אני ממשיכה עם הפרחים הפחות-ידועים של הסתיו, ומגיע לפרח ממשפחת המורכבים: דוגון ירושלמי.
השם העברי ברור למדי – דוגון – כי הוא פרח דו-גוני: צהוב וסגול.
מירושלים הוא כנראה נכחד כבר בשנות החמישים.
בעבר הדוגון היה פרח נפוץ למדי בארץ – זהו מין שאוהב אדמות כבדות, כמו שיש בשולי שדות חקלאיים; אבל הוא לא מסתדר עם החקלאות המודרנית – טרקטורים ודומיהם שהופכים את הקרקע. כלומר, הוא גדל בשולי שדות מעובדים באופן מסורתי.
וככל שהאדם מתקדם ועובר לחקלאות מודרנית – נדחקים שורשיו של הדוגון, ומצטמצמים שטחי המחיה שלו.
הדוגון נותר בארץ בערך בחמישה עשר מקומות – שליש מהם בשומרון, ושליש ברמת הגולן. אני מכירה אותו מרמת הנדיב, זכרון יעקב.
הפרח של הדוגון מזכיר מאד את פרחי האסתר הקטנים – והוא אכן קרוב מבחינה פיזיולוגית לסוג אסתר.
הפרי שלו הוא מין "סבא`לה" פזור-שיערות –
הצורה הכללית של הדוגון היא גוש פריחה צפוף בגובה עד 80 ס"מ –
וזהו צמח דו שנתי.
כבר הסברתי, כאשר דיברתי על בוצין הבשן, מהו פרח דו שנתי – אבל אני אחזור על ההסבר –
צמח חד-שנתי הוא צמח שבשנה אחת נובט מהזרע, פורח, מופרה, מוציא פרי, מפזר זרעים – ומת. כמו למשל – מרסיה יפהפיה ותורמוס ההרים.
צמח רב-שנתי הוא צמח שחלק ממנו נותר חי כל השנה. למשל, עצים (כמו השקמה), שיחים (כמו רתם המדבר) וגיאופיטים (כמו הסחלביים)
צמח דו שנתי הוא צמח שבשנה הראשונה לחייו אוגר כוחות, ורק מוציא עלים – ללא פריחה או פרי. בשנה לאחר מכן, אם השנה הקודמת היתה טובה והוא אגר מספיק כוחות – הוא מוציא פרחים ואחריהם פרי, מפזר זרעים ומת.
בשנה שעברה הפריחה ברמת הנדיב היתה מעטה מאד – כנראה בגלל מיעוט גשמים בחורף לפני כן. השנה היתה פריחה יפה, ואני מקווה שימשיכו גשמי הברכה.
ליד הדוגון פגשתי פרפר יפהפה – נמפית הסרפד.
התמונות צולמו ברמת הנדיב, בתאריך 15.11.2012
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ואם במקרה אתם נוסעים בכביש החוף, בין קיסריה לזכרון – תסתכלו על רכסי הכורכר משני צדי הכביש. עכשיו שיא הפריחה של הנרקיס האפיל, וכל הכורכר מלא נרקיסים פורחים.
אפשר לראות אותם באיזור בריכות הדגים של מעין צבי.
פרחים, פרפרים וכל מיני 