לִבְנֶה רפואי – Styrax officinalis

עץ מקסים שפורח עכשיו בלבן הוא הלִבְנֶה הרפואי

זהו עץ לא גדול – לפעמים אפשר לחשוב שהוא שיח… הוא מגיע לגובה חמישה מטרים בערך.

אבל הפריחה שלו מקסימה ומלבבת במיוחד –

הפרחים תלויים הפוך, כמו פנסים קטנים, ומאירים את העץ כולו.

הלבנה שכיח בכל האיזור הים תיכוני – בחרמון, בגליל, בגולן, בכרמל, בהרי יהודה – וגם בעמקים.

אחד המקומות החביבים עלי לפגוש בו הוא הג'ובה הגדולה של יער אודם – שם יש לבנים פזורים בין האלונים.

העלים של הלבנה מצופים שכבה בהירה, כמו מעטה לבד מצדם התחתון. זה נותן לעלווה גוון לבנבן בהיר, ומכאן מגיע השם "לבנה".

גם הפרי של הלבנה הוא נחמד ומיוחד אך הזרע שבתוכו הוא רעיל מאד.
הכבשים אוכלות את הפרי בשלמותו – בולעות אותו, מעכלות את הציפה ומפרישות את הגלעין הרעיל בשלמותו.
הן לא נוגעות בעלים או בענפים – שכן, גם הם רעילים.

רוב חלקיו של העץ הזה הם רעילים. בעבר היו מפיקים מהפרי אבקה שהיו משתמשים בה כתרופה נגד פריחה בעור.
כמו כן, היו מפיקים רעלים שונים מהעץ.

 

גזעו של העץ אינו חזק מספיק לבניה או רהיטים.
העשן העולה מגזע הלבנה – אם במקרה הוא נשרף – רעיל גם הוא. זה, כמובן, מועיל מאד לעץ – כי בני האדם עזבו אותו לנפשו ואפשרו לו לגדול בנחת.
ומכאן בא התואר "רפואי" – זהו צמח שמפיקים ממנו רעלים ותרופות.

 

הצוף שלו, מצד שני, הוא מוצלח ואהוב על דבורים. בספר "פרחי בר בארץ ישראל", כותבת פרופ. נעמי פיינברון שיש משקים שבהם מגדלים דבש לבנה.
הוא נופל בטיבו מדבש הדרים – אך עדין נחשב לדבש טוב.

הספר של פרופ. פיינברוןן הוא מ-1965… מעניין אם עדין מגדלים דבש לבנה בארץ. אני לא זוכרת שראיתי כזה בחנויות.

הלבנה נזכר בתנ"ך, בספר הושע, יחד עם האלון והאלה:
"עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ" (הושע ד' י"ג)
אם כי – כמו במקרים נוספים בתנ"ך – לא ברור אם הלבנה התנ"כי הוא הלבנה של ימינו…

התמונות צולמו
במצודת נמרוד, 3.5.2007
בחרמון 15.5.2008
בגו'בה הגדולה ביער אודם, 7.5.2011
בנחל גוש חלב, 11.6.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

איריס ירוחם – Iris petrana

האביב פה, ולמרות שלא ירדו הרבה גשמים במדבר – יש פריחה ויש מה לראות.

 

היום אני מדרימה עד לאיזור ירוחם, לשמורת איריס ירוחם.

 

השמורה כבר פורחת כולה! בשבת עוד לא היה שיא הפריחה – אבל יש הרבה מה לראות. ואם מישהו חושב על לנסוע לשם – השבוע הזה זה ה-זמן! השיא יהיה בעוד כמה ימים.

איריס ירוחם הוא אחד ממיני איריסי ההיכל – סקציית אונקוציקלוס, שבה על כל גבעול פורח פרח אחד, והוא פרח הדור ומלכותי. אין לו צוף.

 

האיריסים מהסקציה הזו פורחים רק באיזור המזרח התיכון – לאורך הסהר הפורה, וצפונה להרי הטרנס-קווקז ואיראן.

איריס ירוחם הוא אחד משני המינים שיורדים למדבר, ומסתפקים במים מועטים מאד. המדברי השני הוא איריס הנגב.
בארץ הוא גדל אך ורק באיזור בין דימונה לירוחם.

לפי הספר האדום, חוקר האיריסים פרופ. מיכאל אבישי תאר אותו בתחילה כמין נפרד, ורצה לקרוא לו Iris hieruchamensis, כלומר איריס ירוחם. אך הוא לא פרסם את התיאור באופן פורמלי,
ופרופ. נעמי פיינברון איחדה אותו עם איריס פטרה, הגדל באיזור פטרה בירדן – וכך נוצר איריס ששמו העברי "ירוחם" ושמו הלטיני "פטרה".
לא נעשתה השוואה גנטית של שתי האוכלוסיות הללו, אבל הדעה הרווחת היום היא שבעצם אילו שני מינים נפרדים – ויכול להיות שמגיע לכל אחד מהם שם נפרד.
ברור שחשוב לשמור ולהגן על שניהם.

הפרחים של איריס ירוחם קטנים יותר מאילו של איריס הארגמן או איריס הגלבוע, הגדלים במקומות עשירים במים.

העלים שלו קטנים יותר משל המינים האחרים וקשתיים יותר – כמעט נוגעים בקרקע.
ולגבי הצבעוניות שלו… אני מתכוונת להרחיב בהמשך.

התמונות צולמו בשמורת איריס ירוחם, 31.3.2012

כדאי מאד להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

אני מאד ממליצה למי שמחפש טיול לשבוע הקרוב לנסוע לשמורת איריס ירוחם – היא נמצאת מזרחית לכביש 204, בין דימונה לירוחם. יש שילוט שמוביל אליה, ואפשר לראות שם איריסים נפלאים, ועוד הרבה פרחים.

 

בוצין הבשן – Verbascum qulebicum

אם יוצא לכם לנסוע בחרמון החודש, תעיפו מבט אל המצוקים מעליכם.

 

פה ושם תוכלו לראות, פזורים על המצוקים, צמחים גבוהים מאד – בין מטר וחצי לשני מטר וחצי גבהם, כמו שלהבות ענק צהובות ומרהיבות.

אילו הם פרחי בוצין הבשן.

 

 

בוצין הבשן הוא הגדול בין מיני הבוצין בארץ, זהו צמח מרשים וגדול. לפי המגדיר הוא גדל גם במירון – אני מכירה אותו רק מהחרמון.

 

בהשתלמות רת"ם בחרמון, לפני כמה שנים, פרופסור שמידע סיפר לנו שהוא ניסה לשכנע את פרופסור נעמי פיינברון "להודות" שבוצין הבשן קרוי בעברית על שם עוג מלך הבשן, שהיה – כידוע – גבוה מאד. אבל היא תמיד טענה שהוא קרוי כך על שם איזור הבשן, ששם הוגדר. 
את בוצין הבשן אפשר למצוא בהרי השוף, בחרמון, בבשן – ואולי גם בהרי אדום.

יש לו שושנת עלים גדולה ומרשימה, שממנה עולה גבעול… בעצם, לקרוא לזה "גבעול" זה נראה לי קצת טפשי. זה כמעט גזע…

 

בוצין הבשן הוא צמח דו – שנתי.  לפעמים גם תלת שנתי.

עד עכשיו, סיפרתי בבלוג על צמחים שהיו חד-שנתיים (כלומר, נובטים מזרע, גדלים, פורחים, מוציאים פרי, מפזרים זרעים – ומתים) או רב שנתיים (צמחים שחלק מהם נשאר חי כל הזמן, כמו עצים או צמחים בעלי בצל)
מהם צמחים דו-שנתיים?

אילו צמחים שעובדים קשה על מנת לגדל פרח. בשנה הראשונה לאחר הנביטה, הם לא מרגישים שהם צברו מספיק חומרי גדילה וכוח על מנת לגדל צמח מרשים וגדול.
אז הם מוציאים רק שושנת עלים. במקרה של בוצין הבשן, אותה שוֹשֶנֶת היא גדולה ומרשימה – עלים מאד יפים:

העלים נובלים, בחורף הצמח נח וממשיך לאגור חומרים וכוחות. בדרך כלל, בשנה השניה הוא יוציא את עמוד התפרחת. אם הוא מרגיש שהוא עדיין לא חזק מספיק – גם בשנה השניה הוא יוציא עלים, ורק בשנה השלישית הוא יפרח.

לאחר הפריחה ופיזור הזרעים – הצמח ימות, ומהזרעים יעלו שושנות עלים גדולות חדשות.

 

אחד המאפיינים של פרחי בוצין הבשן הוא האבקנים שלו: הם צהובים ושעירים, ממש כמו ידיים של דובוני צעצוע…

 הבוצין מושך חרקים רבים, כמו שאפשר לראות בתמונה הבאה. כשצלמתי את התמונה כלל לא שמתי לב לכל המטפסים ומרחפים למיניהם. רק על מסך המחשב ראיתי שיש שם לפחות אחד-עשר חרקים, כולל זוג מזדווג בשליש התחתון של התמונה, בצד שמאל.

 התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים 15.5.2008 , 17.6.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא – למרות שאין ביכולתי להראות צמח בגודל מלא על מסך מחשב ממוצע, עדיין זהו צמח מרשים ויפהפה! 

  

 הערה: בחלק מהתגובות אנשים סיפרו לי שהם מכירים את הבוצין הזה… אז אני אחדד: הבוצין שאתם מכירים, שפורח בכל הארץ וגבהו בין מטר למטר וחצי – הוא בוצין מפורץ. הוא נמוך יותר ודליל יותר מבוצין הבשן. בוצין הבשן גדל רק בגבהים מעל 1000 מטר.

סתוונית טוביה – Colchicum tuviae

לא פרסמתי כמעט שבועיים – גם בגלל העומס הכללי, וגם בגלל מצב הרוח שלי, שעדיין בוער עם הכרמל.
אבל השבוע הייתי בהשתלמות רת"ם, ופגשתי פרח בפעם הראשונה, וזו בהחלט סיבה לרשימה.

   

אני שמחה להציג כאן פרח סתווי, קטן ועדין – ייחודי לארצנו – סתוונית טוביה.  צלמתי אותה במיוחד עם עט כקנה מידה – כדי שתראו כמה היא קטנה.
סתוונית טוביה גדלה במזרח הרי יהודה, במדבר יהודה ובצפון הנגב.

   

סתוונית טוביה נקראת על שם טוביה קושניר – שכבר הוזכר אצלי בבלוג מספר פעמים. טוביה מצא את הסתוונית הזו במדבר יהודה, והביא אותה אל נעמי פינברון – שהיא מומחית לסתווניות. היא בדקה ואישרה שזהו מין נפרד, ושונה – וקראה לו על שם טוביה קושניר, לאחר מותו בטרם עת. 

מה בעצם ההבדלים בין הסתוונית הזו לסתוונית היורה המוכרת לנו?

אני משערת שרוב הקוראים שלי יגידו שהדבר הבולט לעין הוא הצבע. ובכן… זו טעות. אמנם הסתווניות שאני פגשתי לבנות, ורוב סתווניות היורה הן ורודות – אבל זו לא אינדיקציה טובה, כי יש סתווניות יורה לבנות (ולא לבקניות), ומצד שני – סתוונית טוביה מגיעה גם לגוון ורוד.
אז בואו נסתכל לתוך הפרח:

 האבקנים – שעליהם ישנה האבקה הצהובה – הם שחורים. אצל סתוונית היורה הם צהובים. הפעם ההבדל בצבע כן רלוונטי, כי אין סתוונית טוביה עם אבקנים צהובים. אבל… אצל סתוונית היורה נמצאו פרטים עם אבקנים בצבעים אחרים.
חוץ מזה, גם לסתוונית החרמון יש אבקנים שחורים, ולעתים גם לסתוונית הנגב.
נמשיך להסתכל בתוך הפרח:

שימו לב שמתחת לאבקנים יש משהו שבמבט מרחוק הייתי מכנה אותו כ"בלגן של שערות וזיזים"… את זה אין לסתוונית היורה. אף פעם. גם לא לסתוונית החרמון.

מה שאנחנו רואים פה, זה מנגנון הגנה מתוחכם שפיתחה סתוונית טוביה בפני גנבים!  הסתוונית היא פרח שפורח צמוד לקרקע. ועל הקרקע מסתובבות נמלים. הנמלים לא מאביקות את הסתווניות, אבל הן תשמחנה לקחת את הצוף (המועט) של הסתווניות.
לכן, הסתווניות דאגו לשמירה.


הצוּפָנִים של הסתוונית – הבלוטות שמייצרות את הצוף – נמצאים בבסיס האבקנים. לסתוונית יש ששה אבקנים, וששה צופנים. כל צוּפָן נמצא בבסיסו של אחד מעלי הכותרת.  הסתוונית צוֹפנת את הצוּפן בכוס זעירה, שאותה היא מקיפה בזיזים זעירים- מעין שיניים.
אם מפרקים את הפרח (למטרות לימודיות, פרופ. שמידע עשה זאת במהלך ההשתלמות) זה נראה כך:  כאן רואים עלה כותרת עם חצי מה"כוס" המשוננת שבה צפוּן הצוּפן :

אצל סתוונית טוביה, מנגנון ההגנה הזה מופעל על כל ששת הצופנים. אצל סתוונית הנגב – הוא מופיע רק בשלושה מהצופנים.
באוניברסיטה העברית נערך ניסוי: הם גידלו סתווניות טוביה, ובעדינות חתכו את הזיזים הללו מהסתווניות. הם עקבו אחר הנעשה, וגילו שלסתווניות החתוכות נכנסו נמלים, לקחו את הצוף – והסתווניות לא הואבקו. סתווניות שלא נפגמו – הצליחו לשרוד, הואבקו, והגיעו לשלב הפרי.

ודאי תשאלו למה המנגנון היעיל הזה לא מופיע אצל כל הסתווניות? ובכן…. אני לא יודעת. את כל מה שסיפרתי פה שמעתי בהשתלמות רת"ם, מפי פרופ. אבי שמידע.

 

התמונות צולמו במישור אדומים, במסגרת השתלמות רת"ם, 16.12.2010 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.  

 

 

החצבים שלי פורחים!

תפוז תקנו את התקלות באלבומים, בצלאל דאג לעדכן אותי באופן אישי! עכשיו אני שוב יכולה לגשת אל התמונות שלי!  לכן אני מעלה רשומת המשך לרשומת ניצני החצב מהשבוע שעבר.
סליחה על הפרסום הכפול – טעות קטנה שלי…

ניצני החצב גדלו במהירות – תוך חמישה ימים, ב-18.8.2010  הגדול בינהם הגיע לגובה של מטר:

  

אפשר לראות שהמרחק בין הניצנים גדל – (מימין: הקטן ביותר, ומשמאל – הגדול ביותר)  

 

בספרה "פרחי בר בארץ ישראל", כותבת פרופ. נעמי פיינברון-דותן:
בחודשים אב-אלול, בעצם להטו של הקיץ, כשעומדים השדות חרוכי שרב, והגשמים עדיין רחוקים, תופענה מתוך האדמה תפרחות החצב התמירות. כְּנֶרות לבנים הן צצות מתוך הקרקע, קבוצות קבוצות, וקומתן כמחצית המטר ומעלה. מתחילה ייפתחו הפרחים התחתונים; עם רדת הלילה ייסגרו ומעליהם, למחרת, ינצו פרחים חדשים. איזור איזור של פרחים, כעשרה במספר, ינצו מדי יום, ופריחת התפרחת כולה תמשך כשבוע ימים.

החצב שלי עדיין לא פרח באותו שלב: למחרת היום מהתמונות הקודמות, צלמתי אותו שוב:

הרגשתי שממש, עוד רגע… אבל ב-22.8.2010 עדיין לא פרח כלום, למרות שאפשר לראות שהגדול בינהם – שמופיע לבדו בתמונה השמאלית – מפותח יותר מאחיו.

  

ואז, בבוקר ה-23.8.2010, חיכתה לי הפתעה: או יותר נכון, 16 הפתעות:

 

החצב הראשון פרח!

נעמי פיינברון כתבה שנפתחים כעשרה פרחים כל פעם – אצלי נפתחו ששה-עשר פרחים ביום הראשון! אני מאד אוהבת לצלם חצבים מלמטה, מקרוב לפרח – הם נראים כמו מגדל פירמידלי, ועם השמים הכחולים זה מאד פוטוגני:

בילבו, כמובן, שמח לבוא ולבדוק את המצב. הוא חתול מאד סקרן, ולא ייתכן שהוא יוותר על בדיקת החצבים.  הוא צריך להיות מעורה בכל מה שקורה בבית.

בעקבות שרשור שראיתי בפורום שמירת טבע, אני רוצה לציין שהחצב בטבע הוא צמח מוגן! אסור לעקור, אסור לקטוף! אפשר להשיג את הבצלים במשתלות במחיר סביר ביותר – במחיר של כרטיס קולנוע אפשר לקנות 4-5 בצלים!

ביום שלישי, 24.8.2010 עליתי שוב, כדי לפגוש את החצב הפורח שלי, ולשמחתי הרבה – פרחו שניים!

אצל הראשון (השמאלי בתמונה מעל) רואים שפרחי היום הראשון נבלו, ופרחי היום השני פורחים. אצל השני (הימני) פורחים שמונָה הפרחים התחתונים. אני מאד שמחה שהחצבים שלי פורחים!

ועדכון טרי מהבוקר: החצב השלישי פרח! פרח בודד פרח בחצב השלישי.

התמונות צולמו כולן על הגג שלי, בתאריכים 18-24.8.2010 .
ושוב אני יכולה לכתוב שאתם מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ולפני סיום, נושא נוסף: לפני מעט יותר משנה, המלצתי פה על סדרת מדריכי טבע – סדרת "טבע ישראלי". אילו מדריכים שנוח לטייל איתם, והם אמנם לא כוללים את כל המגוון הביולוגי בארצנו – אבל הם בהחלט כוללים את הנפוצים, גם בחי וגם בצומח.
במהלך השנה האחרונה, נועם – המו"ל של הסדרה – הוציא לאור שני מדריכים נוספים: מדריך לצמחי תבלין ומאכל (שהזכרתי אותו ברשימת הקריתמון הימי)  – והמדריך החדש ביותר, מדריך החרקים.

גם כאן, המדריך כולל חרקים נפוצים – כאילה שתפגשו גם בעיר, וגם בטבע. הוא נוח לשימוש, האיורים ברורים ובהירים, המידע קצר וקולע.
את כל המדריכים אפשר להשיג בחנויות הספרים,חנויות למטיילים ובשמורות הטבע.
עורך ומפיק: נועם קירשנבאום.
הוצאה לאור: "טבע ישראלי"
לפרטים נוספים:
talituly@zahav.net.il

 
 
תוספת: עמיר ויינשטיין פרסם בבלוג שלו כתבה מרתקת על ההיסטוריה של הטקסונומיה. תקראו, זה פשוט מרתק.

איריס טוביה – Iris regis-uzziae

 לפני כמה ימים, אדי פרסם תמונות של זבובים ממין "עוזיה" (שמם הלטיני – Usia) . בתגובה, מוטי כתב לו שאנחנו ראינו את אירוס עוזיה. אדי אמר שהוא לא מכיר את אירוס עוזיה.
אז לך, אדי – ולכל מי שרוצה להכיר את הפרח העדין והמיוחד הזה, מוקדשת הרשימה הזו.

 

ביום שבת האחרון טיילנו בשמורת בורות לוץ, בהר הנגב – לא רחוק מגבול מצרים. אחד הפרחים שרצינו לפגוש הוא אירוס טוביה, הידוע גם בשם אירוס עוזיהו. בתחילה מצאנו רק נבולים:

 

 

זה מאד הדאיג אותי. ידעתי ששבוע קודם פרחו כמה פרטים בודדים (כי ציפורן חתול היתה שם וצלמה אותם), ודאגתי: האם כולם נבלו?! 
למזלי, פרח אחד בודד החליט לחכות לי. מישהו אפילו דאג להקיף אותו במעגל אבנים. אז  בשמחה רבה, אני מציגה לפניכם את אירוס טוביה הראשון שלי (והיחידי עד כה) :

 

 

אבל… רגע רגע! תחליטי – זה אירוס טוביה? אירוס עוזיהו? איך קוראים לו? 

 

סיפורנו מתחיל בשנת 1943. בחור צעיר – בן 19 בערך – מטייל לו בהר הנגב, ומוצא שם אירוס פורח. האירוס דומה מאד לאירוס ארץ-ישראלי, אבל… שונה.
הוא נראה כך:

 

 

שמו של הבחור היה טוביה קושניר, וכבר סיפרתי עליו – הוא היה בוטנאי מוכשר ואדם מבריק, ו…אחד מהל"ה, שנפל ב1948 על הגנת גוש עציון. הוא אמנם דיווח על האירוס, ואסף פרטים אחדים אל האוניברסיטה – אבל במשך זמן רב לא היה ברור אם זהו אירוס ארץ-ישראלי, או תת מין של אירוס ארץ-ישראלי – או מין נפרד.  במשך השנים, אנשים כינו אותו "אירוס טוביה" – לזכרו של טוביה קושניר.

 

 

 בשנת 1978, פרופ. נעמי פינברון תיארה את האירוס הזה כמין חדש למדע – וקראה אותו אירוס עוזיהו, על שם המלך התנכ"י עוזיהו.  מדוע היא בחרה במלך עוזיהו ולא בטוביה קושניר, ששמו כבר היה קשור באירוס? אינני יודעת. אבל כך היא עשתה, ומאז – שמו המדעי של האירוס הוא אירוס המלך עוזיהו. ואת זה אי אפשר לשנות.

 

 

 

את  השם העברי, לעומת זאת, אפשר לשנות. ולכן השם העברי שונה לאירוס טוביה. והוא מופיע כאירוס טוביה באתר הפלורה.

 

 

כמו שאמרתי, אירוס טוביה דומה מאד לאירוס ארץ-ישראלי. הוא תכול יותר, ולפעמים מחליף גוונים בין לבן לתכלת – וזה פשוט מקסים. רואים את זה יפה בתמונה שצלמה ציפורן חתול:

 

 

האירוס הזה אנדמי לאיזורנו – הוא גדל בהר-הנגב אצלינו, ובהרי אדום ומואב בירדן. זהו פרח עדין ונדיר מאד.

כיון שאני צלמתי רק פרט בודד, ציפורן חתול תרמה לי כמה תמונות – התמונה פה מעל, והשתיים הבאות הן שלה:

 

 

כל התמונות צולמו בשמורת בורות לוץ בהר הנגב,

בתאריך 13.2.2010 (ע"י ציפורן חתול)
ובתאריך 20.2.2010 (התמונות שלי)

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 – על מנת להנות מהאירוס הנפלא הזה במלוא יופיו!

 

 

 ועוד הערה:  השבוע הזה הוא שבוע עמוס מאד, ואני נאלצת לתמרן בין עבודה, הכנות לפורים, השתלמות רת"ם (ביום רביעי! מחר!) ועוד… לכן, אני קצת מתעכבת בקריאת רשומות ובתגובות… עמכם הסליחה!
אני מקווה לשוב לפעילות מלאה בהמשך.

מירונית סרגלית – Platanthera holmboei

 
מה עשיתי פה? לקחתי את הרימונית מאתמול, ושחקתי בה משחק אותיות קליל: החלפתי את ה-ר` וה-מ` זו בזו.
 
ומה קבלתי?

מירונית!
 
 
ועוד הפעם –
מירונית!
 
 
כולם ביחד!
מירונית!!
 
 
טוב. אני אעזוב את תנועות הנוער השונות, ואגיע אל המירונית…
הפרח שלי היום הוא סחלב נדיר במיוחד. לראשונה הוא נתגלה בארץ במירון, בשנת 1956 – והוגדר ע"י פרופ. נעמי פיינברון בתור  Platanthera holmboei – סחלב שמצוי בקפריסין ונקרא על שם Holomboe – שכתב את הפלורה של קפריסין.
היא   גם הציעה את "מירונית" בתור השם העברי – הסחלב מהמירון.

 
אבל מאז היא נראתה במירון רק על ידי יחידי סגולה.
אסף שיפמן אמר לי שהוא ראה אותה לפני כ-10 שנים, ואילו יואב גרטמן – לפני 25 שנים בערך…
 

 
 
למזלם של משוגעי הסחלבים בארצנו, אנחנו יכולים לראות אותה ביער אודם בגולן. שם היא אמנם לא נפוצה, אבל אפשר למצוא אותה – פרט פה-פרט שם, באיזור תל אל קצעא.
 
 

 

כל המירוניות שאתם רואים כאן – צולמו ביער אודם. וזה ממש קשה לאתר אותם! הסחלב הירוק הזה לא טורח לצבוע את עצמו – כי הוא מואבק ע"י חרקים ליליים, ובלילה ממילא לא רואים את הצבעים.

 

 
מצד שני, הסחלב הזה אינו מהרמאים! הוא נותן גמול למאביקים – הדרבן שלו מלא צוף, ולפי הכתוב באנציקלופדיה של החי והצומח, יש לו גם ריח! מעולם לא ניסיתי להריח אותו, ולכן אני לא יכולה להעיד על הריח…
 

 
כמו שאפשר לראות, למירונית יש הסוואה מצוינת. קשה לראות אותה. צמח ירוק, בגובה 30 ס"מ, ביער ירוק ומוצל. ממש כך:
 

 
אבל בשנה שעברה, טיילתי ביער אודם עם אסף שיפמן. אסף הוא ממש גלאי-מירוניות מדהים. הוא נסע באחת מדרכי העפר ביער אודם, ואז אמר לי – הנה!
– הנה מה?
– מירונית!
– איפה?
– שם!
הוא עצר את הרכב, יצא ממנו והצביע – ועדיין לא ראיתי.
רק כשהוא התכופף ונגע בה, ראיתי אותה. והוא זיהה אותה מהאוטו, בנסיעה!
 

 
אסף אמר, שמירונית היא כזו. אם אתה קולט אותה – אז תראה. אם לא – אז תפספס.
ובאמת, בפעם הראשונה שטיילנו למירונית, זה היה כך.
רזי הופמן, מנהל פורום "עולם הטבע" ב-ynet הסביר לי איך להגיע, ולאן.
טיילנו לנו – החלטנו על מסלול ביער, ששיאו אמור היה להיות מפגש עם המירוניות. הגענו לאיזור המיועד ובהתחלה לא ראינו כלום. ואז – ממש פתאום – היא צצה לי. ככה. הופיעה לה. לפתע ראיתי אותה.
 

 
הנה היא! קראתי
איפה? שאלו אותי בני משפחתי…
ו… הדיאלוג היה מאד דומה לזה שאני ניהלתי עם אסף
 

 
התמונות צולמו בתאריכים:
12.5.2007
2.5.2008 (הטיול עם אסף)
25.4.2009
כולם ביער אודם.
 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. וכדאי לכם, כי למרות שהוא ירוק לחלוטין – הוא סחלב, וזה אומר שהפרח מורכב ומיוחד.
 
 

סחלב כלאיים – פרפרני X מצויר

אחרי שספרתי לכם על סחלב פרפרני (מימין)  ועל סחלב מצויר (משמאל) –
  
אני אספר לכם על תופעה שקיימת בסחלביים: הכלאות.
המצב אינו נפוץ, אבל בהחלט קיים! הכלאה בין שני מיני סחלבים. ובמקרה שלנו – סחלב פרפרני וסחלב מצויר.

וזה נראה כך:

איך כתוב בתנ"ך? "הקול – קול יעקב, והידיים – ידי עשו" (בראשית, כ"ז כ"ב) וכאן – הצורה – צורת סחלב פרפרני, והדוגמא – דוגמת סחלב מצויר!

   

את סחלבי הכלאיים (או בשם אחר – סחלבים היברידיים) הללו פגשתי במירון. לפי ספרו של אסף שיפמן, נתגלו מאות פרטים מהם בהר עצמון ליד ידפת ובנחל צבעון במירון.

בספר כתוב גם שההיבריד הזה קרוי "סחלב כלאיים פיינברון" – לכבוד פרופ. נעמי פיינברון, מראשי הבוטנאים בארצנו. (ובלטינית – Orchis x feinbruniane )

ומעכשיו אמרו: "מריץ` ורץ` יוצא ריצ`רץ`, מסחלב פרפרני וסחלב מצויר – יוצא היבריד פיינברון!" 

את התמונות פה צלמתי ב21.3.2008 וב-10.3.2009 במירון.

כולכם מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

כלנית מצויה – זן סגול

 

 
חשבתי מה לכתוב על הכלנית הסגולה. מה אני יכולה לספר שעוד לא סיפרתי על כלנית?

 
 
 
פתחתי את ספרה של פרופ. נעמי פיינברון-דותן, "צמחי בר בארץ ישראל" הוצאת מסדה-הקיבוץ המאוחד – והחלטתי לצטט קטעים ממה שהיא כתבה על הכלנית.
 

 
פרופ. פיינברון, למי שלא מכיר, היתה מראשי הבוטנאים בארץ. חוקרת בעלת שם עולמי, שמספר מיני פרחים קרויים על שמה ולכבודה. היא היתה מכותבי ה"Flora Palestina", ומכותבי ה"מגדיר הצהוב" – מגדיר הפרחים הרציני ביותר שיש כיום בארץ.
 

 וכך היא כותבת על הכלנית הסגולה:
 
הכלנית – מוניטין יצאו לה בארץ. בחדשי שבט-אדר מזהירים פרחיה האדומים על פני הירק הרענן המכסה את עין הקרקע. תחילה יופיעו יחידים, אחר כך יתרבו וילכו, עד כי יבואו בהמוניהם, כתמים אדומים עליזים, הפזורים בבתה ובשדה הבור. אולם לא רק כלניות אדומות גדלות בארץ. מצויים גם זנים אחרים, ופרחיהם סגולים, ורודים ולבנים.
 
באיזור החוף, בהרי יהודה והשומרון ובכרמל שלטת הכלנית האדומה, ואילו הזנים האחרים נפוצים בעיקר בחלקה הצפוני של הארץ. מורדות ההרים בסביבות טבריה זרועים כלניות לבנות, בגליל ובעמק יזרעאל גדלות בעיקר הכלניות הסגולות. הזן האדום נפוץ כמעט בכל חלקי הארץ. הסיבות, הקובעות את תפוצת הזנים כפי שהיא, טרם נחקרו. משימה נאה היא לחובבי הטבע בארץ להסתכל בתנאי גידולו המיוחדים של כל זן וזן, לאסוף ידיעות מדויקות על תפוצתם ועל מיני הצמחים הנלווים אליהם. ייתכן וטיב הקרקע הוא הקובע את הופעת הזנים. כך קשורה הכלנית הסגולה, בדרך כלל, לקרקע לחה יותר.
 

 
שלוש התמונות הראשונות צולמו ב-9.1.2009 ברמות מנשה.
התמונה הרביעית צולמה במירון, 9.2.2008
התמונה פה מעל – עם הצלליות של האבקנים – צולמה במנחת מגידו, 26.1.2008
והתמונה שלמטה – שיש בה כלנית עם לא פחות מתשעה (!!) עלי כותרת – צולמה אף היא במנחת מגידו, 10.2.2007
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.