עורב מזרע – Rook – Corvus frugilegus

 DSCN9305

זוכרים את סטונהנג'? בטח שזוכרים. ובכן, לאנשים אמנם לא נותנים להסתובב בין האבנים – אבל לא רק אנשים היו שם. 

DSCN9393

באזור הסתובבו הרבה עורבים. 

DSCN9307

קטנים יותר מהעורבים האפורים שלנו או מהעורבים השחורים ב-Tower.

DSCN9335

אבל עם מקור ענקי ובהיר בחציו – 

DSCN9331

לאחר חיפוש קצר גיליתי ששמם באנגלית הוא Rooks – ובעברית עורבי מזרע. 

DSCN9304

עורבי מזרע דוקא פגשתי פה ושם בארץ. בחורף הם מתלהקים ונודדים, ומגיעים גם אלינו.
ראיתי כמה פעמים להקות של עורבי מזרע – באזור מחלף אולגה ובאזור מחלף הכפר הירוק.

DSCN9320

באנגליה הם יציבים – כלומר, חיים כל השנה. כך גם ברוב אירופה. באזורים הקרים במיוחד (למשל, רוסיה) – הם מקייצים, ומשם הם מתלהקים ונודדים דרומה. 

 DSCN9325

וכך באות להקות גדולות אלינו, ומבלות כאן את החורף. לפי הכתוב, הלהקות יכולות להיות עצומות בגדלן – לפעמים הן מגיעות לעשרות אלפי פרטים!
הלהקות שראיתי בארץ כללו רק עשרות פרטים. 

DSCN9328

ואם כבר אני מזכירה להקות, באנגלית יש שמות שונים לכל עדר או להקה או נחיל של בעלי חיים. השמות המוכרים יותר הם Pride Of Lions וגם Pack Of Wolves, אך שמחתי לקרוא שבניגוד לעורבים, שיש להם שמות מאיימים –
A Murder of Crows and An Unkindness of Ravens – לעורבי מזרע יש כמה תארים (ולא רק אחד), והם דוקא  נחמדים – להקת עורבי מזרע יכולה להיקרא A Building of Rooks או A Parliament of Rooks (כמו ינשופים – להקת ינשופים היא Parliament of Owls) והשם המוצלח ביותר בעיני – A Storytelling of Rooks! 

DSCN9334

לפעמים הלהקות שלהם מעורבות, וכוללות גם קאקים

DSCN9348

כמו שהזכרתי, המאפיין הבולט של עורב מזרע הוא מקור גדול ומרשים, חלקו שחור וחלקו בהיר – 

DSCN9343

מה שנראה לנו כמקור, כולל למעשה גם חלק מהגולגולת – החלק הקרוב למקור אינו מכוסה נוצות (ואין לעורב מזרע עור) – ובעצם אילו עצמות הגולגולת. 

DSCN9349

עורבי מזרע הם אוכלי כל: המזון החביב עליהם הוא תולעים וזחלי חרקים, והם מגוונים אותו בזרעים, פירות אגוזים ובלוטים – ולפעמים גם יונקים קטנים, אם מזדמן להם. 

DSCN9347

בסטונהנג' פגשנו Storytelling of Rooks שהסתובבו בין הסלעים, ריחפו מעל ומתחת, ונהנינו מאוד לראות אותם.

DSCN9351

את התמונות צלמתי ב-Stonehenge, באנגליה, בתאריך 30.6.2015

DSCN9392

 

 

 

Oh, What a Beautiful Morning!

SONY DSC

אחרי לילה בPanamint Springs Resort, קמנו לבוקר יפהפה. השמיים היו פשוט מרהיבים. 

IMG_8080

מיד ארזנו את חפצינו, ונסענו לאיזור פתוח בשביל להכין ארוחת בוקר. אוכל, גזיה, וכל מה שצריך הבאנו מהבית. שלווה ושקט עטפו אותנו מכל הצדדים. תראו איזה מקום מושלם לארוחת בוקר: 

SONY DSC

הקולות היחידים היו קולות הציפורים – והבולט בשטח הוא השחרחר הזו, שמסתכל עלי: 

IMG_8110

הנקבה שלו גם נמצאת בשטח – ואום-נטע מיד זיהתה אותם: אילו פִינוֹפֶּפְּלָה!
פינו-מה?
פִינוֹפֶּפְּלָה – Phainopepla – זו אחת הציפורים הנפוצות במדבר, והיא תלווה אותנו לאורך כל הטיול!
אתם מוזמנים לשמוע את הקריאות שלה באתר Allaboutbirds המצוין. 

IMG_8093

הקריאות של הפינופפלה לא היו היחידות בשטח. מהר מאד שמענו שׂלוִים – ויצאנו לחפש אותם. הבעיה היא שהם זריזים ומתחבאים בסבך… אום נטע הצליחה לתפוס אחד בורח…
זהו Gambel's Quail – שלו גמבל. 

SONY DSC

ראיתי גם את החמוד הזה – Sage Thrasher – שאותו פגשתי לפני 4 שנים צפונה משם, באיזור Mono Lake

IMG_8101

מהר מאד ראינו שיהיה לנו יום חורפי במקצת, ושמחנו מאד – חורף בעמק המוות זה מחזה נדיר. 

IMG_8074

באיזור פנמינט כבר ירד גשם לפני שהגענו, וראינו שאריות לגשם – 

SONY DSC

שלולית גדולה שההרים הנהדרים משתקפים בה. ממש תענוג!

IMG_8089

בהמשך הדרך עברנו ליד עיר-רפאים – Ghost Town. הגענו אל Ballarat – שנקראת על שם עיר אוסטרלית (שנמצאת כשעה נסיעה מערבית למלבורן, אוסטרליה) 

IMG_8115

בטיול לפני 4 שנים, עברנו בעיר הרפאים Bodie – זה היה מאד מעניין (ואם אתם לא זוכרים, אני ממליצה להקליק ולהציץ).
באלאראט הרבה פחות מרשימה… כל מה שנותר הם 3-4 בניינים הרוסים וכמה קירות. 

IMG_8122

באלאראט הוקמה בשנת 1897, ובעיקר סיפקה מצרכים ושירותים לכורים שהתגוררו באיזור. היא היתה עיר קטנה, שהחזיקה מעמד עד שנת 1917 –
אז נסגר סניף הדואר המקומי, והעיר ננטשה סופית. 

IMG_8121

אחד העופות המרשימים בשטח הוא ה"עורייבן"…
מה?
פליטת פה מקרית שלי – בעברית עורב, באנגלית Raven – מה יותר הגיוני מלהלחים את המלים הללו יחד? 

IMG_8124

שיח מאד נפוץ באיזור – שרק התחיל לפרוח, ובעצם הפרט הזה הוא היחיד שפגשתי פורח – הוא ה-Creosote. שיח ממשפחת הזוגניים.
גם אצלינו, רוב בני המשפחה הזו נוטים לצמוח במדבר. 

IMG_8137

טוב, אחרי ארוחת בוקר טובה, מפגשים עם ציפורים ואפילו Creosote – הגיע הזמן לרדת מרכס Panamint אל העמק עצמו. עמק המוות.

IMG_8139

בשולי הדרכים, בעמק המוות, פגשנו התחלת פריחה של פרח צהוב ונחמד: 

IMG_8157

זוהי "חמנית המדבר" – Desert Sunflower – ששמה הלטיני – Geraea canescens. 

SONY DSC

לצידי הדרכים ראינו יותר ויותר "חמניות" כאילה – 

IMG_8160

ואז הרגשנו משהו מפתיע… כלומר, מפתיע ולא צפוי בעמק המוות. מיד נכנסתי לאוטו, וצלמתי את הפרחים דרך השמשה: 

IMG_8171

לא, לא… זה לא הפוקוס הנכון. תסתכלו עכשיו: 

IMG_8173

אתם מבינים? גשם! התחיל לרדת גשם – בעמק המוות! במקום הזה יורדים בערך 40 מ"מ גשם בשנה (ויש שנים שבהן אין גשם כלל!) – ואנחנו הגענו בדיוק בזמן להנות מהם!
בשלב הזה הבנו שלמרות הפריחה הדלה יחסית – יהיה לנו יום מאד מוצלח. 

 IMG_8163אז נסענו ללוע של הר געש…
אבל על זה כבר ברשימה הבאה.
את התמונות צלמנו – אום נטע ואני – בPanamint Ridge וב-Death Valley, ב-Death Valley National Park, בתאריך 8.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

SONY DSC   

וכמובן, השיר – למרות שהוא מהמחזמר "אוקלהומה", הוא מאד מתאים גם בקליפורניה. מצאתי ביצוע מצוין שלו, עם יו ג'אקמן:

סלעית לבנת-כנף – Oenanthe lugens

למרות שהתמונות שלי הן תמונות צבע, היום אני מציגה ציפור בשחור-לבן.

הציפור שלי היום מתוארת בתור "הנפוצה והשכיחה ביותר בין הסלעיות השחורות-לבנות במדבריות ישראל" (מתוך האנציקלופדיה לחי ולצומח)

  

ואתם יודעים מה? הם צודקים. הכירו את הסלעית לִבנת-הכנף:

ביומיים שהסתובבנו במדבר, פגשנו את הסלעיות הללו בכל נקודה שעצרנו בה, וגם ראינו בדרכנו עוד ועוד.

לסלעית לבנת-הכנף יש לחיים, גרון וצוואר שחורים, והכנפיים הן שחורות בחלקן העליון, ולבנות בבסיסן. בזמן תעופה הכנפיים נראות לבנות, ומכאן השם.

אבל סימן הזיהוי המובהק ביותר לסלעית הזו – הם התחתונים האדמדמים-חומים שלה! או בשפה יפה יותר: "הגוון החלוד של התת-שת". זוהי נקודה שבד"כ קשה יותר לשים לב אליה בצילומים – ולכן שמחתי מאד כשראיתי את התמונה הבאה: כאן רואים בבירור את הכתם האדמדם בתחתית הבטן של הציפור, ואנחנו יכולים להיות בטוחים שזו אכן הסלעית לבנת הכנף.

 הסלעית הזו אמנם שחורה-לבנה, אך היא בהחלט מוסיפה צבע וחיים למדבר!

 בארץ אפשר לפגוש את הסלעיות הללו בעיקר בנגב ובמדבר יהודה, אך היא עולה גם צפונה, אל איזור השומרון.

 

הסלעית הזו היא יציבה בישראל. כלומר, היא חיה כאן כל השנה, ואפילו מקננת ומגדלת את גוזליה.
זאת בניגוד לציפורים אחרות, שנודדות – סלעית חורף, למשל, מגיעה אלינו רק בחורף. כלומר היא חורפת אצלינו.
סלעית קיץ – מגיעה אלינו רק בקיץ (מדהימים השמות האילה! פשוט גאוניים) – כלומר, היא מקייצת אצלינו.
סלעית אירופית, שכבר הצגתי בבלוג – היא חולפת. כלומר, היא עוברת אצלינו בדרך מ.. אל… – ועוצרת רק לזמן קצר, בעונות המעבר.

 עוד תמונה אחת שרציתי להציג – לא של סלעית, אבל כן מהדרום: עורב חום-עורף מרחף מעל למכתש רמון. צלמתי אותו במצפה רמון, מהטיילת.

 התמונות צולמו במקומות שונים בנגב (ממשית, בורות לוץ, מצפה רמון, ובין לבין) בתאריכים 1-2.10.2010

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

ציפורים בנגב

 
אני ממשיכה עם תמונות מהסיור בנגב – 25-26.12.09, והיום אני מקדישה את הרשימה לבעלי כנף שונים.
 

 
בדרכנו למצפה רמון, עצרנו למנוחה קלה ליד העיר עבדת. על כבלי החשמל נערכה ועידה מכובדת: קבוצה של טריסטרמיות, וחנקן גדול אחד.
 
החנקן הגדול (Lanius excubitor), כמו כל החנקנים, הוא ציפור טורפת. החנקנים ניצבים בתצפית נישאת, ועטים על חרקים, בעלי חיים קטנים מהם (כגון עכברים או ציפורים קטנות). הם משפדים את טרפם בעודו חי על קוצים וגדרות תייל, וטורפים אותם.
 

 
החנקן לא היה מאד מרוצה מן המהומה של ועידת הטריסטרמיות, ולכן הוא פרש והשאיר לי תמונה של הטריסטרמיות על רקע עבדת:
 

 
הטריסטרמיות (Onichognathus tristrami) הן מין מלווה אדם. הן נקראות ע"ש הכומר טריסטרם – חוקר טבע שבדק את האיזור במאה ה-19, והוא הראשון שצד טריסטרמית (באיזור מנזר מר-סבא) ובדק אותה.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 הטריסטרמיות היו ידועות רק מאיזור ים המלח. מאז הן הרחיבו מאד את תחום תפוצתן, בעקבות האדם – הן הגיעו בשנות ה-70 לערד ולדימונה; ואני פגשתי אותן גם באילת, גם במצפה רמון – וכאן, ליד העיר עבדת.
 

 
זהו עורב חום-עורף (Corvus ruficollis). הוא גדול יותר מהעורב האפור המוכר לנו, והוא עוף מדברי שחי ממדבריות הסהרה ועד להודו. אצלינו הוא חי בנגב ובמדבר יהודה, אבל לעתים הוא מגיע עד לאיזור ירושלים.
 

 
העורב חום העורף נראה שחור לחלוטין. רק אם מסתכלים עליו מהזווית הנכונה (מה שכולל ללכוד אותו קודם… ) אפשר באמת לראות שנוצות העורף שלו הן בצבע חום כהה.
 

 
רואים את הזנב הארוך של הציפור הנחמדה הזו? זהו זנבן (Turdoides squamiceps) – מקור השם ברור, נכון?
הזנבן הוא ציפור מדברית אוכלת-כל, והוא חי במדבריות חצי האי ערב ועד סיני.
 
אבל העוף המרשים ביותר שראינו, היה ללא ספק –
 

 
זהו דורס ששמו עקב עיטי (Buteo rufinus) – ראינו אותו עומד על עמוד של גדר, ממש ליד הכביש. כשעצרנו בצד לצפות בו, הוא עף לו משם – אל כמה סלעים, קצת יותר מרוחקים. את העקב העיטי אפשר לראות בכל הארץ.
 

 
את הציפור הזו, אני מקווה, אין צורך להציג… החוגלה (Alectoris chukar) שכיחה ונפוצה בארץ. כשישבנו לנו לארוחת בוקר קצרה (בחניון מוסדר, כמובן!) – קבוצת חוגלות התרוצצו להן על המורד מולנו.
החוגלות כמעט נכחדו מהארץ – הן שמשו מזון גם לעופות הדורסים, וגם, כמובן, האדם צד אותן. אבל עם הרעלת הדורסים המסיבית שהיתה בארץ בשנות החמישים – ובתוספת הנהגת חוקי ציד – הן התאוששו, וכיום הן נפוצות למדי.
 

 
את שחור הזנב כבר הצגתי בעבר – ציפור מדברית קטנה וחביבה; וגם הפעם פגשנו אותה. שחור הזנב נפוץ למדי בנגב.
 
ולקינוח – ציפור אחת שלא פגשתי קודם:
 

 
היא עומדת על אבן בשולי שביל ג`יפים. זהו קרוב משפחה של החוחית, ושמו חצוצרן מדבר (Bucanetes githagineus )
החצוצרן נפוץ ויציב במדבר, מעדיף איזורים סלעיים ומצוקים – ולא באיזורים חוליים. הוא מבלה את רוב זמנות על פני הקרקע, מחפש זרעים, עלים וניצנים – וגם פרוקי רגליים שונים.
 

 
המקור שלו עבה וקצר – אופייני מאד למשפחת הפרושיים, עמה נמנים הפרוש, החוחית והירקון.
 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009
כדאי ומומלץ להקליק על התמונות ולהקיש על F11 על מנת לראותן בגודל מלא!