עם החמסין שהתחיל פתאום, קצת קשה לנו לזכור שביום שישי שעבר עוד היה פה חורפי למדי… וכמובן, בדיוק ביום הזה אנחנו החלטנו לצאת לחפש סחלבים בהר קטע, למרגלות החרמון.
כמה טיפות של גשם לא יימנעו מאנשים כמונו, שהפרחים בראש מעייניהם מעל ומעבר לכל פרופורציה – לצאת לשטח.
בשבוע לפני כן, RuvenKa ביקר שם ופגש את הסחלב הסורי – ולאחר ששאלתי, נתן לי הסבר מדיוק איך לאתר אותו. בדיעבד, זה היה אותו איזור בו מצאנו את הסחלב הסורי לפני שנתיים.
ההתחלה היתה מאד מעודדת: עצרנו במפל סער, וראינו כמה יפה הוא זורם ושוצף (בעקבות הגשמים הרבים שירדו ביום חמישי)
למרגלות התצפית פרח פרח יפהפה, נפוץ למדי בארץ – שעוד לא הקדשתי לו רשימה: בן חצב יקינתוני. הנה הוא, על רקע המפל:
על גדת הנחל, מעט אחר כך, מצאנו פרט גדול ויפה של סחלב השקיק, משקיף לו על הנחל. הסחלב הזה גדל מאחורי הגדר של הגשר על נחל סער. ובכל זאת, אסף (הוא אסף שיפמן, שאיתו יצאנו לטיול) ראה אותו. אני עדיין לא מבינה איך, אבל אסף הוא מגנט לסחלבים. לדעתי הם קוראים לו.
הצצנו לכיוון החרמון, והתמונה לא היתה מאד מעודדת: כלומר, לא ראינו את החרמון. בכלל.
לא נורא. חשבנו. לא באנו לחפש נופים, נכון? באנו לחפש סחלבים. את הדרך אנחנו מכירים. אז נסענו למעלה.
בדרך נאלצנו לנסוע ממש לאט. ממש ממש. הראות היתה של 20 מטר קדימה. אולי. הגענו אל נח"ל נמרוד, והתחלנו לרדת לכיוון הגבעה – גבעת הדקטילוריזות.
הגבעה אמורה להיות קרובה למדי לנמרוד – ואנחנו התחלנו ללכת בבטחה, בערפל.
והלכנו…
והלכנו….
את התמונה הזו צלמה ציפורן חתול: רואים כאן אותי, עם תיק סגול, 2 ז'קטים פליס, וכובע צמר-פליס שמוטי קנה לי פעם באמסטרדם; ועוד שניים מהמטיילים האמיצים.
ובכן, הלכנו, והלכנו, וחשבנו שזה נראה לנו קצת רחוק יותר ממה שזכרנו… אבל בערפל לא היו לנו נקודות ציון. חיפשנו.
ואז הגענו אל… המממ. מעין שאף אחד מאיתנו לא הכיר.
היינו שישה אנשים. כולנו היינו כבר כמה פעמים על ההר הזה – אנחנו באמת מכירים את השטח והסביבה, ומעולם לא הגענו אל המעין שעכשיו היינו לידו. בערפל ראינו גם שני עצי ברוש גדולים – שלא נראו לנו מוכרים…
(דבורנית צהובה רטובה מהגשם)
התכנסנו להערכת מצב.
איך זה יכול להיות שהגענו למקום הזה, שאנחנו לא מכירים? פתחנו מפות, והגענו ל-2 נקודות אפשריות – ודאי אנחנו באחת מהן. אחת צפונית לגבעה, ואחת דרומית מערבית לגבעה…. אז לאן הולכים? לשם – או לשם?
החלטנו למזער נזקים: נחזור לאוטו. ישנה נקודה קרובה יחסית לכביש, שנוכל למצוא אותה ולפגוש שם כמה פרטים בודדים של דקטילוריזות. ואז, במקום לרדת מהגבעה לעמק שבו הסחלב הסורי – ננסה את דרך הג'יפים בה נסענו בשנה שעברה, שבינתיים חסמו אותה למעבר רכב.
(דבורנית דינסמור – גם היא רטובה)
התחלנו לחזור.
לפתע, ממש כמו באגדות, רוח פזרה לרגע את הערפל – וציפורן חתול ראתה את הגבעה! היא קראה לנו מיד – הגבעה היתה כ-50 מטר מתחת לנקודה בה היינו באותו רגע. הערפל חזר וכיסה אותה, אבל עכשיו ידענו לאן ללכת. ירדנו אליה – ומצאנו על הגבעה כמה עשרות דקטילוריזות!
התחלנו לצלם אותן, לספור אותן, להנות מהן – הדקטילוריזה הרומאית – אצבענית רומאית בשמה העברי – התגלתה בארץ בשנת 1985. עד אז לא ידעו בכלל על קיומה!
והנה, תוך כדי הצילומים – נעשה לנו נס, והערפל התחיל להתפוגג. אפילו כמה קרני שמש יצאו:
בין הדקטילוריזות היו גם המוני פרטים של סחלב אנטולי:
הסתכלנו על הנוף – וראינו את מצודת נמרוד, ולמרגלותיה נבי חזורי (ששם חיכה לנו הרכב השני) –
והחלטנו שממשיכים לרדת. מזג האויר ממש נפלא! למה בכלל התלוננו?
בדרכנו פגשנו אלפי דבורניות שחומות – כאילו כמויות אדירות אנחנו ממש לא זוכרים.
מה שעוד פגשנו, זה בוץ. כזכור, ביום חמישי ירד הרבה גשם – ועכשיו המים עסקו בהתנקזות לכיוון העמק והנחלים למטה. כלומר, הכל היה בוצי, וכל מיני פלגים קטנים חצו את דרכנו. היו גם גדולים יותר, כמו הפלג המקסים הזה שלחופו פרחו כלניות:
ולאורך כל הדרך מצאנו המון כדנים יפהפיים – כדן נאה (שגם לו אני מתכננת רשימה…)
הגענו אל האחו שבו ראינו את הסחלב הסורי לפני שנתיים. עוד לפני שהספקתי לשלוף את ההסבר מראובן – אסף כבר מצא את הפרט שראובן צלם. (כבר אמרתי מגנט לסחלבים?)
האחו היה רטוב ובוצי מאד, מנוקד באלפי דבורניות שחומות, מעט סחלבים פרפרניים – וכמה ניצנים של סחלב איטלקי. לאחר חיפוש מעמיק, מצאנו עוד 3 פרטים של סחלב סורי, ניצן אחד, ו-3 פרטים החשודים כבני כלאיים של סחלב סורי ופרפרני:
איך יודעים שזה סחלב כלאיים? ובכן, צריך להכיר היטב את המאפיינים של שני המינים.
השפית של הסחלב הסורי חלקה. זו של הפרפרני מנוקדת היטב. לסחב שלנו יש ניקוד – אבל מעודן מאד.
השפית של הסחלב הסורי מפורצת פעמיים – מחולקת ל-3 אונות. זו של הסחלב הפרפרני היא דמוית מניפה משוננת. לסחלב שלנו יש גם וגם.
הדרבן של הסחלב הסורי עולה למעלה. זה של הפרפרני – יורד מטה, צמוד לגבעול. לסחלב שלנו – הדרבן יורד אך לא צמוד, והיה פרט אחר בו הדרבן התרומם מעט.
(סחלב איטלקי – גם לו אני עוד אקדיש רשימה)
המשכנו לרדת, ואז התחיל לטפטף. הגשם התחזק קצת, והפך לברד.
התעטפנו במעילינו, והמשכנו לרדת – וכי היתה ברירה? הברד חזר להיות גשם.
הגענו לחלק התחתון של ההר, וגילינו… גדרות שחוסמות את דרכינו. שערים נעולים, וגשם… לא – שוב זה ברד.
ניסיתם פעם לעבור גדר תיל בגשם ובברד? אני חייבת לציין שזה בהחלט אתגר. וכולנו עמדנו בו בכבוד.
המשכנו ללכת במורד, בגשם…
הגענו אל בקתה שנבנתה בין המטעים, והיתה לה מרפסת עץ מקורה קטנה. הצטופפנו לנו צוחקים על המרפסת, וגמרנו את אוזני ההמן שנשארו לי מפורים (אני הכנתי…)
לאחר שהגשם נרגע, המשכנו בדרכנו אל נבי חזורי. ממש בשולי מגרש החניה של נבי חזורי – כבר לא בגשם, אבל רטובים ומכוסי בוץ – פגשנו סחלב פרפני גדול יפהפה, משקיף על הר קטע:
זה, בעצם, היה סוף הטיול. הנהגים נסעו להחזיר את האוטו מנמרוד למעלה, אכלנו קצת (לא יכולנו לערוך את הפיקניק המסורתי שלנו, כי הכל היה רטוב!) – ונסענו אל שמורת הסחלבים מאחורי חורשת טל, לחפש סחלב ריחני.
אולי הייתי צריכה לצרף את הרשימה הזו למדור ה"סיפורים ההזויים" של מוטי ?
התמונות צולמו בהר קטע ולמרגלותיו, בתאריך 25.3.2011
המון המון תודה לאסף שהנהיג אותנו ללא חת בערפל, בגשם, בבוץ ובברד!
וכתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
פרחים, פרפרים וכל מיני 