נסענו לים המלח, ועלינו למצוקים מעליו. בסלעים – שהם יפהפיים לכשעצמם – מצאנו צמח בשרני אפרפר:
תגית: פרופ. אבינעם דנין
לזכרו של פרופסור אבינעם דנין
ושוב בשורות רעות… אתמול (שבת, 12.12.15) התפרסמה ההודעה על מותו של פרופסור אבינעם דנין.
פרופסור דנין היה אחד מענקי הבוטניקה בארץ. הוא חקר את צמחית הארץ, והיה מומחה לצמחית הנגב. הוא תאר למדע 43 מיני צומח חדשים שלא היו ידועים – כמו למשל, מרבה-חלב נגבי (שאפשר לראות בתמונה הבאה).
הוא היה אחד מכותבי הפלורה פלשתינה, וכתב יחד עם פרופ. נעמי פינברון-דותן את המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל – שידוע אצל חובבי הפרחים בתור "המשקולת הצהובה", בגלל צבע הכריכה ומשקלו בתיק. הוא הקים את אתר "צמחיית ישראל ברשת"
תרומתו היתה מאד חשובה, ושמו ידוע בעולם. מספר מינים נקראו בשמו – כמו כלך דנין, עלקת דנין – ושום האבקנים, ששמו הלטיני הוא שום דנין.
התחלתי להזכר בכל מיני מפגשים (פיזיים ווירטואליים) שהיו לי עם פרופ. דנין, ולזכרו – אני מעלה כאן כמה זכרונות.
כיוון שתרמתי תמונות לאתר "צמחית ישראל ברשת", היו לנו התכתבויות פה ושם. חלקן בעקבות שאלות שלי, עליהן תמיד אבינעם ענה בנועם ובפרוט, וחלקן בעקבות שאלות שלו לגבי תמונות שהעליתי.
למשל, התמונה הבאה – של גרגרנית חד-פרחית: בעבר היו שני מינים: גרגרנית חד-פרחית, וגרגרנית נוֹאֶה. כשצלמתי את הגרגרנית הזו, ד"ר יובל ספיר אמר לי: הנה גרגרנית נואה. תצלמי, זה פרח נדיר.
אז צלמתי.
אחר כך ד"ר אורי פרגמן-ספיר אמר לי שהמינים אוחדו, וכיום זו גרגרנית חד-פרחית… אז התבלבלתי.
באתר הפלורה ראיתי שיש דפים שונים לכל אחד מהמינים – אך ללא תמונות. כתבתי לפרופ. דנין, צרפתי את התמונה ושאלתי אותו. הוא ענה לי תשובה יסודית ומעמיקה, שהסבירה את הסיסטמטיקה של המין ואת ההסטוריה של השם. בשנות ה-80 אכן אוחדו המינים למין אחד, אך באתר הפלורה, פרופ. דנין פתח בטעות שני דפים.
הוא כמובן הודה לי על מציאת הטעות ועל התמונה.
הסיור הראשון בו הצטרפתי אל פרופסור דנין היה בסתיו 2007. הוא הסביר לנו ששבועיים לאחר הגשם הרציני הראשון – אפשר לפגוש נרקיסים ורקפות בנחל כיסלון, והזמין כמה אנשים לסיור של יום שישי בבוקר.
אז נסעתי. הנרקיסים והרקפות קיימו את ההבטחה ופרחו – ויחד איתם, קיבלנו הסברים על נשרן צפוף, על האלון המצוי (וההבדלים בין האלונים המצויים אצלינו לעומת הרי אדום) ועל כל מה שראינו סביבנו.
הנה אבינעם, באותו טיול, מסביר לנו על כלך מרוקני – כלך הצומח במצוקים, בניגוד לכלך המצוי שמעדיף יותר אדמה וקרקע ישרה.
באותו סיור אבינעם לימד אותי להכיר צמח מקסים, שלא הכרתי עד אז: אצבוע אירופי. אז למדתי שזהו סוקולנט – כלומר, צמח בשרני (ממש כמו הקקטוסים האמריקאים) ששומר מים ברקמות שלו.
מאז פגשתי את האצבוע עוד כמה וכמה פעמים – גם כתבתי עליו.
בארץ גדל מין נוסף של אצבוע – אצבוע ים המלח, הייחודי לבקעת ים המלח. גם אותו פגשתי בזכות פרופ. דנין – בסיור אחר, בשנת 2010.
פרופסור דנין ידע פרטים כמעט על כל צמח בארץ. ממנו למדתי על צינורות ההזנה החזקים בעלים של בן-חצב יקינתוני.
ומובן שאני זוכרת את זה היטב. אחרי הדגמה כמו בתמונה הבאה – איך אפשר לשכוח?!
כמו שכתבתי, פרופסור דנין היה מומחה לצמחי הנגב. שמות כמו "ערטל מדברי", "קרוטלריה מצרית" או "לוטוס אילתי" התגלגלו על לשונו באופן טבעי ביותר.
בשנת 2010 יצאנו איתו (אני, ועוד כמה אנשים) לסיור של שלושה ימים בלתי נשכחים בנגב. שם ראיתי לראשונה בחיי פרחים מיוחדים ונדירים, כמו מרבה-החלב הנגבי שהזכרתי קודם,
וגם נדירים ומיוחדים כמו זצניה מזרחית ובהק עקרבי. למדתי המון באותו סיור.
פעם אחרת, יצאתי לסיור קיץ בשלולית דורה עם כמה חברים מפורום "עולם הטבע" ב-Ynet. בשולי השלולית המתייבשת מצאנו צמח קטן שלא הכרנו. שלמי אהרון ידידי ישב להגדיר אותו, והגענו אל אולדנית הכף – שהזכרתי אותה לא מזמן ברשימה על שלוליות החורף בחדרה.
צלמתי אותה כמיטב יכולתי, וכיוון שבאתר הפלורה לא היתה עוד תמונה שלה – העליתי את התמונה לאתר.
פרופ. דנין פנה אלי במייל, ושאל אותי על הצמח – התמונה לא העבירה מספיק את כל המאפיינים. כדי להיות בטוח שאכן ההגדרה שלנו נכונה – כאמור, הוא היה אדם יסודי ומעמיק – הוא ביקש ממני לגשת שוב לשלולית, לאסוף את הפרט שצלמתי, ליבש ולשלוח אליו.
אז למחרת, אחרי העבודה, חזרתי אל השלולית. לקח לי קצת זמן לאתר את הצמח – בכל זאת, זהו צמח זעיר – אבל איתרתי אותו, אספתי, ייבשתי ושלחתי אל פרופ. דנין. הוא בדק אותו והגדיר אותו, ואישר שזו אכן אולדנית הכף.
פרופ. דנין התעניין בצמחים גם מעבר ליופים או לסיסטמטיקה שלהם. הוא התעניין גם בשימושים שונים. עד היום יש לי חבל קטן, שפרופ. דנין קלע מסיבי מתנן – קשור לקישוט על מנורת הלילה שלי.
בתמונה הבאה אפשר לראות אותו מדגים הדלקת אש באמצעות צמרנית הסלעים: צמח נפוץ ומאד דליק.
למדתי רבות מפרופסור דנין. הוא תמיד שמח להסביר ולפרט, לתקן ולנמק. כל מכתב שלו, אפילו מענה על שאלות פשוטות, נכתב ביסודיות ממש כאילו הוא כותב מאמר מדעי.
עצוב לי מאד על מותו של אדם חשוב, מאושיות מדעי הבוטניקה בארץ . יהי זכרו ברוך.
את התמונות צלמתי בעיקר בסיורים עם פרופ. דנין לאורך 10 השנים האחרונות.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
אצבוע אירופי – Caralluma europaea
כל שנה ביום ההולדת שלי יש לי מסורת – אני לוקחת יום חופש, ויוצאת לטייל לראות פרחים. בד"כ עם חברים ומשפחה, אבל היתה גם שנה שיצאתי לבדי.
היום, לצערי, בגלל בעיות הברכיים, אני לא יכולה לצאת לטייל. במקום זה, אני נזכרת בפרח קטן ומיוחד, לא מוכר ומאד חביב עלי – אצבוע אירופי.
האצבוע הוא סוקולנט – כלומר, צמח בשרני שאוגר מים ברקמות. אין לו עלים, והגבעולים שלו נראים כמו אצבעות שמנמנות
הוא מזכיר לנו את הקקטוסים, אך הוא שייך למשפחה אחרת – משפחת האסקלפיים (כמו תפוח סדום, למשל).
הפרח שלו – בגוונים צהבהבים-בורדו – הוא בשרני, וקטן מאד. קטרו בערך סנטימטר. לטעמי הוא מאד יפה – גם אם הוא בהיר –
וגם אם הוא כהה –
הפרי של האצבוע נראה כמו אצבעות מוזרות שמזדקרות מעלה –
האצבוע צומח בסדקי סלעים ובמצוקים, בהרי יהודה ובהרי הנגב.
האצבוע פורח פעמיים בשנה – בסתיו (בסביבות נובמבר) ובאביב (בסביבות אפריל). אבל כיון שהוא אוגר נוזלים ולא תלוי בגשמים, יש סיכוי מסויים לראות אותו פורח כל השנה.
הרי יהודה והנגב אילו איזורים שאני מכירה פחות טוב – יחסית לכרמל למשל – ולכן את כל האצבועים פה פגשתי בזכות אנשים טובים ונחמדים.
כיוון שאני מאמינה גדולה בנתינת קרדיט לאנשים הראויים לו – אזכיר את כל אותם אנשים מצויינים:
את האצבוע הראשון שפגשתי ראיתי בגן צמחי ארץ ישראל של עָתָי יפה בנתיב הל"ה. הייתי שם במסגרת השתלמות רת"ם, בתאריך 11.10.2007.
מעט אחר כך, בתאריך 30.11.2007 נפגשתי עם מספר אנשים לסיור אחרי-הגשם בנחל כסלון, בהנחיית פרופסור דנין. שם פגשתי את האצבוע פורח בפעם השניה.
אל נחל כסלון חזרתי כמה וכמה פעמים, לראות אם האצבוע פורח. אבל לרוב פגשתי רק את האצבעות, ללא פריחה.
הפעם האחרונה שראיתי אותו פורח היתה בחודש מרץ האחרון – 28.3.2013 – יצאנו לטיול פסח משפחות בנחל חלילים, עם אנג'ולי ועם גגג האחת ומשפחותיהם. בשלב מסוים, כשכל הילדים טיפסו אל המערה – אני דיברתי עם ד"ר רון פרומקין – אקולוג ואדם נהדר, והוא ירד במיוחד מביתו על מנת לטפס איתי על המצוק ממול ולהראות לי אצבוע פורח.
ועוד פעם מיוחדת אחת היתה בדיוק היום לפני שנה – 29.12.2012 – בטיול יום ההולדת שלי לצפון הנגב. היינו אז בחולות משאבי שדה, באיזור ממשית ובעוד כמה נקודות. בשלב מסוים ד"ר יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, לקח אותנו לאיזור שהיו בו כמה מצוקי אבן – ושם בחריצי הסלע צמח האצבוע.
אני רוצה להודות לפרופסור דנין, לעתי יפה, לד"ר פרומקין ולד"ר ספיר – שלימדו אותי על הפרח המקסים והמיוחד הזה!
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
שום האבקנים – Allium daninianum
היום אני מציגה פרח מאד נפוץ – וכמעט בלתי נראה.
זהו שום האבקנים.
תשאלו – שום? זה שאוכלים?
ובכן, לא – זהו לא שום הגינה – שהוא המין אותו אוכלים – אבל כן, זהו שום. ואם תשברו עלה שלו, תריחו היטב את הריח האופייני.
שום האבקנים נפוץ בכל האיזור הים תיכוני, ופורח מעט אחרי שיא האביב – כשרוב הסביבה מתחילה להצהיב.
הצבע הורדרד שלו נבלע היטב, ולכן פעמים רבות חוליפים לידו בלי לשים לב…
אלא אם חולפים ליד מקבץ צפוף צפוף, כמו זה שפגשתי השנה ברמת הגולן:
השם "שום האבקנים" – הוא כי אבקניו של הפרח בולטים מתוך הפרח –
כשבדקתי את השם הלטיני של השום, גיליתי שבספרים המודפסים שמו הוא Allium stamineum – אבל באתר של דנין שמו הלטיני הוא Alium daninianum – כלומר שום דנין!
שאלתי את יובל, והוא הסביר לי שלאחרונה נערכה בדיקה מחודשת של מיני השום באיזורינו על ידי מומחי שום עולמיים, והוחלט ששום האבקנים שלנו שונה משום האבקנים האירופאי, ומגיע לו מעמד של מין עצמאי. הם בחרו לכבד את פרופ. דנין ולקרוא לשום על שמו.
דבר מעניין בשום הזה – הוא התנהגות הפרחים שלו. כניצנים, הם ניצבים מעלה על עוקצים זקופים –
כשהפרח פורח, העוקצים מתארכים ופונים כלפי מטה:
אך כאשר הם מופרים, נובלים והופכים לפרי – הם שוב ניצבים מעלה.
את השומים צלמתי:
1.5.2010 ברמות מנשה
5.5.2011 דרום רמת הגולן
10.5.2011 בני ציון
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
הסתיו מתקרב – ויש לי הוכחות.
כבר סיפרתי כאן על חיבתי לגינון בצמחי ארץ ישראל.
הבעיה היא… שאין לי גינה. אני גרה בעיר. לשמחתי, יש לי מרפסת גג, ובה אני מגדלת כמה וכמה צמחים.
בשנים האחרונות, משתלות רבות מסכימות עם הדעות שלי, וכבר אפשר להשיג צמחי ארץ-ישראל רבים במשתלות השונות.
השבוע גיליתי ניצנים באחד העציצים. ניצנים שמאד שמחו אותי.
זה נראה כך:
זה הקטן מבין השלושה. גבהו בערך שלושה ס"מ.
השני מעט יותר גדול –
אני חושבת שגבהו בערך 8 ס"מ.
השלישי – כבר מתחיל לצבור גובה! הוא בערך בגובה של 20 ס"מ:
נו….. אתם מזהים?!?!?!?
זה הקטן – גדול יהיה: אילו ניצני חצב מצוי!
לפי מה שכותב פרופ. אבינעם דנין באנציקלופדיה של החי והצומח, החצב הזה הוא בעצם הפרח של השנה שעברה. החצב מכין את ניצני הפרחים עוד בחורף, עם אגירת מי הגשמים – אבל מעכב את פריחתם עד לשיא הקיץ.
העלים – שיצאו לקראת נובמבר – שייכים למחזור צמיחה חדש של החצב.
תשאלו למה?
בעונת החורף-אביב, בסביבות מרץ, פורחים פרחים רבים. זה אומר שהתחרות על מאביקים – פרפרים, צרעות, דבורים – תהיה רבה.
בשיא הקיץ ובראשית הסתיו, לעומת זאת, כמעט ואין תחרות. ענין של היצע וביקוש: הביקוש לצוף ואבקה קיים, אבל ההיצע דל יותר. החצב מנצל זאת, משהה את הפריחה עד לסוף הקיץ – ומשום כך הוא צמח-צוף חשוב מאד לעונה, וחרקים רבים מגיעים אליו.
כאשר החצב פורח, הוא פורח לפי סדר עולה: כל לילה נפתחים כעשרה פרחים, פורחים במשך 24 שעות – ונובלים. בלילה הבא – ייפתחו העשרה הבאים מעליהם. לכך קוראים סדר אָקְרוֹפֶּטָלִי – וכבר הזכרתי זאת כשספרתי על קרוב משפחה של החצב: עריר הלבנון שגדל בחרמון.
כשהחצבים שלי מעט יגדלו, הם ייראו כך –
זה חצב שצלמתי בכרמל, לפני 5 שנים, והוא היה כבר בגובה של 30 ס"מ.
כמו שציינתי ברשומות האחרונות, השנה כבר פגשתי חצבים פורחים – בשולי מג'דל שמס, בחרמון. וכבר קבלתי דיווחים גם על חצבים בכרמל, באיזור נחל תנינים ועוד.
התמונות צולמו:
על הגג שלי, 13.8.2010
בשולי מג'דל שמס, 2.8.2010
בגבעה הירוקה בכרמל, 25.9.2005
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
נ.ב.
למעוניינים – אפשר להשיג פקעות חצב במשתלות יגור, משתלות גבעת ברנר, משתלות ההר ליד מחלף חמד, זרעים מציון – בודאי ישנם עוד מקומות רבים.
החצב אינו מפונק: עציץ עם אדמה, והשקיה מועטה בחורף. בקיץ הוא לא צריך השקיה. הוא אוהב שמש מלאה.
מרבה-חלב נגבי – Polygala negevensis
בסיור שהשתתפתי בו באיזור אילת, לפני חודש בערך – פרופ. דנין לקח אותנו לראות מרבה חלב נגבי.
בהתחלה לא התרגשתי. אני מכירה את מרבה-חלב מונפלייני – עכשיו גם אתם מכירים אותו – ו… איך לאמר? לא צמח שהיית נוסע עד קצווי תבל לראות אותו. גם לא עד אילת.
אבל אז הגענו לנחל בקעתיים.
נחל בקעתיים הוא ערוץ מקסים במיוחד, קרוב לגבול עם מצרים, ויחסית קרוב לאילת. הערוץ עצמו יפהפה, פסטורלי וממש מושך לטייל בו. אנחנו טיילנו רק בחלקו העליון – אז הוא מגיע למצוק מרשים, שבתחתיתו גבי מים יפהפיים. אני בטוחה שגם ההמשך, לאחר המפל, הוא נפלא.
ירדנו לערוץ, והתחלנו לבדוק את הצומח מסביב. בתחילה לא היו הפתעות מיוחדות… ואז פרופ. דנין הצביע על בן-שיח (כלומר, שיח קטן מאד, בגובה של כחצי מטר) יבש-למחצה, בעל גבעולים נוקשים ודקים, ואמר לנו – הנה. זהו מרבה-חלב נגבי.
הראשון שראינו אפילו לא פרח… אבל ככל שהתקדמנו – התקדמה גם הפריחה. ניצנים, ואז פרחים פתוחים – והפעם, באמת התרשמתי.
ראשית, הפרח גדול יותר. למרבה-חלב מונפלייני יש פרח בגודל של כחצי סנטימטר, כאן – גודלו של הפרח מעל סנטימטר.
שנית, הורוד הזה! פשוט נפלא!
את מרבה-החלב הנגבי גילה פרופ. דנין, לפני שנים רבות – בדיוק בערוץ הזה. הוא תאר אותו למדע, וקרא את שמו מרבה חלב-נגבי.
מרבה חלב נגבי פורח בדרום הנגב ובהרי אדום.
התמונות צולמו בנחל בקעתיים, 15.3.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
פשתנית ססגונית – Linaria haelava
בשנה שעברה, הצגתי שלל פרחים עדינים ויפהפיים ממשפחת הלועניתיים – הפשתניות. הצגתי אותן בגדלים שונים וצבעים שונים, אבל דלגתי על אחת יפה ומיוחדת:
הפשתנית הססגונית.
הפשתנית הססגונית היא גדולה – יחסית לפשתניות. הצמח נמוך, וזה נכון לכל הפשתניות – ואילו גודל הפרח הוא כמעט שלושה ס"מ.
היא גדלה במדבר – בערך מאיזור יער דודאים ודרומה. הדרבן של הפרח ארוך במיוחד – והצוף נמצא בתוכו. זאת על מנת לסנן את המאביקים הפחות מוצלחים (לדעת הפרח) – ולאפשר רק למאביקים בעלי חדק ארוך לקבל צוף, ולהאביק את הפרח.
הפשתניות הראשונות שפגשתי – ביער דודאים, בחולות ניצנה, בחולות נחל סכר ועוד – היו צהובות. לפעמים הגוון מגיע עד לבן, אבל הצבע השולט הוא בהחלט צהוב.
אבל אז ירדנו לאיזור ים המלח ועצרנו ליד מצד מדין – ושם קבלנו הדגמה לשם של הפשתנית. רציתי "ססגונית" – וקבלתי:
לפי הכתוב באתר של דנין, באיזורים שמתחת לפני הים – כלומר, ים המלח ומדבר יהודה – הפשתנית הססגונית מגוונת בצבעיה, ושם זו פשוט חגיגה בסגול-צהוב-כתום-לבן
הפשתניות הססגוניות נפוצות למדי בנגב – אבל בעוד הצהובות גדלות בבודדים – אחד פה, שניים שם, מקבצים קטנים ולא יותר – באיזור ים המלח הן שולטות, וניתן למצוא ממש מרבדים סגולים ויפהפיים שלהן
הגוון השולט הוא סגול בהיר, אבל אפשר למצוא ואריאציות כהות יותר ובהירות יותר
אחרי פתיחה כזו, ידעתי שאני אראה דברים מרהיבים במדבר, ואכן – לא התבדיתי. אני לא מכירה את צמחית המדבר, והשנה היא השנה הראשונה שאני מטיילת ברצינות וחוקרת את האיזור. ועוד קבלתי את ההזדמנות לעשות זאת עם פרופ. אבינעם דנין – אני חושבת שאין שני לו בחקר הבוטניקה של המדבר שלנו.
לטייל עם אדם שמכיר את האיזור ברמה כזו, זה משהו שלא זוכים לו כל יום – ואני מאושרת שקבלתי את האפשרות לעשות זאת. פגשתי צמחים רבים עם שמות משונים, על חלקם מעולם לא שמעתי…
למדתי הרבה גם על הצמחים עצמם – הלא לדעת את השם זה בהחלט לא מספיק! 
התמונות צולמו:
בחולות נחל סכר וחולות חלוצה (24.2.2010)
ובמצד מדין (14.3.2010)
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
נאדיד עדין – Utricularia gibba
הידעתם שיש בארצנו צמח טורף?
צמח בר, שממש טורף בעל חיים?
אני כבר רואה אנשים מדמיינים לעצמם משהו כמו ב"Little Shop Of Horror", אז רציתי לאמר – תשכחו מזה.
נאדיד עדין – ממשפחת הנאדידיים, הוא הצמח הטורף האמיתי היחידי בארץ. זהו פרח זעיר. פיצקלה. קוטר הפרח הוא חצי ס"מ, והוא גדל במים.
אבל… הפרח אינו החלק הטורף!
רגע, הפרח העדין הזה טורף? מה הוא כבר טורף? ואיך?
הצמח הזה טורף סרטנים, חרקים ויצורי מים זעירים, והוא לא נעזר בפרח על מנת לעשות זאת.
בעלים ובחלקים התת-מימיים של הצמח ישנם נאדידים – שלפוחיות זעירות בגודל 5 מ"מ בערך, שיש להן מעין "דלתות מלכודת". סרטן שעובר על השלפוחית, נוגע בשערות עדינות שיש על המלכודת, היא נפתחת ושואבת אותו פנימה.
אז משחרר הצמח אנזימי עיכול לתוך השלפוחיות הללו, ומעכל את טרפו.
הנאדידים נראים כך:
הנאדיד צמח בחולה ובסביבותיה עד שיבשו אותה. אם אני לא טועה, הוא כמעט נכחד מהטבע.
אני פגשתי אותו בשני מקומות: בגן של עתי יפה מנתיב הל"ה (שכבר הזכרתי פה), ואתמול – בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א.
הנאדיד הוא צמח זעיר, וקשה מאד להתמקד עליו… חוץ מזה, שכחתי להוריד את דרגת החשיפה ולכן התמונות יצאו קצת "שרופות"
כל התמונות צולמו בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, ותודה לד"ר יובל ספיר שהראה לי את הנאדיד.
את המידע על הנאדיד קראתי במאמר "צמחים שאוכלים חרקים" של פרופ. אבינעם דנין מ-1976.
כתמיד, אפשר ומומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
כל התמונות צולמו בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 30.7.2009
שום תל אביב – Allium tel-avivense
אי שם, בפברואר, הבטחתי רשימה על שום תל-אביב.
כשמבטיחים, צריך לקיים. אז למרות שעונת הפריחה שלו היא בחודש פברואר, ואנחנו כבר בחודש מאי – אני מקיימת, ומפרסמת את שום תל-אביב.
(2.11.2006, בני ציון)
שום תל-אביב הוא צמח מאד חשוב: זהו מין אנדמי לארץ שלנו, כלומר – אפשר למצוא אותו רק במדינת ישראל, ורק באיזור מישור החוף.
פרופסור דנין כותב עליו:
"גיאופיט אנדמי של קרקעות חול-חמרה במישור החוף. גדל על פי רוב בקרקעות שאינן מופרעות ועל כן עם התקדמות העיור והעיבוד בחקלאי של מישור החוף נמצא בסכנת הכחדה. כיום עוד מצויים פרטים רבים בשטחי הבור שהקרקע בהם מתאימה לו ונותרו בלתי מופרעים."
(19.2.2009, בני ציון)
זהו צמח מאד יפה – הפרחים הורודים שלו, ועמוד התפרחת העבה – פשוט מקסים.
הבעיה שלו היא הבעיה של כל הצמחים המיוחדים למישור החוף: הם לא משלמים ארנונה. ולכן מחליפים אותם בבניינים.
(19.2.2009, שמורת קדימה)
אז בינתיים אפשר לפגוש אותם בכל שמורות העציץ בשרון, ובשטחים הפתוחים שנשארו בין פלמחים לאיזור חולות חדרה…
(19.2.2009, בני ציון)
וכמובן, בחודש פברואר. כלומר, יש עוד 9 חודשים עד לפריחה הבאה…
(דבורה מבקרת שום, שמורת קדימה, 19.2.2009)
בהשתלמות רת"ם בנחל תלכיד בבקעת הירדן, צלמתי שום מאד דומה לשום תל אביב:
(נחל תלכיד, 26.3.2008)
זהו שום אשרסון – Allium aschersonianum – בארץ הוא גדל בנגב ובבקעה. הוא הרבה יותר גבוה משום תל אביב, אבל בסך הכל הם דומים, ופרופסור שמידע טוען ששום תל אביב התפתח משום אשרסון.
פרופסור דנין כותב עליו:
"גיאופיט בעל בצל, הדור פרחים שגובה עמודי התפרחת שלו מגיע ל-30-70 ס"מ, הגדל בעיקר בבתי-גידול מדבריים. צמח זה הוא אחד מהצמחים שמנסים לתרבת במוסדות המחקר הישראליים. גדל בקרקעות חוליות בצפון הנגב, בקרבת סלעים בהר הנגב וגם על קרקעות המתפתחות על חואר הלשון בבקעת הירדן."
(19.2.2009, שמורת קדימה)
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
(שמורת בני ציון, 21.2.2009)
פרחים, פרפרים וכל מיני 