השקדיה הפרטית שלנו: סיפור לט"ו בשבט

מחר נחגוג את ט"ו בשבט, ולכבוד החג – אני חוזרת אל השקדיה – או בשמה הרשמי, השקד המצוי.

IMG_4610a

כבר כתבתי לפני שלוש שנים על השקד כמה וכמה דברים. היום אני רוצה לספר על עץ שקד אחד מיוחד.

IMG_4611

הסיפור שלי מתחיל בינואר 1941. סבי וסבתי  גרו בשכירות, בבית באחת השכונות החדשות (חדשות באותה תקופה) בחיפה. לא מזמן נולד בנם: אבי.
אם-סבתי באה לבקר אותם: לבקר את הנכד החדש שלה.

IMG_4617

עוד הם יושבים במרפסת (מנהג שהיה אז נפוץ למדי, והיום הולך ונעלם…) – ואם סבתי ראתה שמול הבית ישנו מגרש ריק, ובמרכזו פורחת שקדיה. השקדיה היתה בשיא תפארתה – לבנה ויפהפיה.

IMG_4618

אם סבתי התגוררה באותו שלב בתל-אביב. אך היא חשבה על יציאה לגמלאות, ורצתה לעבור לגור קרוב יותר לבנותיה. העץ במגרש מצא חן בעיניה כל כך – אז היא קנתה את המגרש.

IMG_4616

סבי, שהיה אדריכל, תכנן עבורה בית עם מרפסת גדולה. מרפסת שתפנה אל עץ השקדיה. הבניה התעכבה מספר שנים – בשל מלחמת העולם השניה, ומלחמת השחרור אחריה – אבל בשנת 1950 אם-סבתי עברה לגור בביתה החדש.
היא נהנתה מאד מהשקדיה.

IMG_4607

לאחר מותה, סבי וסבתי עברו לגור בבית עם אבי, שהיה נער.
כשאבי ואמי התחתנו – סבי תכנן ובנה קומה שניה לבית: זה הבית בו נולדתי ובו ביליתי את ילדותי.
זה הבית בו גרים הורי גם היום.

IMG_4608

וזהו עץ השקדיה עליו טיפסתי כל ילדותי, ובין ענפיו חלמתי חלומות…
וכמו שאתם רואים בתמונות, העץ הזה ממשיך לפרוח עד היום!

 IMG_4609

אמא שלי מציצה מחלון הקומה השניה, וצדה בעין המצלמה את המבקרים על השקדיה.
למשל, צופית ובולבול:

צופית ובולבול ושקדDsc_3579

הפרפר נמפית הסרפד –

נמפית הסירפדDsc_3648

וקרובו, נמפית החורשף

נמפית החורשףP1210711

וגם ירגזי נהנה מהפרחים:

ירגזיP1210734

התמונות צולמו כולן מחלון החדר שהיה החדר שלי, בחיפה
חלקן אני צלמתי, וחלקן אמא שלי צלמה.
לאורך ינואר 2012.
התמונות עדין ב-Flickr, אז אפשר להקליק עליהן על מנת לראותן בגדול – ולהקליק Back על מנת לחזור לרשומה.

IMG_4610

הרשימה מוקדשת באהבה רבה להורי: אני מאחלת לשניכם להמשיך להנות עוד שנים רבות מפריחת השקדיה!

צופית בוהקת

 
ראיתי צפור רבת יופי.
הצפור ראתה אותי.
צפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי .
 
עבר אותי אז רטט של שמש.
אמרתי מלים של שלום.
מלים שאמרתי אמש
לא אומר עוד היום.
 
את השיר הזה כתב נתן זך, והלחין מישה סגל. הביצוע האהוב עלי הוא של סוזאן ופראן.
 

עמדתי לי בשמורת בני ציון, ולפתע שמעתי ציוץ.
הרמתי את ראשי, ולא רחוק ממני, על שיח פורח של קידה שעירה – עמד לו הבחור הזה – צופית בוהקת, זכר.  
אחרי שהוא שתה לרוויה, הוא הסתכל מסביב –
 

 
ועף לו.
 
ואני נשארתי לי… מאוהבת.
…ובניגוד לשיר,   אני כן חושבת שאראה עוד ציפור רבת-יופי כזו לפני יום מותי…
 
התמונות צולמו בשמורת בני ציון, 19.2.2009
כתמיד מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת להגדיל אותן.
כדאי לכם! יהיה בסדר!
 
לא מצאתי ביצוע של סוזאן ופראן, לכן אני מצרפת ביצוע של מיכל טל לשיר.
 

ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות

(נחל מערה, הרי יהודה, 13.1.2007)
 
ט"ו בשבט כאן, וזה אומר שאנחנו –
א. חגיגיים
ב. מפרסמים שקדיות!
 
(נחל מערה, 13.1.2007)
 
העץ "שקד מצוי" הוא עץ מיוחד מאד.
כמו שהגר לשנר (אחראית העשביה באוניברסיטה העברית) תמיד אומרת, זהו עץ שיש לו שני שמות.
 
(21.2.2007, צפון הנגב, איזור חלץ)
 
לאורך כל השנה, שמו "שקד מצוי". יש לו פרי מריר, עלים ירוקים צרים, גזע אפרפר, וזהו בערך.
 
אבל שבועיים בשנה, הוא הופך לשקדיה.
השקדיה היא עץ שונה לגמרי: עטוית פרחים לבנים-ורדרדים, מבשמת את סביבותיה בריח עדין ונעים, הומה זמזומים של חרקים וצופיות שבאים להנות מהצוף… פשוט עץ אחר.
 
(21.2.2007, צפון הנגב, איזור חלץ)
 
הפעם, לכבוד החג, אני מארחת צלמת נוספת בבלוג שלי:
הרשו לי להציג בפניכם תמונות של אמא שלי, צפורן חתול1, ואת עץ השקדיה האהוב עלי ביותר בעולם – העץ בחצר שלה. את התמונות הבאות היא צלמה השבוע, בחיפה:
 
 
עץ השקדיה הזה מאד מיוחד עבורי: מהרגע שלמדתי לטפס, הייתי עליו. טיפסתי עליו אינספור פעמים, אספתי עלי כותרת של פרחים שנשרו, שיחקתי ב"שלג" למרגלותיו…
 

 
זהו העץ שלִמֵּד אותי שפירות של שקד בר הם באמת מרים (כן, הייתי חייבת לנסות!)
ועוד תמונה של אמא שלי: צופית על השקדיה, זכר, רגע אחרי ששתה צוף מהפרחים.
 

 
תודה לאמא שלי על האישור לפרסם אותה קבל עם ועדה…  
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

צופית בוהקת, והקדשה

הפעם אני מציגה תמונות עם הקדשה.
השבוע סיימתי פרק של 6 שנים ושלושה חודשים, שבו עבדתי באגף מערכות מידע בבנק דיסקונט.
זהו פרק זמן ארוך ומשמעותי מאד בשבילי, ופרט לעבודה – רכשתי לי כמה חברים מאד טובים. אז הפעם אני מקדישה את התמונות ברשימה הזו לחברים הטובים שלי בבנק דיסקונט – אילו שעזבו עוד לפני, אילו שנשארו לעבוד שם…
כל מי שבא לראות איזה שירים תליתי על קיר הקוביה שלי, או איזה פרחים צלמתי בטיול האחרון – לכם מוקדשות שתי התמונות הבאות.

התמונות הללו מאד מיוחדות בעיני, והן צולמו ממש ממש קרוב למקום העבודה בדיסקונט: הן צולמו בגן הבוטני של אבו-כביר.

דרום תל-אביב איננה מקום מזמין במיוחד למישהי כמוני, שזקוקה לפעמים לראות פרחים, צמחיה או קצת שלווה. בכל זאת, בלב כל הצפיפות והזוהמה יש מקום אחד – הגן הבוטני ברחוב הרצל – ולשם הייתי "בורחת". ושם צלמתי יום אחד שתי תמונות של צופית זכר, על עץ הדר פורח.

התמונה הראשונה חביבה, אבל את זו השניה אני ממש אוהבת. אני חושבת שזה בהחלט צילום מיוחד. שתיהן צולמו ב-18.3.2007, בגן הבוטני של אבו כביר.

ולסיום, רציתי לצטט שוב את השיר שצטטתי במסיבת הפרידה שלי – מתוך התכנית הנפלאה – "קרוסלה". כתבה – לאה נאור, הלחין יורם צדוק.
 
סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.
– טוב יותר?
– רע יותר?
– לא יודעת מה יותר.
משהו אחר.
כשהדרך נגמרת מתחיל איזה שביל,
כשהלילה נגמר אז הבוקר מתחיל,
כשנגמרת שעה, עוד שעה מגיעה,
רק בסוף הידיעה מתחילה השגיאה.
סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.

יש תמיד יום מחר לכל יום שעובר,
כל חלום משומש מחליפים באחר.
כשנגמרת שנה, עוד שנה מתחילה,
כל תשובה מתחילה רק בסוף שאלה.
כי סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.

כשהסרט נגמר החיים מתחילים,
הצלילים מתחילים כשאין כבר מלים.
כשנגמור את הצלילי אז נתחיל צליל אחר.
כשנגמור את השיר אז נתחיל לדבר.

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.
– טוב יותר? רע יותר?
– לא יודעת מה יותר.
משהו אחר.