פרחים בפארק פינאקלס, חלק I

הבטחתי פרחים – ויש לי הרבה. אני מתחילה בפרחים בגווני צהוב-לבן וכל מה שבאמצע.


הפרח הראשון כבר מוכר – זהו Mimulus guttatus, שפגשתי כבר בהר השולחן ובדרך מהר שסטה. שינו את שמו ל-Erythranthe guttata, אבל נוח לי יותר עם השם הקודם. להמשיך לקרוא פרחים בפארק פינאקלס, חלק I

סיגלים צהובים בקליפורניה


בטיולים בקליפורניה פגשתי כמה וכמה מיני סיגל בכל מיני צבעים – היום אני מקדישה רשומה לסיגלים הצהובים. להמשיך לקרוא סיגלים צהובים בקליפורניה

שביל ביז ג'ונסון בסוזאנוויל

יום חדש עלה, והתחלתי לחשוב: אחרי כל הדברים הנהדרים שראיתי אתמול (פרסמתי 8 רשומות רק על היום הזה!) – מה עוד יכול להדהים אותי? אז Mamma Quail לקחה אותי למסלול קטן וחביב, בשולי העיר סוזנוויל: שביל ביז ג'ונסון. 


להמשיך לקרוא שביל ביז ג'ונסון בסוזאנוויל

ורוניקה וסיגל – Veronica and Viola


אני צריכה מנוחה קלה… לכן אני חוזרת ונזכרת באפריל, אז ביקרתי בפראג – ופגשתי כמה מינים משני סוגי פרחים.
הסוג הראשון הוא ורוניקה – Veronica. 


בבלוג כבר הצגתי את הורוניקה הסורית, ובפראג פגשתי ארבעה מינים שונים של ורוניקה, אך לצערי – לא הצלחתי לגלות מהם המינים השונים. לכן אני מציגה אותם כך, ואשמח להוסיף את שמות המינים אם אגלה אותם בהמשך.

את מי שמתבלבל, ולא זוכר מה ההבדל בין מין לסוג – אני אפנה לרשימת הטקסונומיה שלי, מלפני כמה שנים.
בינתיים אספר על הורוניקה. 


זו הורוניקה הקטנה ביותר שראיתי שם: הפרח כולו בגודל מילימטר אחד בערך: 

ולעומתה, זו הגדולה ביותר – פרח בגודל סנטימטר וחצי:

הסוג ורוניקה נקרא על שם קדושה נוצרית בשם ורוניקה, אשר לפי המסורת הנוצרית התגוררה בירושלים, ובזמן שישו הלך עם הצלב בויה דולורוזה אל גבעת הגולגלתא, היא נתנה לו מטפחת על מנת שינגב את פניו. לפי האגדה, הוא אכן לקח את המטפחת, ניגב את פניו, וכשהחזיר את המטפחת לורוניקה – תמונת פניו הופיעה על המטפחת. מאותו רגע המטפחת כמובן קודשה, ובעזרתה ורוניקה הצליחה לרפא שלל תחלואים באופן קסום. 


באופן לא מפתיע, בכנסית סנט פטרוס בותיקן ברומא יש מטפחת, שלפי האמונה שלהם היא שרידי המטפחת הקסומה ההיא. חבל שהקסם פג מאז… 😉
זהו המין השלישי של ורוניקה שפגשתי בפראג: 


המין הזה מזכיר לי את הורוניקה המבריקה, שאני מכירה מהמדשאות בגנים ציבוריים בארץ. אבל אני לא יודעת אם זהו אותו מין. 


בארץ עברתו בעבר את השם "ורוניקה" ל"ברוניקה" שזו גרסה אחרת לשם המקדוני "ברניקי" – על שם ברניקי בת אגריפס, צאצאית של הורדוס. היא אמנם הספיקה להיות מלכה, ובכל זאת לא ברור לי למה היה חשוב לשנות את השם מורוניקה, שזו הגרסה הלטינית, לברוניקה – שזו גרסה פחות מקובלת לשם ברניקי.
בתמונה הבאה זהו המין האחרון של ורוניקה שפגשתי בפראג: גם היא קטנה מאד. 

ומורוניקה אני עוברת אל סיגל. בפארק Divoka Sarka זורם נחל קטן, ועל גדת הנחל היו מקבצים יפהפיים בסגול: 

המקבצים הללו מיד העלו בי רגשי נוסטלגיה עמוקים, שכן הם מזכירים לי את ה"סיגליות" – הסיגל הריחני שהיה נפוץ פעם בגינון, וכשהייתי ילדה היתה לנו בחצר (מתחת לשקדיה) ערוגה של סיגליות. בזמן פריחת השקד הערוגה היתה סגולה-לבנה, מפרחי הסיגליות יחד עם עלי הכותרת הנושרים של פרחי השקד – פשוט תענוג. 

אני חושבת שהסגליות הללו הן אכן מהמין סגל ריחני, שלפי הכתוב הוא נפוץ באירופה. שמו הלטיני של הסגל הריחני הוא Viola odorata, והשם הלטיני, כמו השם העברי, רומז לצבע הסגול של הפרחים. 


אבל לא כל הסגלים והסגליות הם באמת סגולים. ואני לא מתכוונת לקבוצה הלבקנית בתמונה הבאה. 

יש מינים של סגל שהם לבנים, או צהובים או בצבעים אחרים. למשל, הקבוצה הבאה: 


הם מזכירים יותר את הסגל הצנוע, שאני מכירה מהחרמון – אך גדולים ממנו הרבה יותר. 


וגם את פרחי "אמנון ותמר", ששמם הרשמי הוא "סגל תלת-גוני" – רק שהסגלים הללו קטנים יותר מהסגלים התרבותיים. 


לא הצלחתי למצוא מאיזה מין הסגלים הללו. יכול להיות שאלו סגל השדה – Viola arvensis – סגל שגם הוא נפוץ באירופה. 


ועכשיו הגיע זמני להפרד מהורוניקות והסגלים ולחזור לעבודה…


את התמונות צלמתי בגשם, בפארק Divoka Sarka ובגבעת פטז'ין בפראג, בתאריכים 7-8/4/2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

סִגָּל צנוע – Viola modesta

הפרח שלי היום הוא צמח נשמה קלאסי. הוא נמוך וקטן – גודל הפרח הוא כ-5מ"מ.
אבל איזה פרח יפה, ממש עושה טוב על הנשמה:

זהו סֶגֶל צנוע. בעצם החליפו לו את השם לסיגל (סִגָּל) – אבל אנחנו מעדיפים סגל.

 

ככה אנחנו יכולים להמשיך לדבר על זה שזהו סגל הפיקוד הזוטר בחרמון…

ובתור סיגל – אנחנו מחפשים את הסגול, ואמנם יש פרטים בהם יש רמז לצבע הסגול – אך רוב פרחי הסגל הם לבנים, עם מעט צהוב.

אבל רגע, תסתכלו טוב: הוא לא מזכיר לכם מישהו?!  מישהו נפוץ למדי, שמגדלים בהרבה גינות?

אם אמרתם "אמנון ותמר" – צדקתם. לחילופין, אם חשבתם על פרחי הסיגלית, שפעם היו מאד נפוצים בגינון – גם פה צדקתם.

פרחי אמנון ותמר הם סיגלים, ורואים שמבנה הפרח הוא זהה. השם הרשמי שלהם הוא "סיגל שלש-גוני".
וגם הסיגליות – ששמן הרשמי "סיגל ריחני" – שייכות לאותו סוג.

לפי הכתוב בספר "בין שלגי החרמון" של אבי שמידע ומייק לבנה, הסיגל הוא אמנם חד-שנתי (כלומר, נובט מזרע – מוציא פרח, מפתח פרי, מפזר זרעים – ומת. בשנה הבאה יתפתח צמח חדש מזרע טרי) – אך בניגוד להרבה צמחים בחרמון, הוא לא מחכה לעליית הטמפרטורות באביב, אלא נובט במקומות חשופים משלג כבר באמצע החורף. הוא משתדל לעשות את זה מהר מאד: תוך שבוע-שבועיים מהנביטה, הוא כבר פורח, ומיד לאחר ההפריה – מוציא פרי ומפזר זרעים.

אם במשך התקופה הזו מגיעה סופה כלשהי, שמכסה את הסיגלים בשלג – אז בעצם אבוד להם… אילו שפרחו איבדו את הסיכוי, הם יושמדו בסופה. הזרעים שכן המתינו בקרקע להתחממות – יפרחו וימשיכו את חיי הצמח.
אבל אם לא היתה סופה – הם הרוויחו עוד מחזור פריחה ועוד זרעים לפזר.

התנהגות כזו היא התנהגות אופיינית לצמחים של הרים גבוהים במזרח התיכון, בניגוד לצומח האלפיני (כלומר, הרים גבוהים באירופה) – שימתין עד ההתחממות.

אני מאמינה שהסיבה היא פשוטה – בהרים של המזרח התיכון, פרק הזמן בין סופה עזה אחת לשניה יכול להיות גדול למדי. יש חורפים – כמו השנה בחרמון – שיש בהם מיעוט שלגים וסופות. אז צמחי האיזור התרגלו לנסות לנצל את זה, לפרוח בתקופה שבה יש פחות תחרות על מאביקים (ומצד שני – יש פחות מאביקים) ו"להרוויח" עוד דור, עוד פיזור זרעים.

באירופה, לעומת זאת, החורף הוא עז יותר. יש יותר סופות, וגם אם יש כמה ימים שבהם הקרקע מפשירה – הסיכוי לסופה שתבוא מהר ותקפיא הכל מחדש הוא גדול. הסיכויים להצלחה הם נמוכים הרבה יותר – אז מראש אין טעם להמר על זה.

הסיגל הצנוע נפוץ מהרי כורדיסטאן במזרח ועד הרי הטאורוס במערב, ומדרים עד החרמון. פרטים בודדים אפשר למצוא גם בהרי פקיעין – ראיתי תמונות של סיגלים מהר שזור, למשל – אך לא פגשתי אותם שם בעצמי…

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
24.5.2007
30.5.2009
5.5.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.