ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות

(נחל מערה, הרי יהודה, 13.1.2007)
 
ט"ו בשבט כאן, וזה אומר שאנחנו –
א. חגיגיים
ב. מפרסמים שקדיות!
 
(נחל מערה, 13.1.2007)
 
העץ "שקד מצוי" הוא עץ מיוחד מאד.
כמו שהגר לשנר (אחראית העשביה באוניברסיטה העברית) תמיד אומרת, זהו עץ שיש לו שני שמות.
 
(21.2.2007, צפון הנגב, איזור חלץ)
 
לאורך כל השנה, שמו "שקד מצוי". יש לו פרי מריר, עלים ירוקים צרים, גזע אפרפר, וזהו בערך.
 
אבל שבועיים בשנה, הוא הופך לשקדיה.
השקדיה היא עץ שונה לגמרי: עטוית פרחים לבנים-ורדרדים, מבשמת את סביבותיה בריח עדין ונעים, הומה זמזומים של חרקים וצופיות שבאים להנות מהצוף… פשוט עץ אחר.
 
(21.2.2007, צפון הנגב, איזור חלץ)
 
הפעם, לכבוד החג, אני מארחת צלמת נוספת בבלוג שלי:
הרשו לי להציג בפניכם תמונות של אמא שלי, צפורן חתול1, ואת עץ השקדיה האהוב עלי ביותר בעולם – העץ בחצר שלה. את התמונות הבאות היא צלמה השבוע, בחיפה:
 
 
עץ השקדיה הזה מאד מיוחד עבורי: מהרגע שלמדתי לטפס, הייתי עליו. טיפסתי עליו אינספור פעמים, אספתי עלי כותרת של פרחים שנשרו, שיחקתי ב"שלג" למרגלותיו…
 

 
זהו העץ שלִמֵּד אותי שפירות של שקד בר הם באמת מרים (כן, הייתי חייבת לנסות!)
ועוד תמונה של אמא שלי: צופית על השקדיה, זכר, רגע אחרי ששתה צוף מהפרחים.
 

 
תודה לאמא שלי על האישור לפרסם אותה קבל עם ועדה…  
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

צפורן חתול אחר

כשכתבתי בשבוע שעבר על צפורני החתול, AquaG – שהיא חברה טובה שלי – שאלה על "צפורן ההוא, שלא היה פרח".
אז מיד שלפתי את אלבום התמונות הישן, זה שיש בו תמונות מלפני 20 שנים בערך – וסרקתי, והנה הוא לפניכם, בכל הדרו ופארו.

זהו צפורן חתול. הוא אמץ אותי כשהייתי בת 16: יום אחד הוא הגיע, כשאני ישבתי וקראתי בחצר, יפהפה וג`ינג`י. מובן שמיד רצתי והבאתי לו אוכל. הוא אכל בשמחה, והתיישב לנוח בחייקי. מאותו רגע הוא עבר אלינו הביתה – וגר אצלינו בערך 6 שנים – עד שיום אחד הוא נעלם.

מכל החתולים שהיו לי ולבני משפחתי, והיו (ויש) הרבה – צפורן הוא ללא ספק הכי נפלא, הכי ג`ינג`י, הכי חכם והכי אהוב על כולנו.

צפורן היה חתול נפלא. הוא דבר איתנו, הוא הבין אותנו. הוא פתח את דלת הבית כשרצה לצאת, והיה ישן בכל מיני מקומות מעניינים…. תמיד הוא אהב גובה – לישון ולראות הכל מלמעלה.
כאן, למשל,  הוא עלה לו לנוח בקערה שהיתה מונחת לקישוט על הארון העליון במטבח.


שתי התמונות צולמו ב1989-1990, בחיפה. את הראשונה אני די בטוחה שאני צלמתי – אבל את השניה אני חושבת שאבא או אמא שלי צלמו. (זה בסדר, יש לי אישור מהם להשתמש בתמונה… )
(ואם מישהו לא הבין עדיין, קראנו לו ככה בגלל הצבע!)
כרגיל, אתם מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש f11 על מנת לראות אותן בגודל מלא! תהנו!