חומעת האווירון – Rumex rothschildianus

הפרח שלי היום הוא מין מאד נדיר, בסכנת הכחדה, אנדמי לארץ – לא סתם לארץ, לאזור השרון – שכידוע הוא אחד הצפופים מבחינת אוכלוסיה. 

זהו צמח לא גדול ולא מרשים, ששמו בעברית: חומעת האווירון.
השם בעברית מגיע בגלל צורת הפירות – שהזכירו לבוטנאים הראשונים צורת אווירון: 

השם הלטיני, לעומת זאת, הוא ציוני ומיוחד: חומעת רוטשילד – Rumex rothschildianus. 

את הצמח גילה בשנת 1906 אהרון אהרונסון – כן, אותו אהרון אהרונסון מניל"י ומסיפורי אם-החיטה. הוא קרא לחומעה הזו על שם מיטיבו, הברון רוטשילד (הפעם זהו הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, מהענף הצרפתי של המשפחה – לא אותו ברון שמצא את העש של סחלב דארווין מהרשומה הקודמת.) 

ד"ר יובל ספיר מרחיב:
לצמח הזה יש שני שמות מדעיים. השם הרשמי בפלורה (ובאתר "צמחיית ישראל ברשת") הוא Rumex aeroplaniformis (בתרגום מילולי לעברית: חומעה בצורת אווירון). השם הזה מבוסס על תיאור פורמלי של הצמח שעשה אלכסנדר איג ופורסם בעברית במגדיר משנת 1931 וברשימת מינים מדעית שפורסמה (בצרפתית ולטינית) ב-1932. השם Rumex rothschildianus ניתן ע"י אהרן אהרונסון ב-1906, אבל הפרסום הזה היה ביומניו ובכתביו שהוחבאו מפני הטורקים ונחשפו רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. השם הזה פורסם רשמית רק ב-1940 ע"י מיכאל אבן ארי, שפירסם רשמית את התיאור של אהרון אהרונסון בספר השני של "עזבון אהרון אהרונסון".
משם רק התחיל בלגן. היו כאלה שהשתמשו בשם של אהרונסון (זוהרי, דפני, רכינגר), אבל מאמר מדעי שפורסם ב-2008 קובע שבגלל החוקים הרשמיים של מתן שמות לצמחים, השם שפרסם איג היה ראשון, ולכן רשמית זוהי "חומעת האווירון" ולא "חומעת רוטשילד".
אני, באופן אישי, כשאני מתאר ומדבר על חומעת האווירון, משתמש בשני השמות. האחד (aeroplaniformis) מתאר יפה את הצורה ומתאים לשם העברי, והשני (rothschildianus) מספק סיפור יפה ומרגש על ראשית הציונות ועל אבי הבוטניקה העברית והתומך הגדול שלו.

החומעה הזו היא צמח מאד מיוחד. קודם כל – היא דו-ביתית. זוהי תכונה מקובלת בעצים, אבל מאד נדירה בצמחים חד-שנתיים כמו החומעה. בארץ יש 3 מיני בר (ועוד 2 פולשים) שהם חד-שנתיים ודו-ביתיים. אחד מהם כבר סקרתי בבלוג – המרקולית המצויה

צמח דו-ביתי הוא צמח שבו פרחי הזכר ופרחי הנקבה נפרדים. כמו בעצי חרוב או תות – לזכר יש פרחים עם אבקנים, לנקבה – פרחים עם עמוד עלי. פירות – כמובן – יש רק לנקבה. 

בתמונה מעל אפשר לראות את פרח הזכר, עם האבקנים, הנראים דומים גם לפרחים של ריבס המדבר, שגם הוא ממשפחת הארכוביתיים; ובתמונה הבאה – את פרחי הנקבה הקטנטנים ואת הפירות: 

חומעת האווירון הושבה למספר אתרים בשרון. קיבלתי הסבר איפה היא נמצאת, והתחלתי לחפש אותה… 

בהתחלה מצאתי רק את חומעת ראש הסוס הנפוצה. במבט ראשוני, כשמשווים רק את התמונות, הן די דומות. התחלתי לעבור עליהן אחת-אחת, לחפש. אבל כולן היו חומעות ראש סוס. כאלה:  

אבל – סוף טוב, הכל טוב! מצאתי – ספרתי שני זכרים וחמש נקבות! הנה שישה מתוכם: סימנתי אותם, כדי שיהיה קל להבדיל בין חומעות האוירון לחומעות ראש הסוס המקיפות אותן: 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

חומעת האווירון היא מין בעייתי. מאד קל להנביט אותה – אחוזי הנביטה בגנים הבוטניים וגם בהשבות לטבע הם גבוהים למדי, 

ונראה שבסך הכל מספיק לפזר זרעים בשטח בשביל לייסד אוכלוסיה חדשה… ובאמת עשו זאת – פיזרו בחוף השרון, בגן לאומי נחל אלכסנדר ובמקומות נוספים. 

ובתחילה המצב נראה טוב, אבל… אחרי עשור בערך – אם חוזרים לשטח – הן נעלמות והסיבה לכך לא ברורה. החומעה מצליחה במשך כמה שנים, ואז נעלמת. אני מצאתי שבעה צמחים בלבד… 

בגנים בוטנים, בהם אוספים כל שנה את הזרעים וזורעים מחדש – היא נשמרת, ומשם מפזרים אוכלוסיות שלה. אני משערת שנדרש מחקר מסודר ארוך טווח, שיבדוק מה קורה ומה משתנה במשך הזמן, למה היא מצליחה בהתחלה – אבל אחרי כמה שנים כבר לא. אני מקווה שבאמת יצליחו להבין את האקולוגיה והביולוגיה של המין המיוחד הזה, כדי שהחומעות יצליחו לשגשג גם בעתיד. 

את התמונות צלמתי בשרון, בתאריך 31.3.2017

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"ב: מושיובית הגליל – Mosheovia galilaea

סיפורנו מתחיל בינואר, 1913. בן נולד למשפחה דתית בירושלים – דור שביעי בארץ. שמו גרשון מושיוב (לפי מקורות אחרים – מושיוף).

 

  גרשון היה תלמיד מצטיין ומעמיק, ומגיל צעיר גילה ענין בטבע הסובב אותו. הוא השתתף בחוג 'משוטטים' – וטייל ברחבי הארץ.
הוא למד בבית המדרש למורים בבית הכרם, ומשם המשיך לאוניברסיטה העברית.
גרשון האמין בסוציאליזם. הוא היה ממייסדי "החוגים המרכסיסטיים" – תנועת בת של פועלי ציון שמאל.
גרשון נלחם למען זכויות הפועלים, אך יחד עם זאת היה לו חשוב לשמור על הצביון הציוני, ולא להתמקד רק במרכסיזם.
בגיל 16 הצטרף ל"הגנה", והיה פעיל בהגנה על ירושלים במאורעות תרפ"ט (1929).
בשנת 1932 התחיל גרשון את לימודיו באוניברסיטה העברית, בפקולטה למדעי הטבע.

התמונה מאתר "יזכור"

באוניברסיטה, גרשון התמקד בנושא הפיזיולוגיה של הצמח. הוא חקר את נושא קצב הצמיחה, ומהם הגורמים לצמיחה מהירה או לעיכוב צמיחה.
המנחה שלו – פרופ. מיכאל אבן-ארי וכל חבריו לחוג, התרשמו תמיד מדיקנותו, שקדנותו ורצינותו של גרשון.
תחום זה, של קצב הצמיחה, היה תחום חדש שלא נחקר באותו זמן – גרשון התחיל לחקור ועבודתו היא אחת מאבני היסוד בתחום.
בשנת לימודיו הרביעית, החל גרשון לעבוד כעוזר הוראה אצל פרופ. אבן-ארי, ונתגלה כמדריך מסור, רציני ומוכן לעזור בכל עת.

בזמן מאורעות תרצ"ו – באוגוסט 1936 – התנדב גרשון לשמירה באיזור ירושלים. כנופיה ערבית תקפה את קרית ענבים, והפלוגה "הנודדת" בפיקודו של יצחק שדה יצאה להדוף את ההתקפה. גרשון היה אחד מחיילי הפלוגה.
הוא נפצע בהתקפה באורח אנוש, ולאחר שלושה ימים של סבל – מת מפצעיו, בתאריך 20.8.1936
את עבודת הגמר שלו הספיק לתרגם לאנגלית ולשלוח לפרסום ימים ספורים לפני מותו.
מאוחר יותר דאג מורהו, פרופ. אבן-ארי, לפרסם את העבודה ב"עיתון לבוטניקה".

וכך כתב עליו אלכסנדר אייג – מי שהיה מורו של גרשון באוניברסיטה העברית, מייסד המחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית ומקים הגן הבוטני בהר הצופים:
"…. גרשון צבר היה, יליד הארץ, בן ליליד הארץ וצבריותו השורשית הוסיפה לו קסם מיוחד. האם לא יחף וטוב לב נשא על כתפיו הרחבות את רוב החברים אל הסירה למען לא ירטיבו את נעליהם בטיול לים המלח? האם לא עמד על חרטום האנייה מול הגלים, רטוב כולו, ראשו זקוף, עיניו צוחקות בשמש ועל שפתיו בדיחות, בדיחות? האם לא צבר היה גרשון גם בסוציאליזם שלו? לא גלותי היה גרשון גם בצמחונותו. רענן ובלתי אמצעי היה גם במדע. באוניברסיטה מצא את עצמו. כאן הגיע "אל המקורות" ותשוקת דעת עזה תקפתהו. הן גם בלילות היה אחוז מחשבות על ניסיונותיו ומחקריו. צבר טהור היה גרשון גם ביחסיו אל חבריו ואל חברותיו. עכשיו ייבלו הנבטים שחקר; התייתמה חבילת הספרים אשר אך זה נתקבלה ואשר היה כה מעוניין בה. ריק מקומו של גרשון במעבדה, ריק מקומו בעולם…"

עיתון "דבר" 22.9.1936

גרשון מושיוב נטמן בהר הזיתים, והותיר אחריו הורים, שתי אחיות ושני אחים.

וכאן, אני חוזרת אל הבוטניקה. בשנת 1925, מצא אליעזר שמאלי (המורה, הסופר) צמח לא מוכר באיזור כפר גלעדי. הוא העביר ייבוש של הצמח אל פרופסור אלכסנדר אייג באוניברסיטה העברית.
בשנת 1930 הצמח נמצא שוב, סמוך לאיילת השחר.

בשנת 1938, פרופסור אייג תאר את הצמח למדע, כצמח חדש – וקרא לו על שם גרשון מושיוב: מושיובית הגליל.
זהו צמח נדיר, ממשפחת הלועניתיים – ומעט מאד אנשים פגשו אותו בטבע.

מזה זמן מה אני מתכננת רשימה על הפרח המיוחד הזה, מושיובית הגליל. פרח נדיר מאד – יכול להיות שנכחד לחלוטין מהבר.
הוא לא נחקר עדין לעומק, וגם כאשר נמצא במקום מסוים – לא תמיד מצאו אותו שם בשנה לאחר מכן.
היה לי ברור שיום הזכרון הוא היום הנכון לרשימה – לספר על גרשון, הסטודנט המבריק שהיה על סף פריצת דרך, שהתעקש לפרסם את מחקריו ב"הטבע והארץ" – לפרסם אותם בעברית. שם הוא סקר את הרקע למחקריו, את כל הידוע בנושא חמרי זירוז עד לזמנו – ואת כל ממצאיו.
תחום נוסף שהיה בחיתוליו, וכפי הנראה עניין את גרשון היה תחום הגנטיקה – השונות, איך נוצרות צורות שונות או מוטציות בצמחים שונים. הוא תכנן לכתוב מאמר בנושא מעט לפני מותו.

את מושיובית הגליל לא פגשתי בטבע.
פגשתי אותו אך ורק בגנים בוטניים – בגן הבוטני בנתיב הל"ה; בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א ובגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים.
לפי הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה, הוא לא נראה בטבע מאז 1996…

כך נראית ערוגה של מושיוביות צעירות, בגן בת"א:

אצל עתי, בגן בנתיב הל"ה, פגשתי מושיוביות גדולות ומרשימות – גובה הצמח מעל מטר!

את קורות חייו של גרשון מושיוב למדתי מאתר יזכור, וכן מכתבה מצויינת של ליאורה קרת באתר "צמח השדה" – תודה לליאורה שהרשתה לי לצטט מדבריה!

את התמונות צלמתי
בגן הבוטני בנתיב הל"ה, 29.3.2012 וגם 23.4.2011
בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 28.2.2012 וגם 24.1.2011
בגן הבוטני בהר הצופים, 29.1.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

התלבטתי איזה שיר להוסיף, ובסוף התיעצתי עם צפורן חתול ועם העננצ'יקית. זה השיר הנבחר של העננצ'יקית –

זו הבחירה של צפורן חתול –

וזו שלי –

עוד מנחל פארן – DYC

אתמול שוב טיילתי בצפון, ושוב יש לי מליון דברים לספר עליהם! אבל עוד לא גמרתי עם רשימות הטיול בדרום! אז אני ממשיכה בהפגזות שלי:
 
גם למשפחת המורכבים יש נציגים בדרום הנגב. ברשימה הזו אני אתמקד בכמה DYC:
 
פרעושית גלונית – Pulicaria incisa – אני באמת לא יודעת למה קוראים לה ככה. יש לה ריח מאד נעים ועדין.
תראו כמה היא נחמדה:
 

 
היא אוהבת לגדול בשולי הכביש, ממש בקצה:
 

 
פרח אחר שמצאנו שרוע בשולי הכביש היה לוניאה שרועה – Launaea nudicaulis
 

 
פגשנו גם כוכב ריחני, אבל התמונות שלו לא יצאו לי, אז אני מסתפקת בקישור.
 
אל מועדון הפרחים שגודלם עומד ביחס הפוך לשמם אני מצרפת את אהרונסונית פקטורי – Aaronsohnia factorovskyi. זהו מורכב צהוב וקטן, שנתגלה ע"י פרופסור אייג, מאבות הבוטניקה בארצנו. אייג קרא לו על שם שני אישים חשובים בבוטניקה של ארצנו: אהרון אהרונסון, שחקר את חיטת הבר בראשית המאה ה20, ואליעזר פקטורובסקי, ממניחי היסוד למחקר הבוטני בארץ. משפחת פקטורובסקי שינתה את שמה לפקטורי – ובעקבות זאת שונה גם שם הצמח…
 

  
ואחרון חביב וקטן: סביון צהוב – Senecio flavus .
בארץ שלנו יש ששה מיני סביונים, וכולם צהובים. למה דווקא לזה קוראים סביון צהוב? אין לי שמץ של מושג. הוא קטן יותר ושונה מהסביון שכולנו מכירים – סביון אביבי :
 

 
ועוד תמונה שלו:
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש  F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
כל התמונות צולמו בנחל פארן ולאורך כביש 40, ב7.3.2009