פריחה במדבר – פרחים, פרפרים וכל מיני

מנתור מחוספס – Matthiola aspera

כמו הרבה אחרים, נסעתי גם אני החודש דרומה אל מרבדי המנתורים הנהדרים במערב הנגב.

עדעדית משובלת – Psylliostachys spicata

המדבר השנה פורח בצורה נהדרת, וכבר הייתי פעמיים במדבר יהודה ופעמיים בהר הנגב: יש לי מספיק תמונות לרשימות עד סוף הקיץ, ואפריל עוד לא התחיל!

היום אני מספרת על העדעדית המשובלת.

העדעדית היא קרובתו של העדעד הכחול. אם מסתכלים מקרוב על הפרח, אפשר לראות את הדמיון לצורת הפרח של העדעד, כולל הגביע הקרומי שנשאר לאחר הפריחה.

העדעדית גדלה בקרקעות מלוחות, במדבר. כלומר, בארץ אפשר למצוא אותה בדרום בקעת הירדן וסביב ים המלח.

זהו צמח נדיר למדי – ובאמת, עד השנה מעולם לא פגשתי אותו פורח. ראיתי רק עמוד תפרחת יבש פעם…

אבל כשהעדעדית פורחת, היא נוטה למלא את השטח. ליצור מקבצים לבנים ולשובב את הנפש – ממש כמו בתמונה הבאה –

באזור מדבר יהודה, לא כל שנה יש פריחה מרשימה. להפך – לרוב הפריחה היא דלילה.
השנה היא שנה יוצאת דופן – מדבר יהודה קבל הרבה מים, והשלג שירד פעמיים בירושלים תרם גם הוא.

שמורת ואדי מלחה, סמוך לבית הערבה ולתומר, פרחה בצורה יוצאת דופן – נסענו בדרך העפר בשמורה ולא האמנו למראה עינינו – הכל היה ירוק ומרגש.

צלמתי יחד עם העדעדית כמה פרחים נוספים מהשמורה – למשל, בתמונה הבאה שמזכירה לי מין פמוט מיוחד – העדעדית מוקפת בפרחי חיעד ספרדי

וכאן, לצד העדעדית פורח פרח זעיר ממשפחת הציפורניים – דוּרית רפה

ובתמונה הבאה העדעדית מוקפת בדגן קטן ועדין ששמו יתדן מפושק –

העדעדית היא פרח חד שנתי, כלומר כל שנה פורח צמח חדש, לאחר הפריית הפרח נוצרים הפירות, ולאחר הפצת הזרעים – הצמח מת. בשנה הבאה יצמחו מהזרעים פרחים חדשים.

אך כיון שבמדבר לא כל שנה היא שנה ברוכת גשמים – לזרעים יש חיוניות ארוכת טווח, והם יכולים להמתין כמה שנים עד שירד מספיק גשם – ואז הם ינבטו.

את התמונות צלמתי בשמורת ואדי מלחה, בתאריכים 9.3.2015 וגם 19.3.2015

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

טפטופי פריחה במדבר מוהאבי

פרט ל"חצילונים" היפים, היו מעט מאד פרחים שפגשנו במדבר מוהאבי. חלקם מוכרים לנו כבר מעמק המוות, וחלקם חדשים לנו.

הנפוץ מכולם הוא ה"זכריני המדברי" – Cryptantha – Desert Forget-me-not, ועדיין אני מזהה אותם רק ברמת הסוג, ולא ברמת המין.

יחד איתו פורח גם צוואר הכינור – Fiddleneck. פרח ששמו הלטיני Amsinckia, גם אותו זיהיתי רק ברמת הסוג –

המינים השונים של Fiddleneck נפוצים בכל רחבי קליפורניה.

משפחת נר הלילה לא נפקדה גם מהמדבר הזה – הנה Brown-Eyed Evening Primrose – ששמו הלטיני Chylismia claviformis – והוא מאד נחמד.

הפרח הבא הוא מאד מאד מוכר לי – מקור חסידה –

ואכן, זהו מקור חסידה גזור, מין נפוץ מאד בארץ ובאירופה, מין פולש ברחבי קליפורניה, שפגשתי בעצם בכל הטיולים (למשל, בהר טאם). שמו הלטיני – Erodium cicutarium. ושמו העממי Red-Stem Stork`s Bill

פגשנו שני פרחים זעירים ממשפחת המורכבים – כאן פגשנו רק שניים בודדים, אבל בהמשך הטיול, בפארק עץ יהושע, פגשנו רבים:
הראשון הוא Mojave Desert Star – כוכב-מדבר מוהאבי, ששמו הלטיני Monoptilon bellioides,

והשני – Woolly Daisy – התרגום הוא חיננית צמרירית, למרות שחיננית היא לבנה-צהובה ולא צהובה לגמרי. השם הלטיני הוא Eriophyllum wallacei.
אני מאד מרוצה מהתמונה שלה, בזכות הצל הנחמד של הפרח:

עוד פרח מקסים וקטן שפגשנו – פרג מדברי קטן –

שמו הלטיני הוא Eschscholzia minutiflora, כלומר אשולציה קטנת-פרחים.

לקראת סוף המסלול ב-Hole in the Wall, פגשנו שיח בעל עלים קטנים –

הפרחים שלו לבנים וזעירים, והעמידו בפני תעלומה – היה לי קשה לזהות אותם. בסופו של דבר, באו לעזרתי אנשי California Native Plant Society – וגילו לי שזהו שקד המדבר – Prunus fasciculata – קרוב של השקד המצוי שלנו.

את התמונות צלמתי ברחבי פארק מוהאבי, בתאריך 10.3.2013

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

Turpentine Broom – Thamnosma montana

אני חוזרת לטיול בקליפורניה, במרץ האחרון. סיפרתי על המסלול היפהפה Hole In The Wall במדבר מוהאבי. לאורך המסלול פגשנו צמחים פורחים בסגול עם ריח מאד ייחודי – לא מאד נעים, אבל בהחלט בולט. הריח היה של כל הצמח, לא רק הפרח. הפרחים היו קטנים, סגולים כהים ומאורכים – ממש חצילונים קטנים. אז כינינו אותם "החצילונים", ובאמת לאורך המסלול פגשנו הרבה חצילונים ריחניים. מאוחר יותר בדקנו בספרים, וגילינו שהצמח הזה הוא ממשפחת הפיגמיים – וזה לא מפתיע. משפחת הפיגמיים ידועה בריחות שלה – הפיגם עצמו הוא בעל ריח מאד אופייני (יש כאילה שאוהבים, ויש כאילה שממש לא סובלים אותו) וכל עצי ההדר בעלי הריח הנפלא – גם הם שייכים לאותה משפחה. תהיתי מאיפה הגיע ה"מונטנה" בשם הצמח – שכן, מדינת מונטנה בארה"ב איננה מדינה מדברית. חיפשתי, ומצאתי ש-Montana בלטינית פרושו "הררי".
שם הסוג – Thamnosma בא מיוונית עתיקה: Thamnos זהו שיח, ו-osma משמעותו בעל ריח.
כלומר, השם הלטיני משמעותו: "שיח-ריחני הררי" מיד חשבתי על הצחנן המבאיש – למרות שה"חצילון" הזה ריחני הרבה יותר. האינדיאנים השתמשו בו בתור דוחה מזיקים (Pest control).

לצמח ישנם שני שמות עממיים – האחד הוא Mojave desert-rue – כלומר, פיגם-מדבר מוהאבי, שזה שם הגיוני לצמח ממשפחת הפיגמיים שגדל במדבר מוהאבי; והשני turpentine broom – מטאטא טרפנטין. הענפים של הצמח ישרים ניצבים, כמו מוטות של מטאטא וריחו של הצמח חריף, ואולי באמת מזכיר מעט טרפנטין. אבל אני חושבת ש"חצילון" זה שם מאד מתאים ונחמד לפרח. הפירות של הצמח הזה נראים כמו בלונים לבנים מנוקדים – חצילונים, אבל בלבן. ה"חצילון" צומח במדבריות של דרום מערב אמריקה הצפונית – קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה ומקסיקו. כצמח מדברי, הוא לא מפונק – מסתפק בכמות מים מועטה (20-50 מ"מ לשנה מספיקים לו – ממש תנאי מדבר קשים) ומסתדר באדמות סלעיות או חוליות, אבל לא מלוחות. עוד מאפיין מאד בולט – העלים. או, אם לדייק – חסרונם של העלים.
זוהי תכונה שמאפיינת הרבה צמחי מדבר (למשל, רתם המדבר; חלביב רתמי ורכפתן המדבר אצלינו) – עלים מגדילים את שטח הפנים של הצמח, כלומר את השטח שמים יכולים להתאדות ממנו.
המים הם מאד יקרים. לכן הצמח מגדל עלים קטנים בתחילת העונה – כשהוא זקוק לפוטוסינתזה רבה יותר, ואז פשוט משיר את העלים, ומונע התאדות של המים דרכם. את התמונות צלמנו – אום נטע ואני – במסלול Hole In The Wall, בתאריך 10.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

חבצלת הנגב – Pancratium sickenbergeri

אחרי שהצגתי את חבצלת החוף המפוארת, ואת החבצלת קטנת-הפרחים הצנועה – נותרה עוד חבצלת אחת שפורחת בארץ, ולא דברתי עליה: חבצלת הנגב.

היו לי כמה סיבות – ראשית, היא פורחת מאוחר יותר. בעוד אחיותיה ממהרות לפרוח באוגוסט (חבצלת החוף) וספטמבר (שתיהן) – היא מתמהמהת לה עד אוקטובר-נובמבר.
שנית – לא צלמתי אותה פורחת בטבע. חיפשתי, באמת חיפשתי – אבל תמיד הגעתי מוקדם מדי או מאוחר מדי.

וכך היה גם השנה: חיפשתי אותה בטיולנו בראשית אוקטובר – ולא מצאתי. ואם לא מוצאים בטבע, מה נותר לעשות? ללכת לגן בוטני.
במצפה רמון ישנה פינת חי מקסימה שמיועדת לחיות המדבר: ה"חי-רמון" – אפשר לראות שם מכרסמים, זוחלים ואפילו חרקים שחיים במדבר, ויש צוות נחמד של מדריכים ששמחים לערוך סיורים למבקרים. אבל יש ל"חי רמון" עוד חלק, שרוב אנשים מדלגים עליו – גן בוטני, שכולל צמחים מיוחדים לנגב.

ניגשתי לגן הזה, ושם קבלתי פיצוי: שיא פריחת חבצלות הנגב! ראינו המון חבצלות פורחות, ויכולנו להשוות אותן לאחיותיהן.

אז מה הם ההבדלים?
חבצלת הנגב דומה מאד לחבצלת החוף, ופחות לחבצלת קטנת-הפרחים. מבנה הפרח זהה לזה של חבצלת החוף – אך קטן יותר. אני מצטערת שלא צלמתי עם קנה-מידה. תצטרכו לקבל את זה כעובדה.
עוד הבדל מהותי הוא הריח. לחבצלת החוף יש ריח נפלא, משכר ומבשם. לחבצלת הזו – יש ריח קלוש ולא נעים.

חבצלת הנגב גדלה בחולות, והזרעים שלה מאד דומים לאילו של חבצלת החוף – וגם הם עטופים באותו מעטה דמוי-שעם שעוזר להם לצוף עם המים.

קראתי באינטרנט שזה עוזר לזרעים לצוף על נגר עילי (כלומר, מים שניגרים בדרך) – אבל כמה נגר כבר יש בחולות? הרעיון מוזר, ולא מסתדר לי.

לכן פיתחתי לי תיאוריה.
התיאוריה שלי היא מסובכת יותר, ומן הסתם לא הייתי חושבת על דבר כזה אם לא הייתי עוברת כמה וכמה סיורים עם פרופ. שמידע…
אני מנחשת שבעבר – בתקופה שהיו בה יותר מים בנגב – חבצלת החוף התפשטה גם לנגב. אחרי שהמים נסוגו, והמדבר תפס את מקומם – החבצלת הזו לא נכחדה, אלא התאימה את עצמה לתנאים החדשים: היא צורכת פחות מים, הפרחים קטנים יותר – ונוצרו עוד כמה הבדלים, אבל באופן בסיסי היא מאד קרובה לחבצלת החוף. כך התפתח מין חדש.

אני חושבת שאפשר לומר שחבצלת החוף וחבצלת הנגב הן מינים ויקאריים – כלומר, מינים קרובים זה לזה מבחינה סיסטמתית, המחליפים זה את זה בבתי גידול שונים. בחולות החוף פורחת חבצלת החוף – וכשיורדים למדבר, מחליפה אותה חבצלת הנגב.

אחרי שכתבתי את המשפט הקודם, הלכתי לחפש בספרות. ובאמת, בספר "מדריך פרחי הבר בישראל – חלק ב' – צמחיית המדבר" של אבי שמידע ודוד דרום, כתוב: "חבצלת הנגב היא מין שהתפתח כנראה מחבצלת החוף, והזרעים המותאמים לציפה במים לא השתנו הרבה במדבר." – נו, מה תאמרו? נכון שאני תלמידה טובה?

כאן למעלה אפשר לראות פירות צעירים של חבצלת הנגב – הם דומים מאד לאילו של חבצלת החוף, וגם הם מעט קטנים יותר.

אבל היחוד היפה של חבצלת הנגב הוא העלים שלה. הם צצים בסביבות פברואר-מרץ, הם קטנים וצרים, ועל מנת לחסוך בשטח התאדות – הם מאד מסולסלים. ממש כמו סרט של מתנה. זה בהחלט אחד ההבדלים הבולטים בינה לבין החבצלות האחרות – התאמה מושלמת לחיים במדבר.
העלים הללו פשוט מקסימים – כל אחד מסולסל מעט אחרת, כאילו מישהו ישב עם מספרים ותלתל אותם…

התמונות צולמו –
בחי רמון, במצפה רמון (1.10.2010 וגם 29.9.2007)
והעלים – בחולות ממשית, 13.2.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

זקן-תיש מדברי – Tragopogon collinus

עונת החרמון התחילה, וכבר הייתי פעם אחת בחרמון – אבל הנגב השנה מפתיע, מרגש ומיוחד יותר מהרגיל (תמיד הוא מרגש ומיוחד. השנה יותר!)
אז היום אני חוזרת לנגב, לפרח מקסים ששמו זקן-תיש מדברי.

זקן-תיש מדברי הוא פרח שמאד הפתיע אותי. אני מכירה את זקן-התיש הארוך, שהוא שכיח בארץ צפונית לבאר-שבע. הוא נראה כך:

(גליל עליון, גבעת זקיף, 21.3.2009)

הוא ורוד, גבוה למדי (לפעמים יותר מ-50 ס"מ גובה), והפרח קטן – בקוטר של 2-2.5 ס"מ.
זקן-התיש המדברי לעומתו…

הוא לבן – לפעמים יש לו גוון תכלכל-חלבי, מה שגורם לו קצת לזהור בשמש,

הוא נמוך יותר – גובה הצמח רק כ-25 ס"מ, אבל כל פרח – מלמיליאן! (בקוטר של 5 ס"מ בערך!)

והוא מאד נדיר בארץ. הוא מין בסכנת הכחדה.
אבל תלוי איפה מחפשים.
אם, למשל, מחפשים בבורות לוץ, אחרי שהצבעונים כבר גמרו לפרוח, בשנה טובה – רואים המונים. ממש בכל פינה.

זקן התיש המדברי ידוע מ-4 נקודות בארץ, שהמרחק בין נקודה לנקודה הוא קילומטרים ספורים. כולם בהר הנגב. כלומר, אם חס וחלילה יקרה אסון באיזור, הוא ייכחד מהארץ. זקני-התיש המדבריים הקרובים גדלים בדרום סיני ובהרי עמון ומואב בירדן – וגם שם זהו צמח נדיר.

כל התמונות (פרט לזקן-התיש הארוך) צולמו בבורות לוץ, בתאריך 23.4.2010

כתמיד, מומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא,
ואני אשמח מאד לדעת מה דעתכם – האם עדיף 5-8 תמונות שכוללות קולאז'ים של פרחים, כמו שהצגתי פה – או כ-15 תמונות בודדות של הפרח?

צבעוני ססגוני – Tulipa polychroma

סוף סוף אני מגיעה אל אחד הפרחים המיוחדים והיפים ביותר במדבר – ובארץ שלנו: צבעוני ססגוני.
הצבעוני הססגוני פורח בהר הנגב, ואנחנו פגשנו אותו בשיא הפריחה, כשטיילנו בבורות לוץ.

כשהגענו לשמורה, הם עוד לא לגמרי נפתחו. אבל ככל שהתקדמנו בדרכנו – ראינו יותר ויותר פרחים פתוחים לרווחה, בוהקים באור השמש.

הצבעוני הססגוני הוא פרח יפהפה. עלי הכותרת הלבנים-ורודים, עם המרכז הצהוב יוצרים פרח מיוחד ויפהפה.
אבל לקוראי בעלי הזכרון הטוב – הפרח הזה אמור להזכיר מישהו…

והמישהו הזה הוא צבעוני החרמון. צבעוני החרמון הוא מין של הרים גבוהים, שגדל בחרמון, בטורקיה ובקווקז. הצבעוני הססגוני לעומתו הוא מין מדברי, שגדל אצלינו בהר הנגב, וכן בהרי אדום ובדרום סיני.

תשאלו – מה לחרמון ולהר הנגב? איך זה שיש שני פרחים, כל כך דומים (ההבדלים הם בצורת העלים, בעובדה שצבעוני החרמון פורח בבודדים – ועוד כמה הבדלים קטנים) – האחד בחרמון, השני בנגב – ובאמצע אין שום דבר דומה?!

ובכן, מסתבר שיש עוד זוגות שכאילה! לריבס המדבר שהצגתי פה יש אח קרוב בשם ריבס אמיתי שגדל בחרמון. ישנו שיח מרשים עם פריחה פרפרנית צהובה – למין החרמוני קוראים קרקש קיליקי, ולמין המדברי – קרקש צהוב.
בחרמון גדל גפוף החרמון (ממשפחת הארכוביתיים) – ובנגב גפוף קוצני. בהר הנגב אפשר למצוא כרכום דמשקאי (שהוגדר בהרים באיזור דמשק) ועוד, ועוד!

ההסבר – לפי מה שספר פרופסור אבי שמידע – הוא זה: בעבר, היו שינויי אקלים גדולים. בעת תקופת הקרח – הארץ התקררה, וצמחים צפוניים עמידים לקור התפשטו דרומה. אני משערת שבתקופת הקרח אפשר היה למצוא צבעוני ססגוני גם במרכז הארץ.
כאשר תקופת הקרח חלפה, הקרח נסוג והטמפרטורות עלו. הצמחים אוהבי הקור פעלו לפי עקרונות האבולוציה: חלק נכחדו מהאיזור החם, וחלק – התאימו את עצמם אליו.

בהר הנגב, תנאי מזג האוויר הם מאד יחודיים: זהו מקום גבוה (הצבעונים, למשל, גדלים בגובה 800-1030 מ') . בלילה קר, ובחורפים מסויימים אפילו יורד שם שלג. ולכן, צמחים רבים מאוהבי-הקור שרדו שם. אבל הם היו אוכלוסיה מבודדת ומרוחקת מקרוביהם בחרמון, ולכן הם השתנו מעט. וכך נוצרו כל המינים של הר הנגב – הקרובים למיני החרמון.

מינים מעניינים נוספים, שהתפתחו באותו אופן – נמצאים בהר הגבוה בדרום סיני.

בטיולינו בבורות לוץ, מאד נהניתי משילוב הצבעונים עם השמשון ההדור, ועם בן-שלח מנוצה (הפרח המצליב הלבן פה מעל)
וכשפגשנו צבעוני מדבר אחד (שהוא אדום, וקרוב מאד לצבעוני ההרים הנפוץ בארץ) – ניסיתי להחליט, מאיזו זווית זה יפה יותר: מכיוון ה"מדבר" או מכיוון ה"ססגוני"?

גם כאשר הצבעוני מתחיל לנבול, הגוונים שלו מרגשים:

ופגשנו גם אחד שהוא צהבהב ולא לבן – פרט מיוחד ומאד יפה בעיני:

הכתם הצהוב במרכז הוא שלט פרסומת: כיון שהאבקנים הצהובים אינם מספיק בולטים, הצבעוני מחזק את הצבע שלהם בעיגול צהוב בולט – אותו אין חרק שיפספס.

התמונות צולמו בשמורת בורות לוץ בנגב, 20.2.2010

כתמיד, מוזמנים מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 כדי להנות מהצבעונים הנפלאים הללו!

הרשימה היום מוקדשת לשני אנשים חשובים לי, שחוגגים יום הולדת!
חברתי הטובה Aquag – והגיס שלי zvior12.
רציתי לאחל לשניכם המון מזל טוב, ואושר, והצלחה, ושמחה!
אני מצרפת בשבילכם כמה עצות טובות לחיים:

שמשון הדור – Helianthemum vesicarium

ברשימת פורים הבטחתי לספר על שמשון הדור – והנה אני מקיימת.

השמשון הוא פרח ממשפחת הלטמיים. אם תסתכלו, תראו שמבנה הפרח דומה לזה של לטם. בארץ ישנם שנים-עשר מינים של שמשון – וכולם פורחים בצהוב. כולם? פרט לאחד. השמשון ההדור.

השמשון ההדור פורח – בדרך כלל – בוורוד. אבל בהר הנגב הוא פשוט צבעוני. הוא פורח בכל הגוונים – מלבן ועד בורדו כהה, דרך כל וורוד אפשרי (או בלתי אפשרי). כבר בדרך לבורות לוץ, בנסיעה, אפשר לראות אותם פורחים ומחייכים מצדי הדרך.

בתחילה ראינו רק ורודים,

ואז התחלנו לשים לב לגוונים השונים

כל כך הרבה גוונים, לבנים, ורדרדים, ורוד-ברבי, ורוד מג'נטה – ועד בורדו עז ויפהפה. השמשונים בהר הנגב הם פשוט חגיגה לעיניים

בדרך כלל, ורוד הוא דווקא לא הצבע החביב עלי. כחולים וירוקים הרבה יותר חביבים עלי. אבל איך אפשר שלא להתלהב מהחגיגה הורודה הזו?! הם פשוט נהדרים.

שמו הלטיני של השמשון – Helianthemum – מגיע משמו של אל השמש היווני, הליוס. הליוס הוא בנו של הטיטאן היפריון, ואחיהן של סלנה – אלת הלבנה, ואאוס – אלת השחר.
הליוס נהג במרכבת השמש, בשמים – וראה הכל מלמעלה.

בעצם, הליוס היה האל המלשן… הוא זה שספר להפייסטוס שאפרודיטה אשתו בוגדת בו עם אראס (אל המלחמה). הוא זה שספר לדמטר שהאדס חטף את בתה פרספונה.

וכיון שהשם הלטיני הוא בעקבות השמש – קראו את שמו בעברית "שמשון" – שם הולם ומוצלח.

השמשון הוא פרח אוהב-חום ושמש – הפרחים מחייכים אל השמש. ממש כמו מקור החסידה השעיר, הם פורחים בבוקר לכיוון השמש – ובערב, נובלים.

כאן אפשר לראות מראה אופייני לשמורת בורות לוץ בעונה הזו: שמשונים בכמה צבעים, ויחד איתם – צבעוני ססגוני שזוהר בלבן.

לצבעוני הססגוני אני – כמובן – מתכננת רשימה משלו. אבל כיון שהוא כל כך יפה, וכל כך מיוחד – הנה עוד תמונה שלו יחד עם השמשונים:

השמשונים פורחים כעת ברוב חלק הנגב, וגם בדרום הרי יהודה. אפשר לראות אותם בשמורת בארי, בשמורת פורה ועוד.

אבל – כאמור – אם אתם רוצים לראות אותם בכל מני צבעים, אז סעו להר הנגב.

בספרות כתוב שאם יש מזל, ויודעים איפה לחפש (ולצערי, אני ממש לא יודעת) – אפשר למצוא על שרשי השמשון פטריות כמהין. הכמהין נחשבות לפטריות הטובות בעולם, והן חיות על שרשי השמשון.

אבל זו כנראה טעות – לפי מה שהבנתי מאחת הממומחיות הגדולות לפטריות בארצנו, השמשון היחיד ה"מארח" את פטריות הכמהין – הוא שמשון יושב. מין של שמשון (בעל פרחים צהובים), שפרחיו "יושבים" בחיק הגבעולים. הוא גדל בחולות בצפון הנגב…
אמנם הכמהין בארץ הוא "כמהין לבן" – שהוא הזן הפחות-יוקרתי – ובכל זאת, הייתי מאד שמחה למצוא ולטעום פטריות כמהין.

התמונות צולמו בהר הנגב, בורות לוץ בתאריך 20.2.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

מקור חסידה שעיר – Erodium crassifolium

בדרכנו לנגב, לראות את איריס טוביה (ועוד רבים אחרים) – שמתי לב ששולי הדרכים מלאים בפריחה. עצרנו לבדוק – ומצאנו פרח יפהפה:

הפרח הזה הוא מקור-חסידה שעיר. מדוע מקור-חסידה? תסתכלו על הפרי שלו:

בארץ יש שבעה-עשר מינים שונים של מקור חסידה, ולפעמים קשה להבחין בין המינים השונים. ההבדל בין מקור חסידה גדול לתל-אביבי, למשל, הוא בקשקשים קרומיים שיש – או אין – בפרי.
ההבדל בין מקור חסידה תמים לגזור הוא בעלים – לתמים יש עלים חלקים ותמימים, ולגזור – עלים גזורים. מה תעשו עם צמח שבו חלק מהעלים כאילו, וחלק כאילו?

מקור החסידה השעיר הוא שונה מרוב מיני מקור החסידה האחרים –
ראשית, הפרח הגדול והורוד, שאמצעו בורדו – זהו פרח מרשים ויפה. הפרח גדול יותר מפרחיהם של רוב המינים האחרים.
שנית – הוא המין הנפוץ בנגב. כך שאם תראו מקור חסידה בנגב, סביר להניח שזהו מקור-חסידה שעיר.

מקור החסידה השעיר נקרא כך כי העלים והגבעולים שלו שעירים.

הפרחים של מקור החסידה אוהבים את השמש אהבה עזה. הם עוקבים אחריה, ומפנים את ראשם לכיוונה. בבוקר, נפתחים הפרחים ופונים למזרח. בהמשך היום הם פונים בעקבות השמש דרומה ומערבה – ובסוף היום, הפרח נובל – למחרת יפרחו פרחים חדשים על אותו צמח.

בהשתלמות רת"ם האחרונה למדתי דבר שהפתיע אותי מאד: עוזי פז סיפר לנו, שהשם הלטיני של מקור החסידה – ארודיום – משמעותו בלטינית היא בעצם… מקור אנפה! Erodius – או ביוונית – Ερωδι�ς – היא אנפה! ובאמת, גיגלתי את המלה Erodius – ומצאתי שלל תמונות של אנפות.
כאשר תורגמו השמות לעברית – היתה טעות בתרגום. וזה לא שאין "מקור חסידה" בלטינית. ביוונית קוראים לחסידה Pelargos – πελαργ�ς – והלא ישנו פרח, ששמו פלרגוניום! זהו פרח נפוץ למדי בגינון.
הבעיה היא שלרוב מבלבלים את שמו של הפלרגוניום במשתלות, וקוראים לו "גרניום". גרניום זה בכלל מין אחר באותה משפחה, שמשמעות שמו היא… מקור העגור. שכן Geranos – Γεραν�ς – הוא עגור ביוונית.

מה? רק רגע. חסידה, עגור, אנפה… בטח בלבלתי אתכם לחלוטין. אז בואו נעשה סדר:

שם עברי	שם לטיני	משמעות השם הלטיני
מקור חסידה	Erodium	מקור האנפה
פלרגוניום	Pelargonium	מקור החסידה
גרניום (או גרניון)	Geranium	מקור העגור

ורציתי לשאול – למה? קשה לי להאמין שהאנשים שישבו וקבעו את השם העברי, לא ידעו מספיק לטינית או יוונית בשביל להבין את משמעות השם. למה הם יצרו את הבלבול הזה?

מקורי החסידה, כדרכם, לא ממש מתעניינים ביוונית, בלטינית או בעברית. הם ממלאים בעונה הזו את שולי הדרכים בנגב, עוקבים אחר מהלך השמש ומחייכים אליה במלוא יופים.

התמונות צולמו לאורך כביש 40, בתאריך 20.2.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות – על מנת לראות את היפהפה הזה במלוא הדרו.

כתריים אדמדמים – Dipcadi erythraeum

כזכור, לפני שבועיים הייתי בערבה. פגשתי שם לשון אפעה מצרית, והרנוג השיטים – וקצת אחריהם גיליתי לבלוב של עלים עם ניצנים קטנים:

שאלתי את יובל מה זה, והוא הסביר לי שזוהי תחילת הפריחה של כתריים אדמדמים.
מיד עלתה רמת ההתרגשות – "באמת? וואו! ואתה חושב שנפגוש גם פורחים?"
כתריים אדמדמים הם צמח חולות נדיר ממשפחת השושניים. עד המפגש הזה ראיתי רק תמונות שלהם, מעטות וברזולוציה גרועה – ובכל זאת ראיתי את מבנה הפרח המיוחד והיפה. פרט לכך, זהו פרח ממשפחת השושניים – משפחה ידועה ביופיה. שנציגים רבים שלה (כמו חצב, שושן צחור, סתווניות ועוד) כבר ככבו אצלי.

"תעזבי, זה סתם כלום-בצבע-חום" – ענה לי יובל… ואני המשכתי לחפש. אבל לצערי, באותו יום לא מצאתי כתריים.

עבר שבוע – ובפורום צמחי בר, אוֹרי פרגמן-ספיר – מנהל הגן הבוטני בגבעת רם – העלה תמונה של הכתריים שהוא צלם בחולות נחל סכר. תמונה יפהפיה, אני חושבת שהיפה ביותר שראיתי של הצמח הזה.
אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי לגלות שבהשתלמות רת"ם המסלול שוּנָה – ואחת התחנות היא חולות נחל סכר, דרומית לרמת חובב!

מיד גייסתי לטובת העניין את כל בעלי העיניים החדות בסביבה, וספרתי להם מה אני מחפשת. הבעיה היא… שהתיאור שלי ("שושני קטן, בצבע חום-אדמדם, צורת הפרח מזכירה יקינתון, אבל עלי הכותרת מסודרים שלושה-שלושה) – היתה הרבה יותר מלהיבה מהממצאים…

מה שמצאנו היה משהו קטן – בגובה 15-20 ס"מ, ברוב המקרים הוא שרוע על הקרקע.

ובקשר לצבע… חום-אדמדם? אפור-חום זה תיאור טוב יותר.

בקיצור, אני מודה ומתוודה: לא התרשמתי מהפרח הזה כמו שחשבתי שאתרשם. יובל צדק. השם כלום-בצבע-חום באמת הולם את הפרח הזה…

יחד עם זאת, כדאי להסתכל מקרוב על הפרחים: הם באמת מיוחדים ויפים.

הפרח בנוי בצורה דומה לזו של פרחי היקינתון, אך במקום שהכותרת תהיה ששה עלים באותו הגודל – היא מחולקת לשני דוּרים (כלומר, שתי שורות) – דוּר חיצוני של עלי כותרת גדולים יותר, ודוּר פנימי של עלי כותרת קטנים יותר.

ממש כמו כתר – בתוך כתר! ומכאן מגיע השם – כִּתְרַיִים.

הפירות של הכתריים דומים לפירות של גביעונית הלבנון, והם גם גדולים למדי – הגבעול שבקושי תמך בפרחים- עכשיו כורע תחת נטל הפירות הגדולים.

הכתריים הם – כאמור – פרח קטן מאד. גובה הצמח הוא כ-15 ס"מ. בתמונה הבאה אפשר לראות כמה היד המצלמת גדולה יחסית אל הפרח:

זהו צמח שגדל בחולות – הם אוהבים דיונות, רצוי לא ניידות מאד. בארץ הם גדלים בערבה – בחולות חצבה ובחולות תמנע; וגם בנגב – למשל, בחולות מדרום לבאר שבע, ובחולות חלוצה.

בעולם – הכתריים הם מין שגדל במדבריות מאפריקה ועד הודו. אבל ישנם מינים יפים ומרשימים יותר מהכתריים האדמדמים שגדליו אצלינו. למשל כתריים לבנים מהודו – מאד יפים, או כתריים מנמיביה – שהם צמח גבוה – גבהו מגיע עד לשני מטר!

התמונה הראשונה צולמה בחולות שיזף בערבה, 13.2.2010.

שאר התמונות צולמו בחולות נחל סכר, מדרום לבאר שבע, 24.2.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

מרבדי פרחים לפורים

חשבתי איזו רשימה לכתוב לכבוד פורים. דבורניות (סחלב שהתחפש לדבורה) כבר הצגתי בשנה שעברה. אמנם יש עוד מינים שלא נתתי להם את הבמה, אבל זה קצת בנאלי.
לכן החלטתי לכתוב רשימה רגילה על טיולים שערכתי… לגליל ולהרי יהודה בשבוע האחרון.

המקום הראשון בו הייתי הוא נחל עקרב.

פשוט צהוב. מרבד צהוב ומרהיב!

הצהובים הללו הם פרח ששמו ערטנית השדות. הפריחה שלו צהובה, וכשזה בכמויות, אז זה פשוט כיף!
נחל עקרב נמצא ב… הר הנגב! רגע! התבלבלתי! אילו לא תמונות מהגליל. ולא מהרי יהודה – פשוט, הר הנגב התחפש לכבוד פורים!

אבל נחזור רגע למקומות שהתכוונתי לכתוב עליהם. לדוגמא, המרבדים הבאים:

הפעם המרבד הוא מרבד של בן-שלח מנוצה. פרח נמוך ממשפחת המצליבים, שאם רק נותנים לו – הוא ייצבע הכל בלבן.

אגב, בעלי העיניים החדות יוכלו לראות בין בני-השלח הלבנים פרחים ורודים – אילו הם השמשון ההדור, שרשימה עליו תתפרסם בקרוב; וכתמים בוהקים צהבהב-ורוד-לבן – אילו הם הצבעוני הססגוני – הפרח העיקרי שרצינו לראות באיזור.
איזה איזור? בורות לוץ, בדרום הגליל. מאד מאד דרום. בעצם, ליד הגבול עם מצרים. עוד איזור שהתחפש.

האם תוכלו לנחש איפה צולמה התמונה הבאה?

המרבד הזה הוא אחד המקסימים והמיוחדים שראיתי בחיי – פריחה גבוהה של פרח עדין ממשפחת המורכבים, ששמו אמברבואה דו-גונית. והנה עוד מועמד לרשימה עתידית…
אני מניחה שכבר ניחשתם שגם התמונה הזו צולמה בנגב.

אבל איפה בנגב? חולות ניצנה. רואים את החולות? לא? גם הם התחפשו…

בעבר ראיתי אמברבואות – אחת פה, שתיים שם – מעולם לא ראיתי כזה ריכוז.

מעבר למרבד הכחלחל – היו עוד מרבדים…

מדהים, נכון? הצהוב והוורוד האילו מכסים את כל האופק.

הצהובים הם בני משפחת המורכבים – בעיקר שן-ארי ערבית, ויחד איתה סביון ערבות ומררית שסועה. הורודים הם בני משפחת המצליבים – מנתור המדבר, שלח הערבות ושלח מאונקל.

ועוד מרבד אחד – הפעם מרבד מיניאטורי: מרבד זעיר של פרחי בבונג זהוב זעירים, באיזור רכס חלוקים. הבבונג הוא אמנם פרח זעיר – אבל הריח פשוט נפלא.

התמונות צולמו
בהר הנגב (נחל עקרב, בורות לוץ) – 20.2.2010
בחולות ניצנה וברכס חלוקים – 24.2.2010

כדאי מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 – כדי להנות מחווית מרבדי הפריחה!!

עוד מנחל פארן – DYC

אתמול שוב טיילתי בצפון, ושוב יש לי מליון דברים לספר עליהם! אבל עוד לא גמרתי עם רשימות הטיול בדרום! אז אני ממשיכה בהפגזות שלי:

גם למשפחת המורכבים יש נציגים בדרום הנגב. ברשימה הזו אני אתמקד בכמה DYC:

פרעושית גלונית – Pulicaria incisa – אני באמת לא יודעת למה קוראים לה ככה. יש לה ריח מאד נעים ועדין.

תראו כמה היא נחמדה:

היא אוהבת לגדול בשולי הכביש, ממש בקצה:

פרח אחר שמצאנו שרוע בשולי הכביש היה לוניאה שרועה – Launaea nudicaulis

פגשנו גם כוכב ריחני, אבל התמונות שלו לא יצאו לי, אז אני מסתפקת בקישור.

אל מועדון הפרחים שגודלם עומד ביחס הפוך לשמם אני מצרפת את אהרונסונית פקטורי – Aaronsohnia factorovskyi. זהו מורכב צהוב וקטן, שנתגלה ע"י פרופסור אייג, מאבות הבוטניקה בארצנו. אייג קרא לו על שם שני אישים חשובים בבוטניקה של ארצנו: אהרון אהרונסון, שחקר את חיטת הבר בראשית המאה ה20, ואליעזר פקטורובסקי, ממניחי היסוד למחקר הבוטני בארץ. משפחת פקטורובסקי שינתה את שמה לפקטורי – ובעקבות זאת שונה גם שם הצמח…

ואחרון חביב וקטן: סביון צהוב – Senecio flavus .

בארץ שלנו יש ששה מיני סביונים, וכולם צהובים. למה דווקא לזה קוראים סביון צהוב? אין לי שמץ של מושג. הוא קטן יותר ושונה מהסביון שכולנו מכירים – סביון אביבי :

ועוד תמונה שלו:

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

כל התמונות צולמו בנחל פארן ולאורך כביש 40, ב7.3.2009

פריחה בנחל פארן – חלק שני

אני ממשיכה בטיול בנחל פארן.

פגשנו פרח קטן מאד ממשפחת הציפורניים – ערטל מדברי – Gymnocarpos decander

למשפחת הציפורניים יש הרבה נציגים זעירים – פרחים כמו צללית, אפזרית, רב-פרי, דרכנית, קרנונית – שלכולם חמישה עלי כותרת, וכולם פיצקל`ך…

הערטל פורח בגוונים של ירוק-בורדו, שמאד אהובים עלי:

ועוד פרט, ירוק יותר –

עוד פרח מיוחד, ממשפחה מלאה נציגים מדבריים: דמיה לבידה – Pergularia tomentosa – ממשפחת האסקלפיים. כמעט דילגתי עליה, היא נראית יבשה לגמרי – ואז איתי (שאיתו טיילנו) קרא לי והראה לי את הפרחים העדינים שלה.

התמונות הבאות הן של קדד. (ממשפחת הפרפרניים) יש כחמישים מינים של קדד בארצנו, והרבה פעמים קשה להבדיל בינהם אם אין להם פירות (וזאת בניגוד לאספסת, שלחלוטין בלתי אפשרי להבדיל בין כמה מהמינים שלה אם אין פרי).

הקדד הזה דווקא מאד קל לזיהוי: קדד משולחף – Astragalus spinosus – שנקרא כך בגלל הפירות שלו, שנראים כמו שלפוחיות:

קדד נוסף שפורח במדבר הוא קדד הסיף – Astragalus dactylocarpus

הנה הפרח שלו:

גם פה, שמו נובע מצורת הפרי שלו. הנה הפרי:

נציג נוסף למשפחת הפרפרניים: שיח ששמו קרוטלריה מצרית – Crotalaria aegyptiaca

גם לסילון ולמוריקנדיה ברשימה הקודמת, וגם לקרוטלריה כמעט ואין עלים. העלים הם קטנים ונוקשים, או בכלל לא קיימים. זאת התאמה של הצמחים הללו למדבר. הם מקטינים את שטח הפנים הכולל של הצמח, כדי שפחות מים יתאדו מן הצמח.

ועכשיו אני עוברת לטפיל: עלקת נטויה – Orobanche cernua (משפחת העלקתיים)

העלקת נטפלת לשורשי צמח אחר, ויונקת ממנו את צרכי מחייתה. היא לא עושה פוטוסינתזה, ולכן אינה ירוקה.

הפרח הבא הוא ריסן דק. בעבר חשבו שיש שני מינים של ריסן בארץ: ריסן דק, שגדל באיזורים הגשומים יותר; וריסן נאכל – שגדל באיזורים השחונים. אבל… בשנת 2000 קבע החוקר קיי וולסן בגני- קיו שבלונדון, לאחר עיון בכל מיני הסוג ריסן בעולם, שבארץ מופיע רק מין אחד של ריסן: ריסן דק Blepharis attenuata.

ולכן, למרות שהייתי בטוחה שצלמתי ריסן נאכל – מסתבר שצלמתי ריסן דק.

מילא. עדין הפרח מיוחד ועדין מאד:

ולסיום הרשימה הזו – פרח יפהפה וקטן מאד: מרווה מצרית – Salvia aegyptiaca .

הפרחים הם בגודל של ס"מ אחד לערך, ותראו את הצבעוניות העדינה-סגלגלה-מנוקדת שלהם. נפלא!

עד כאן. כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

נחל פארן: פרחים לא ידועים מדרום הנגב.

אחרי התגובה של עופר D לרשומת הבאשן שלי, אני פשוט חייבת להקדיש לו את הרשומה הזו…

אז עופר, מה דעתך על השמות כאן?!

הנגב הוא מקום מדהים. מדבר אמיתי, עם כמות מים מזערית.

ובכל זאת, כל שיטפון – גורר פריחה של פרחים מעניינים ומיוחדים מאד.

המקומות הטובים לראות פריחה בדרום הנגב הם בערוצי נחלים, אבל בעיקר בשולי הכבישים.

וזאת למה? כי הגשם שניגר על הכביש, מתנקז לשוליו – ושם יש מעט יותר מים. יותר מים = יותר פריחה.

את הפרחים הבאים צלמתי בשולי כביש 40 ובבאר אשלים בנחל פארן.

אני מתחילה עם פגוניה רכה: (Fagonia mollis, ממשפחת הזוגניים)

ומיד אחריה, פגוניה אחרת –

אני לא בטוחה איזה ממיני הפגוניה היא זו. אולי פגוניה קטנת פרחים. יש כמה מינים.

עוד אחד ממשפחת הזוגניים: זוגן השיח – Zygophyllum dumosum

לא הכרתי את הפרח שלו, והוא מאד מוצא חן בעיני.

ועכשיו – פרח חביב מאד: קיקסיה. השם נפלא, וכותבים אותו כך: Kickxia. נהדר! הקיקסיה נקראת על שם רוקח בלגי מהמאה ה18 שחקר צמחים.

אבל… לאחרונה עברתו לה את השם לעפעפית.

אני חושבת שקיקסיה זה הרבה יותר נחמד:

הנה קיקסיה גדולת פרחים – Kickxia spartioides –

תראו את השפתיים שלה… ממש כמו בפתיחה של Rocky Horror Picture Show : (רק צהוב יותר)

ואחותה, קיקסיה רבת פרחים – Kickxia floribunda –

ועכשיו, מצא את ההבדלים בין שני הפרחים הבאים. הראשון הוא מוריקנדיה מבריקה, Moricandia nitens שעברתו את שמה למוריקה מבריקה. העִברוּת פה טפשי מאד, שכן המוריקה(נדיה) בכלל לא מוריקה, צבע הצמח הוא ירקרק אפרפר.

הפרח השני הוא סילון קוצני – Zilla spinosa – ששיך אף הוא למשפחת המצליבים, גדל במדבר, ענפיו ירקרקים אפרפרים – והוא לא מוריקנדיה!

במסגרת הצמחים שאורך שמם עומד ביחס הפוך לגודלם – אני מראה לכם אפזרית דו-אבקנית – Spergularia diandra – מרבד של פרחים, שקוטר כל אחד מהם הוא כחצי ס"מ.

אגב, לאפזרית קראו פעם אספרגולריה. האם אפזרית זה שיפור? אני לא בטוחה. אבל זה ודאי לא הרעה…

ולסיום המקבץ הזה, פרח יפהפה ומיוחד: אזוביון מדברי – Lavandula coronopifolia

האזוביון הוא הלבנדר, שמאחד המינים המתורבתים שלו מכינים הרבה מוצרי קוסמטיקה.

כל התמונות צולמו ב-7.3.2009 בנחל פארן.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

ו…המשך יבוא! השבוע אני מפגיזה!!

באשן תמים – Cleome arabica

בסוף השבוע שעבר (7.3 – 6) היינו בנגב – ישנו במצפה רמון, וטיילנו באיזור פארן.

ועכשיו יש לי המון תמונות של צמחים לא מוכרים מן הדרום הרחוק.

אבל הפרח היפה והמיוחד ביותר שפגשנו, לטעמי – היה עוד פרח מהפרחים בעלי השמות הבלתי נסבלים: באשן תמים. וזה עוד שיפור, כי שמו המקורי הוא באשן שלושת העורקים.

בספרו "פרחים יפים בנגב", עזריה אלון כותב על הבאשן:

צמח חד-שנתי ממשפחת הצלפיים. ענפיו ועליו דביקים, ומותירים ריח רע על כל איזר הנוגע בהם. בעלי חיים נמנעים מלאכול את הצמח הזה או את חלקיו; למעט כמה חרקים שיש להם מנגנונים לנדף את חמרי הרעל שבצמח.