סיסילי שלי

אתמול הרדמנו לעד את סיסילי, החתולה הזקנה והנפלאה שלנו. סיסילי היתה בערך בת 19, 17 שנים מתוכן איתנו. 

איך מתחילים בכלל לסכם 17 שנים? איך נפרדים מחברה כזו טובה, שהיתה חלק מהמשפחה? סיסילי ליוותה אותנו בכל הדרך. העננצ'יקים בכלל לא זוכרים זמן בלעדיה – כשהיא הגיעה אלינו, העננצ'יקית היתה בת שנתיים, והעננצ'יק – בן שלושה חודשים. 

סיסילי מאד אהבה שמלטפים אותה. היא היתה באה ודורשת ליטופים, וכולם מיד נענו לה: 

לפעמים ליטוף ביד לא הספיק לה, והיא רצתה סירוק עם מברשת, וגם כאן, אם אפשר שתיים אז למה לא?! 

סיסילי היתה מומחית במציאת מקומות שינה מוצלחים. אחד המקומות החביבים עליה עד הסוף היה בין הכריות של מוטי ושלי, במיטה שלנו. וכן, היא דאגה להיות שם גם כשאנחנו היינו במיטה, ולהיות ה"משגיחה" על כל הפעילויות במיטה… 

כמובן, בתור בעלת הבית, לשתות מקערית על הרצפה זה לא התאים לה. 

ואם קניתי פרחים לשבת, אפשר לדחוף אותם קצת ולשתות מים שיש להם קצת טעם… 

מהר מאד היא הצליחה לאלף אותנו, ועל שולחן צדדי בסלון ניצב אגרטל שהיה מיועד למים עבורה. האגרטל בתמונה הבאה נשבר כבר מזמן, עכשיו יש אחר במקומו… 

בימי שמש, סיסילי אהבה לצאת לגג ולבדוק את הסביבה. 

או סתם לתפוס כתם שמש בין העציצים, ולהנות ממנו. 

מציאת כתמי שמש בימים חורפיים זו התמחות ידועה של חתולים, וסיסילי הצטיינה בה… 

סיסילי ליוותה אותי בהמון רגעים שמחים והמון רגעים קשים. היא הביעה דעה על התזה שלי (לפעמים בטרטורי אישור, לפעמים ביללה שדרשה ממני להפסיק להתעסק בשטויות ולתת לה משהו לאכול), 

היא שמעה את כל התלונות שהיו לי, והרבה פעמים טמנתי את הראש בפרווה שלה, רק בשביל לקבל חיזוק. 

סיסילי תמיד ידעה איפה לשבת כדי להיות בעניינים, להשקיף על הסביבה.

כשהיו הרבה אורחים, היא לרוב העדיפה להשקיף עליהם מהצד. ואז, במסיבת יום הולדת 18 של העננצ'יקית, היא הפתיעה את כולם – באה וישבה על הספה בין כל בני התשחורת, דרשה (וקיבלה) ליטופים ופינוקים, ובעצם נראה לי שהיא הבינה שזו מסיבה לכבודה, ולא לכבוד העננצ'יקית. 

בסופ"ש האחרון ראינו איך היא דעכה לנו. כמה שהיא תמיד היתה רזה, היא רזתה עוד יותר. כשלקחתי אותה לוטרינר אתמול, ובאיזה שלב התחלתי לבכות – והוטרינרית שאלה אם אני בסדר, עניתי: זאת החברה הכי טובה שלי. 

סיסילי, יפצ'וקית שלי, חתולונת מקסימה, אני יודעת שעכשיו את לא סובלת… 

בלילה היד שלי עדיין נשלחת אל הרווח בין הכריות, כדי לחפש אותה וללטף. קשה לי לקבל את העובדה שיותר לא אמצא את הפרווה הרכה והארוכה שלה שם. 

כל התמונות כאן הן תמונות של סיסילי, שצילמתי בבית. 

 

מודעות פרסומת

שרביט עשרה צילומים

אמנם עזבתי את תפוז, אבל אני עדיין קוראת שם הרבה, וכשעופר הזמין אותי להרים את השרביט הזה, החלטתי שבעצם, למה לא?

ההגדרה של השרביט היא כך: "בשרביט הזה אתם מתבקשים להעלות 10 צילומים מעשה ידיכם  של חפצים מבתיכם / סביבתכם שהינם משמעותיים עבורכם וכיתוב קצר בכל תמונה .זה לא חייב להיות חפצים , כל דבר שידבר אליכם והקשר שלכם אליו …"

אז הנה לפניכם, ללא סדר מוגדר, עשר התמונות שלי:

1. עציצי הפרחים שלי: אני גרה בעיר, בקומה שביעית. לצערי, אין לי גינה. אבל יש לי עציצים – ואני משתדלת לגדל בהם פרחים מפרחי ארצנו.
את הכלניות קניתי בסופר, את הרקפות והחצב – קבלתי מחבר שגידל אותם מזרעים. הסביון והציפורנית הגיעו אלי בעצמם, בלי שאני זרעתי או שתלתי אותם.
אני מאד אוהבת את העציצים שלי. 

01flowers

2. תמונות בסלון: הגדלתי את תמונת הנוף מעמק המוות, והיום היא תלויה בסלון – יחד עם תמונה של מוטי, שצייר אחיו צבי, ותמונה של אחותי ואני כילדות, שציירה אמא שלי.
יש עוד תמונות בבית – בסך הכל אני אוהבת אומנות. 

02pics

3. אני גם אוהבת פעמוני רוח! אילו שני המיוחדים שלי:
משמאל – פעמון שקניתי בשנת 1998 אצל אומן אמישי, עם ציור של קרדינל על עץ מגנוליה
מימין – פעמונים עשויים פרוסות אבן, שקניתי השנה, בעמק המוות. 

03bells

4. החלון בתמונה מעל הוא חלון פנימי קטן, שמקשר בין הסלון לפינת המחשב שלי – וזוהי התמונה הבאה: פינת המחשב. זהו חדרון קטנטן בבית שלנו, גדלו 2X2.5 מטר.
בצד אחד של החדרון נמצא שולחן המחשב: מדף המקלדת הופל זה-מכבר (ולא הצלחנו לחבר אותו מחדש), וככה נראה האיזור כשהוא מסודר (לרוב הוא ממש לא מסודר…).
בצד, על הדלת, תלוי פוסטר שקניתי לפני 4 שנים בשמורת פוינט לובוס – פרחי בר נפוצים בשמורה.
בינתיים קניתי לעצמי לאפטופ, אבל הוא עדיין לא הגיע לחשיבות של הפינה הזו, והמחשב הזה: 

04pc

5. כשאני יושבת ליד המחשב, מאחורי נמצא ארון הספרים שלי. זהו הצד השני של החדרון.
בארון הזה אני שומרת את כל ספרי הטבע שלי – בוטניקה, אקולוגיה, האנציקלופדיה של החי והצומח, מחברות שכתבתי בהן בהשתלמויות רת"ם…
הכל צמוד אלי. 

05books

6. בערך מאז גיל 15, הלהקה האהובה עלי היא הביטלס.
ליום הולדת 20, קיבלתי מצבי (אחיו של מוטי שהוזכר כבר) במתנה פסלון פימו שהוא הכין – ג'ון לנון בדמותו מ"צוללת צהובה". בשנים הבאות צבי פיסל עבורי גם את פול מקרטני, וגם גיטרה חשמלית עבורם.
חברתי גליה קנתה לי בלונדון צוללת צהובה קטנה.
שנים אחר כך מוטי קנה לי בקנדה פסלוני פלסטיק של הביטלס, מעוצבים ומקסימים – שבאו יחד עם דמויות נוספות מהסרט.
אני מאד אוהבת את כל הדמויות הללו, אבל למרות (או אולי בגלל) החספוס, האהוב עלי מכולם הוא אותו פסלון פימו, שצבי הכין לי ליום הולדת 20. 

06beatles

7. המשקה האהוב עלי הוא… תה. אבל לא כל תה. אני לא אוהבת חליטות פרי, ולא תה עם חלב.
אני כן אוהבת תה אמיתי עם עשבי תיבול (זוטה לבנה, למשל – זה הפרח בצד ימין למטה בתמונת העציצים).
כאן בתמונה ריכזתי כמה מפריטי התה החביבים עלי: קופסת פניני יסמין מצ'יינה טאון בסן פרנסיסקו, תה ירוק-יסמין של Twinings (הרבה יותר מוצלח מויסוצקי או פומפדור!), קנקני תה, ספלים לתה, קופסה אדומה של תה ג'ינסנג – גם היא מסן פרנסיסקו; ובחזית – שני "פרחי תה" בצלוחית – שמים כדור כזה בקנקן זכוכית עם מים רותחים – והוא "פורח" – נפתח לצורת פרח מקסים, תוך חליטת המים לתה. 

07tea

8. כידוע, אני מטיילת הרבה. בטיולים אני מקפידה לחבוש כובע, וזה הכובע שלי –
קניתי אותו אצל האמישים, אצל תופרת מקומית.
בשנת 1998 קניתי שם בשוק כובע בגזרה הזו, בצבע כחול – שמאד אהבתי. אחרי שנים שבהן הכובע טייל איתי בכל מקום, הבד התפורר והכובע נהרס.
לכן בשנת 2011, כשביקרנו אצל האמישים שוב – הלכתי לאותו שוק, מצאתי את אותה תופרת, וקניתי ממנה כובע נוסף. עכשיו אני מצטערת שלא קניתי שם כמה כובעים…
הדוגמנית כאן היא העננצ'יקית, ואפשר לראות כמה הכובע מצוין בהגנה מפני השמש!

08hat

9. לפני כמה שנים התחילו לי בעיות ברכיים. ולכן כיום אני מטיילת עם מקלות הליכה. אחרי כמה מקלות שנשברו, קניתי לי בארץ מקל בודד ואיכותי – ואז בארה"ב קניתי זוג דומה.
המקלות הללו מטיילים איתי לכל מקום. 

09walking_canes

10. אף רשומה עלי לא תהיה שלמה ללא חתול.
בתחילת החודש איבדתי את בילבו שלי, החתול הנהדר והמקסים. עדין יש לנו שני חתולים בבית – החשובה בינהם זו סיסילי, שהיא כבר בת 14 שנים בערך, 12.5 מתוכן איתנו: 

10cicely

זהו, עד כאן התמונות והסיפורים – אני מקווה שנהניתם!
​מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.