יש לי בלוג, ויש לי יום הולדת!


איריס הסרגל, רמות מנשה, 3.12.11

שבעים ותשעה ימים חלפו מאז שתפוז גרדשו את הבלוגיה, והיום – לראשונה מאז 10.10.11 – הבלוג שלי נראה כמו שרציתי שייראה!


שושנתית הלבנון – העלים יפים יותר מהפרח. נחל מערות, כרמל, 3.12.11

בנוסף, למי שלא יודע (כי הוא לא קרא אצל מוטי) – היום זה יום ההולדת שלי. התיקון הגיע ממש בזמן…


מרסיה יפהפיה, שמורת בני ציון, 10.12.11

אז החלטתי שאני חייבת לפרסם היום רשימה! אבל… על מה?


רקפת מצויה, מערת התאומים, 21.12.11

חשבתי לחזור אל כמה מפרחי הסתיו שהזנחתי: יש לי שני מיני אחילוף ומין אחד של כרכום שפרחו באוקטובר ונובמבר, ודוקא רציתי לכתוב אודותיהם…


חיננית הבתה, עין אלון בכרמל, 17.12.11

יש גם כמה בעלי חיים שהצטברו אצלי – חרדון-צב מצוי, דנאית הדורה ועוד…


דודא רפואי בגן איריס טל בכפר יהושע, 29.12.11

אחרי כמה התלבטויות, החלטתי לפרסם מקבץ פרחי-דצמבר. פרחים שצלמתי החודש הזה, בשלל מקומות בארץ.


כרכום חרפי, ליד מערת התאומים, הרי יהודה, 21.12.11

דצמבר הוא חודש עם מעט פריחה – פרחי הסתיו – כרכומים וסתווניות – כבר גומרים לפרוח, ופרחי החורף – כלניות ורקפות – רק מתחילים.
ובכל זאת, פגשתי גם מאילו וגם מאילו – אפילו את האיריס הארץ-ישראלי כבר פגשתי:


איריס א"י, מערת התאומים, הרי יהודה, 21.12.11

נרקיסי ההר כבר גומרים לפרוח, אבל אפשר עוד לפגוש אותם בהרי יהודה ובכרמל. הנרקיסים של מישור החוף רק מתחילים עכשיו.


נרקיס מצוי, יער הקדושים, הרי יהודה, 21.12.11

מבין הסחלבים – מתחילה עכשיו לפרוח הדבורנית השחומה. זוהי דבורנית קטנה ועדינה, ומסמלת את תחילת הפריחה של הסחלבים בארץ.


דבורנית שחומה, עין אלון, כרמל, 26.12.11

גם הסביונים התחילו לפרוח כבר. אם תסתכלו על איי התנועה ושולי הדרכים שאתם עוברים בהן – אני בטוחה שתוכלו לראות סביונים. אפילו בתל אביב ראיתי אותם.
הסביון קרוי "סביון אביבי" – אבל הוא לא ממש מתחשב בשמו, ומתחיל לפרוח כבר בראשית החורף, ולאורך כל החורף והאביב.


מרבד סביון אביבי, שמורת בני ציון, 29.12.11

את התמונות צלמתי במקומות שונים בארץ, ככתוב – לאורך חודש דצמבר 2011

   
כלנית מצויה למרגלות עץ זית וצפורני חתול מצויות, שפך נחל אורן, 29.12.11

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!


כלנית מצויה, שמורת בני ציון, 29.12.11

השיר הזה פשוט מתבקש, נכון?

תורמוס צהוב – Lupinus luteus

אני חוזרת לרגע אל מישור החוף, לדבר שוב על פרח ייחודי לאיזור, ועל פוליטיקה.

   

הפרח שלי הוא תורמוס – כולם מכירים תורמוס, נכון? אלא שהתורמוס הזה הוא צהוב. ובארץ הוא פורח במישור החוף. אני מכירה אותו מאחו בנימינה,  חורשת הסרג`נטים בנתניה, יער חדרה – והשבוע לראשונה פגשתי אותו ממש ליד תל-אביב: בשטח קטן מאחורי תחנת הדלק שמול הכפר הירוק.

התורמוס הצהוב גדל באדמה חולית – או חמרה. כלומר, הוא גדל בשטח שבו גרים רוב תושבי מדינת ישראל. וזה מביא אותי לענייני הפוליטיקה.
לאחרונה, הכריזה הממשלה על רפורמה בחוק התכנון והבניה. הדבר שעליו כולם מסכימים, הוא שאכן דרושה רפורמה כזו. המצב הנוכחי, שבו – בשביל להקים פרגולה בחצר או לסגור מרפסת צריך להמתין שנים לאישורים הוא באמת לא הגיוני.
וכך באמת הממשלה מציגה את הרפורמה: הרעיון הוא להקל על האזרח הקטן, שרוצה לעשות שינויים פשוטים בביתו.
אבל… אם קוראים קצת לעומק – מסתבר שהרפורמה הזו  היא רפורמת הקבלנים. מעתה, לקבלנים יהיה קל יותר להפשיר קרקעות לבניה ולבנות. זוכרים את השדות שהיו לכם ליד הבית כשהייתם ילדים? את השטחים הפתוחים? ובכן, תשכחו מהם. אם עוד לא בנו שם – אז יבנו עכשיו.

  

הריצה המטורפת הזו של הממשלה לאשר את הרפורמה – בלי לאפשר לאף גורם מקצועי לקרוא אותה לעומק – מאד חשודה בעיני. ולא רק בעיני – גם שופטי בג"צ מנסים להבין  למה זה דחוף כל כך לאשר את זה עכשיו ומיד.

הארגונים הירוקים מתאחדים כעת ומנסים לעצור את זה. כמובן, כולם חושבים אותנו לחבורת תמהונים. אנחנו מתנגדים לרפורמה, מנסים להנציח עוולות קיימות, פוגעים באזרח הקטן…
ובכן לא! אנחנו רוצים רפורמה, שיפור, וייעול. אבל אנחנו רוצים שהמרוויחים הגדולים פה יהיו האנשים והטבע. ולאו  דווקא הקבלנים ובעלי ההון.
אנחנו רוצים שיעצרו רגע ויסתכלו. שיגנו על השטחים הפתוחים. אני רוצה שגם הנכדים שלי יכירו את איריס הארגמן, או הבוציץ הסוככני. ולא רק מהתמונות שנשארו על המחשב הישן של סבתא.

אני חושבת שחשוב לשמור על הטבע מסביבנו, על שמורות הטבע. לבנות לגובה בערים – ולא להתפשט לשטחים הפתוחים המעטים שנותרו מסביבנו. להגן עליהם – בסופו של דבר – יגן גם עלינו. הצמחים עושים פוטוסינתזה, ומוסיפים חמצן לאטמוספירה. השטחים הירוקים חשובים לבריאות הציבור – הרבה יותר מקניון חדש, או שכונת עשירים עם נוף לים.

וזה קורה לא רק במרכז הארץ – בכל הארץ אנחנו חייבים להגן על הטבע. חייבים. וזה לא רק בשביל שתמהונים כמוני יראו צמחים עם שמות מוזרים כמו סם-כלב מזרחי.  זה למען קיום כדור הארץ. למען קיומנו אנו.
אני נשמעת קצת אפוקליפטית, אני יודעת. אבל אנחנו חייבים לעצור עכשיו, לפני שמאוחר.

  

כי הקבלנים לא מחכים לאישור החוק. הם כבר שולחים ידיים אל איזורים שכיום הם עדיין איזורים טבעיים ויפהפיים, מקום מחיה של בעלי חיים יחודיים – ורוצים לפגוע אותם.
בעמק ססגון שבבקעת תמנע, למשל, צמוד לשמורת תמנע – רוצים להקים מתחם מלונות. החברה להגנת הטבע הציגה שמונֶה חלופות – שמונָה אתרים אחרים, בהם ניתן להקים את המלונות מבלי לפגוע בטבע. אבל עמק ססגון עדיין בסכנה.

וגם בחוף הכרמל אין מנוח. השבוע קראתי, שחברת נובל-אנרג`י וחברת דלק מעוניינות להקים מתקן לטיהור גז. איפה? באחד החופים הפראיים והיפהפיים של ארצנו – חוף דור, למרגלות הכרמל. אחד הדברים המרגיזים פה הוא שקביעת החלופות ובדיקתם נערכה על ידי היזם עצמו. אפילו ראשי רשויות באזור לא שותפו בהליך קביעת מיקום חוות הגז.
עמותת כחול וירוק, שנלחמת על שמירת חופי הכרמל – מעורבת פה ומנסה למנוע את רוע הגזירה.

 

התורמוסים עדיין פורחים בצהוב, ובינהם עוד יש תורמוסים ארץ-ישראליים אחרונים בתכול-לבנבן – אבל עד מתי? אחו בנימינה, שבו גדלים סחלבי ביצות נדירים, תורמוסים מארבעה מינים שונים, ועוד פרחים נדירים – איננו שמורת טבע.
חורשת הסרג`נטים בנתניה – גם היא לא. יער חדרה? לא. ומובן ששטח קטן מאחורי תחנת הדלק שמול הכפר הירוק, שצמוד לשכונת "המשתלה" היוקרתית – איננו שמורת טבע.

 

אני קוראת לקוראי הבלוג, ובכלל לאזרחי המדינה – להתעורר. להסתכל. להבין. לחיות. לפני שתצאו לטייל ויאמרו לכם: "כאן בונים. לכו לטייל בארץ אחרת".
כמובן, זה מזכיר לי את דבריו של אברהם פורז, שהיה שר הפנים ב-2004:  "רוצים שטחים ירוקים? טוסו לחו"ל!
שש שנים חלפו. ממשלות קמו ונפלו. אבל המדיניות בנושא שמירת הזכות הבסיסית של אזרחי ישראל לקצת טבע, קצת ירוק – לא השתפרה.

באתר החברה להגנת הטבע ישנם הרבה כתבות בנושא – הן מרוכזות כאן.
עוד כתבה באתר Treehugger

התמונות צולמו בת"א, ליד הכפר הירוק, בתאריך 11.2.2010

כתמיד, אתם מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראות אותן בגודל מלא.


הערה: אני יוצאת ביום ראשון לשלושה ימים במדבר, רחוק מהמחשב. להתראות לקראת סוף השבוע הבא!



מרסיה זעירה – Maresia nana

 
לפני שנה בערך, הצגתי בבלוג שלי פרח קטן למדי, עדין ומיוחד – מרסיה יפהפיה. אז ציינתי שהמרסיה היפהפיה היא פרח קטן: קוטר של פרח אחד הוא פחות מסנטימטר.
היום אני מציגה את אחותה הקטנה (אפילו יותר!) של המרסיה היפהפיה: המרסיה הזעירה.
 

 
ידיד שלי טוען שהמרסיה נכללת בקטגורית "בוטניקה למתקדמים". הוא פשוט לא ראה אותה עד שהראיתי לו. motior טוען לעומתו שמדובר בבוטניקה לבעלי זכוכית מגדלת.  וזה לא פלא, כי הצמח – אם הוא גדול, ומפותח – נראה כך:
 
 

 
ואז צריך להתקרב אליה, ולראות שהפרח נראה כך:
 

 
בספר כתוב שאורך הפרח 3-5 מ"מ. בפרטים שאני פגשתי אורך הפרח הוא 1-3 מ"מ לכל היותר. זהו פרח זעיר שכנראה לא קרא את הכתוב אודותיו בספר.
 
 
ישבתי הרבה זמן ליד המרסיה הזעירה, וצלמתי אותה מכל הכיוונים בתקווה שחלק מהתמונות יצליחו לי…
 

 
ה"ענפונים" היוצאים מהפרח – הם תרמילי הפרי שלו. הם החלק הגדול ביותר בצמח!
 
 אחזתי בצמח לייצב אותו – וגם כדי שתבינו כמה הוא קטן, יחסית לאצבעות שלי:
 

 
ובתמונה הבאה, אפשר לראות פרח של מרסיה יפהפיה, ובצמוד אליה – פרח של מרסיה זעירה. אתם יכולים להשוות את הגדלים בעצמכם:
 

 
המרסיה הזעירה היא ממשפחת המצליבים. זו משפחה, שאחד המאפיינים שלה הוא שכל הפרחים שלהם הם בעלי ארבעה עלי כותרת, מסודרים בצלב:
 

 
הנה שוב המרסיה היפהפיה – שגם אצלה עלי הכותרת מסודרים בצלב, כדי שאפשר יהיה לראות את הדמיון בין שתי האחיות:
 

 
המרסיה היפהפיה נפוצה בכל חולות מישור החוף – ויוצרת כתמים יפים וורודים. לעומתה, אחותה הזעירה כלל אינה נפוצה. היא נדירה למדי. גם היא גדלה בחולות מישור החוף – ונמצאה בעמק עכו, בשרון ובמישור החוף הדרומי – איזור פלשת.
 

 
המרסיה הזעירה, לדעתי, היא פרח ממשפחת פרחי הנשמה. פרחי נשמה הם פרחים שהם כל כך קטנים, ולכן תשים לב אליהם רק אם יש לך נשמה של בוטנאי… (או לחילופין – פרחים שנשמתך יוצאת עד שאתה מוצא אותם!)
 
 
 
כל התמונות צולמו בשמורת שפך נחל שורק, בתאריך 10.2.2010
 
 

 
כתמיד, כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 

עירית גדולה – Asphodelus aestivus

 
הבטחתי לyירית רשימה על עיריות, ואני מקיימת.
 

 
העירית הגדולה, ממשפחת השושניים, היא פרח נפוץ ובולט. גובה הגבעול שלה הוא 60-80 ס"מ, ולפעמים אפילו מטר.
 

 
 
העירית נפוצה בכל הארץ, ואיזורים בהם היא מתרבה הם עדות לרעיית-יתר.
וזאת למה?
 

 
עלי העירית מכילים חומרים רעילים – ולכן הצאן והבקר לא אוכלים אותם. במקומות בהם הם רועים, הם אוכלים את כל הפרחים והצמחים האכילים, מזבלים היטב את השטח בצואה – והעירית מנצלת זאת להתרבות ולפרוח.
 

 
בבסיס הפרח יש צוף רב, והעיריות מושכות דבורי דבש רבות.
 

 
בנוסף לדבורים שנהנות מהצוף ומאביקות את העירית – ישנו עוד חרק שחי על העירית – פשפש ששמו רכנף העירית. הרכנף פוגע בעיריות ומוצץ את לשדן; ומי שרוצה לקרוא על הרכנפים – מוזמן לבלוג החרקים של Weinman. יש שם רשימה שלמה עליהם.
 

 
גובהה ויופיה של העירית הופכים אותה לצמח בולט בשטח, משקיף על סביבותיו. כמו העירית הזו, שצלמתי בבקעת הירדן, משקיפה על הרי מואב –
 
 

 
פרח העירית הוא פרח קלאסי של משפחת השושניים:
 

 
פרח סימטרי לחלוטין (בספרות המקצועית קוראים לזה "פרח נכון" – וכבר כתבתי על זה בהקשר של פרח "לא נכון" – העיריוני)
יש לפרח העירית ששה עלי כותרת, ששה אבקנים ועמוד עלי אחד.
 
 

 העירית הזו היא עירית גדולה, ובארץ ישנם עוד כמה וכמה מינים נוספים, קטנים יותר. הנפוץ שבהם הוא עירית צרת-עלים. היא גדלה במישור החוף הדרומי, ובצפון הנגב. פגשתי אותה בצומת סילבר – וגם במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, ליד הפסיפסים.
 

 
התמונות צולמו בינואר 2010 –
ביער בית קשת,
בנחל תלכיד בבקעת הירדן,
וביער לביא ליד צומת גולני.
כתמיד, כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 

 
 
 

כרכום חרפי – Crocus hyemalis

 
עדיין לא הספקתי לפרסם את נופי יוסמיטי, וכבר מתחילה עונת הפריחה אצלינו. לצערי, אין מספיק גשם – אז הפרחים ממהרים לפרוח, כדי להספיק קצת לחיות לפני הקיץ הבא.

אני עדיין מקווה שתהיה שנה גשומה, אבל נובמבר היה שחון מדי עד כה.
 
היום אני מציגה את אחד מראשוני  פרחי החורף, הפורח עם ראשית הגשמים ויחד עם סתוונית היורה מבשר לנו על בוא החורף – הכרכום החורפי.
 

 
הכרכום הוא ממשפחת האירוסיים, והוא פורח בארץ בכל החבל הים-תיכוני, כלומר – מהנגב וצפונה.
 

 
רוב הכרכומים בעולם הם דווקא בגוון סגול-לילכי, כמו למשל הכרכום הנאה וכרכום החרמון שהצגתי כבר בבלוג. אבל אצלינו הכרכום הנפוץ הוא דווקא לבן.
 

 
עוד דבר מיוחד לכרכום הזה הוא צבע האבקנים שלו – שחור-סגול. זהו מין הכרכום היחיד שהאבקנים שלו שחורים. (הצבעים הנפוצים לאבקנים הם צהוב ולבן)
 

 
השנה עוד לא הזדמן לי לפגוש כרכומים חורפיים, ולכן כל התמונות הן משנים קודמות. אבל אני מציעה לכולכם לצאת לטבע ולראות אותם עכשיו – במצוק הארבעים בכרמל, בתבור ובארבל ובדרך בית קשת בגליל התחתון; בנחל קטלב, מערת התאומים, נחל שורק, נחל כסלון בהרי ירושלים – נדמה לי שגם בגבעת התיתורה במודיעין (בעצם, למה לא…) – ועוד, ועוד…
 

 
אז צאו לכם, וחפשו כרכומים! אני אשמח לשמוע על פריחה!
 
לפני שנתיים, במצוק הארבעים, צלמתי את השילוב הנפלא הבא: עציץ סלע טבעי, ובו פורח כרכום, מלבלבים עלי רקפת – ואת הכל בודק גמל שלמה צעיר:
 

 
באותו יום גם ראיתי כרכומים שחיפשו מסתור מאחורי הסלע: אולי הושפעו קצת מהרקפות?
 

 
בנחל קטלב, לעומת זאת, פגשתי מרבד של כרכומים –
 

 
וליד מערת התאומים פגשתי כרכום שבמקום עורקים סגולים – חצי מהעלים שלו (אחד-כן-אחד-לא) היו סגולים לגמרי:
 

 
התמונות צולמו במקומות הבאים –
מערת התאומים (9.12.2006)
נחל כסלון (30.11.2007)
מצוק הארבעים (1.12.2007)
נחל שורק (22.12.2007)
 
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

On the Road again

 
זוכרים את אוגוסט האחרון? אני זוכרת היטב… ועוד יש לי הרבה מה לספר עליו. נסענו לנו מ-Lassen Volcanic National Park אל Yosemite National Park, ובדרך ראינו הרים, אגמים, עיירות, עצים מרשימים… אני, כמובן, התמקדתי בפרחים.
חלק מהם אני אציג היום.
 

 
הפרח הראשון צולם מוקדם בבוקר, ולא בטבע… בערוגה של המלון ששהינו בו בעיירה Bridgeport. זוהי אקילגיה – Aquilegia – ששמה העממי הוא Columbine, ואת בת משפחתה האדומה פגשנו בפארק לאסן. האקילגיה היא ממשפחת הנוריתיים. רק שזהו מין תרבותי (או לפחות, מין שגדל בתרבות ולא בר)
 

 
מהעיירה הזו נסענו, כזכור, אל עיירת הרפאים Bodie. הנסיעה אל Bodie לא קלה – יש לרדת מהכביש, ולנסוע כמה וכמה קילומטרים (או יותר נכון, מיילים) בדרך עפר. לאורך הדרך פרחו פרחים:
 

 
ואני כמובן עצרתי את כולם, כדי לראות אותם מקרוב. הם נראו לי דומים לפרגים –
 

 
אך הם היו קוצניים וגדולים יותר. והצבע, כמובן שונה לחלוטין. זהו ארגמון – Argemone munita – והוא אכן ממשפחת הפרגיים. שמו העממי הוא פרג קוצני – Prickly Poppy, ומשמעות השם הלטיני הוא ארגמון מוגן (כנראה כי הוא מוגן על ידי הקוצים שלו). אחד מקרובי המשפחה שלו, ארגמון מקסיקני, התגלה לאחרונה כמין פולש בארץ, באיזור עתלית.
 

 
הגענו אל Bodie – בעיירה, בין הבתים, שמתי לב בעיקר לקוץ אחד. הקוץ פרח, והיה שרוע על הקרקע:
 

 
הפרח הזה הוא ממשפחת המורכבים. הפרח מורכב מהמון פרחים זעירים. והוא ורוד, וקוצני. ישנם כמה וכמה מינים דומים לו בארצנו – וזיהו לי אותו בתור Cirsium  scariosum – מין של קוצן.
 

 
הפעם הפרחים שלי הקשו על המומחים המוכרים לי, אז פניתי לאתר הגנים הבוטניים של אוניברסיטת British Columbia, ואת רוב הפרחים פה הם זיהו עבורי.
 

 
נסענו לנו חזרה מBodie אל הכביש, ולאורך דרכי העפר שמתי לב לפרחים נוספים. עצרנו לצלם –
 

 
הפרח הזה היווה אתגר עבורי – גם אתגר צילומי, כי הוא התנדנד ברוח(ולכן היד שלי אוחזת בצמח מלמטה…) והוא קטן מאד, וגם אתגר זיהוי – כי לא היה לי מושג מה זה.
 
אז צלמתי גם את הפרי –
 

 
והמומחים זיהו לי אותו בתור Epilobium brachycarpum – כלומר, ערברבה קצרת-פרי, ממשפחת נר הלילה.
 
המשך יבוא…
 
כל הפרחים צולמו בהרי הסיירה נבאדה, בקליפורניה, 17.8.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 
…ולגבי שם הרשומה – נזכרתי בשיר country ישן של וילי נלסון, שמאד מתאים לי לסיירה נבאדה.
 
 
 
 

שרביט מא` עד ת`

גם אני קבלתי את השרביט (תודה, אתי! תודה, מוטי!) – והנה לפניכם הא-ב שלי:

 א – אירוסי ההיכל. לא סתם הפרח הזה נבחר ליצג את החברה להגנת הטבע בארץ, וגם את החברה להגנת הטבע בירדן. פרחים מקסימים ומרשימים, שהם יחודיים רק לאיזור שלנו.

אחד היעדים שלי הוא לראות את אירוס ווסט בחרמון. בינתיים, קבלו את אירוס הארגמן – הידוע גם בשם אירוס הנדל"נ…  הוא לא משלם ארנונה, ולכן לאט לאט הורסים כל מקום שהוא גדל בו, ובונים שם עוד בתים.

ב – בני חצב. תכולים-כחולים ומקסימים, בן חצב החורש ובן חצב סתווי כבר ככבו בבלוג שלי, אל בן-חצב יקינתוני אני עוד אגיע… הנה טעימה ממנו:

ג – קודם כל, געגועים לגשם. המדינה שלנו שחונה, ואנחנו זקוקים לכל טיפה.
בנוסף – ישנה גביעונית הלבנון. פרח יפהפה ומיוחד – שכיכב פעמיים בבלוג שלי.

ד – כמובן, דבורניות. סחלב שמתחפש לדבורה בכשרון רב, ומרמה את הדבורים על מנת שיאביקו אותו. בארצנו ישנם תשעה מיני דבורניות. ששה מהם כבר הופיעו בבלוג שלי.

ה – הרים. הר מירון והר הכרמל הם המקומות האהובים עלי ביותר בעולם.  אבל גם הר החרמון, הר קטע, הרי יהודה, הר הנגב, הרי אילת… ובל נשכח את הSierra Nevada!

ו – ורדים. כשהם תרבותיים, אני אוהבת את הריחניים הגדולים והצבעוניים כמו שיש בגנים של לונדון. בטבע, אני אוהבת את העדינים והיפים. ורד הכלב, ורד צידוני…

ז` – זנב ארנבת ביצני וזעזועית גדולה הם שני מיני הדגניים החביבים עלי. את האחרים אני בדרך כלל מבלבלת, אבל השנים הללו פשוט יפים.

ח – ב-ח` ישנם שלל פרחי סתיו… חצבים (מצוי וגלוני), חבצלות (החוף, הנגב  וקטנת פרחים), חלמוניות (גדולה וזעירה)… כולם פורחים עכשיו, בזמן בו התקווה לחורף גשום ומבורך היא הגדולה ביותר.

ט – טבע, שמירה עליו ועל השטחים הפתוחים – אני גרה בעיר, בקומה שביעית. נכון, הייתי שמחה הרבה יותר לגור במושב כלשהו, בבית צמוד קרקע עם גינה יפהפיה שקיפודים ולטאות באים אליה. אבל בעיר אני תופסת פחות שטח – וכך נשאר מעט מקום עבור הפרחים ובעלי החיים מסביב.

ט` הוא גם טוביה קושניר – שהיה בוטנאי מדהים,עם עתיד מבטיח – והיה אחד מסיירת הל"ה, שנהרגו בקרב קשה בשנת 1948. אני קוראת עכשיו את הספר "מחקרי טבע ומכתבים" – אסופה של מכתביו של טוביה ומחקריו.


התמונה לקוחה מאתר "יזכור"

י – כאן התלבטתי… הבחירה הראשונית שלי היתה יובל ספיר – ידיד טוב שאני לומדת ממנו הרבה דברים על בוטניקה, אקולוגיה, טבע ועוד. אולי זה יגרום לו לעדכן קצת את הבלוג שלו?

אחר כך חשבתי לבחור פרח – יקינתון מזרחי. לבסוף בחרתי בעל חיים חביב עלי: יעל נובי . היעל הוא בעל חיים מרתק בעיני. היכולת שלו לחיות במדבר, לטייל בקלילות מדהימה על מצוקים וסלעים – וכל זה תוך כדי נשיאת קרנים במשקל כמה קילוגרם על הראש.

כ – כלניות וכרכומים. פרחים נפוצים, אבל כל כך יפים. כל שנה אני מתרגשת מהם מחדש. מעניין שדווקא לכרכום החורפי, הנפוץ מכולם,  לא הקדשתי עדיין רשומה. לא נורא – עוד מעט מתחילה העונה שלו.
אני אוסיף פה כלנית רטובה מגשם, כדי לקשר בחזרה לאות ג` – געגועי לגשם.

ל –  בבירור זו לאה גולדברג – המשוררת האהובה עלי.
בדיוק לפני כמה ימים נזכרתי בקטע מתוך "שירי סוף הדרך" – שאותו אני מנסה ליישם ולהפנים כבר זמן רב:
למדני אלהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל
על החרות הזאת – לראות, לחוש, לשמוע,
לדעת, לייחל, להכשל
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל.

לא מצאתי את הביצוע של שם-טוב לוי לשיר הזה, אז במקומו אני מצרפת את השיר שמופיע בראש הבלוג שלי – את תלכי בשדה.
מ – עוד פרח מיוחד וייחודי למזרח הים התיכון ולמזרח התיכון – מישויה פעמונית. נקראת כך על שם בוטנאי צרפתי בשם מישו.

נ – כאן יש לי מבחר – נרקיסים, נוריות… אני בוחרת בנימפיות. משפחה מפוארת ויפהפיה של פרפרים. מרהיבים ומיוחדים. כבר הצגתי פה את נמפית החורשף, נמפית הסרפד – ואת זה: נמפית היערה –

ס – טוב, פה יש רק בחירה אחת: ס ח ל ב ת.
אני חולת סחלבת. חייבת לפגוש סחלבים. ועוד. יש לי אלפי תמונות של סחלבי בר על המחשב, אבל זה ממש לא משנה. אני יודעת שכשהעונה תתחיל – אני שוב אצא לצלם אותם…
נתגלה סחלב בר חדש בארץ? מיד אני אתחיל לחקור ולחפש, ולא אנוח עד שאני אגיע אליו. סחלבים תרבותיים הם יפים ומיוחדים, אבל סחלבי בר מרגשים אותי כל פעם מחדש.

ע – שני פרחים יפהפיים ממשפחת השושניים שככבו אצלי הם עריוני צהוב ועריר הלבנון.
ע זו גם אני – עננת. אמנם זהו לא שמי האמיתי, אך מאז שפתחתי את הבלוג, זה הפך להיות פסאודונים שלי, זהו שם חביב עלי ואני מרוצה ממנו.

פ – קודם כל, פרחי בר. פריחה ופרחים זה הנושא העיקרי בבלוג שלי, וזה התחביב הרציני ביותר שהיה לי מעודי. גם פרפרים הם ב-פ`, והם מהווים אתגר הרבה יותר קשה מצלום פרחים…
מעבר לזה,  פשתניותפשטה  ופשתים ככבו אצלי בבלוג – הפשתנית והפשטה ממשפחת הלועניתיים, והפשתה ממשפחת הפשתיים. פרחים פחות מרשימים מהסחלבים, או השושניים – אבל ממש נחמדים וכיף לפגוש אותם –

צ – צבעוני, כמובן. אבל איזה? כאן נכנס הבלגן… ישנו פרח ששמו צבעוני (צבעוני ההרים, צבעוני השרון, צבעוני החרמון) וישנו פרפר ששמו צבעוני (צבעוני צהוב, צבעוני שקוף – וגם כאן יש צבעוני החרמון!)

מפריע לי שקובעי השמות לא חושבים מספיק, ובוחרים באותו שם ליצור חי וגם לפרח. ויש הרבה כאילה. אז הנה לפניכם קולאז` צבעונים:

ק – קצח – גם תבלין מצוין, וגם פרחים מיוחדים ומדהימים. עוד לא פגשתי קצח זעיר-פרחים, אבל קצח ריסני, קצח השדה וקצח הצפורן – ככבו אצלי.

ר – רקפות. הפרח הלאומי של המדינה שלנו, הפרח הלאומי של כמה וכמה מדינות באגן הים התיכון, הפרח האהוב על האיש שלי, ובכלל – פרח יפהפה ומקסים.
כשהייתי ילדה, היה בית שכן לבית שלי – קטן ונחמד, שהחצר שלו היתה חצר רקפות. היה שם מרבד נפלא של רקפות שפרח כל שנה. לצערי הרב, בשלב כלשהו נמכר הבית – הרוכש בנה שם בנין של 4 קומות, והרקפות נרמסו תחת הבולדוזרים. חזרתי הביתה לשבת מהצבא -ראיתי את ההרס,  ופשוט בכיתי כל אותו סופשבוע.

ש – משפחת השושניים, ובראשה – השושן הצחור. פרח יפהפה ומיוחד, גבוה ריחני ומקסים – מככב כמו שהוא בחנויות הפרחים, וגם במצוקים. פעם הוא היה נפוץ בארצנו – אבל במאות שעברו, חמדו אותו כל מיני אנשים שעברו פה ועקרו את פקעותיו על מנת לקחת אותן איתם. בראשית המאה ה20 חשבו שהוא נכחד לחלוטין מארצנו – אבל אז בא נח נפתולסקי (שיזם את הקמת הגנים הבוטניים באוניברסיטת ת"א) ומצא את השושן מחדש בגליל העליון, וקצת אחריו – טוביה קושניר מצא אותו בכרמל.

ת – תמונות נבחרות. זו תגית שמלווה את כל הרשומות שלי, כי כולן רשומות עם תמונות.  מאז שפתחתי את הבלוג, ב6/2008, 8 רשימות שלי זכו להיות "תמונות נבחרות". זה לא הרבה… אבל פעם הראשונה שבה נבחרתי היתה ביום העצמאות – כלומר, 4/2009. אחר כך נבחרה גם רשומת הלבקנים לשבועות, שאני מאד מרוצה ממנה. ומאז חלפו רק כשבעה חודשים. שמונה פעמים בשבעה חודשים, זה כבר אחוז מוצלח יותר…

הנה למשל מניפנית גלילית שזכתה להיות תמונה נבחרת –

זהו, נגמרו לי האותיות, ואני מקווה שנהניתם.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

אני אשמח לקרוא את הא`-ב` של האנשים הבאים:

אנג`ולי – יש לי ניחוש סביר לגבי מה תכתבי ב-מ`, נ` ו-ע`. מה לגבי שאר האותיות?
הילדה בחולצה הכחולה  חזרת מחופש ארוך, הנה הזדמנות לרשימה ארוכה.
אום נטע  – אולי זה ידרבן אותך לכתוב משהו.
dodkedi – אתה בטח תכתוב משהו מצחיק…

פרחים בפארק לאסן – חלק שני

 
אני ממשיכה עם זר פורח מפארק לאסן.
 
הפרח שאני פותחת בו היום הוא פרח שיש עליו הרבה אגדות אינדיאניות.
 

 
זוהי ה-Indian Paintbrush – או בלטינית, Castilleja miniata, – ממשפחת העלקתיים – Orobanchaceae
 
האגדה (לפחות, אחת מהן) מספרת על לוחם אינדיאני, שהתפעל מצבעי השקיעה וניסה לצייר אותה – בעזרת צבעי המלחמה שלו. הוא לא הצליח להעתיק את עומק הצבעים של הטבע ועושרם. הוא פנה בתסכול אל הרוח הגדולה – להדרכה.
הרוח הגדולה נתנה לו מכחולים עמוסי צבע, בכל צבעי השקיעה.
הוא צייר את יצירת האומנות שלו, ואת המכחולים פיזר בשדות. ואילו הם פרחי ה-Paintbrush.
ובאמת, מאז פורחים פרחי ה-Paintbrush בכל רחבי צפון אמריקה (ישנם מינים רבים ושונים) בכל מיני צבעים – גווני אדום, בורדו, כתום, צהוב ואפילו לבן.
 

 
הפרח הבא שלי הוא פרח מאד מיוחד. זהו פרח ממשפחת השושניים ( Liliaceae) – ולאורך המסלול ראיתי בעיקר את העלים שלו. רק לקראת הסוף פגשתי נציג אחד פורח:
 

 
ולא סתם, אלא בשיא הפריחה – גבוה ומרשים – גבהו בערך מטר וחצי.

 
זהו Veratrum californicum, או בשמו העממי – Corn Lily, כלומר "שושן התירס"
הקרובים שלו בארץ הם עירית גדולה, ואולי גם החצב.
 

 
פשוט פרח מקסים. אמנם פגשתי רק פרט אחד, אבל נתתי לו כבוד והקפתי אותו מכל הכיוונים.
 

 
כמו שהסברתי ברשימה הקודמת, שיא האביב היה כבר ביולי – וכהוכחה, את הצמח הבא פגשנו עם פירות וכלל ללא פריחה –
 

 
אבל איזה צבע עז ונפלא יש לפירות הללו!
זהו צמח ממשפחת השושניים, ואני חושבת שזהו Triantha occidentalis – אבל לא בטוחה.
 
יובל הציע Tofieldia, וגם כאן אני לא בטוחה.
 

 
ועד כאן החלק השני. התמונות צולמו ב-15.8.2009 בפארק לאסן, ואתם מאד מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא.
 
תודה רבה מקרב לב ליובל ספיר, שעזר לי לזהות את הפרחים שלא הצלחתי לזהות בעצמי!

פרחים בפארק לאסן

 
האביב בסיירה נבאדה הוא מאוחר – השיא שלו הוא בסביבות יולי.
ולכן באוגוסט עדיין אפשר לפגוש פרחים מעניינים. לפרח היפה ביותר (בעיני) כבר הקדשתי רשימה – הColumbine,
והנה עוד כמה נחמדים:
 
אני מתחילה עם סביון.
 

 
גדול יותר מהסביון שלנו, ולמען האמת – חינני פחות… אבל זהו סביון – Senecio canus ממשפחת המורכבים (כלומר Compositae או Asteraceae)
 
סוכות כבר כאן, וממש לכבוד החג אני מציגה ערברבה (ממשפחת נר-הלילה – Onagraceae) – שלמרות הדמיון בשם היא לא קרובה של הערבה (ממשפחת הערבתיים)
 

 
הפרח המקסים הזה פרח לאורך הנחל, ממש על הגדה. זהו פרח גדול ויפהפה, ומושך את העין בצבעיו העזים.
השם העממי שלה הוא Fireweed – עשב האש – והשם הלטיני הוא Chamerion angustifolium.
 

 
פגשנו את הערברבה לאורך הCascades – המפלים בנחל שירדנו לאורכו. ראיתי אותה גם ליד המפל שירדנו בו.
 
 
פרח מקסים אחר שפגשנו לאורך הנחל – במרבדים צהובים קטנים, גם בלאסן וגם ביוסמיטי הוא זה:
 

 
זהו פרח ממשפחת הלועניתיים – Scrophulariaceae. וכמו כל המשפחה, גם כאן הפרח מזכיר פנים או לפחות פה של בעל חיים –
 

 
השם העממי שלו הוא Seep-Spring monkeyflower, כלומר משהו כמו "פרח-קוף לוגם-מעיינות"…
 

 
והשם הלטיני – mimulus guttatus. הנקודות החינניות עליו רק עוזרות לדמיין את פני הקוף.
 

 
זהו אכן פרח אוהב-לחות. גדל האיזורים ביצתיים, מוצפים או פשוט לחים.
 

 
מאד אהבתי אותו, ולכן צלמתי הרבהתמונות שלו…
 

 
עוד פרח מיוחד ומקסים, שהיה מאד קשה לצלם –
 

 
זהו פרח זעיר ממשפחת האברשיים – Ericaceae. למשפחה זו יש נציג אחד בארצנו – וזהו עץ הקטלב (אדום הגזע, שיום אחד גם יקבל רשימה מכובדת – זה עץ נפלא!)
 
הפרח הזה לא מאד מזכיר את הקטלב (פרט לזה שהגבעול שלו אדום… המממ…) שמו העממי הוא "אורן הנסיך הקטן" – Little Prince`s Pine ושמו הלטיני – Chimaphila menziesii – הוא פרח זעיר, (בערך ס"מ אחד גודלו של כל פרח) ומאד קשה לצילום.
 

 
כל התמונות צולמו בקליפורניה, בפארק הלאומי הוולקאני לאסן, בתאריך 15.8.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 

תודה רבה מקרב לב ליובל ספיר, שעזר לי לזהות את הפרחים שלא הצלחתי לזהות בעצמי!
 
 
 
 

יומולדת וזר חצבים

 
היום יום הולדת 
היום יום הולדת 
היום יום הולדת 
לאבא שלי!
 
ואני חוגגת את האירוע עם זר של חצבים.
 
 
 
בשנה שעברה, איחלתי לאבא שלי שהשנה נצא לחפש סתוונית בכירה ביחד… אז אמנם לא יצאנו יחד, אבל היום אבא שלי יצא (עם אמא שלי, ועוד חברים) לטייל אל הסתוונית הבכירה.
 
 
 
בניגוד לשנה שעברה, השנה הזו מתחילה עם הרגשה טובה יותר, בריאות טובה יותר, ותקווה לעתיד טוב – לפחות אצלינו במשפחה.
 
 
 
ולך, אבא, אני מאחלת עוד הרבה שנים יפות ונעימות!
שתמשיך ליהנות מהפנסיה – לראות סרטים, לקרוא ספרים, ללמד את כל העולם שפיזיקה זה לא עניין סוביקטיבי…
 

 
אנחנו אוהבים אותך!
מאיתנו – עננת, ענן והעננצ`יקים!
 
 
התמונות פה הן של חצב גלוני – שהצגתי גם בשנה שעברה – וסיפרתי אז כמה קשה לאתר אותו. הפעם צלמתי תמונה של כמה חצבים בשדה, כדי שתבינו למה התכוונתי:
 

 
אבל גם הפעם טיילתי עם איתי (שהוא כבר בן 7 בערך!) – ואיתי איתר את החצבים, יחד עם אבא שלו.
 
 

 
עוד דבר מעניין שראינו היה זחלים – אנחנו לא יודעים של מי הזחלים הללו, אבל התרשמנו מההסוואה: הם נראים בדיוק כמו פרחי חצב נבולים!
 
 

 
אבא שלי לא כל כך אוהב מוזיקה קלה. לעומת זאת, הוא מאד אוהב מוזיקה קלאסית. אז במקום לצטט שיר, אני אוסיף כאן קטע יפהפה של יוהן סבאסטיאן באך –
 
 
 
 
 
 
כל התמונות צולמו בדרך הבשור, בראש השנה, 20.09.2009 (יופי של תאריך…)
 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
 
 

פרחים מאיזור החוף (2)

 
אני ממשיכה עם עוד פרחים – משמורת Point Lobos, ואח"כ גם מיערות מויר.
 

 
המרבד הנחמד הזה הזכיר לי את חיננית הבתה – והוא אכן מאותה משפחה. השם העממי שלו הוא Seaside Daisy, כלומר – חיננית החוף. השם הלטיני הוא Erigeron glaucus והוא ממשפחת המורכבים.
 

 
הכתום הזה נפלא בעיני. הוא הזכיר לי מאד פרח אמריקאי אחר – Indian Paintbrush – שפגשתי לפני 12 שנים, בטיול בפארק ציון (Zion Park ) – ואכן, הוא אח קרוב שלו: שמו העממי הוא Seaside Painted Cup – משהו כמו כוס צבועה חופית – והשם הלטיני הוא Castilleja latifolia, – והוא ממשפחת העלקתיים! יש כמה טפילים מאד יפים….
 

 
ועכשיו, פרח נשמה. אני חייבת לפחות אחד for the record, נכון?
משפחת הציפורניים תמיד מקשה עלי. פרט לכמה נציגים בולטים, רוב הנציגים שלה הם זעירים, וקשים להגדרה.
 

 
אבל בהגדלה – הוא ממש יפה, נכון? פרח שקוטרו בערך סנטימטר, ומאד הזכיר לי שני מינים שאני מכירה מהארץ – דורית – היא אספרגולה (Spergula) ואפזרית – היא אספרגולריה (Spergularia). הדמיון בשמות הלטיניים רק רומז על הדמיון בין הפרחים…
אני בטוחה למדי שהפרח שלי הוא אחד מהם, אבל אין לי מושג מי. ושוב, אני אשמח לעזרה.
 

 
עוד פרח שאין לי זיהוי מדויק שלו הוא הלוטוס:
 

 
בשביל להגדיר לוטוס, ממשפחת הפרפרניים – בד"כ רצוי שיהיה פרי. פה יש לי פרח ועלים. לפי מה שקראתי, יש עשרה מיני לוטוס שגדלים בשמורת Point Lobos… לא הצלחתי להחליט את מי מהם צלמתי.
 

 
עוד פרח מוכר ונחמד – זעזועית גדולה, ממשפחת הדגניים. Briza maxima בלטינית. אצלינו נפוץ בכל הארץ, ולפי מה שהבנתי – זהו מין פולש בארה"ב.
 
ועכשיו – פרח יפה במיוחד, גבוה ונחמד, שפגשנו גם בpoint lobos – וגם ב-Muir woods:
 

 
לפי הפוסטר שלי, קוראים לפרח הזה Bush Monkey-flower – פרח-קוף שיחני? שם מוזר.  בכל מקרה, השם הלטיני לפי הפוסטר הוא  Diplacus aurantiacus, – וזה גם בלבל אותי, כי מצאתי שם לטיני אחר באינטרנט – Mimulus aurantiacus, והערה שאומרת שאין הסכמה לגבי שמו של הפרח הזה.. הוא שייך למשפחה שאין לה נציגות בארץ – Phrymaceae.

 
זהו פרט מMuir Woods:
 

 
בעקרון, ביער ישנם פחות מינים מאשר בשטח הפתוח. פרחים רוצים שמש, והיער מוצל.
למרות זאת, גם שם (ב-Muir woods) מצאתי מה לצלם –
 

 
למשל השיח הזה, שעשה לי המון צרות ויש לי המוני תמונות מטושטשות או שרופות שלו.

 
ואחרי כל המאמצים, עדיין לא הצלחתי להחליט מהו הצמח הזה! אבל הפעם יובל פתר לי את החידה: זהו צמח ששמו Aralia californica ממשפחת ה-Araliaceae. ברור קצר הבהיר לי שזוהי משפחת הקיסוסיים, ולכן הייתי קוראת לצמח הזה "קיסוס קליפורני".
 

 
 
הפרח הבא, שגם אותו צלמתי ביער,  נראה לי דומה למשהו… אבל למה?
 

 
השם העממי, שהיה כתוב בפרוספקט של היערות לא ממש עזר לי: Redwood Sorrel. מה זה Sorrel?
 

 
בבית חיפשתי ומצאתי את השם הלטיני שלו: Oxalis oregana – ממשפחת ה-Oxalidaceae. אימות קצר – ומצאתי את הפתרון: זהו מין של חמציץ, ממשפחת החמציציים. הייתי קוראת לו "חמציץ הרדווד" או משהו בקווים אילו. ואז הבנתי מה הזכירו לי העלים… אילו באמת עלים של חמציץ!
 

 
הפרח האחרון הוא ממשפחת השפתניים – זה היה לי ברור מיד. השם העממי שלו הוא Hedge Nettle – סרפד המשוכות – אבל הוא לא דוקרני או צורב כמו סרפד. השם הלטיני הוא Stachys bullata.
 
 התמונות צולמו בפוינט לובוס, 11.8.2009 וביערות מויר ב-9.8.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת להגדילן!
 
 
 
 
 

נאדיד עדין – Utricularia gibba

 
הידעתם שיש בארצנו צמח טורף?
צמח בר, שממש טורף בעל חיים?
 
אני כבר רואה אנשים מדמיינים לעצמם משהו כמו ב"Little Shop Of Horror", אז רציתי לאמר – תשכחו מזה.
 

 
נאדיד עדין – ממשפחת הנאדידיים, הוא הצמח הטורף האמיתי היחידי בארץ. זהו פרח זעיר. פיצקלה. קוטר הפרח הוא חצי ס"מ, והוא גדל במים.
אבל… הפרח אינו החלק הטורף!
 

 
רגע, הפרח העדין הזה טורף? מה הוא כבר טורף? ואיך?
 
הצמח הזה טורף סרטנים, חרקים ויצורי מים זעירים, והוא לא נעזר בפרח על מנת לעשות זאת.
בעלים ובחלקים התת-מימיים של הצמח ישנם נאדידים – שלפוחיות זעירות בגודל 5 מ"מ בערך, שיש להן מעין "דלתות מלכודת". סרטן שעובר על השלפוחית, נוגע בשערות עדינות שיש על המלכודת, היא נפתחת ושואבת אותו פנימה.
 
אז משחרר הצמח אנזימי עיכול לתוך השלפוחיות הללו, ומעכל את טרפו.
הנאדידים נראים כך:
 

 
הנאדיד צמח בחולה ובסביבותיה עד שיבשו אותה. אם אני לא טועה, הוא כמעט נכחד מהטבע.
אני פגשתי אותו בשני מקומות: בגן של עתי יפה מנתיב הל"ה (שכבר הזכרתי פה), ואתמול – בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א.
 

 
הנאדיד הוא צמח זעיר, וקשה מאד להתמקד עליו… חוץ מזה, שכחתי להוריד את דרגת החשיפה ולכן התמונות יצאו קצת "שרופות"
 

 
כל התמונות צולמו בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, ותודה לד"ר יובל ספיר שהראה לי את הנאדיד.
את המידע על הנאדיד קראתי במאמר "צמחים שאוכלים חרקים" של פרופ. אבינעם דנין מ-1976.
 

 
כתמיד, אפשר ומומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
כל התמונות צולמו בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 30.7.2009
 

קיפודן מצוי – Echinops adenocaulos – וחבר

 
היום אני מציגה את אחד הצמחים הנפוצים ביותר בארצנו: קוץ סגול שבולט בצידי דרכים, ושמו קיפודן מצוי.
 
(למרגלות המירון, 4/2007)
 
הפעם מקור השם ברור למדי: הקיפודן עגול כמו קיפוד שהתכדרר, והוא קוצני מאד.
 
(13.6.2009, רמת הגולן)
 
וכרגיל אצל משפחת המורכבים, כל "קיפוד" מורכב מהרבה פרחים קטנים.
 
באחד הטיולים במירון פגשתי קיפודן שרק התחיל לפרוח, ועליו חבר:
 
(29.5.2009, שביל פסגה, הר מירון)
 
החבר הזה הוא חיפושית גדולה למדי, ושמה חידקונית הקיפודן – Larinus onopordi.
אני לא יודעת אם זהו זכר או נקבה.
 
 
החדקניות הבוגרות (והבוגרים) – ניזונות מעלים של קיפודנים, חוחנים ועוד.
 
לפי הכתוב בכרך החרקים של האנציקלופדיה של החי והצומח – לאחר ההזדווגות, הנקבה קודחת, בעזרת גפי הפה והחדק שלה שקע בבסיס הקרקפת – כלומר, בחלק התחתון של התפרחת – ושם היא מטילה ביצה.
את התא הזה היא אוטמת, וכשהזחל בוקע מהביצה – הוא ניזון מקרקפת הקיפודן. אח"כ הוא בונה לעצמו גולם מחלקי הצמח, מצמיד את הגולם לגבעול ומשם יבקע הבוגר.
 

 
בכל מקרה, לחדקונית יש חדק מצחיק, ויחסים טובים עם הקיפודן…
 

 
אני מאד אוהבת את הסגול של הקיפודן. ישנם עוד מינים ועוד גוונים לקיפודן –
 
(13.6.2009, רמת הגולן)
 
בצפון הארץ – גליל עליון וגולן – גדל מין נוסף של קיפודן, קיפודן גייארדו – שהגבעולים שלו מכוסים שערות בלוטיות אדומות-סגולות. הוא סגול, וקל לבלבל בינו לבין המצוי.
 
 
(13.6.2009, רמת הגולן)
 
בדרום, לעומת זאת – צומחים שני מיני קיפודנים לבנים – באיזור הבקעה והמדבר פורח קיפודן בלאנש (נקרא כך ע"ש חוקר טבע צרפתי בשם בלאנש), שהקיפוד שלו לא מסורק – יש קוצים באורכים שונים שבולטים ממנו, ובדרום מישור החוף וחולות צפון הנגב ישנו קיפודן פלישתי, שהוא לבן יפה.
 
 
(6.6.2009 – עין אפק)
 
עוד מין אחד מיוחד שוכן בצפון – קיפודן דביק, שנקרא בעבר קיפודן סורי. לו יש קרקפות (כלומר תפרחות) גדולות במיוחד – קוטרן יכול להגיע ל-15 ס"מ! הצבע שלו הוא לבנבן-תכלכל, והוא גדל באיזור מקורות הירדן ומורדות החרמון. זהו צמח מרשים.
 
(6.6.2009, עין אפק)
 
כל הקיפודנים בתמונות פה הם קיפודנים מצויים.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 
 
 
 

בן-חורש גדול – Epipactis veratrifolia

 
עונת פריחת הסחלבים כבר הסתיימה, ואני מחכה לחורף הבא ולעונה הבאה.
אבל רגע לפני, אני רוצה לסגור את העונה. הסחלב שלי היום הוא אחרון הסחלבים הפורחים בארצנו – בן-חורש גדול
 
 

 
את הרשימה על בן-החורש תכננתי לפרסם בתחילת יוני. אמצע יוני לכל המאוחר…
אבל איך אומרים ביידיש? האדם מתכנן, ואלהים צוחק. לא פרסמתי אותה ביוני (עונת הפריחה של בן החורש) – אז אני מפרסמת כעת.
 

 
בן-חורש גדול, אחיו של בן-חורש רחב עלים (שכתבתי עליו כאן וכאן) הוא סחלב נדיר ומיוחד. הוא פורח לאורך בקעת הירדן!  בן החורש מעדיף שולי מעיינות וטרוורטין (שזה נטף-מעיינות)
 

 
טריסטראם פגש בני-חורש בבאניאס, כשטייל פה. אני מכירה אותו בארץ מנקודה אחת: שמורת הסחלבים מאחורי חורשת טל. וגם שם אילו רק פרטים בודדים.
טוביה קושניר מצא פרטים באיזור עין גדי ואף דרומה משם, במעיינות בערבה.
 

 
תמיד תהיתי למה קוראים לבן החורש הזה בן-חורש גדול. הפרטים שאני פגשתי, באיזור חורשת  טל, היו קטנים למדי – קוטר הפרח כ-2 ס"מ, והצמח כולו לא מאד גדול.
 

 
קראתי בספרות, שבני החורש הצפוניים קטנים יותר ופורחים מאוחר יותר מאחיהם הדרומיים. אני עדיין מקווה להגיע בזמן הנכון לנחל ערוגות או לנחל דוד, שם הם אמורים לפרוח בסביבות מרץ.
 

 
בממלכת ירדן, לעומת זאת, הוא נפוץ למדי. בשנה שעברה הייתי בטיול בואדי חסה (נחל זרד) בירדן – ולצערי, הגעתי כמה ימים מאוחר מדי: כל בני החורש נבלו כבר.
מאות פרחים נבולים צצו להם מקירות הנחל – ממש כך:
 

 
ואז גם הבנתי למה קוראים לו "גדול". עמודי הפריחה בנחל זרד היו מרשימים וגבוהים, והגיעו אף לאורך מטר שלם.
 

 
התמונות צולמו בשמורת הסחלבים מאחורי חורשת טל, בתאריכים
27.5.2006
2.6.2007
 
ובנחל זרד בממלכת ירדן, בתאריך 10.5.2008
 

 
בן-חורש הוא סחלב יפהפה ומיוחד, ולמי שתהה – זהו הרקע של הבלוג שלי.
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

חמשן נדיר – Potentilla geranioides

 
כאמור, בשבת טיילנו בחרמון, ובאחת הדולינות* פתאום ראינו מרבד קטן של פרחים צהובים – ממש בגובה אפסי, צמודי-קרקע.
 

 
מיד התכופפנו לבדוק אותם מקרוב –
 

 
חמישה עלי כותרת, והם מסוגננים ומעוצבים –
 

 
ומזכירים מישהו… את מי?
לנו זה הזכיר קצת פרח של תות שדה, או אולי ורד.
 
ואכן, הפרח הזה הוא בן משפחה של הורד ותות השדה – הוא ממשפחת הורדניים, ושמו חמשן נדיר.
 

 
נדיר – כי הוא באמת נדיר. חמשן – כי העלים שלו מחולקים לחמש אונות.
 

 
החמשן פורח עכשיו (יוני-יולי) בחרמון, בתוך דולינות, קצת אחרי שהשלג נמס – ובגובה רב. ברום של 1900 מטר ומעלה.
 
לחמשן הנדיר מהחרמון יש קרוב אחד – חמשן זוחל – שפורח גם הוא בחרמון, אך גם בנקודה אחת ויחידה בגליל העליון: במערת פער ליד סאסא. זהו צמח נדיר מאד ובסכנת הכחדה.  אני עוד לא זכיתי לראות אותו פורח, רק ראיתי את העלים של הצמח.
 

 

*
דולינה – עמק קארסטי שנוצר לאחר שהמים (מי שלגים שהפשירו) חלחלו לתוך האדמה, המסו את הסלע ויצרו מערה – המערה הורחבה עד שתקרתה קרסה, ונוצר עמק או מכתש.
 

 
כל התמונות צולמו בחרמון, בהר חבושית, רום של כ-1900 מטר, בשולי דולינה, בתאריכים
21.6.2008
20.6.2009
 
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 
 
אהבתם? הקליקו על Maxit !!

העריר והדבורים – Eremurus spectabilis

 
יש לי עוד המון תמונות ערירים, ועוד מה לספר עליהם – אז בהנאה!
 

(ערירים מעל עמק בולען, הכבשים בעמק הן של רועים ממג`דל שמס)
 
העריר פורח מלמטה כלפי מעלה. קוראים לזה סדר אָקְרוֹפֶּטָלִי.(כבר ספרתי פה על סחלב הגליל, שפורח מלמעלה למטה – וזה סדר בָּסִיפֶּטָלִי)
 

 
כלומר, קודם פורחים הפרחים התחתונים, וכל יום – מחזור הפריחה עולה למעלה. כך מתנהגים גם החצב, בן-חצב יקינתוני, ועוד רבים.
 
הנה, למשל, עריר צעיר שרובו עדיין בניצנים:
 

 
ולעומתו, העריר הבא כבר בסוף הפריחה – יש עוד מעט ניצנים, והפרחים התחתונים כבר נבלו:
 

 
כאשר חקרו את פרחי העריר, גילו דבר מדהים: הפרחים הפורחים אינם מכילים כלל צוף! הם משמשים רק כדגל ו"מזמינים" את הדבורים לבוא אליהם.

  body {padding:0px;margin:0px;}
כלומר, ביום-יומיים הראשונים לפריחה, יש פרחים – אך עוד אין כלל צוף.
רק כאשר הפרח נובל – מתפתח בו צוף!
 

 
דבורי הבר החכמות לומדות את זה, ויודעות להגיע אל הפרחים הנבולים. הן יודעות לדלג על הפרחים היפים שבשיא פריחתם.
 

 
וזה באמת מרשים, לראות שכל הדבורים יודעות לרדת אל הפרחים הנבולים. על הפרחים העליונים ראינו רק זבובים, שבאו – עצרו לרגע – והמשיכו לדרכם.
לעומת זאת, אל הפרחים הנבולים הִגיעו דבורים ממינים שונים.
 

 
 
כל התמונות צולמו בחרמון – איזורי גבעות הקרב והר חבושית, בתאריכים
2.5.2008
21.5.2009
30.5.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 
 

 
 
 
אהבתם? הקישו maxit !!! תודה!

עריר הלבנון – Eremurus spectabilis

 בטיולי בחודש מאי, עלינו לטייל בחרמון הגבוה. בין שאר הפרחים המיוחדים שפגשנו שם – ראינו גם פרחים גבוהים – עמודי תפרחת מרשימים.

ברגע הראשון אמרנו שהם מזכירים לנו חצבים. כשהתקרבנו, ראינו שהפרח מזכיר לנו את פרח העירית.

דומה… אבל שונה. זהו עריר הלבנון. גבוה כמו חצב, דומה לעירית, ואולי גם לעריוני.
הוא בן משפחתם – משפחת השושניים. בארצנו הוא גדל רק בחרמון, אבל בעולם הוא גדל גם בטורקיה ואירן, ואפילו בהרי אדום בירדן יש ערירי לבנון.

השם של העריר בעייתי בעיני. ממציאי השם חיפשו שם שיזכיר את העירית – ואת העריוני, שכן מבחינה סיסטמתית-בוטנית, העריר הוא בין העירית לעריוני. יש מינים אחרים של עריר באירן ובטורקיה שבהם הפרח דומה יותר לעריוני.

אבל השם תמיד מזכיר לי את שירה של רחל המשוררת –
"קטן הוא, ודל הוא חדרי,
ואני בו שרוי ערירי…."

 

ובעצם השם כלל לא הולם, כי העריר אינו ערירי כלל! לרוב הוא פורח במקבצים גדולים, המוני ערירים יחדיו. כמו בתמונה הראשונה, וכמו כאן:

כל התמונות צולמו בחרמון – איזורי גבעות הקרב והר חבושית, בתאריכים:
2.5.2008
21.5.2009
30.5.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ערידת הביצות – Samolus valerandi

 
הקיץ מתחיל, ורוב הפרחים כבר נבלו מזמן. מי שמחפש פריחה עכשיו – צריך ללכת אל הנחלים, הביצות ומאגרי המים.
 
שם עכשיו עונת הפריחה בשיאה.
 

 
 
הפרח שלי היום הוא פרח קטן מאד עם ייחוס גדול. היחוס – כלומר, המשפחה שלו היא משפחת הרקפתיים. תסכימו איתי שלהשתייך למשפחה של הרקפת – זה ייחוס  (גם אם לא לוקחים בחשבון שהרקפת היא הפרח הלאומי שלנו ושל עוד כמה ממדינות אגן הים התיכון…)
 
 

 
אבל בניגוד לרקפות המרשימות, הפרח הזה הוא קטן – ממש פיצקלה. זוהי ערידת הביצות.
זהו צמח קטן (קוטר הפרח – 3 מ"מ בערך), רב שנתי, שגדל במעיינות, ביצות וגדות נחלים.
 
  
 
אבל… את רוב הביצות ייבשנו, המים מהנחלים נלקחים לשתיה, ובמקומם מוזרם ביוב… ובקיצור – מצבם של נופי המים המעטים של ישראל הוא בכי רע.
 
ובעקבות זאת – אני די בטוחה שלא פגשתם הרבה ערידות…
 
אני באמת לא מבינה איך המדינה שלנו – שמיָצאת ידע וטכנולוגיה לכל מיני מקומות בעולם, שעוזרת למדינות יבשות – לא השכילה עדיין להשתמש בידע שלה ולבנות מתקני התפלת מים. למה להמשיך לשאוב מהכנרת המתייבשת, לייבש את הנחלים ומעט שלוליות המים שיש לנו – במקום להשקיע בצורה חכמה במתקן שיפתור את הבעיות הללו לטווח אורך?!
ובתגובה להערה שקבלתי: אני יודעת שאין פתרונות קסמים, והתפלת מים יש לה מחיר.
מתקני התפלת מים דורשים שטח, אנרגיה ומציאת פתרון למלחים המוצאים מהמים המלוחים. (לא, לשפוך את המלחים בחזרה לים איננו פתרון!!!)
אבל את הים לצערי אנחנו מזהמים גם עכשיו, ואני מאמינה שאם למדינה שלנו זה היה חשוב, היו מוצאים דרך לבנות מתקני התפלת מים וגם לפתור את הבעיות שההתפלה יוצרת. הפתרון של אי-עשייה הוא לא פתרון. סתם התעלמות.
 

 
אני פגשתי את הערידה בשני מקומות – בנחל זרד (הוא ואדי חסה) שבממלכת ירדן, ובשמורת עין אפק ליד קרית ביאליק.
 
 
 
בשמורת עין אפק הקימו גן בוטני קטן שיכלול את כל צמחית נחל נעמן (עין אפק היא ממקורות נחל הנעמן, שנשפך לים בעכו). שם פגשתי את הערידה – גם בגן וגם בשמורה עצמה.
 

 
 
את הערידה צלמתי:
בנחל זרד שבירדן, 8.5.2008
ובשמורת עין אפק – 12.6.2008 וגם 6.6.2009
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 

 
ועוד הערה, לפני הסוף –
בשנה שעברה, סיפרתי כאן על הנימפיאה התכולה, ועל סיפור הצלתה והחזרתה לטבע בשמורת עין אפק. השנה ביקרנו שוב בשמורה. הלכנו להסתכל על בריכת הנימפאות – וזו פשוט חגיגה.
הבריכה כולה פורחת! תראו בעצמכם איזה יופי:
 

  
 
 ו…אם אהבתם – הקישו Maxit!

ורד הכלב – Rosa canina

 
בתחילת השבוע הצגתי כאן תמונות של ורד צידוני – שהוא ורד נדיר ובסכנת הכחדה.
היום אני מציגה ורד אחר – ורד הכלב.
 

 
השם "ורד הכלב" הוא תרגום מדויק של השם הלטיני – canina. אם תסעו לכם בכבישי הגליל העליון – באיזור חורפייש, סאסא, פקיעין, ג`יש, וסביבותיהם – תוכלו לראות את שיחי הורדים פורחים בצידי הדרך.
 

 
בניגוד לורד הצידוני, שפרחיו לבנים-צחורים – ורד הכלב הוא ורדרד.
כלומר, ורדרד כשהוא צעיר. הניצן ממש ורוד
 

 
הפרח הצעיר ורדרד, וככל שהוא "מזדקן" (במונחים של פרח ורד, יומיים זה כבר זקן למדי) – הוא מלבין.
 

 
באנציקלופדיה של החי והצומח קראתי פרט מעניין למדי – השם ורד הוא שם ותיק, מתקופת המשנה. מקורו כנראה פרסי – ומהשם הזה נגזר שם הצבע הורוד.
כלומר הורד אינו ורד כי הוא ורוד, אלא הורוד הוא ורוד, כי הוא כמו הורד!
 

 
הרבה מבלבלים בין הורד לשושנה. זהו אינו בלבול חדש, אלא בלבול עתיק יומין, ששורשיו כבר בתקופת המדרש.
אז בואו נעשה כאן קצת סדר:
לשושנה – ולשושן – קוראים כך כי יש להם ששה עלי כותרת.
לורד הבר יש תמיד חמישה. לורדים תרבותיים – יש כמה שכבות, ולכן יש הרבה יותר עלי כותרת.
בחנויות הפרחים אנחנו קונים בד"כ ורדים ולא שושנים! ואם שאלתם – אני אוהבת את הצהובים והכתומים, ובמיוחד את הבורדו הכהים-הקטיפתיים ארוכי הגבעול. (אגב, למי שרוצה – אני מוכנה לתת במסר את הכתובת למשלוח הפרחים )
 

 
כשהייתי ילדה, אני זוכרת שבחניון האגם בכרמל היה שיח אחד של ורד הכלב שהיינו מבקרים כל פעם. לצערי, מאז הוא נעלם משם – כבר הרבה שנים שלא פגשתי ורד בר בכרמל.
 

 
בארץ גדלים שלושה מיני ורדים:
ורד הכלב – נפוץ בגליל, נמצא גם בהרי יהודה
ורד צידוני – נדיר ובסכנת הכחדה, גדל במקווי מים ועל גדות נחלים.
ורד דביק – גדל בחרמון הגבוה (אני פגשתי אותו בגובה 2 ק"מ בערך) – וענפיו דביקים.
 

 
התמונות שכאן צולמו בגליל העליון בתאריכים
29.4.2005
23.5.2007
2.5.2008
2.5.2009
 
בגליל העליון – בעיקר בגוש הרי מירון
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 
 
ובעקבות הצעתה של ציפורן חתול: הרשימה הזו מוקדשת באהבה רבה לורד ונטע, שתי אחיות מתוקות ומקסימות – וגם להורים הנפלאים שלהן!
 
אהבתם? הקליקו על Maxit !!

קצח הצפורן – Garidella unguicularis

היום אני מציגה בפניכם פרח מוזר.

אתם מצליחים להבין משהו מהפרח הזה? עלי הכותרת שלו מחוברים לפרח ב"עמודים", ויוצרים מעין סוכה מעל לאבקנים.

הנה ה"סוכה" במבט על:

 איזה פרח מוזר…

זהו קצח הצפורן. פרח עדין – גובה הצמח יכול להיות גם 50 ס"מ, אבל הפרח קטן מאד – 1-1.5 ס"מ בלבד.

רגע אחד, קצח?!?!

כבר הצגתי  פה בבלוג שני מיני קצח: קצח השדה, וקצח ריסני. האחד הזה לא דומה להם, וחוץ מזה – השם הלטיני שלו Garidella והם היו Nigella – הלא היתה לנו שיחה על נייג`לה הבשלנית מBBC…

ובכן, זה פשוט מאד: בעבר, הקצח הזה אכן נקרא Nigella ושוייך לסוג "קצח". אבל עם הזמן, החוקרים הבוטנאים הגיעו למסקנה שהקצח הזה והקצח ההוא – הם לא אותו סוג. אז הם הפרידו אותם, והקצח הזה זכה לשם Garidella.

יחד עם זאת, הבוטנאים בארץ לא ראו סיבה ליצור שם חדש בעברית – ולכן בעברית הוא נשאר קצח.
גם לקצח הזה יש פרי מיוחד – פרי שצורתו מזכירה לי איברים מסויימים בגוף האדם. כאילה שרואים בבלוגים שעוסקים יותר באנטומיה האנושית…

באחד הטיולים שלי, אספתי – לא בשמורת טבע, כמובן! – זרעים של קצח הציפורן, וניסיתי לגדל אותם בעציץ, על הגג. לשמחתי, היתה לי הצלחה נאה – בעציץ שלי מסיימים כעת לפרוח 5 צמחי קצח, עם 15 פרחים בערך! אני מאד גאה בהם:

זה אִפשר לי להסתכל מקרוב על הצמיחה שלהם, ומחזור החיים של הפרח החביב הזה

התמונות צולמו במקומות הבאים:
הר קטע, 24.5.2007
מעל עין קיניה, 15.5.2008
ואצלי על הגג, במהלך מאי 2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!