פרופ. אמוץ דפני – פרחים, פרפרים וכל מיני

זהבית החולות – Gagea circumplexa

אני חוזרת לחולות מערב הנגב, בפברואר. אחד הפרחים שרציתי מאד לראות – והצלחתי – היה זהבית החולות.

נטופית רפואית – Althaea officinalis

יום אחרי שפרסמתי את הרשומה אודות הקיצנית האשכולית, חזרתי לאחו בנימינה – ונפגשתי עם ידידי אורון. אורון לקח אותי לראות את הכוכב הנוכחי בעולמם של רודפי הפרחים: הנטופית הרפואית!

הנטופית הרפואית היא צמח בר שגדל באירופה, אסיה וצפון אפריקה. היא גדלה באזורים לחים – ביצות, אחו לח וכדומה. אצלנו, כזכור, ייבשו את הביצות.

וכך הנטופית נעלמה מנוף ארצנו… ב-20 השנים האחרונות היא נצפתה פעמיים בעמק החולה (ב-1998 וב-2002 – על ידי שאולי בקרמן, שטיילתי איתו בעבר בחרמון) – וזהו. למרות שחזרו וחיפשו אותה לאורך השנים, אין תצפיות מתועדות שלה מאז 2002. כל זה – עד לתחילת ספטמבר 2016.

בתחילת ספטמבר טיילו שני חובבי טבע, אב ובנו – אמנון ונועם עביצל – באזורים המרוחקים יותר של אחו בנימינה, ולפתע שמו לב לצמח שונה: הם בדקו מקרוב, צילמו, קיבלו אישור – ומאותו רגע משלחות רבות יצאו לבקר את הנטופית. והשבוע – גם אני הגעתי אליה.
ובעצם – תודה לאסתר שתיקנה אותי: מרים מילוא איתרה את הנטופית הזו כבר בשנת 2014, אך משום מה לא שמו לב לתגלית, ורק כאשר משפחת עביצל איתרו אותה – היא משכה את תשומת הלב הראויה.

לפי הספר, הנטופית היא צמח עשבוני רב שנתי, שמגיע לגובה 70 ס"מ. הנטופית באחו בנימינה לא קראה את הספר, ולכן היא מתנשאת לגובה 2 מטרים.

הנטופית היא ממשפחת החלמיתיים, ושמה הלטיני הוא Althea. את הסיפור על אלתיאה מהמיתולוגיה היוונית כבר כתבתי בבלוג, כשהצגתי את הנטופית השעירה – האחות הקטנה והנפוצה יותר של הנטופית הרפואית.

הנטופית היא ממשפחת החלמיתיים – קרובה של החלמית (החובזה) והחטמית. בעבר היא נחשבה לחלמית, ומאוחר יותר הופרדה.

השם העממי האנגלי של הנטופית הוא חלמית הביצות: Marsh Mallow. ואז עולה התהיה – מה הקשר למרשמלו, הממתק? ובכן, כאן אני נעזרת בידיעותיה של חברתי סאקרה.

מסתבר, שחלקי הצמח – בעיקר הגבעולים והשורש – מכילים חומר רירי עשיר ששמש כבר במצרים העתיקה כתרופה, בעיקר לבעיות נשימה וכאבי גרון. הפרעונים העתיקים השאירו אחריהם מתכון לרקיחת תרופה מהנטופית: הם ערבבו אותה עם דבש, אגוזים וסוכר. המתכון התגלגל לו והגיע אל צרפת – שם הצרפתים הקציפו מרנג, הוסיפו לתערובת – והפכו אותה לממתק.
המרשמלו שאנחנו קונים כיום בחנויות כבר לא מכיל תמציות טבעיות של נטופית… עם השנים הוא הפך לממתק סינתטי מעובד.

פרופ. אמוץ דפני כותב שאצל הרמב"ם הנטופית מופיעה בויכוח – איזה צמח משמש יותר לכישוף? הנטופית הרפואית או הדודא הרפואי? לפי פרופ. דפני, הדודא מנצח בכמות הסיפורים והאגדות עליו.

יחד עם זאת, פרופ. דפני מספר כי במרשם מתחילת המאה השבע עשרה מהווה אחד ממיני החטמית (הקרובה לנטופית, ואולי שתיהן נקראו באותו שם) כמרכיב של שיקוי "המאפשר לראות פֵיוֹת". בנוסף, בספר המוקדש כלו למרשמים עבור ביצוע קסמים וכישופים – הנטופית היא אחד המרכיבים בהכנת משקה להטלת כישוף על שקרנים כדי שיאמרו דברי אמת.

מבחינתי, פגשתי עוד מין נדיר בסכנת הכחדה – וגיליתי שוב כמה חשוב לשמור על בתי הגידול השונים והמיוחדים, כדי להגן על הרבגוניות והעושר של צמחי ארצנו.

את התמונות צלמתי באחו בנימינה, בתאריך 20.9.2016. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

אדום בעיניים! כלנית מצויה – Anemone coronaria

שמתם לב שהגיע זמן הכלניות?

כי אם (במקרה) לא שמתם לב – אני כאן למענכם. יוצאת אל ההמון, מקללת בפקקים: הייתי חייבת לספוג קצת מהאדום-האדום הזה.

נסענו ליער שוקדה, וממש לא היינו שם לבד. המון אנשים באו לראות המון כלניות.

ובאמת היו שם המון כלניות – כלנית מצויה, למי שלא זוכר, היא פרח נפוץ מאד בארץ.

מאיזור השומרון וצפונה – אפשר למצוא אותה בשלל צבעים (למשל, סגול, לבן, ורוד…) – ובכל הארץ היא פורחת באדום חזק.
בצפון הנגב היא מכסה מרבדים נהדרים, מענגים.

ולכן, בסוף ינואר-תחילת פברואר – חצי מתושבי המדינה (בערך) נוסעים לאיזור, ומסתנוורים מהאדום הנהדר.

כמובן, אם מתרכזים (וזה קשה, כי אודם הכלנית מאד מושך) אפשר למצוא בין הכלניות פרחים נוספים. כמו איריס ארץ-ישראלי – (בכלל, כלניות ואיריסים זה שילוב מצוין!)

או טוריים מצויים, שמשתלבים נפלא עם הכלניות –

כמובן, כשיש אוכלוסיה גדולה שכזו – אפשר למצוא גם חריגים. למשל – כלניות בגוון כתום-אפרסק:

חלק מהכלניות כבר מפזרות זרעים לרוח:

הכלניות האדומות הן כל כך נפלאות ומושכות: גם אותנו וגם את החוקרים.
בהשתלמות כלנית האחרונה (זה השם החדש של השתלמויות רת"ם…), סיפר לנו פרופסור אמוץ דפני שהמאביקים הידועים של הכלניות האדומות הם חיפושיות פרחים (היחידות שמזהות את הצבע האדום), ודבורי דבש – כמו בתמונה.

זבובים, פרפרים וחרקים אחרים לרוב לא מגיעים אל הכלניות האדומות – הם לא מזהים את הצבע האדום, ולכלנית אין צוף או ריח שימשוך אותם.
זבובים מאביקים כלניות לבנות, ורודות וסגולות. פרפרים מחפשים צוף – ולכלניות אין צוף.

אבל הדבר המדהים ביותר שהתגלה במחקרים האחרונים, לפי מה שסיפר פרופסור דפני, הוא שרוב הכלניות מואבקות באמצעות האבקת רוח!
האבקת רוח – משמעותה שהרוח מעיפה את האבקה של הפרח, והאבקה נוחתת – לפעמים – על פרח אחר, ומאביקה אותו.

לפרחים שהם מואבקי רוח יש לרוב שני מאפיינים.
הראשון: הרבה אבקה. הרוח היא לא מאביק מדויק. היא מעיפה את האבקה לכל הכיוונים, וצריך מספיק אבקה כדי שחלק מממנה ינחת בפרח אחר. כלומר, שסטטיסטית יהיה סיכוי להאבקה. לכלנית באמת יש הרבה אבקה.

המאפיין השני הוא פרחים קטנים ולא בולטים. פרחים מואבקי רוח לרוב לא מנסים למשוך מאביקים – אין להם סיבה להשקיע אנרגיה בפרח יפהפה וגדול. למשל, לאלון התבור פרחים קטנטנים ולא בולטים. גם הפרח הבודד של ריבס המדבר קטן מאד, כמעט לא נראה.
אבל… לכלנית יש פרח גדול ומרשים!
כלומר הכלנית היא מאד מיוחדת – מצד אחד, היא מואבקת רוח. אבל מצד שני, היא בעלת פרח גדול, מרשים ויפהפה – כלומר, היא כן מנסה (ומצליחה) למשוך חרקים שיאביקו אותה.

את הכלניות צלמתי ביער שוקדה, בתאריך 24.1.2015 – מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

כרמלית נאה – Ricotia lunaria

היום הפרח שלי הוא אחד היפים במשפחת המצליבים: כרמלית נאה.

לרוב, למשפחת המצליבים אין פרחים מרשימים. את אפקט הרושם הם נותנים על ידי הכמות – למשל, מרבדי השלח במדבר, מרבדי מרסיה במישור החוף או חרדלים לצידי הדרכים. הפרח הבודד לרוב קטן, תמיד עם ארבעה עלי כותרת, 6 אבקנים ועמוד עלי.

DSCN8358

הכרמלית היא ייחודית יותר במשפחה – עלי הכותרת שלה מעוצבים יפה, ויוצרים צלב מעוטר.

גם היא יוצרת מקבצים ורודים מרשימים –

הכרמלית נקראת כך כי היא נפוצה בכרמל. אבל היא נפוצה גם בגליל, בגולן ובחרמון.

כאמור, הפרח נפוץ בכרמל – וצורתו דומה לצלב. כנראה זו היתה אחת הסיבות לכך שמסדר הנזירים הכרמליתיים אמצו את צורת הפרח לצלב הרשמי של המסדר.
עדכון: קבלתי תיקון מפרופ. אמוץ דפני מאוניברסיטת חיפה: אני מביאה אותו בשם אומרו:
פרחיה של הכרמלית הנאה הם בתבנית "צלב מלטה". לצלב זה שמונה קצוות, האמורים לסמל את התכונות המציינות את אבירי המסדר: נאמנות, צדיקות, כנות, אומץ, כבוד ותהילה, בוז למוות, עזרה לעני ולחולה וכבוד לכנסייה. הצלב המלטזי הוא סמל מסדר הכרמליטים הידועים גם כ"אבירי מלטה". השם האנגלי "Maltese Cross Ricotia", המופיע באתרים רבים, הוא ככל הנראה "המצאה" מאוחרת תוצרת הארץ, משנות השמונים של המאה שעברה, שלא הצלחנו לאתר את מקורה. מכאן שכל קשר בין מראה הצמח – צלב מלטה ומסדר הכרמליטים – מופרך מעיקרו. למען הדיוק, נציין שצמח זה אינו מצוי כלל במלטה. כאשר נשאל ראש המסדר הכרמליטי בסטלה מאריס אודות הקשר האפשרי בין הצמח למסדר הוא ענה: "גם אני שמעתי כך".
נראה, אפוא, שהקשר של הכרמלית הנאה למסדר הכרמליטים אינו נכון, למרות הפיתוי הרב ל"סיפור יפה". סביר הניח שמקור השם העברי בכך שמעניקיו התכוונו לתפוצתו הרבה בכרמל. שם זה מופיע לראשונה במגדיר לצמחי הארץ שהופיע ב- 1955.
פרחי כרמלית נאה מופיעים בשלושה פסיפסים ביזנטיים – פסיפס שהיה בכנסיית המולד בבית לחם, פסיפס בבית דיוניסוס בציפורי ופסיפס בחמאם בבית שאן. משערים, הפרח נבחר בגלל היותו דומה לצלב ויצוין שגם הצלב האורתודוכסי הוא שווה צלעות.
הנאמר כאן הוא ציטוט מתוך הספר "צמחים, שדים ונפלאות: מפולקלור צמחי ארץ – ישראל" מאת אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב. בספר יש מידע נוסף על הכרמלית.
תודה רבה לפרופ. דפני על הציטוט, ועל הרשות להשתמש בו!

המסדר הכרמליתי הוא מסדר נזירים שנוסד במאה ה-12, על ידי נזירים שבאו לארץ הקודש מאיטליה ומצרפת. הם התגוררו תחילה במערות בכרמל – בנחל שיח, וכנראה שם פגשו את הכרמליות.

מאוחר יותר הם עברו לאיזור סטלה מאריס – שם, לפי המסורת, נמצאת מערת אליהו הנביא. הם רכשו את השטח במאה ה-17, אך בתחילה עדיין התגוררו במערות ובכוכים באיזור.

במהלך המאה ה-18 כוחם התחזק והם התחילו לבנות מנזר. בשנת 1799 נפוליאון כבש את הארץ – והשתמש בבנין המנזר לבית חולים לחייליו.

לאחר עזיבת נפוליאון הערבים ששלטו באיזור הרגו את החיילים הצרפתיים (הפצועים שנותרו בשטח) והרסו את המבנה.
במהלך המאה ה-19 הכרמליתים הגיעו להבנות עם הערבים ובנו את המנזר והכנסיה שנמצאים שם עד היום.

בעצם, בערך החל מתקופת נפוליאון הכרמליתים היו חלק חשוב מהעיר חיפה. הם היו נזירים ומשכילים, בעלי ידע ברפואה באיזור שעד אז היה כפר דייגים קטן בדרך לעכו. הם תרמו רבות להתפתחות העיר.

וכל הזמן הזה, הכרמליות פורחות מסביב וכלל לא מודעות למלחמות ולקרבות.

הכרמליות בכרמל מתחילות לפרוח בסוף דצמבר, וממשיכות עד ראשית מרץ. בגליל העליון, בחרמון ובגולן אפשר לפגוש בהן גם מאוחר יותר.

הכרמליות, כמו שרואים בתמונות כאן, פורחות בורוד בהיר. אבל פה ושם אפשר למצוא גם לבקניות:

DSCN8338

את התמונות צלמתי בעיקר בכרמל – בתאריכים 1.1.2013, 16.2.2013 וגם 17.1.2015
אבל גם בכמון, בגליל התחתון בתאריך 23.2.2013

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

איריס החרמון – Iris hermona

איריסי ההיכל, כידוע למי שקורא בבלוג שלי, הם סקציה מיוחדת בסוג איריס – הכוללת איריסים יפהפיים במיוחד, בעלי פרח גדול ויחיד על כל עמוד תפרחת.

איריסי ההיכל גדלים רק באיזור המזרח התיכון וסביבותיו – מהקווקז (ארמניה, אזרבייג'ן) ועד אלינו.

אצלינו גדלים שמונָה* מינים של איריסי ההיכל – שבעה מתוכם כבר סקרתי. היום אני (סוף סוף) מגיעה אל השמיני.

זהו איריס החרמון – או איריס הגולן. השם הרשמי הוא איריס החרמון, אבל רוב האוכלוסיות שלו בארץ הן דווקא בגולן, ולכן קוראים לו לפעמים איריס הגולן.

פגשתי אותו במקום מאד מיוחד: על גג של קבר שייח עתיק:

זהו קבר שייח מרזוק ברמת הגולן, עליו פורחים מקבצים נהדרים של איריס החרמון (יחד עם עריוני צהוב, כלך מצוי ועוד כמה)

תראו כמה האיריסים נראים גדולים ומרשימים מנקודת מבטו של הצהרון המצוי:

האיריסים על גג המבנה הם, כמובן, שתולים. וכאן התחלתי לתהות – מי שתל אותם, ומדוע?
את התשובה למדתי במאמר של פרופ. אמוץ דפני, על צמחי בתי קברות במזרח התיכון.

המוסלמים נהגו לשתול פרחים בהירים או לבנים בבתי הקברות – כי לבן הוא צבע הטהרה, והוא מעיד שהאדם הקבור ליד הפרחים הלבנים – הוא טהור.

חברתי סאקרה הוסיפה וסיפרה לי, שאיריס – אלת הקשת בענן היוונית – קבלה בשלב מסוים בפולקלור תפקיד נוסף – הובלת נשמות הנפטרים לעולם הבא ולכן שתלו איריסים בבתי קברות.

ובנוגע לאיריס החרמון – הוא דומה מאד לאיריס נצרתי: הדגם של ההיכל הבהיר (עם פסים עדינים ונקודות) והעלים התחתונים המנומרים-כהים. לכן תהיתי מה ההבדלים בינהם.

וכשיש לי שאלה לגבי איריסים, אני פונה אל חוקר האיריסים יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א.

יובל הסביר לי שההבדל הראשון הוא בגודל – לאיריס הגולן פרח גדול יותר, גבעול גבוה יותר – גבוה משמעותית מהעלים שלו. אצל האיריס הנצרתי, הפרח הוא בד"כ בגובה העלים ולפעמים אף נמוך מהם.
כמו כן, איריס הגולן יוצר גושים צפופים של עלים ופרחים – ואילו באיריס נצרתי יש רווחים גדולים בין שושנות העלים והגוש יכול להגיע לקוטר של כמה מטרים.

את התמונות צלמתי ברמת הגולן, על גג קבר שייח מרזוק, בתאריך 20.3.2014

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

* לפי דוד שחק, מגדל האיריסים והאחראי על גן האיריסים ברמת הנדיב, יש בארץ תשעה מינים של איריסים, שכן האיריס השומרוני – שבאופן רשמי נחשב לאיריס הדור, תת מין שומרוני – לטענתו הוא מין נפרד. הוא מסביר שאיריס זה לדעתו התמיין מאיריס הגלבוע, ואינו דומה לאיריס ההדור.

אחילוף קטן (הלבנון) – Biarum bovei

אני חוזרת אל סדרת האחילופים, אל אחד המינים המבלבלים יותר.

אני משערת שמי שיראה את התמונות, יחשוב שאני מציגה שוב את אחילוף הגליל.

ובכן, הם באמת דומים. מאד מאד דומים. במבט כללי מבחוץ הם נראים כמעט אותו דבר.

אז איך מבדילים? בשביל ללמוד, יצאתי להשתלמות רת"ם. פתחנו שם עם סכין כמה אחילופים – למטרות לימודיות! אני לא מתכוונת לפתוח עכשיו כל אחילוף שאני אמצא…

כזכור, מה שאנחנו רואים בתור "הפרח" של האחילוף זה עלה-מְכַסֵה שנקרא מָתְחָל, ומוט – שנקרא שִזְרָה (אגב, למרות צורתו מעוררת הדמיון, ה"אקשן" המיני מתרחש דוקא סביב הבסיס שלו), ועליו נמצאים הפרחים:

בתמונה מעל הפרח נמצא בשלב הזכרי שלו. פרחי הנקבה הואבקו, ופרחי הזכר כעת מלאים אבקה – כדי שהזבובים והחיפושיות שנלכדו בפרח יוכלו לצאת, להתכסות אבקה, ולהעביר אותה אל אחילוף אחר.
בתמונה הבאה הפרח צעיר יותר – רואים את הפרחים הנקביים למטה מתחת לזיפים. הפרחים הזכריים בחלק העליון עדיין סגורים.

לפי האיורים שראינו במגדיר פרחי הבר (שכתבו פרופ. פיינברון ופרופ. דנין), זיפים ארוכים כאילה אופייניים לאחילוף קטן. לאחילוף הגליל ישנם זיפים קצרים יותר, ופחות צפופים. זו, בעצם, הדרך היחידה להבדיל בינהם.

ובקשר לשם… האחילוף הזה ידוע בשני שמות: "אחילוף הלבנון" וגם "אחילוף קטן".
לפי אתר הפלורה, השם הרשמי הוא "אחילוף קטן", ואילו השם "אחילוף הלבנון" הוא שם ישן שבוטל.
אבל לדעתי זה מאד טפשי. האחילוף הקטן דומה בגדלו לאחילוף הגליל, אחילוף החורן ואחילוף צר-עלים. הוא בהחלט לא קטן יותר, ולכן השם סתם מטעה.
(ובמיוחד לאור העובדה שהמין החמישי של אחילוף בארץ הוא באמת קטן יותר – ושמו אחילוף זעיר….)

בתמונה הבאה אפשר לראות, שלאחר הגשמים ולקראת סוף הפריחה – האחילוף הזה מתחיל להוציא עלים.

הרבה מפרחי הסתיו (למשל, חצבים וחבצלות) הם היסטרנטיים – פורחים לפני העלים.
פרחי האביב הם סיננטיים – פורחים יחד עם העלים. זה ה"נורמלי", ה"רגיל" בפרחים.
אבל יש כאילה שהם באמצע. הם מתחילים לפרוח בלי עלים, ואז העלים מצטרפים. האחילוף הוא כזה – וזה נקרא פריחה סובסיננטית.

הפעם מצאתי אפילו ניצן שעלה מלבלב לצידו:

ברשימה על אחילוף הגליל, סיפרתי איך הזבובים נמשכים אל ריחו של הלוף ונכלאים בפנים – לפעמים לכמה שעות, לפעמים אפילו ליומיים.
הרבה שאלו אותי איך הזבובים שורדים את פרק הזמן הזה ללא אוכל – שכן, האחילוף הוא רמאי ואין לו אבקה שהזבובים יכולים לאכול.
ובכן, התשובה היא… הם לא תמיד שורדים. בהשתלמות רת"ם האחרונה, פרופ. אמוץ דפני סיפר לנו שוב על תהליך ההאבקה, והסביר שבהחלט קורה שזבובים נלכדים באחילוף, משתחררים ממנו ועוברים לאחילוף אחר – וכן הלאה,
ואם הם לא אכלו – הם בהחלט ימותו מרעב.
אבל חלק מהם בכל זאת מצליחים להמשיך הלאה – אחרת גם הזבובים וגם האחילופים היו נכחדים כבר…

התמונות צולמו ברמת דלתון, 22.11.2012 וברמת הגולן ב-16.11.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

ועוד משהו: פתחתי לי דף לבלוג בפייסבוק. מוזמנים לבוא ולהקליק LIKE…

דבורנית דינסמור – רשימת סיכום

קודם כל, רציתי לומר שמפה לשם סקרתי כבר את כל מיני הסחלבים שגדלים בר בארצנו! הרשימה המלאה נמצאת במדור הסחלביים שלי.

יש לי עוד הרבה תמונות של דבורניות דינסמוריות, והשונות בדגם שלהם מקסימה בעיני – למשל, בתמונה מעל הציור על השפית (זו ה"בטן" שלה) הוא בצבעים כמעט מטליים.

רציתי לסכם, כי ודאי בלבלתי אתכם עם המינים ותתי המינים של דבורנית דינסמור.

ד"ר יובל ספיר (מנהל הגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א) טוען שאין כאן ענין לתתי מינים, ואין שום סיבה להגדרות נפרדות. הוא מזכיר לי שהוא הראה לי לפני כמה שנים דבורנית עם 3 פרחים –
אחד סגור (כמו תת מין כרמלי), אחד פתוח מעט עם שולים כהים (כמו תת מין בארי) ואחד פתוח לגמרי, עם שולים בהירים (כמו צהובת-השולים)

אסף שיפמן, לעומתו, שיש לו נסיון שדה עשיר מאד, וכבר בדק והסתכל על רבבות דבורניות אם לא יותר – אומר : "תסתכלי עליהן. הן שונות בצורה. הן נראות אחרת.
ואם כך, למה לא להתייחס אליהן כאל מינים שונים?"
אסף מחלק את הדבורניות בארצנו לארבעה תתי מינים, שלושה מהם הדגמתי – תת מין כרמלי, תת מין בארי ותת מין רחבת-שפה (שמוכרת לנו כצהובת שולים).
גני KEW, כמו שכבר כתבתי, אימצו את דעתו של אסף – הם אמנם איחדו הרבה מינים, אבל השאירו את המופעים השונים כתתי מינים.

בהשתלמות רת"ם בפברואר דיבר פרופסור אמוץ דפני מאוניברסיטת חיפה. פרופסור דפני הוא בכיר חוקרי הסחלבים בארץ. הוא סיפר שלאחרונה החליטו להסתכל על הדבורניות מכיוון חדש: מנקודת מבטה של הדבורה.
הלא כל דבורנית מנסה לרמות מין מסוים של דבורים. היא מפיצה פרומונים מסויימים.
לכן, אם מין מסוים של דבורה ייגש אל שני פרחי דבורנית – אפשר להניח בבטחון ששתי הדבורניות הללו נועדו לרמות את אותה דבורה, ולכן הן בנות אותו מין.

"וואו", חשבתי לעצמי: זה רעיון ממש יפה! איך לא חשבו על זה קודם? תצפיות על דבורים! רעיון נהדר!

אבל… אז הוסיף פרופסור דפני משפט אחד ששוב, הפך את הקערה על פיה: הבעיה היא, שאין מספיק ידע על דבורים – ולא תמיד אנחנו יודעים להבדיל בין המינים השונים של הדבורים!
כלומר, גם אם אנחנו רואים שתי דבורים שניגשות לפרחים דומים – כיוון שאנחנו לא יודעים אם הדבורים הללו הן מאותו מין או ממינים שונים – חזרנו להתחלה, ושוב אנחנו מבולבלים…

איך לסכם את הנושא? מה אני חושבת?
אני עדין פתוחה לדיעות השונות, ומחפשת הוכחות לכאן או לכאן. אני מבטיחה להמשיך לעקוב אחרי הדבורניות, בשדה – אבל גם בפרסומים המדעיים – ואם יהיו פרסומים נוספים, אני אשתדל להעיף בהם מבט.

בינתיים, צאו לשדה וטיילו.
אם תשימו לב לדבורניות בשדה – רובן קטנות ונמוכות, ולא תמיד שמים לב אליהן בגלל הצבעוניות הירקרקה-חומה –
ותזכרו שזו דבורנית (ואולי אפילו דבורנית דינסמור) –
אני, את שלי עשיתי.

התמונות צולמו –
בשמורת הסחלבים ליד חורשת טל, 15.3.2006
ביער מטע, הרי יהודה 17.3.2007
בהר מירון, 24.3.2007, 13.4.2007
בכרמל 31.3.2007
בנחל חזורי, 3.4.2009
בהר קטע 25.2.2011
ובגבעת אולגה, 31.1.2012

התמונות ב-PICASA – מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראות אותן בהגדלה. ויש עוד הרבה תמונות באלבום, כאן.

מרגנית השדה – Anagallis arvensis

האביב לא מחכה, וגם אני רצה קדימה – סוף סוף אני מגיעה לאחד הפרחים הנפוצים והמקסימים בארצנו: מרגנית השדה. פרח בצבע כחול נפלא!

מרגנית השדה היא בת למשפחה מכובדת מאד: משפחת הרקפתיים.

לכאורה זה מוזר: אין דמיון מובהק במבנה הפרח של המרגנית והרקפת. אך למעשה, אחד המאפיינים העיקריים של משפחת הרקפתיים הוא, שהאבקנים מצויים מול כל עלה כותרת, ולא בין העלים. אפשר לראות את זה בתמונה הבאה:

הפרח הזה הקסים אנשים רבים שהאמינו (בין היתר) כי המרגנית מפיגה צער. במאה הראשונה לספירה בוטנאי יווני בשם דיוסקורידס נתן למרגנית את שמה – אָנָגָלִיס – שמשמעותו "להצחיק" . זהו השם הלטיני שלה עד היום.

השם העממי שלו בארץ היה "עין התכלת" בעברית, ו"עין הגמל" בערבית.

ברל כצנלסון קרא למרגנית "עיני רחל" – לכבודה של רחל המשוררת יפת העיניים.

כשהפרח צעיר, צבעו כחול עז, והאבקה הצהובה בוהקת בראש האבקנים. כשהוא מזדקן – הוא דוהה.

המרגניות מתפשטות בקלות בצידי דרכים, ויוצרות מרבדים כחלחלים מקסימים. בחקלאות הן נחשבות "עשב רע" – אבל בשטחים הפתוחים, לפגוש מרבד שכזה – זה פשוט תענוג:

המרגנית נפתחת רק בימים יפים. אם עומד לרדת גשם – הפרח ייסגר. משום כך קראו לה גם "הברומטר של העניים" – שכן, מי שאין באפשרותו לבדוק את הברומטר – נאלץ להעזר במרגניות.

את רוב המידע כאן למדתי מספרו המקסים של פרופ. אמוץ דפני – פרחי סתיו וחורף

המרגנית מתחילה לפרוח בראשית החורף, אך ממשיכה גם עמוק לאביב, ובמקומות הקרים יותר – גם עד ראשית הקיץ.

התמונות צולמו בחודשים ינואר עד אפריל של השנים 2008-2011
בשרון, בכרמל ובהרי מירון…

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

השיר הזה מתבקש פה, נכון?

ביום ראשון (24.4.11) הקרוב ישנו אירוע למען שמירה על השטחים הפתוחים ברחובות – הפרטים בקישור, וכולם מוזמנים!

דבורנית צהובה – Ophrys lutea

יש לי עוד כמה "חובות" סחלביים להשלים, והיום אני סוף סוף מגיעה אל אחת הדבורניות הנפוצות יותר – דבורנית צהובה.
את הדבורנית הצהובה אפשר למצוא בארץ ברוב האיזורים ההרריים – הגליל, הכרמל, רמות מנשה, הגלבוע, שומרון ויהודה. אפילו בשפלה.

כמו שאר אחיותיה הדבורניות, גם היא נוקטת בשיטה של רמיה מינית – הפרח דומה בצורתו לדבורה, ומפיץ ריח דמוי פרומונים המושך מין מסוים של דבורים זכרים. זכרי הדבורים מנסים להזדווג עם הפרח, ובמעבר מדבורנית לדבורנית – מאביקים אותן.

השם שלה מגיע מלטינית – Lutea פירושו צהובה – אבל לרוב הצהוב שלה הוא צהוב ירקרק משהו. יותר ליים.

וכמו אצל רבים מבני משפחת הסחלבים, גם היא שינתה את שמה…
בשנת 1923, היא תוארה ע"י שני חוקרים – בורנמולר ופליישמן – והם קראו לה "דבורנית הגליל" – Ophrys galilaea.
מאוחר יותר, חוקר הונגרי בשם שוֹ טען ש"דבורנית הגליל" היא לא מין נפרד, אלא תת מין של הדבורנית הצהובה.

באנציקלופדיה של החי והצומח, ובספר "הסחלבים בישראל" של אמוץ דפני היא שוב מופיעה בתור "דבורנית הגליל" – כי מקובל לעתים לתת מעמד של מין נפרד, לתת-מינים נפרדים מבחינה גיאוגרפית – כלומר, הדבורנית במזרח הים התיכון היא "הגליל", בעוד זו במערב הים התיכון היא הדבורנית הצהובה ה"אמיתית"
אבל בספר הסחלבים של אסף שיפמן ובאתר הפלורה של פרופ. דנין, השם הראשי חזר להיות Ophrys lutea – כלומר, דבורנית צהובה, ומכאן אני מבינה שבסופו של דבר הוחלט שזהו אכן מין אחד.

בפורים טיילנו עם משפחה של חברים מקנדה, והראינו לילדים את הדבורניות הצהובות. הם (הילדים במיוחד) התפעלו מאד מהדמיון לדבורה – ומהדבורניות הנחמדות.

לפני כמה שנים, בכרמל, מצאתי את השילוב החביב הזה: כתמה עבת שורש, שגדלה יחד עם דבורנית צהובה במין חיבוק נחמד.

קראתי על הדבורנית הצהובה בספרים הבאים:
כרך 11 של האנציקלופדיה של החי והצומח, בעריכת עזריה אלון.
הסחלבים בישראל מאת אמוץ דפני
רתם – חוברת מס' 19 – סחלביים בישראל
הערכים הרלוונטיים שקראתי בשלושת אילו נכתבו ע"י אמוץ דפני.
כמו כן, כמובן – סחלבי הבר בישראל, מדריך למטייל מאת אסף שיפמן

התמונות צולמו בחודש מרץ, בשנים 2006-2011
בכרמל, בעליה למירון, בנחל קטלב ובנחל מערה שבהרי יהודה.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

מצאתי ב-youtube סרטון נהדר שמראה הזדווגות של דבורה-זכר עם דבורנית – צולם באירופה. זו דבורנית שאין בארץ. הסרטון הזה הפתיע אותי, כי הזכר בפרוש הולך על מה שנקרא "69" – ואת כדורי האבקה הדבורנית מדביקה לו בתחתית הבטן ולא על המצח.
את הסרטון צילם ניקו וראקן, שהוא חוקר טבע – בעיקר נושאי האבקה – מבלגיה.

דודא רפואי – Mandragora autumnalis

לפי שאני מתחילה את הרשימה היום, אני רוצה להסב את תשומת לבכם לכתבה שהתפרסמה בסופ"ש האחרון בעיתון הארץ, ובה אלי אמיתי, מנכ"ל הרט"ג אומר במפורש: הקמפיין של הקק"ל שקורא לתרום כספים לשיקום הכרמל הוא מטעה.

עוד כתוב שם: "בקרב הציבור הרושם שכספי התרומות יועברו לטובת נטיעת עצים בכרמל, בעוד שנטיעה כזו כלל לא מתוכננת בהליך השיקום. גורמי שמירת טבע מזכירים שהרוב המכריע של השטח שנשרף הוא לא יער באחריות הקרן הקיימת אלא מוגדר כגן לאומי".

את הכתבה כתבו צפריר רינת ויהונתן ליס – אני ממליצה להשקיע דקה שתיים, ולקרוא אותה.

כמו שהבטחתי לכמה מהמגיבים ברשימה הקודמת, אני מציגה היום דודאים.

הדודא הרפואי, ממשפחת הסולניים, הוא אחד מראשוני פרחי החורף. הוא פורח לאחר הגשמים בסגול, צמוד לקרקע, במרכז שושנת עלים גדולים. זהו צמח שהיה ידוע כבר מימי קדם בתור צמח בעל סגולות מרפא, כישוף, פריון…

כיון שכך, הייתי חייבת לחפש מידע אצל מומחה לפולקלור – וניגשתי אל הספרון "הדודאים נתנו ריח" , שכתב פרופ. אמוץ דפני – שהוא פרופסור לבוטניקה באוניברסיטת חיפה, וגם מומחה לפולקלור הקשור לצומח.

כבר בתנ"ך, בספר בראשית, ראובן מוצא דודאים ומיד מביא אותם לאמו –

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם, אֶל-לֵאָה אִמּוֹ; וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ. וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא." (בראשית פרק ל' פסוקים יד-טז)

ודאי שמתם לב שראובן מצא דודאים בעת הקציר – כלומר, בסביבות סיון, ולא בסביבות שבט. וזאת כי הוא הביא לאמו את הפירות, לא את הפרחים. לפרחים כמעט אין ריח (ומה שיש אינו נעים במיוחד) – אך הפירות הם בעלי ריח עז ומשכר. הם דומים בצורה לעגבניות צהובות, וזה לא פלא, שכן גם העגבניות הן בנות משפחת הסולניים. (אגב, גם לעגבניות יש מוניטין כסם אהבה – כפי שמרמז השם, עגבניה, מהשורש עג"ב)

גם בספר שיר השירים נזכרים הדודאים: בפרק ז', בסוף השיר:

שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ; מַה-תֶּחֱזוּ, בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם.
מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת-נָדִיב; חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ- כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן.
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תָּאֳמֵי צְבִיָּה.
צַוָּארֵךְ, כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן; עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, עַל-שַׁעַר בַּת-רַבִּים- אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק.
רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל, וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן: מֶלֶךְ, אָסוּר בָּרְהָטִים.
מַה-יָּפִית, וּמַה-נָּעַמְתְּ- אַהֲבָה, בַּתַּעֲנוּגִים.
זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת.
אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו; וְיִהְיוּ-נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים.
וְחִכֵּךְ, כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים; דּוֹבֵב, שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.
אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ.
לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים.
נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים- נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים; שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי לָךְ.
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ, וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִים- חֲדָשִׁים, גַּם-יְשָׁנִים; דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ.

רציתי לציין, שאם מישהו היה מנסה לשיר את השיר הזה היום – ללא היסוס היו מאשימים אותו בהטרדה מינית; ובנוסף – אני מאד אוהבת את הדימויים בשיר הזה. "אפך כמגדל הלבנון", "בטנך ערימת חיטים" – פואטיקה במיטבה.
אבל אם נחזור רגע לדודאים, די ברור מהשיר הזה שהדודאים נחשבים כסם אהבה.

מאוחר יותר, בתקופת יוון העתיקה, הדודאים כונו "הצמח של קירקה" – כלומר, צמח המשמש לכישוף. לפי האודיסאה, המכשיפה קירקה כישפה את אנשיו של אודיסאוס והפכה אותם לחזירים. אני לא בטוחה שהיא השתמשה בדודאים בשביל זה, אבל לפי האגדות, היא בהחלט השתמשה בדודאים לדברים שונים.

היוונים התייחסו לדודאים כאל סם אהבה, וגם האמינו שהוא מעודד התעברות.

במאה הראשונה לפניה"ס חי רופא יווני בשם דיוסקורידס. הוא טען שלשורשי הדודאים יש השפעות מרדימות – והיה נעזר בשורשים כחומר הרדמה לטיפולים מכאיבים.
סוקרטס המליץ על תמצית דודאים כתרופה נגד צפדת.

באותה תקופה גם החלו לחשוש מקללה בעת עקירת שורשי הדודא. תיאופרטוס – בוטנאי שחי במאה השלישית לפני הספירה – מסביר איך עוקרים דודאים מהשורש: החופרים צריכים לסמן סביב הצמח שלושה מעגלים באמצעות חרב, ולשאת את פניהם מערבה כאשר הרוח נושבת בפניהם.

הוא גם מזהיר – שמיץ הצמח עלול לגרום מוות, והריח עלול לגרום לך לאבד את יכולת הדיבור…

בשנים מאוחרות יותר, טקס עקירת הדודאים התפתח. האמונה היתה שמי שיוציא את השורש מהאדמה לחלוטין – דינו נחרץ למות. לכן, היו חופרים את השורשים ומשאירים אחד אחרון בלתי מנותק. אז היו קושרים אליו – לקראת חצות הליל – כלב שחור. בחצות בדיוק היו מכים את הכלב. הכלב היה בורח בבהלה ובנביחות – והצמח היה נעקר.

בדרך השפלה הזו היו מפילים על הכלב את גזר הדין, ונהנים משורשי הדודאים.

לפי הסיפורים, גם המצביא חניבעל השתמש בדודאים – קבוצת מורדים רדפה אחריו, והוא השאיר להם כדי יין שהושרו בהם שורשי דודאים. הרודפים שתו מהיין ונרדמו – וחניבעל ואנשיו חזרו והכריעו אותם. (שזה כנראה תיאור מעודן לטבח)

בימי הביניים, ברפואה העברית, השתמשו בדודאים לטיפול במחלות שנגרמו – לפי האמונות שרווחו אז – על ידי השטן והשדים: מחלות כמו איבוד זיכרון ואפילפסיה.

אמונה נוספת הקשורה לשורשי הדודאים היתה שהם מגנים בפני כל רע. מגניבה ועד רצח – הם שומרים על הנושא אותם.
כבר ביוון העתיקה, נשים נהגו לשאת שורש דודא איתן. בימי הביניים גילפו מהשורש דמות אדם – ואז הם נחשבו ממש כקמיעות.
זה נראה למשל כך: ואפשר לקרוא עוד באתר צמח השדה, בכתבה של פרופ. דפני.

כנראה מאגדות אילו לקחה ג'יי קיי רולינג את דמות הדודאים (Mandrakes) שמופיעים בספרי הארי פוטר. לפי חלק מהאמונות, כאשר הם נעקרים יש צרחות (רק לא הבנתי אם הצורחים הם העוקרים, הכלב שהרביצו לו, או השורשים…)

אבל כמו תמיד, בכל האגדות ישנו איזה שמץ של אמת…
ובאמת, כיום ידוע ששורשי הדודא מכילים חומרים נרקוטיים – כלומר מרדימים וגורמים להרפיה – ששמם סקופולאמין והיוסצין. משתמשים בהם כיום ברפואה.
בנוסף, בבדיקה שנערכה באוניברסיטה העברית, נמצא שהפירות מכילים הורמוני מין בכמות קטנה – כלומר, גם לסיפורי הפוריות וסם האהבה יש בסיס מדעי מסוים.

תודה רבה מאד לפרופסור אמוץ דפני שריכז את כל הסיפורים והאגדות בספרו,
ולציפורן חתול ששלחה לי תמונה של פירות דודאים – כי לי אין אף אחת!

התמונות צולמו ב –

נחל מערה ליד נס הרים, 13.1.2007
נחל ראש פינה, 4.12.2008
עין אלון בכרמל, 29.12.2008
קרני חיטים בגליל התחתון, 2.1.2010
רמות מנשה, 1.1.2011
הפירות צולמו בהר העגול ליד עמיקם (ברמות מנשה), 10.4.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא

טוב שם טוב משמן טוב (סחלב הביצות, פעם שניה)

כמו שקרה לי עם רצועית הגליל, כשהתחלתי לבדוק את סחלב הביצות (כן, זה שפרסמתי לפני 2 רשימות) – ניצבתי מופתעת מול השם.

הפעם לא היו ארבעה שמות לטיניים לבחור מהם, אלא רק שניים…
Orchis laxiflora או Orchis dinsmorei

ושוב שאלתי את עצמי: מהו שמו של הסחלב הזה?

הספרות, כדרכה נחלקה בין הדעות.
האתר של פרופ. דנין, הסכים עם האנציקלופדיה של החי והצומח ועם חוברת רת"ם העוסקת בסחלבים: זהו Orchis dinsmorei.

המגדיר לצמחי ארץ ישראל (של פרופ. פינברון ופרופ. דנין) , לעומת זאת, הסכים דווקא עם לקסיקון מפה של פרופ. שמידע ועם הספר "צמחי ישראל בתמונות" החביב עלי: זהו Orchis laxiflora.

ספרו של אסף שיפמן לא הושיע אותי הפעם: הוא נותן את שני השמות, כשמות חלופיים; כשהשם הרשמי לדעתו הוא Orchis laxiflora.

הישועה הגיעה אלי הפעם מספר ישן שקניתי לא מזמן בחנות יד שניה: ספר הסחלבים בישראל של פרופ. אמוץ דפני.

פרופץ דפני מסביר, שבדרום אירופה – למשל, איטליה וצרפת – הוגדר המין "סחלב הביצות" ונקרא בשם Orchis laxiflora. אבל כאשר בדקו את סחלבי הביצות באיזורינו – סוריה, לבנון וישראל – נתגלו מספר הבדלים. ולכן, כותב פרופ. דפני, יש הצדקת לתת לסחלב באיזורינו שם נפרד מהסחלב האירופאי – והוא נקרא Orchis dinsmorei

ומה זה dinsmorei? על שם דינסמור.
דינסמור – ג'ון דינסמור – היה בוטנאי אמריקאי שחי בירושלים, במושבה האמריקנית בראשית המאה ה-20. הוא לימד טבע, חקר רבות את צמחית הארץ, וגילה צמחים רבים שלא היו ידועים מהארץ.

ענת סקילי כתבה עליו, בהקשר של פרח יפה אחר הקרוי על שמו – דבורנית דינסמור.

לפני כמה זמן, אסף שיפמן העלה השערה שבארץ בעצם גדלים שני המינים: ברוב הארץ – במישור החוף, ובגליל – זהו Orchis dinsmorei; ואילו למרגלות החרמון – זהו Orchis laxiflora.
כשהיינו איתו, הוא אכן הראה לנו את ההבדלים (ציור על השפית, הזוית של הדרבן מהפרח – ועוד).
אסף מדד ובדק פרטים מכל נקודה ידועה בארץ (ומאז ייבוש הביצות אין הרבה…), והשווה לטורקיה, ולמדינות באירופה. לפני שנה בערך הוא פרסם מאמר שטוען שאילו באמת שני המינים.
אם אילו אכן שני מינים, או פשוט זן שונה מעט שמושפע ממזג האוויר – צריך לבדוק. בינתיים, אני לפחות מקבלת את דעתו של פרופ. דפני, בתוספת ההערה של אסף: בארץ גדל Orchis dinsmorei (כלומר, סחלב דינסמור) – ובחרמון, כמו באירופה – Orchis laxiflora (סחלב הביצות האירופאי)

את התמונות צלמתי :
באחו בנימינה,
בנחל חזורי (ממש ליד נבי חזורי, למרגלות החרמון)
בעין בדולח ליד קרית שמונה
ובנחל סמך ברמת הגולן.

בחודשים מרץ ואפריל של השנים 2005-2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא

הבהרה:
נראה לי שבלבלתי כמה אנשים, ולכן אני אסביר שגם ברשימה הקודמת על סחלב הביצות וגם בזו – מופיעים במעורבב הפרחים מנחל חזורי ומאחו בנימינה, ואני – במבט ראשוני, ובלי להתעמק – לא יודעת להבדיל בינהם.
הפרחים הם כמעט זהים, ההבדלים הם זעירים וחשובים בעיקר למשוגעי בוטניקה וחולי סחלבת.
גם זה, וגם ההוא נקראים בעברית סחלב הביצות. לגבי השם הלטיני – יש תהייה, וזה הבסיס לרשימה הזו.

בן-סחלב צריפי – Anacamptis pyramidalis

שמתם לב שכבר סוף מרץ? ומרוב ריצות במדבר הזנחתי קצת את יקירי הסחלבים!
ובכן, לא שכחתי אותם – והיום אני מציגה סחלב חביב ונפוץ למדי, ששמו בן-סחלב צריפי. הוא גדל בארץ לאורך כל שדרת ההר.

תואר השם הלטיני – pyramidalis – נובע מצורת הפרח, שהיא כמו פירמדה, או חרוט. זה בולט בעיקר בצמחים הצעירים – שלא כל הפרחים נפתחו –

לפי מה שכותב פרופ. אמוץ דפני באנציקלופדיה של החי והצומח, צ'ארלס דארווין חקר את בן-הסחלב וגילה שיש לו צוף.
רוב בני משפחת הסחלבים משתמשים בשיטות רמיה שונות על מנת לשכנע את החרקים להאביק אותם. כבר הצגתי פה כמה דבורניות, שנעזרות ברמיה מינית, וגם סחלבן – שגורם לחרקים לחשוב שהוא לטם מרווני (באמצעות ריח, ומראה האבקיות הצהובות שלו). רוב הסחלבים הם כאילה, מנצלים את החרקים סביבם – ולא נותנים תמורה.
לעומתם, בן-הסחלב הצריפי נותן תמורה לחרקים – יש לו צוף.

מצד שני, הוא גורם לחרקים להתאמץ. הצוף נמצא בדרבן – כלומר, רק פרפרים (שיש להם חדק ארוך) יכולים להנות ממנו; בנוסף לזה – הוא סמיך מאד. אז הם מתאמצים למצוץ אותו.
בזמן שהם שותים את הצוף – האבקיות (גופי האבקה של הפרח) יורדות ממקומן, ומודבקות אל החרק.
כשהם יעברו לפרח הבא – הם יאביקו אותו.

לסחלבים רבים יש שונות רבה בצבעים – אבל בן סחלב צריפי שומר בד"כ על גוון קבוע.

יחד עם זאת, אפשר למצוא גם פרטים בהירים מאד –

וגם פרטים שבהם פתאום בולט הצבע הלבן –

את התמונות פה צלמתי בחודשים מרץ-אפריל (בעיקר אפריל, הסחלב הזה הוא מהמאוחרים יותר) בשנים 2005-2010

בעיקר ביער יהדות ארה"ב (באיזור מערת הנטיפים) – בחניון אחד מאד חביב עלי. וגם בהר שמאי שבגליל העליון, ובנחל קטלב, ובנחל דולב – שניהם בהרי יהודה.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

עוד בני-חורש וסיפור בלשי קטן

(יער אודם, 2.5.2008)

לפני שהתחלתי לכתוב את הרשימה על בן-החורש, קראתי עליו קצת במקורות שונים: האנציקלופדיה של החי והצומח, ספר סחלבי הבר של אסף שיפמן, לקסיקון מפה לצמחי ישראל של פרופ. שמידע, וחוברת רת"ם מס. 19 המוקדשת לסחלבים, בעריכת פרופ. אמוץ דפני.

(17.5.2008, מירון)

להפתעתי, קראתי באנציקלופדיה של החי והצומח: "גדל בארץ במורדות החרמון, בגולן, בגליל העליון ובכרמל."

בכרמל???

בכרמל, ואני לא יודעת מזה???

(2.5.2009, מירון)

מיד הרחבתי את החיפוש. גם בספר "צמחי הגליל" כותב ד"ר עוזי פז שבן החורש ידוע מהכרמל! לעומת זאת, בסקר נוף הכרמל של מנחם מרקוס, ובספר המצוין והותיק "למטייל בכרמל" של זהרוני ו-וגר – הוא לא נזכר כלל.

(2.5.2009, מירון)

שלחתי מייל אל אסף שיפמן ואל אישי טלמון (עוד רודף סחלבים ותיק) עם שאלה נרגשת, ובינתיים קראתי שוב בחוברת רת"ם. שם כתוב כך:

"טוביה קושניר מדווח על המצאותו בכרמל, ומאז אין אישור לכך. לעתים, נראים העלים הצעירים של סחלבן מעוגלים ודומים לעלי בן-חורש רחב-עלים, ואולי זה מקור המידע?"

(מירון, 2.5.2009)

בינתים קבלתי מייל תשובה מאישי: הוא ספר לי שלפחות מאז 1980 לא דווח בן-חורש מהכרמל. יתר על כן: הוא יצא פעם אחת לסיור, יחד עם פרופ. דפני ועם אסף שיפמן לחפש את בן-החורש – והם חזרו ריקם.

(2.5.2009, מירון)

האם טוביה קושניר טעה? האם נצפה בן-חורש בכרמל מאז? אין לי תשובות, אבל אם ידווחו על בן חורש בכרמל, אני מבטיחה לגשת לבדוק!

(2.5.2009, מירון)

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

דבורנית גדולה – Ophrys holosericea

(מירון, 2.5.2009)

דברתי כל כך הרבה על ההבדלים בין דבורנית נאה לדבורנית גדולה, אז אני ממש מרגישה צורך לפרסם גם את הדבורנית הגדולה.

(כרמל, איזור רקית, 28.4.2007)

ובהמשך לרשימת הדבורנית הנאה – הסתכלו-נא על התמונה הבאה. האם הגוף נראה לכם משולש, כעין אוהל – או מרובע?

(כרמל, 19.4.2008)

לי זה נראה משולש יותר. אבל הפרח היה גדול למדי – בהחלט מעל סנטימטר, וזו דבורנית גדולה.

או הדבורנית הבאה:

(הר מירון, 2.5.2009)

ה"כנפיים" של הדבורה ירקרקות ולא בורוד עז.

בקיצור, התחלתי לחפש בספרות.

(הר מירון, 2.5.2009)

בספר הסחלבים של אסף שיפמן ובאנציקלופדיה של החי והצומח – כתוב רק מה שאני כבר יודעת.

(הר מירון, 2.5.2009)

ואז נזכרתי בחוברות רת"ם. כבר סיפרתי שבשנות ה-80, אנשי הבוטניקה בארץ הוציאו חוברות מאמרים ומחקרים בוטניים – כתב עת מעניין מאד.

חוברת מספר 19 הוקדשה כולה לסחלבים, והעורך הוא ד"ר אמוץ דפני – (אז הוא היה ד"ר, היום כבר פרופסור) מאוניברסיטת חיפה, שהתמחה בסחלבים, ובפרט בסחלבי הבר בארצנו.

(הר מירון, 2.5.2009)

ובכן, פתחתי וחיפשתי, ומצאתי את הפסקא הבאה:

דבורנית גדולה – Ophrys holoserica

א. תת מין גדולה – ssp. holoserica

ב. תת מין נאה – ssp. bornmulleri

(כתוב שם גם שקיים שם נרדף לדבורנית הגדולה – Ophrys fuciflora ).

(הר מירון, 17.5.2008)

א-הא! חשבתי לעצמי! זה מעניין מאד! תת מין, ולא מין נפרד?!

וכך כותב פרופ. דפני:

כמה מחברים מקבלים את הגישה שמדובר בשני תתי-מינים ולא בשני מינים נפרדים. מאחר ששני הטקסונים מכליאים זה בזה וכמעט חופפים בתפוצתם בארץ (לדבורנית הגדולה שטח נרחב יותר המגיעה עד לצפון מערב אירופה) – מקובלת עלינו הגישה שדבורנית נאה תחשב כתת מין של דבורנית גדולה, כפי שהוצע ע"י Willing & Willing (בשנת 1976)