ביולי האחרון הצטרפתי אל אלון ותומר מבנק הגנים במכון וולקני, לאיסוף זרעים מבריכות החורף המכונות "בריכות מחסני הרכבת בחדרה".

אתחיל בהסברים: בנק הגנים במכון וולקני הוא מקום שבו אוספים חומר גנטי (זרעים) מכל צמח בארץ, והמטרה היא גם לאסוף דגימות מכל אוכלוסיה גנטית.
את הזרעים הם מנקים, מייבשים ושומרים במקררים יחודיים – בתהליך שימור מיוחד, שאמור לשמר את חיוניות הזרעים לעשרות שנים, ואפילו מאות שנים.
יש להם היתרים מיוחדים לאיסוף זרעים של צמחי בר, גם של צמחים נדירים בסכנת הכחדה. פעמים רבות הם עוזרים לגנים הבוטניים בריבוי צמחים נדירים והצלתם.
למשל: בתמונה הבאה אפשר לראות צמח זעיר ונדיר ששמו אולדנית הכף: כאן הוא עוד פורח, והפרי ירוק – זהו שלב מוקדם מדי לאיסוף. צריך שהזרעים יבשילו, ורק אז אפשר לאסוף אותם.

ולגבי הבריכות בחדרה… הן נמצאות באתר שבו החלו לבנות שכונה חדשה. לצערנו, ערכי הטבע הנדירים בשטח לא נחשבים מספיק (כידוע, הם לא משלמים ארנונה). בחורף שעבר מצאו שם אלפי רומוליאות זעירות (מין נדיר בסכנת הכחדה), והן הועברו לגנים הבוטניים – במטרה (אולי) למצוא להן בית חדש.
אבל שלוליות חורף הן אקוסיסטמה ייחודית. בחורף הן מוצפות על ידי הגשמים. המים עומדים, ומתייבשים לאיטם. בקיץ – הקרקעית מתכסה ירוק, וכל מיני פרחים קטנים, כמעט בלתי נראים, פורחים שם.

בקיץ הגיע אל הבריכות דרור מלמד – בוטנאי מומחה, ומצא שם מגוון פורח. הוא דיווח על חלק מהמציאות שלו, ובעקבותיו – באנו אנחנו.
אנחנו באנו בספטמבר – בסוף הקיץ, במטרה לאסוף זרעים לפחות מחלק מהצמחים הללו. אלון ותומר חזרו פעם נוספת, נציגי הרט"ג העתיקו משם צמחים לשמורת בריכת סמר הסמוכה, וגם נציגים של הגן הבוטני בנאות קדומים באו לאסוף שם צמחים לגן הבוטני שלהם. הכל במטרה להציל כמה שיותר צמחים.

לצפרדעים החיות בשלולית, לשבלולים, לחרקים, לזוחלים – זה לא יעזור. הם, לצערי הרב, נדונו למוות.
העבודות כבר החלו…

ממש מתחת למשאיות מצאנו דגן קטן ומיוחד – עטיינית מגובבת (כן, עוד מין נדיר). כך היא נראית כשהיא פורחת:

בתמונה הבאה ישנו עוד דגן פורח, דווקא גבוה – דוחן אשון. הוא מאד הפתיע אותי: אני רגילה שהדגניים הם צמחים לא מרשימים, ירוקים, עם פרחים בלתי נראים.
הדוחן פורח בכתום וסגול: לדעתי זה בהחלט מיוחד.

אולדנית הכף – נקראת על שם הנריק ברנרד אולדנלנד, בוטנאי בן המאה ה-18, שחקר הרבה מקומות בחצי הכדור הדרומי – למשל, אוסטרליה ודרום אפריקה.
האולדנית היא פרח זעיר ממשפחת הפואתיים שפורח בלבן. היא פורחת רק בשלוליות המתייבשות, וכמובן מאד נדירה.

שיח מוכר יותר הפורח על גדות נחלים ובשלוליות חורף בארץ – הפטל הקדוש. חלק משיחי הפטל פרחו, וחלק כבר הניבו פירות שחורים, מתוקים-חמצמצים.
ניצלנו אותם להפסקת אוכל…

נמפית הבוצין התיישבה על פרחי עוקץ עקרב ריחני, ונהנתה מהצוף:

השטח בו הסתובבנו כולל 3 שלוליות. בינהן יש אזור מוגבה מעט. כשחצינו אותו – מצאנו עוד הפתעה: פירות של אספסת איטלקית.
בארץ יש כ-25 מינים שונים של אספסת. חלקם מאד נפוצים – למשל, האספסת המצויה. אספסת איטלקית היא מין נדיר בסכנת הכחדה. מיד שלפנו שקיות ניר, ומלאנו אותן בפירות אספסת.
במקום אחר אולי היינו אוספים במתינות – אבל כאן ידענו שמה שלא נאסוף – כנראה יאבד לעד. ולכן השתדלנו לאסוף כמה שיותר.
חלק מהאספסות תלכנה לשימור בבנק הגנים. חלק תועברנה לגנים הבוטניים, לשתילה בגן. אולי יימצא מקום להחזיר חלק מהן גם לטבע?
גם קצח השדה פרח בשטח: הקצח נפוץ למדי בחולות לאורך מישור החוף ועד צפון הנגב. הוא פורח בד"כ באביב המאוחר – מאי-יוני. בשלוליות החורף, בזכות המים, נשמרת לחות רבה יותר בקרקע – והוא יכול להמשיך לפרוח גם לאורך הקיץ.

באותו שלב, רט"ג השיגו צו מבית המשפט, המורה על עצירת העבודות – כדי שאפשר יהיה להציל כמה שיותר מצמחי הקיץ הנדירים.
זה לא מנע מהשמולדוזר הזה לחצות את השלולית בין מקבצי הסמר:
הוא לא רואה את האפרורית המצויה שבדיוק סיימה לפרוח בקרקעית…
אפילו הרדוף הנחלים פרח בשלולית – אבל אנחנו לא בטוחים אם הוא הגיע הנה כצמח בר, או פליט תרבות מגינון בסביבה.
בעל החיים הבולט בשטח היו השפיריות. הן אוהבות מקומות לחים, ונהנות מאד משלוליות חורף.

את מקומם של המינים הפולשים הפעם מייצג בוען מצולע: הוא קרוב של הפרי המכונה "דובדבן האהבה". מקורו באמריקה, ובאמת, לפני שנתיים בעמק המוות פגשתי מין קרוב אליו.

זהו. שלושה חודשים חלפו מאז הביקור שלי בשטח. היום הבניה כבר בעיצומה – אני מקווה שמה שהעתיקו משם יצליח להקלט, ושלפחות חלק מבעלי החיים הצליחו לברוח לשמורת בריכת סמר הסמוכה.

את התמונות צלמתי ב"שלוליות החורף שליד מחסני הרכבת" ז"ל בחדרה, בתאריך 7.9.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

הערה נוספת לפני סיום, 1.12.2015:
בתגובות שקבלתי, שאלו אותי "האוכלוסיה גדלה -ואיפה יגורו האנשים?"
כיום, בשנת 2015, צפיפות האוכלוסין במדינת ישראל היא מהגבוהות בעולם. כ-315 נפש לקמ"ר.
הפתרון היחידי הוא לבנות לגובה.
בשנות ה-50, בזמן העליות הגדולות, נבנו כאן הרבה מבנים באיכות גרועה. היה צורך לבנות מהר על מנת לאכלס הרבה אנשים – ובנו. הבניינים שבנו אז הם נמוכים (2-4 קומות), עם דירות קטנות (3 חדרים לרוב) ומאיכות גרועה. הקירות לא מבודדים חום או קור, הצנרת מתפוררת, הקירות עצמם מתפוררים – הגיע הזמן לחדש.
הפתרון הנכון הוא פינוי-בינוי. בנית מגדל של 10-12 קומות, שיאכלס 60-80 משפחות במקום 2 בניינים נמוכים שאכלסו 8-16 משפחות.
וחייבים לבנות נכון – בניה מחומרים איכותיים ומבודדים תקטין את צריכת החשמל. שימוש בקולטי שמש לחימום מים, שימוש במים אפורים לאסלה (ולא במי שתיה), בניה איכותית וירוקה – תקטין את העלויות לתושבים ותשפר את חייהם, ומאידך – תאפשר ליותר אנשים לחיות במרכז העיר. זו גם דרך להזרים אוכלוסיה צעירה למרכזי הערים המזדקנים.
בנית ישובים חדשים של בתי-עשירים צמודי-קרקע או שכונות וילות חדשות – היום זהו פשע אקולוגי. פשע נגד הסביבה.