי הַגֶּשֶׁם
בַּשָּׁמַיִם יֵש לִי קֶשֶׁת.
וּמִי שֶׁלֹא יָצָא וּמִי שֶׁלֹא רָאָה
הוּא הִפְסִיד הַכֹּל עַד הַפַּעַם הַבָּאָה

רֶגַע אַחֲרֶי הַגֶּשֶׁם
רַק רֶגַע קָצָר,
אִם לֹא תָּשִׂים לֵב תִּרְאֶה שֶׁ –
הָרֶגַע עָבַר.

 

(מלים: לאה נאור, לחן: קובי אשרת)

השיר הזה – מתוך "קרוסלה" ליווה אותי בטיול אתמול, טיול שהיה בדיוק רגע אחרי הגשם.  עצרנו בצומת אורן, כדי לראות את הכלניות הראשונות. אדומות, יפהפיות ורטובות מהגשם.

מעל עמוד מתח גבוה הציץ עלינו עקב חורף – דורס מרשים שמגיע אלינו בחורף –

הרקפות כבר פורחות בין עצי החרוב והזית,

מרווה מצויה פורחת – ואפילו מפזרת זרעים

בן חצב סתווי מזכיר לנו שהסתיו חלף: הזרעים שלו כבר פוזרו, ונשארו רק עמודי תפרחת יבשים.

מקור חסידה מצוי פורח בשדה, אבל הפירות שלו תמיד מעניינים יותר מהפרח…

 

שלל מורכבים צהובים פורחים בשדה – סביונים, צפורני-חתול מצויות, ואילו: כתמה עבת-שורשים

כמה אנפיות-בקר הסתובבו להן בין הפרחים. אחת מהן דיגמנה לי במיוחד:

את תמונת הקשת בענן צלמתי בביתן אהרון, 11.11.2012
שאר התמונות צולמו בצומת אורן, 8.12.2012

רציתי להוסיף קישור לשיר "רגע אחרי הגשם" שכתבה לאה נאור ושרה חוה אלברשטיין, אבל לא מצאתי. מצאתי רק גרסא של שלישית "הופה היי", והלחן שם לא מוצלח בעיני.
אז אני שמה שיר של ג`ון לנון (והביטלס), שאתמול מלאו 32 שנים להרצחו.

יש לי בלוג, ויש לי יום הולדת!


איריס הסרגל, רמות מנשה, 3.12.11

שבעים ותשעה ימים חלפו מאז שתפוז גרדשו את הבלוגיה, והיום – לראשונה מאז 10.10.11 – הבלוג שלי נראה כמו שרציתי שייראה!


שושנתית הלבנון – העלים יפים יותר מהפרח. נחל מערות, כרמל, 3.12.11

בנוסף, למי שלא יודע (כי הוא לא קרא אצל מוטי) – היום זה יום ההולדת שלי. התיקון הגיע ממש בזמן…


מרסיה יפהפיה, שמורת בני ציון, 10.12.11

אז החלטתי שאני חייבת לפרסם היום רשימה! אבל… על מה?


רקפת מצויה, מערת התאומים, 21.12.11

חשבתי לחזור אל כמה מפרחי הסתיו שהזנחתי: יש לי שני מיני אחילוף ומין אחד של כרכום שפרחו באוקטובר ונובמבר, ודוקא רציתי לכתוב אודותיהם…


חיננית הבתה, עין אלון בכרמל, 17.12.11

יש גם כמה בעלי חיים שהצטברו אצלי – חרדון-צב מצוי, דנאית הדורה ועוד…


דודא רפואי בגן איריס טל בכפר יהושע, 29.12.11

אחרי כמה התלבטויות, החלטתי לפרסם מקבץ פרחי-דצמבר. פרחים שצלמתי החודש הזה, בשלל מקומות בארץ.


כרכום חרפי, ליד מערת התאומים, הרי יהודה, 21.12.11

דצמבר הוא חודש עם מעט פריחה – פרחי הסתיו – כרכומים וסתווניות – כבר גומרים לפרוח, ופרחי החורף – כלניות ורקפות – רק מתחילים.
ובכל זאת, פגשתי גם מאילו וגם מאילו – אפילו את האיריס הארץ-ישראלי כבר פגשתי:


איריס א"י, מערת התאומים, הרי יהודה, 21.12.11

נרקיסי ההר כבר גומרים לפרוח, אבל אפשר עוד לפגוש אותם בהרי יהודה ובכרמל. הנרקיסים של מישור החוף רק מתחילים עכשיו.


נרקיס מצוי, יער הקדושים, הרי יהודה, 21.12.11

מבין הסחלבים – מתחילה עכשיו לפרוח הדבורנית השחומה. זוהי דבורנית קטנה ועדינה, ומסמלת את תחילת הפריחה של הסחלבים בארץ.


דבורנית שחומה, עין אלון, כרמל, 26.12.11

גם הסביונים התחילו לפרוח כבר. אם תסתכלו על איי התנועה ושולי הדרכים שאתם עוברים בהן – אני בטוחה שתוכלו לראות סביונים. אפילו בתל אביב ראיתי אותם.
הסביון קרוי "סביון אביבי" – אבל הוא לא ממש מתחשב בשמו, ומתחיל לפרוח כבר בראשית החורף, ולאורך כל החורף והאביב.


מרבד סביון אביבי, שמורת בני ציון, 29.12.11

את התמונות צלמתי במקומות שונים בארץ, ככתוב – לאורך חודש דצמבר 2011

   
כלנית מצויה למרגלות עץ זית וצפורני חתול מצויות, שפך נחל אורן, 29.12.11

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!


כלנית מצויה, שמורת בני ציון, 29.12.11

השיר הזה פשוט מתבקש, נכון?

והפעם: צבעונים, ושחקני משנה

סיפרתי כבר שהייתי בחוף הבונים, ופגשתי צבעונים, ומלאתי את כרטיס הזכרון שלי בתמונות…

אז אני מרשה לעצמי עוד רשימה באדום – ומי שנמאס לו מוזמן לדלג עליה. אבל אני באמת לא יודעת איך יכול להמאס מצבעונים. והפעם אני מגוונת: צבעונים ופרחים נוספים.

ראינו בגבעות כל מיני מקבצים כאילה: גושים נאים וצפופים של קורנית מקורקפת (טימין בר) וסירה קוצנית, והם מנוקדים באדום (צבעונים) ובורוד (סחלבים) –

מקרוב הם נראים כך: סחלב פרפרני וצבעוני השרון –

בצהרים, בבת אחת נפתחו כל הצהרונים  – והצהרון המצוי הזה הציץ על הצבעוני הכלוא בסבך הסירה הקוצנית:

בתמונה הבאה צמד הצבעונים שומר על להקה של מרסיה יפהפיה – ממש כמו זוג רועים ועדרם

אבל אז ראיתי מרחוק את זה –

והייתי חייבת להתקרב. איזה שילוב מלכותי, מהמם –

גוש נפלא של רקפות וצבעונים, עם כמה סביונים וכתמות בשביל תוספת צבע. איזו חגיגה יפהפיה!

התמונות צולמו בחוף הבונים (כבר המלצתי לכם ללכת לטייל שם?) בתאריך 3.3.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

עצים בשקיעה

אתמול הייתי בהשתלמות רת"ם.
לקראת השקיעה, הגענו לדרך בורמה – לראות את פריחת הכלניות הלבנות. לפי הידוע לנו, זהו המקום הדרומי ביותר בארץ שיש בו כלניות לבנות.
באור השקיעה, דברים נראים רכים יותר… למשל השקדיה –

הגר לשנר מהאוניברסיטה העברית אמרה לי: "כל השנה זה סתם עץ ששמו שקד מצוי. אבל למשך כמה שבועות הוא מתמלא פריחה והופך לשקדיה!"

ובעוד כולם מסתובבים סביב השקדיה כמו דבורים המחפשות דבש, אני התרחקתי קצת…

והסתכלתי לצד השני: הירח כבר התחיל לעלות מעל עץ גדול ומרשים – שיזף מצוי

ואם אתם לא רואים את הירח – הוא נמצא שם מימין, די בהיר – הנה עוד תמונה, מזוית מעט שונה

הגר מצאה "עציץ" רקפת טבעי בסלע, ומיד קראה לי – באור השקיעה הוא אדמוני-צהבהב, והצבעים נראים עזים

השמש שקעה, הירח עלה – צלמתי עוד שקדיה אחת באור הירח, וחזרנו לאוטובוס

תודה רבה לאבי, להגר, ליובל ולמימי שהובילו והסבירו ולימדו; ותודה לשמיל שארגן, ודאג וטיפל…
התמונות צולמו באיזור דרך בורמה, 17.2.11
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

טיול לרמות מנשה, 1.1.2011

סוף סוף ירדו גשמים – אמנם מכת גשם נוראית בפרק זמן קצר מדי,  אבל הצמחים הרגישו את זה, והתחילו לצוץ.
אז נסענו לאיזור רמות מנשה – ממש מאחורי הקיבוץ, וירדנו לטיול ברגל.

עוד בתחילת הדרך פגשנו בז:

בעצם זו בזה, נקבה של בז מצוי. היא עמדה לה על חוט חשמל, וצפתה בנו עוברים בשביל לא רחוק מהקיבוץ.
השביל הוא דרך 4X4, שפעם היתה טובה לכל רכב. אבל היום החלק ההתחלתי שלה – הירידה מהכביש – כולל מדרגה וכמה חריצים, וממש לא התחשק לנו לבדוק את עמידות המכונית שלנו במדרגה הזו. כנראה זו תוצאה של הגשמים שירדו.
לכן אנחנו ירדנו ברגל, וזכינו לטיול נעים ונחמד.


כרכום חורפי

רכבי שטח דווקא ירדו – ועלו – ודהרו מסביבנו כל עוד היינו על דרך העפר. הלכנו בדרך העפר, לצד נחל קטן, ששמו נחל שלף. מקום נעים ונחמד (וגם שקט, ברגעים בין טרקטורון לרכב שטח)
המטרה שלנו היתה גבעה מסוימת, שאמור לפרוח עליה איריס הסרגל – אך כיון שזו הפעם הראשונה שלי באיזור, לא הייתי בטוחה לאיזו גבעה הכוונה.




אלון תבור

לכן טיפסנו על גבעה אחת, שנראתה לנו מזמינה. וזו בהחלט היתה גבעה נהדרת. אני לא יודעת עד עכשיו אם הגענו לגבעה ה"נכונה", אבל מיד פגשנו אלוני תבור (כמו זה בתמונה פה מעל) – לאלון התבור יש בלוטים גדולים ויפים במיוחד – וגם הספלולים שלהם נפלאים:

אחרי כך שמנו לב לכרכומים. כרכום חורפי – ובכמויות נדיבות מאד. רובם היו סגורים – בגלל מזג האויר הסגרירי, אבל ברגע ששמנו לב אליהם, ראינו שהם מנקדים את כל השטח. ובין לבין – ראינו גם עלי רקפת.
הפרח הבא שמצאנו היה נרקיס מצוי :

ומהרגע שראינו נרקיסים, הם ליוו אותנו לאורך כל הגבעה. יפהפיים וריחניים – בודדים, בקבוצות קטנות, וגם במרבדים נפלאים וכל-כך ריחניים, שאפשר פשוט לעמוד לידם ולהריח: לא צריך להתכופף!
אחרי הנרקיסים הצטרפו הרקפות: רקפת מצויה עדיין בתחילת הפריחה, בישנייות. חלקן נחבאות בין השיחים.

פרח פשוט ומצוי שכבר התחיל לפרוח הוא כתמה עבת שורש, ממשפחת המורכבים

בינתיים התחיל לטפטף קלות… אבל אנחנו מצאנו עוד פרח ממשפחת המורכבים – חיננית הבתה! כמה טיפות גשם לא יעצרו אותי פה!


חיפשנו גם דודאים. אני יודעת שזו העונה, וזהו פרח חמוד מאד. מצאנו (כלומר, מוטי מצא) פרט בודד בראשית הפריחה  –

הדודאים שרועים על הקרקע: זר פרחים נמוכים סגולים בלב שושנת עלים גדולה.

הגשם התחזק, אבל עדיין היה קל. העננצ'יקים התחילו להראות סימני חוסר סבלנות, ואני כבר כמעט ויתרתי על האיריסים – ולפתע ראיתי כתם תכול! איריס הסרגל!

גם כאן הם קטנים מאד וצמודים לקרקע. אני מאד שמחתי לפגוש אותם – ספרנו בערך עשרה פרטים, חלקם כבר נבולים.
בשלב הזה הגשם כבר איים לחדור לבגדים: אפילו דבורה אחת מצאה לה מחסה, בצל האיריס –

ולכן התחלנו לחזור. בדרכנו חזרה לאוטו פגשנו דוחל שחור-גרון אחד, ניצב על שיח מאד קרוב אלינו ולא בורח. הסתכלנו עליו בשקט כמה דקות, ואז המשכנו בחזרה לאוטו.
היה לנו טיול רגוע ונעים.

התמונות צולמו ברמות מנשה, 1.1.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

בחזרה לכרמל, אחרי השריפה

בשבת, אחרי המון המון זמן חזרתי לכרמל.
אתם צריכים להבין, שהתקופה היחידה בחיי שבה היו מרווחים של יותר מחודש בין ביקור אחד שלי בכרמל למשהו – היתה בתקופה שבה חייתי בארה"ב.  זה מוזר מאד עבורי, לא להיות בכרמל.

כבר באיזור כלא 6 ראינו את המורדות השרופים מולנו.
איזור שפך נחל אורן והכניסה למערת אצבע נפגעו באופן קל, והגשמים כבר השפיעו לטובה (רק שיבואו עוד!!!)

האלונים בתמונה מעל אמנם נחרכו, אבל בגלל הנביטה המאסיבית מסביבם, אני מאמינה שהשורשים לא נפגעו – ולכן או שהאלון עצמו יתחדש ויגדל עלים חדשים, או שיצמחו גזעים צעירים מסביב לגזע השרוף. לעצים האילה יש סיכוי טוב להתאושש.
ברשימה שלי שקראה לא לבוא לשתול בכרמל ציטטתי את נעמה טסלר, דוקטורנטית המתמחה בשריפות יער, והיא אמרה שתוך שלושה שבועות, אם ירד גשם, נראה שינבטו צמחים צעירים. התמונה מעל מוכיחה יפה את דבריה, ואם תגדילו את התמונה הבאה, תראו שגם כאן יש נביטה והתחדשות:

התחלנו את הנסיעה בכיוון מעלה, במטרה להגיע לאיזור שלא נפגע בשריפה – חורשת הארבעים – ולטייל שם. לצערנו, רוב מדינת ישראל גם רצתה לנסוע לראות מה קרה בשריפה. לאורך כל הדרך הכביש נראה כך –

זחלנו את הדרך הזו… הנסיעה מצומת אורן ועד לאוניברסיטה ארכה שעה וחצי. זה היה קשה מאד.
ולמען האמת, אני לא בטוחה מה כולם רצו. לא ראיתי אנשים יורדים לשבילים או לחניונים, פרט לחניון מחצבות קדומים – הקרוב ביותר לאיזור אסון האוטובוס. איזור זה אכן ספג מכת אש קשה.

וכך נראה אחד הצנירים בשביל הצנירים – האש לא ירדה עד אליו.

היו גם סימנים טובים. הנה, למשל, לבלוב עלי עירית גדולה – ראיתי המוני עלים של עיריות לאורך הדרך, גם באיזורים שרופים וגם באיזורים לא שרופים.

ראיתי גם כמה בזים בשמים מעל – אבל לא הצלחתי לצלם אותם.
נרקיסים החלו לפרוח באיזורים שפחות נשרפו –

ויחד עם זאת, עצוב לראות מחזות קשים של שריפה

אפילו לא נסעתי לאיזור חורבת רקית, הר שוקף או חניון האגם האהובים עלי. אני יודעת שהם נפגעו קשה מאד.

   

בסופו של דבר, אחרי זחילה ארוכה, הגענו אל איזור חורשת הארבעים, וירדנו בשביל אל המצוק. להפתעתינו, היו רק מעט מטיילים בשביל. הרוב משום מה העדיפו להשאר במכוניות ובפקק…

במצוק הארבעים חיכו לנו חברים ותיקים –
שלל כרכומים

המוני נרקיסים ריחניים – אגב, למי שתוהה, הנרקיס ההררי והנרקיס שגדל בביצות, שניהם נרקיס מצוי. זה אותו נרקיס.

תחילת הפריחה של הרקפות  עם העלים (יש גם פריחה של רקפות היסטרנטיות)

ואפילו אחד ממיני האיריסים – איריס שיקבל רשימה משלו – אני מקווה שעוד השבוע.

התמונות צולמו בכרמל, לאורך הכביש  721 ובמצוק הארבעים, 25.12.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות להקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

רקפת קיסוסית – Cyclamen hederifolium

לכאורה עכשיו סתיו… אבל אין גשם, חם מדי – גם הצמחים מתמהמהים. לכן הלכתי לטייל בגן הבוטני של גבעת רם, בירושלים.

 

הגן הבוטני בירושלים הוא נחמד מאד – אפשר לפגוש שם צמחיה מכל קצווי תבל – אפילו סקוויה קטן פגשנו שם.

ושם פורחת עכשיו רקפת: רקפת קיסוסית.

ראשית, רואים מיד שזו רקפת. חמישה עלי כותרת, הפרח פורח הפוך – מאד דומה לרקפת המצויה שלנו.

אך ישנם הבדלים – שימו לב לעלי הכותרת: יש לכל עלה שתי בליטות:

לרקפת קיסוסית יש תפוצה רחבה מאד -באיזור הים-תיכוני, מצרפת ועד טורקיה, וברוב איי הים התיכון. להשוואה, הרקפת המצויה שלנו גדלה בין יוון לאירן.  

השם – רקפת קיסוסית – מגיע מהשם הלטיני, שהוא בעצם "רקפת בעלת עלים דמויי-קיסוס" – כי העלים שלה (שיוצאים מאוחר יותר) נראים כך:

והם מאד דומים בצורתם לעלים של צמח הקיסוס. אבל – כמו לרקפת המצויה – יש לרקפת הזו מגוון עצום של צבעים ודוגמאות על העלה.

באתר ה-Alpine Garden Society מסבירים, שהרקפת הזו היא עמידה מאד וקל לגדל אותה, שהפרח שלה יפה מאד ופורח באוגוסט-ספטמבר (אצלינו זה מתעכב קצת לספטמבר-אוקטובר), אבל היא פרח חובה לכל גן (No garden should be without her) – ולאו דווקא בגלל הפרחים, אלא בעיקר בגלל העלים הרבגוניים, המיוחדים והיפים שלה.

ובעצם, כשחיפשתי מידע על הרקפת הזו – רוב מה שמצאתי היה המלצות לגינון. מרוב המלצות והצעות (מישהו הגדיר אותה בתור אחד מה-Top Ten – עשרת הצמחים הטובים ביותר לגינון) – פשוט יש לי חשק עכשיו לקום ולנסוע לאיזו משתלה, ולשאול אם יש להם רקפת קיסוסית.
ישנו אתר אמריקאי שמוקדש כולו לרקפת הזו, ולגידולה כצמח גנני. שם מסופר, בין השאר, שישנם כ-20 מיני רקפות בעולם – ורובם פורחים באיזור הים-תיכוני.

מבחינת בתי גידול – היא מאד מגוונת. היא גדלה בחורשות וביערות – בצל; בבתה הפתוחה – בשמש, במדרונות סלעיים. אפשר למצוא אותה מגובה פני הים ועד לרום של 1300 מטר. היא מותאמת לחורפים רטובים, וקייצים יבשים וארוכים.

הרקפת הזו היא היסטרנטית – כלומר, פורחת בסתיו, ללא העלים. העלים מופיעים מאוחר יותר. הרקפת המצויה שלנו פורחת לרוב עם העלים – מינואר ואילך. אבל יש לה גם מופעים היסטרנטיים – ופריחה באוקטובר-נובמבר. אם אתם מעוניינים לראות רקפות פורחות כעת, אפשר לחפש (פרט לבלוג שלי) במצוק הארבעים בכרמל, בגיא בן-הינום בירושלים (לאורך המצוק), ובאיזור נחל כסלון ליד בית שמש. מן הסתם יש עוד מקומות, אילו המקומות שאני מכירה.

אבל אם יורשה לי לחזור לרגע אל הרקפת הקיסוסית – אפילו כפרי, אחרי הפריחה (ותודה לnoa500 על התיקון) – היא מאד חיננית. הספירלה הזו פשוט מתוקה בעיני:

 בעבר, הרקפת הזו נקראה גם "רקפת נפוליטנית". אבל בשנת 1997, בוטנאי בריטי בשם כריסטופר גריי-וילסון (Grey-Wilson) בדק את כל מיני הרקפות הידועים, ו"עשה סדר" בטקסונומיה (חלוקה למינים). הוא גילה שבעצם הרקפת הנפוליטנית והרקפת הקיסוסית הן מין אחד. וכיון שהשם "קיסוסית" הוצע קודם (1789) והשם "נפוליטנית" מאוחר יותר (1813) – לקיסוסית יש קדימות, וכיום הוא השם הרשמי.

 

 הרקפות צולמו בגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, בתאריכים:
3.12.2005
30.10.2008
9.10.2010

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

רקפת מצויה – Cyclamen persicum

 

 
יש לי עוד מה לכתוב על הנגב (ולא, לא שכחתי שאני עוד חייבת נופים ופרחים מיוסמיטי…) – ובינתיים, אנחנו מתקדמים אל האביב בצעדי ענק.
הרקפות כבר פורחות בהמוניהן! ביקרנו ביער לביא בגליל התחתון (ליד צומת גולני) – וכמויות הרקפות שם נפלאות.
 

 
אבל… לא כל כך בא לי לספר כל מיני עובדות על הרקפת. למי שרוצה עובדות רשמיות על הרקפת, אני ממליצה לפתוח ספר.
 

 
במקום זה – אני אספר אגדה:
 
מדוע יש רקפות לבנות ורקפות ורודות?
 
 
פעם כל הרקפות היו לבנות. לא היו רקפות ורודות. 
מספרים, שלפני שנים רבות, ארץ ישראל היתה ריקה מצמחיה. הגבעות היו חשופות – ללא עצים, פרחים או אפילו טחב על הסלעים.
ואז הגיע שר היער, והחליט למלא את הארץ בצמחיה. הוא הביא עימו שקים גדולים מלאים בזרעים, פקעות, בצלים, שתילים ונבטים – ויצא לעבודה.
 

 
יום שלם הוא עבד – שתל, זרע, טמן וכיסה. בערב הוא סיים, והסתכל בשמחה על מעשה ידיו להתפאר: חורשות עצים, בתות של צמחיה נמוכה, בכל הארץ היו צמחים – גם במדבר נחבאו להם צמחים פה ושם.
 

 
שר היער כבר פנה לחזור לביתו, מרוצה מיום עבודה נוסף – כשלפתע הוא שמע קול קטן קורא מאחוריו – "הי! מה איתי?!?!?"
הוא פנה והסתכל. "מי דיבר? מה קרה?
"אני" – ענה הקול. "אותי שכחת לגמרי!"
 
השר הסתכל לכל הכיוונים – ולפתע ראה גבעה קטנה ומסולעת היטב, שאין עליה אף צמח!
 

 
"לא שתלת עלי שום צמח! אני ריקה לחלוטין! שכחת אותי!" קראה הגבעה.
"את צודקת!" ענה השר בבושה (בכל זאת, איך זה יכול להיות?) – "אבל מה אעשה? נגמרו לי כל הזרעים!"
"כולם?" שאלה הגבעה.
"אני אבדוק" ענה השר. הוא בדק את כל השקים שלו – ניער אותם היטב זה אחר זה –
ולשוא. הם באמת היו ריקים.
"רק רגע", אמר השר. "אני אראה אם אני יכול לשכנע מישהו לעבור."
 

 
השר פנה אל עץ אלון גדול ומלכותי. "אלון יקר! האם תסכים לעבור לגבעה הקטנה?"
האלון סרב. "אני? אני התמקמתי פה היטב, במקום מוגן מרוחות! הגבע חשופה לרוח, יהיה לי קר!"
 

 
השר פנה אל קבוצת חצבים שניצבו לא רחוק. "האם תסכימו לעבור אל הגבעה?"
"אתה יודע כמה עמוק בקרקע טמונים הבצלים שלנו? זה קשה נורא לשלוף אותם, ורק בשביל לעבור מקום? לא מוכנים!"
 

 
וכך היה הלאה. כל צמח אליו פנה השר – סרב. לכולם היו תירוצים. השר כבר חשב להתייאש, כשלפתע שמע קול מאחוריו: "אנחנו נעבור!"
השר פנה לאחור, ומולו ניצבו כמה רקפות לבנות ונאות.
"אתן? אתן מסכימות לעזוב את נוחות ביתכן ולעבור אל הגבעה, מוכת הרוחות?"
"כן. אנחנו מוכנות! הגבעה הזו מאד נחמדה, ובאמת כל מה שחסר לה – זה פרח.


השר כל כך התרגש, הו התכופף אל הרקפות הלבנות – ונתן להן נשיקה.
והרקפות הבישניות הסמיקו…

 
מאז יש רקפות לבנות, כי זה היה צבען המקורי; ורקפות ורודות – שהסמיקו, מאותה נשיקה.
 

 
כל התמונות צולמו ביער לביא, 2.1.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
תוספת חשובה:
בעקבות פרסום הרשימות על הסיורים בהר הנגב עם גל הפקח בפורום שמירת טבע, התפתח דיון בנושאי שמירת טבע בנגב. גל ענה על כמה שאלות. לדעתי הדיון הזה הוא תוספת חשובה לרשימות שלי. אפשר לקרוא כאן
 
 

רקפות לנילי

 
הבוקר נפטרה חמותי, ועברה – כך אנחנו מקווים – לעולם שכולו טוב.
חייה לא היו קלים, ובכל זאת היא הצליחה לגדל חמישה ילדים שהיום הם מבוגרים מוכשרים ומוצלחים. אני נשואה למוצלח ביותר, כמובן.
 

 
לנילי אני מקדישה זר רקפות, ולכל המשפחה – חיבוק חם ומנחם ממני, שעצובה יחד אתכם.
 
 
 
רציתי לכתוב עוד דברים, אבל אין לי מלים כרגע. אז אני פשוט אסיים פה את הרשימה, כי ככה הם חיינו – ולפעמים פשוט צריך להרפות, גם אם זה כואב.

טיול לכוכב יאיר (חלק I)

בשבת, בשבוע שעבר היה אובך…
אובך די מגעיל. ממש הוציא לנו את החשק לטייל…
 
בסופו של דבר כן יצאנו. אבל נסענו קרוב: לכוכב יאיר.

מצאתי שרשור בפורום שמירת טבע, שהוביל לשרשור בפורום כוכב יאיר-צור יגאל,  שהוביל לאתר "הועדה הציבורית לשימור נוף, טבע והמורשת הבנויה, כוכב יאיר-צור יגאל" (וכאן רציתי לשאול : הם לא יכלו למצוא לעצמם שם יותר קליט?!?!). באתר הזה היתה מפה.
אז יצאנו…
"שביל האורנים" מתחיל כשביל סלול, שיוצא ליד מטע אבוקדו. בשולי השביל פורח מגוון פרחים.
מיד לאחר מטע האבוקדו – מתחילות חורשות של ברושים ואורנים, מלאות ברקפות! וזה ממש כיף!

 בערך לקראת אמצע השביל, הוא הופך לשביל עפר – אך עדיין רחב ונוח.
לאורך  "שביל האלונים" יש פריחה יפה של כלניות בשלל גוונים – לבנות, אדומות וסגולות

אבל אני, כדרכי, מתכוונת להתרכז דווקא בפרחים פחות ידועים…
הנה כמה מהפרחים שפגשנו לאורך השבילים:
צנון מצוי: פרח ממשפחת המצליבים, בגוון צהבהב. הוא לא מרשים במיוחד, עד שמסתכלים עליו מלמטה. העורקים הכהים מאד יפים בעיני:

לופית מצויה: אחד הקטנים ממשפחת הלופים, ידועה ב"כתונת הפסים" שלה… שמה העממי הוא "מטה אהרון"
טופח נאה: פרח חביב ששמו יאה לו…
ובת משפחתו הקטנה והעדינה של הטופח: בִּקְיָה ארץ-ישראלית.

ועכשיו, אחד מאותם DYC… לא הייתי בטוחה מי הוא – אז שאלתי. וכמובן, קבלתי מספר תשובות. בסופו של דבר הגיע ד"ר אורי פרגמן-ספיר, מנהל הגן הבוטני בגבעת רם – שכבר עזר לי בהגדרות שונות – וקבע שזהו מרור הגינות:

פירות של מקור חסידה כבר מסבירים לנו למה קוראים לפרח כך. אני חושבת שזהו מקור-חסידה חלמיתי, אבל אני לא בטוחה.

חבלבל סיצילי פורח בד"כ רק באמצע מרץ, ודי הופתעתי לראות אותו פה:

מספיק להפעם, נכון? המשך יבוא!
כל התמונות צולמו ביער כוכב יאיר, 24.1.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

רקפת מצויה לא כל כך מצויה

 
ודאי שמתם לב שאני אוהבת כל מיני יוצאי דופן.
ואם אני רואה זחל מטפס על רקפת, אני אתקרב מיד – על מנת לצלם אותו.

 
התקרבתי, ושמתי לב ש…אהא! משהו מיוחד ברקפת הזו!
 
 

 
לא סתם הזחל בחר בה! גם הוא ראה משהו מיוחד, והחליט לבדוק אותו מקרוב!
שימו לב לעלי הכותרת של הרקפת:  הם מנוקדים!!! 
 

 
לטעמי זה פשוט יפהפה. אני לא יודעת מה גרם לנקודות הללו, אבל תודו שהתוצאה מרהיבה ומיוחדת.
שאלתי כמה אנשים מה גורם לניקוד הזה, אך גם המומחים הגדולים שאני מכירה – לא באמת יודעים. הועלו שתי השערות – אחת שזהו סוג של מוטציה גנטית, או כמו שכתב יובל: "קטעי DNA שמתבטאים באופן שונה בתאים שונים בזמן ההתפתחות בגלל פעילות של טרנספוזונים"
לחילופין, אולי זו מחלה.
 
הנה עוד מבט עליה:
 
 

 
 
ובקשר לזחל – גם כאן הועלו שתי השערות:
Weinman מפורום שמירת טבע חושב שזהו זחל של פרפר ממשפחת התנשמיות. לעומתו, רחלי (האקולוגית של רמת הנדיב) ועוז ריטנר חושבים שמדובר בזחל של פרפר ממין טוואי.
 

 
התמונות צולמו ברמת הנדיב, 1.1.2009.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונה ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
 

 

עלי רקפת

 
כשכתבתי על הרקפות בסתיו, motior הגיב וכתב שהוא מאד אוהב גם את העלים.
הסכמתי, כמובן. עלי הרקפת מיוחדים ומעניינים לא פחות מהפרח.
יש להם צורת לב יפהפיה, ועליה שלל דוגמאות מעניינות.
 
אז אספתי לי כאן כמה עלי רקפת נחמדים, בגדלים ודוגמאות שונים. כולם צולמו במצוק הארבעים, בתאריכים שונים.
 
זה, למשל, דגם די סטנדרטי, שצלמתי ב1.11.2008
 

 
וכאן יש מקבץ נחמד – גם הוא מאותו טיול:
 

 
הדוגמא על העלה הזה בהירה יותר, וכאילו "נמרח" לו הצבע: (שוב, מאותו טיול)
 

 
הבא הוא עלה צעיר וקטנטן, אני מחזיקה אותו ביד בשביל קנה מידה. צלמתי ב18.11.2006.
 

 
ומיד אחרי הכי קטן – הנה הכי גדול. שוב, עם היד שלי להדגמת הגודל:  18.11.2006
 

 
 
ולסיום – הכי יפה מכולם – עלה מושקע עם דוגמא מעניינת מאד. 1.11.2008:
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

רקפת מצויה – מופע סתווי

  
(מצוק הארבעים, 30.10.2004)


מתחת לסלע
צומחת לפלא
רקפת נחמדת מאד…
 
 לוין קיפניס כתב, למי שלא זוכר. הן אכן נחמדות, הרקפות. עדינות, בישניות ומקסימות.
 
וגם… סתוויות!
 
(שער הגיא, 30.11.2007)
 
כן, כן. לא הרבה יודעים – אבל לרקפת – אותה רקפת מצויה, שפורחת מרבדים נפלאים בפברואר – יש מופעים היסטרנטיים!
 
(שער הגיא, 30.11.2007)
 
היסטרנטיים – כלומר, סתווים. הפרח פורח לפני שהעלים יוצאים. ממש כמו אצל החלמונית, החצב, החבצלת.  
לא תמיד ולא בכל מקום יש רקפות היסטרנטיות, אבל מצד שני, לצאת לטייל בסוף אוקטובר ולפגוש רקפת – זו הפתעה מאד נעימה.
 
(מצוק הארבעים, 1.12.2007)
 
מצוק הארבעים בכרמל הוא אחד המסלולים החביבים עלי – זה המקום הראשון לפגוש בו המון פרחים נפלאים. רקפות, סתווניות, אירוס הסרגל, ואחר כך – שלל מיני סחלבים נפלאים.


(מצוק הארבעים, 1.11.2008)
 
בשנה שעברה צלמתי שם את התמונה הזו:
 
(מצוק הארבעים, 1.12.2007)
 
מה שמחזיר אותי מיד לשיר שפתחתי בו את הרשימה הזו. הנה רקפת שקראה את מלות השיר, ויישמה אותן.
 
השנה, לעומת זאת, צלמתי שם את הרקפת הזו:
 
(מצוק הארבעים, 1.11.2008)
 
מבט על, פחות שגרתי – אך לדעתי זו תמונה מעניינת וחביבה מאד.
 
וכמובן, תמיד אפשר לחזור לתמונה קלאסית: הרקפות ממש סקסיות ככה…
בעוד רגע יפרחו גם הרקפות ה"רגילות" – אילו שפורחות עם העלים, ולא לפניהם. כשהן פורחות במרבדים – זו פשוט התעלות נפשית עבורי, ואני ודאי אפרסם עוד תמונות של רקפות. אבל עכשיו, רגע לפני, עוד תקווה לגשם שיבוא כבר: רקפות מצויות. סתוויות.
 
(מצוק הארבעים, 1.11.2008)
 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ואז להקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.