מעוג קפח – Lavatera bryoniifolia

IMG_6859 כמה חודשים אחרי השריפה הנוראית בכרמל (12/2010) חוקרת השריפות מאוניברסיטת חיפה, ד"ר נעמה טסלר, מצאה בחניון האגם – איזור שנשרף באופן קשה – פרח לא מוכר.

תיקון: נעמה תיקנה אותי, וסיפרה שהיא מצאה את המעוג הקפח באיזור החי-בר בכרמל כבר בשנת 2009, לפני השריפה הגדולה. משום מה אני פספסתי את המציאה אז. אני התוודעתי אליו אחרי השריפה.
IMG_6895 במבט ראשון הוא הזכיר את החטמית הזיפנית. אבל הפרח עצמו קטן יותר, ושטוח יותר – נראה שונה מפרחי החטמית. הצמח, לעומת זאת – גבוה יותר – מגיע לגובה של שלושה מטרים!  IMG_6852 אני הגעתי אל חניון האגם בעקבות הדיווח של נעמה, ופגשתי לראשונה את המעוג הקפח. מאז חזרתי לבקר אותו כל שנה.  IMG_6858 המעוג הקפח הוא בן למשפחת החלמיתיים, כמו החטמית והחלמית (החוביזה).  IMG_9842 אחד המאפיינים של פרחי המעוג (כל מיני המעוג – ישנם חמישה מינים בארץ) – הוא שיש להם גביע כפול: הפרח יושב בתוך גביע של עלים ירוקים, אך לגביע יש שתי שכבות, כמו שאפשר לראות בתמונה הבאה:  IMG_9820 בעצם, גם לחלמית יש גביע כפול – אך אצלה עלי הגביע החיצוני מופרדים זה מזה, ואילו אצל המעוג – הם מאוחים יחדיו. זהו סימן ההגדרה המבדיל בינהם.  IMG_9856 את המעוג הקפח אפשר למצוא בכרמל ובגליל, בעיקר באיזורים שנשרפו. כאן רואים את החורש – העצים בתמונה הם שרופים ומתים, ובסבך פורח המעוג:  IMG_6872 בעיני המראה מקסים – הסבך של לטם מרווני ושעיר, מרווה משולשת וקידה שעירה שכבר גמרו לפרוח – וביניהם מציצים עמודי התפרחת של המעוג.  IMG_9868 ושלא תחשבו שהיה קל להגיע אליהם! סבך השיחים הוא צפוף ובערך בגובה מטר וחצי, והמעוגים מתנשאים מעל. לאור העובדה שהגובה שלי הוא בערך מטר-ושישים (או כמו שהסבירו לי פעם, מטר וקרמבו-פחות-ביס) – נאלצתי לצלול עמוק לסבך על מנת להתקרב אליהם. ואני חייבת לציין שזה לא נעים לצלול לסבך של קידה שעירה…  IMG_6881 בחורש, בין העצים, המעוג לא מצליח לפרוח. כאשר השריפה פותחת את השטח, הוא מצליח להתבסס ולצמוח מעלה מעל לשיחים בסבך.  IMG_6875 אך לרוב הוא יפרח באותו איזור רק כמה שנים. כאשר החורש מתחדש – המעוג נעלם מהשטח.  IMG_9860 את התמונות צלמתי בכרמל, בחניון האגם בתאריכים 19/5/2012 וגם 16/5/2014  IMG_6877 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.  IMG_9848            

בחזרה לכרמל, אחרי השריפה

בשבת, אחרי המון המון זמן חזרתי לכרמל.
אתם צריכים להבין, שהתקופה היחידה בחיי שבה היו מרווחים של יותר מחודש בין ביקור אחד שלי בכרמל למשהו – היתה בתקופה שבה חייתי בארה"ב.  זה מוזר מאד עבורי, לא להיות בכרמל.

כבר באיזור כלא 6 ראינו את המורדות השרופים מולנו.
איזור שפך נחל אורן והכניסה למערת אצבע נפגעו באופן קל, והגשמים כבר השפיעו לטובה (רק שיבואו עוד!!!)

האלונים בתמונה מעל אמנם נחרכו, אבל בגלל הנביטה המאסיבית מסביבם, אני מאמינה שהשורשים לא נפגעו – ולכן או שהאלון עצמו יתחדש ויגדל עלים חדשים, או שיצמחו גזעים צעירים מסביב לגזע השרוף. לעצים האילה יש סיכוי טוב להתאושש.
ברשימה שלי שקראה לא לבוא לשתול בכרמל ציטטתי את נעמה טסלר, דוקטורנטית המתמחה בשריפות יער, והיא אמרה שתוך שלושה שבועות, אם ירד גשם, נראה שינבטו צמחים צעירים. התמונה מעל מוכיחה יפה את דבריה, ואם תגדילו את התמונה הבאה, תראו שגם כאן יש נביטה והתחדשות:

התחלנו את הנסיעה בכיוון מעלה, במטרה להגיע לאיזור שלא נפגע בשריפה – חורשת הארבעים – ולטייל שם. לצערנו, רוב מדינת ישראל גם רצתה לנסוע לראות מה קרה בשריפה. לאורך כל הדרך הכביש נראה כך –

זחלנו את הדרך הזו… הנסיעה מצומת אורן ועד לאוניברסיטה ארכה שעה וחצי. זה היה קשה מאד.
ולמען האמת, אני לא בטוחה מה כולם רצו. לא ראיתי אנשים יורדים לשבילים או לחניונים, פרט לחניון מחצבות קדומים – הקרוב ביותר לאיזור אסון האוטובוס. איזור זה אכן ספג מכת אש קשה.

וכך נראה אחד הצנירים בשביל הצנירים – האש לא ירדה עד אליו.

היו גם סימנים טובים. הנה, למשל, לבלוב עלי עירית גדולה – ראיתי המוני עלים של עיריות לאורך הדרך, גם באיזורים שרופים וגם באיזורים לא שרופים.

ראיתי גם כמה בזים בשמים מעל – אבל לא הצלחתי לצלם אותם.
נרקיסים החלו לפרוח באיזורים שפחות נשרפו –

ויחד עם זאת, עצוב לראות מחזות קשים של שריפה

אפילו לא נסעתי לאיזור חורבת רקית, הר שוקף או חניון האגם האהובים עלי. אני יודעת שהם נפגעו קשה מאד.

   

בסופו של דבר, אחרי זחילה ארוכה, הגענו אל איזור חורשת הארבעים, וירדנו בשביל אל המצוק. להפתעתינו, היו רק מעט מטיילים בשביל. הרוב משום מה העדיפו להשאר במכוניות ובפקק…

במצוק הארבעים חיכו לנו חברים ותיקים –
שלל כרכומים

המוני נרקיסים ריחניים – אגב, למי שתוהה, הנרקיס ההררי והנרקיס שגדל בביצות, שניהם נרקיס מצוי. זה אותו נרקיס.

תחילת הפריחה של הרקפות  עם העלים (יש גם פריחה של רקפות היסטרנטיות)

ואפילו אחד ממיני האיריסים – איריס שיקבל רשימה משלו – אני מקווה שעוד השבוע.

התמונות צולמו בכרמל, לאורך הכביש  721 ובמצוק הארבעים, 25.12.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות להקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

אל תבואו לשתול בכרמל!!!


אלון מצוי ומטייל בכרמל, נחל רקית, 9.92010

השריפה עוד לא תמה, הקק"ל מעריכים את השטח שנשרף ב-50,000 דונם, (אם כי ראיתי גם הערכות של 35-40 אלף) וכבר קמו אנשים טובי לב ובעלי רצון לעזור, והתחילו יוזמות שונות – בואו ונביא שתילים, ונשתול אותם בכרמל!

ואני קוראת לכם – עִצרו! אל תעשו את זה!
הצומח בכרמל הוא צומח ייחודי, ושתילה של צמחים שזרים לו – רק תפגע בו באופן חמור יותר.  אני מבינה מאד את הרצון לעזור, את חוסר היכולת לשבת ולהמתין: הלוא זה משגע! אם נעשה משהו, נוכל לפחות להרגיש שעזרנו קצת להלחם בקטסטרופה האיומה הזו, שנמשכת כבר שלושה ימים. תאמינו לי שאחרי שלושה ימים שבהם כל אתרי החדשות היו פתוחים אצלי על המחשב, ובמקביל זיפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה הישראליים – אני מאד רוצה לעזור, לתקן, להחזיר את הגלגל לאחור.
אני ילידת חיפה, אני גדלתי באיזור. כילדה, כמעט כל שבת הייתי יוצאת עם המשפחה לכרמל – לפעמים לטיול, לפעמים לפיקניק. היו שם עצים שהיו ממש ידידים אישיים שלי. אני כואבת מאד את מותם.
ויחד עם זאת, חשוב לעצור רגע ולחשוב, לראות מהי הדרך הנכונה לטיפול במשבר. אני יודעת שהמוטו של העם שלנו הוא "נעשה ונשמע" – אבל לשם שינוי, בואו נשמע, נחשוב – ורק אז נעשה.


פניתי למספר אנשים בעלי ידע בתחום האקולוגיה, ובקשתי מהם את תגובתם ליוזמה הזו.

 ד"ר יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני באוניברסיטת ת"א, אמר:
החורש הים תיכוני הוא מערכת אקולוגית דינמית שתשקם את עצמה ברגע שהאש תכבה. תוך חודשים ספורים הכרמל יהיה ירוק שוב מהתחדשות של אלונים, אלות וחרובים שילבלבו מהשרשים, ונבטים של אורנים ולוטמים וקידות יצמחו באלפים בכל מקום שבו היו. לא צריך "לעזור" לטבע להשתקם, זה רק יפריע.
צריך לתת לאנשי המקצוע ליישם את מה שכל החוקרים כבר בדקו והסיקו אחרי השריפות הקודמות. יש הרבה ידע על איך חורש משתקם והדבר האחרון שצריך זה יוזמות שמונעות מניקוי מצפון ומנוגדות לידע המקצועי. במקום לקנות שתילים במשתלה, עדיף לתרום את הכסף לרשות הטבע והגנים שצריכה להתמודד עם הגן הלאומי שנשרף.

 ד"ר אורי פרגמן-ספיר, המדען הראשי של הגן הבוטני באוניברסיטה העברית בגבעת-רם  אמר:
"אני מבין את מצוקת האנשים מההרס האקולוגי הנוראי בכרמל.
יוזמות שתילה פרטיות רק יזיקו לסביבה. תנו לארגונים האמונים על זה לבצע זאת והם רשות הטבע והגנים והקק"ל. שם יתכננו תוכניות שיקום לטווח ארוך.
כדאי גם לזכור כי הטבע לרוב חזק ממה שנדמה לנו ובמקומות בהם הקרקע לא נשרפה (רוב האזורים) הצומח ישתקם באופן עצמאי".


 נעמה טסלר, דוקטורנטית באוניברסיטת חיפה המתמחה בשריפות אמרה –
"המערכת האקולוגית בכרמל מותאמת לאש, ותדע להשתקם מעצמה. יש לתת לזמן לעשות את שלו. המערכת האקולוגית של הכרמל לא צריכה עוד עצים.
הכרמל יהיה ירוק. תוך 3 שבועות תהיה כבר הנצה של חוטרים מצוואר השורש, ואם ירד גשם – אחרי הגשם הראשון תראו נבטים של אורנים.
אני מאמינה שרשות הטבע והגנים תקים ועדה מדעית, שתטפל בנושא בצורה עניינית והגיונית – ותשקם את השטח בצורה הטובה ביותר. "
אם ראיתם הערב את תוכניתו של ערד ניר בערוץ 2, נעמה התראיינה שם, ואמרה בדיוק את הדברים הללו.


חצבים ואלונים בנחל רקית, הכרמל, 9.9.2010

נעמה גם נתנה לי קישור למאמר חשוב: סיכום הדיונים וההמלצות של הועדה המקצועית לפיתוח ולשיקום הכרמל. למי שלא זוכר, בשנת 1989 היתה בכרמל שריפה קשה מאד – מעל 5,000 דונמים של חורש טבעי נשרפו, החי-בר בכרמל סבל מאד והאש הגיעה לפאתי חורשת הארבעים.
השריפה היתה בספטמבר, ובדצמבר אותה השנה התפרסמו מסקנות הועדה. ההמלצות היו חד משמעיות –
הוועדה ממליצה כי:


 שיקום היער שנשרף יתבסס בעיקרו על טיפוח ועיצוב ההתחדשות הטבעית, שכבר החלה בשטח בממדים גדולים.
 לא יבוצעו נטיעות נרחבות, מפני שהנביטה הטבעית הצפופה של אורנים בשטח השרוף הופכת אותן למיותרות.
 תיערך פעולת הסברה מקיפה בארץ ובחו"ל על הדרכים האחרות, חוץ מנטיעה, הדרושות לשיקום יערות הכרמל.
 באתרי נופש אינטנסיביים בלבד תיבדק האפשרות של נטיעה או זריעה להשלמת ההתחדשות הטבעית או לגוונה, על-פי תוכנית מפורטת.
 לא יינטעו מינים או זנים זרים לכרמל בתוך שטחים שנשמר בהם צומח טבעי.
 ייבדק הצורך באיסוף וריבוי של צמחים נדירים או ייחודיים לכרמל שנפגעו בשרפות, ובמיוחד גיאופיטים, במגמה להשיבם לשטח. בהתאם לצרכים תבוצע תוכנית שימור.


 תיעשה היערכות מקצועית ארגונית, חינוכית ותקציבית לפעולה נרחבת וממושכת של שיקום יערות הכרמל ע"י ממשק הכולל טיפוח ועיצוב הצומח הטבעי, בשטח שנשרף ב-1989 ובשריפות קודמות.
 ייערכו ניסויים בהיקף נרחב לעידוד צמיחת עצי אורן צעירים ע"י דיכוי השיחים המתחרים איתם, בשיטות מכניות שונות.
 ייעשה דילול של אוכלוסיות צפופות של אורנים צעירים, לאחר מחקר ומעקב כדי לברר מתי ובאיזה קצב להתחיל בפעולות הדילול.
 ייעשו פעולות גיזום ועיצוב בעצים רחבי-עלים שהתחדשו מחטרים.


 תימנע רעייה בשטח שנשרף, בשנים הראשונות עד להתבססות העצים הצעירים.


 יסומנו שבילים ומסלולי טיול ולימוד בשטח שנשרף, ויוסברו לציבור הנזקים של דריכה מחוץ לשבילים.


בלוטי אלון מצוי, נחל רקית, כרמל, 9.9.2010

כאן יש כתבה מעניינת של ד"ר אבי בר מסדה – ישראלי שהוא מדען לאקולוגיה של יערות באוניברסיטת ויסקונסין. אני ממליצה לקרוא גם אותה.
אני רוצה שנעצור, ננשום לרגע, ניתן לטבע לעשות את שלו – ונשקיע את המרץ שלנו בתגבור מערך הכיבוי, שיקום מערך הרווחה, שיקום מערכת החינוך ומערכת הבריאות. בואו נדאג למה שאנחנו יכולים לדאוג.

תודה למי שקרא עד כאן.

זעקי, ארץ אהובה

ברגעים אילה עדיין משתוללת האש, ושורפת את הכרמל האהוב שלי, את דרך בית אורן ונחל אורן וכל סביבתם.

אני עדיין בשוק מוחלט – מהשריפה, וממותם של אנשי השב"ס האומללים. אנשים טובים שבאו לעזור, ומתו מוות מחריד וכואב. אני כל כך מצטערת על מותם, מבכה את האובדן הנוראי הזה.

חברה שלי – נעמה טסלר – מתגוררת בקרבת מקום. נעמה היא דוקטורנטית באוניברסיטת חיפה, ונושא הדוקטורט שלה הוא שריפות יער, והשפעתן על הסביבה. היא צלמה את כל התמונות ברשימה הזו, ואשרה לי להשתמש בהן.
תודה, נעמה! אני באמת מקווה שלא אזדקק יותר ל"טובות" שכאילה ממך, שנוכל לחזור לטייל יחד ולצלם תמונות נעימות יותר.

נעמה גם שלחה לי מאמר שהיא השתתפה בכתיבתו, וממנו מצוטט רוב המידע פה.

בממוצע, מתרחשות בשטחים הפתוחים בישראל כ-1,000 שרפות בשנה, והיקף השטח השרוף מגיע בממוצע ל-37 אלף דונם בשנה. רוב השריפות בארץ הן מעשה ידי אדם. אין אצלינו סופות ברקים קיציות כמו באמריקה, והשריפות אצלינו נובעות מרשלנות – או מזדון.
53% מכלל השרפות המתרחשות בארץ מתחוללות בחודשים מאי-יולי, אם כי גם בתחילת הסתיו תועדו שרפות רבות. המחקרים גילו גם שמרבית השרפות מתרחשות בסמוך לכבישים, במרחק של עד 50 מטר מהדרך. כלומר – מעשה ידי אדם.
בארץ כמעט שאין שרפות ענק (מעל 10,000 דונם) אולם כיוון שהשטח הכולל של ישראל הוא 20 אלף קמ"ר לערך ושטחי היער שבה מצומצמים, מוגדרות שרפות יער כ"גדולות" החל משטחים של 200-50 דונם

בכרמל הוגדרה שרפה גדולה כשרפה ששטחה עולה על 1,200 דונם (טסלר ואחרים 2007)
בשנים 2009-1987 אירעו בכרמל למעלה מ-620 אירועי שרפות, ובהרי ירושלים למעלה מ-3,800 שריפות.
בממוצע מתועדים מדי שנה 30 אירועי שרפות בכרמל ו-170 בהרי ירושלים, אולם רק 1% מהם פוגע בשטחים הגדולים מ-1,000 דונם. מרבית השרפות הן שרפות הקטנות מ-100 דונם.
מצד שני, בגלל העוצמה והגודל – האירועים הגדולים הם אלה הגורמים לעיקר הנזקים הגאומורפולוגיים והאקולוגיים.

שרפות יער וחורש הופכות לתופעה בעלת השפעות משמעותיות בעיקר בעקבות צמצום השטחים הפתוחים בישראל ולאור המשך הפגיעה בהם.
מחקרים רבים מצביעים על מגמת עלייה במספר השרפות באזור הים תיכוני, בהתאמה לפעילות האדם. צפוי שתהליכים אלה יימשכו עם התגברות הלחצים הקיימים על השטחים הפתוחים בישראל.
דיווחים דומים על שינוי במספר השרפות מגיעים גם מאזורים ים תיכוניים נוספים, כגון ספרד, איטליה ויון.

פרק הזמן שבו יער בוגר חוזר לקדמותו הוא 40 שנה – וכיון שקצב השריפות גדל, הוא קרוב מאד לעלות על קצב תהליכי ההשתקמות.
שכיחות גבוהה של שרפות יער יכולה למנוע מצמחים המתחדשים מזרעים לחדש את המלאי בבנק הזרעים, ועלולה לרוקן את מאגר הניצנים אצל הצמחים המתחדשים מנצרים

אם בעבר התייחסו לשרפה כאל אירוע בודד בנוף, הרי שלמעשה ראוי להתייחס לשרפה כחלק ממערך רחב של אירועים המתרחשים מדי שנה. מרבית השרפות בארץ הן מצומצמות בשטחן, וקטנות יחסית לשרפות גדולות בארצות אחרות – אבל גם השטחים הפתוחים בארץ מצטמצמים.

המידע כאן מצוטט מתוך המאמר – "שרפות יער וחורש בכרמל ובהרי ירושלים – תיעוד וניתוח דגמים עיתיים" מאת נעמה טסלר, דן מלקינסון, לאה ויטנברג ונעם גרינבאום

תושבי ישובים רבים פונו מבתיהם, וכבאי כל המדינה נקראו להתייצב לדגל, ולעזור להחליף את כבאי חיפה וסביבותיה, שעובדים כבר מהבוקר.
גם יערני קק"ל ואנשי רשות הטבע והגנים באו לעזור ולנסות לנטר את המצב, לצפות לאן האש עלולה להתפשט.

12,000 איש כבר פונו מבתיהם נכון לשעה זו.
אני לא יודעת אפילו להתחיל להעריך את הנזק האקולוגי והזואולוגי – כמות בעלי החיים שנשרפו למוות…
בטלוויזיה אמרו שיקחו ימים שלמים עד שהשריפה תכובה. ומה יישאר לי מהכרמל בזמן הזה? מה ישרוד את להבות התופת האילו?

עוד לפני חצי שנה, אחרי השריפה האיומה שהיתה בגמלא, דובר על הצורך במטוסי כיבוי אש גדולים. בארץ ישנם מטוסי כיבוי קטנים, שמספיקים לשריפות לא גדולות. אבל שריפת ענק שכזו דורשת טיפול מסיבי הרבה יותר. לפני חצי שנה פרסם אביב לביא במעריב כתבה המספרת על נסיון להביא מטוסי כיבוי לארץ – שנופל שוב ושוב מאז סוף שנות ה80, בגלל… בעיות תקציב, חוסר אכפתיות, לך-תבוא וכן הלאה. מטוס שממלא 6,000 ליטר בפחות מדקה בים, ועולה ומוריד את המים על מוקדי השריפה – ואין לנו אותו, רק כי זה לא חשוב…
הלב שלי, לפחות, שבור כאן לרסיסים.

את כל התמונות פה צלמה נעמה טסלר, היום בשריפה האיומה הזו. 2.12.2010
תמונות נוספות וכואבות אפשר לראות אצל גיא שחר
שמעתי בטלוויזיה שמדינות רבות מאגן הים התיכון – בינהן יוון, קפריסין ספרד וצרפת – שולחות אלינו מטוסי כיבוי, שיעזרו בכיבוי השריפה.
בחדשות Ynet דברו גם על מטוסים שמגיעים מטורקיה – למרות העוינות מצדם לאחרונה. אם אכן כך הוא, אני בהחלט מתרשמת מהם לטובה.

בתקווה שיגיעו המטוסים במהרה, שהרוחות יירגעו ולא יפיצו את האש כל כך מהר – ושהכבאים יצליחו להתגבר על השריפה המחרידה הזו.