המדבר באריזת מתנה

לכבוד השנה החדשה, החלטתי להגיש לכם את המדבר באריזת מתנה –
ירדנו לנגב, לחפש פרחים. וגם מצאנו – אבל הפעם אני מתמקדת דווקא בעלים.

כבר כתבתי פה על חבצלת הנגב, שהיא דומה מאד לחבצלת החוף – רק מעט יותר קטנה. כתבתי גם שלפי ההשערות, היא התפתחה מחבצלת החוף – עובדה שהזרעים שלה מצופים מעטה שחור שנועד לעזור להם לצוף על המים, ולהגן עליהם מפני המלח בים; למרות שהיא גדלה במדבר שבו אין ים.
כשהפרי בשל והזרעים מתחילים להתפזר, הם נראים כך:

היחוד של חבצלת הנגב הוא דווקא בעלים שלה.

הם נראים כמו סרט מתנה, שסלסלו אותו יפה-יפה

וממש אפשר לחשוב שמישהו קישט את המדבר בסרטי מתנה ירוקים ויפים –

עובי הסרטים, הכמות והגודל משתנים מחבצלת אחת לשניה. זו, למשל, חבצלת צעירה יותר – העלים צרים יותר –

לזו יש עלים רחבים יותר –

ואצל זו רואים את הפרי שבנוי משלוש פרודות, וכל פרודה מכילה זרעים שחורים –

בטיול פגשנו עוד עלים יפים של צמחים מיוחדים. למשל העלים של הקדד הקהירי, שכבר כתבתי עליו והיללתי את יופיו בכל שלב (עלים, פריחה, פרי) –

עוד עלים מקסימים ומיוחדים הם העלים הגלוניים של החצב הגלוני – כאן אפשר להבין מאיפה הוא קיבל את שמו –

ושושנת עלים קטנה במיוחד – בקוטר 5 ס"מ בערך – זו השושנת של בן-חצב מדברי – קרוב של בן-חצב סתווי, פורח כמוהו בסתיו – ומעולם לא פגשתי אותו פורח…
אני מקווה להגיע אליו בשנה הבאה.

עוד דבר מרשים שפגשנו בחולות – פטריה.

זו פטריה גדולה מאד, שגדלה בחולות, בקרבת אקליפטוסים. שמה פסיפסית החולות (ותודה לפטריותית על ההגדרה). היא שייכת למחלקת פטריות הכרס – פטריות שנראות לרוב כמו כדור סגור, עד שהן מבשילות – ואז הן מתפוצצות ומפיצות את הנבגים שנראים כמו אבק.
הפטריה הזו כבר התפוצצה, ומה שאנחנו רואים פה אילו השאריות לאחר הפצת הנבגים. המטבע למטה נועד לקנה מידה – להבהיר כמה היא גדולה.

התמונות צולמו בחולות משאבי שדה ובחולות ממשית, בתאריך 29.12.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

תוספת, בעקבות שאלתו של עופר D – למה לצמחים רבים במדבר יש עלים מסולסלים, גלוניים, מתולתלים?

את ההסבר מצאתי בספר "הצומח בנגב" של פרופ. דנין:
לעלים יש פיוניות – פתחים זעירים דמויי פה, שדרכם מתבצע חילוף הגזים של העלה – שאיפת CO2 בעת פוטוסינתזה, שאיפת חמצן בעת נשימה. דרכם גם מתאדים מים מהעלה. 
כשהעלה מקופל, והפיוניות לא פונות ישירות אל השמש – אידוי המים יהיה נמוך יותר. כלומר, זו בעצם עוד שיטה לחסכון במים במדבר. 

חבצלת הנגב – Pancratium sickenbergeri

אחרי שהצגתי את חבצלת החוף המפוארת, ואת החבצלת קטנת-הפרחים הצנועה – נותרה עוד חבצלת אחת שפורחת בארץ, ולא דברתי עליה: חבצלת הנגב.

היו לי כמה סיבות – ראשית, היא פורחת מאוחר יותר. בעוד אחיותיה ממהרות לפרוח באוגוסט (חבצלת החוף) וספטמבר (שתיהן) – היא מתמהמהת לה עד אוקטובר-נובמבר.
שנית – לא צלמתי אותה פורחת בטבע. חיפשתי, באמת חיפשתי – אבל תמיד הגעתי מוקדם מדי או מאוחר מדי.

וכך היה גם השנה: חיפשתי אותה בטיולנו בראשית אוקטובר – ולא מצאתי. ואם לא מוצאים בטבע, מה נותר לעשות? ללכת לגן בוטני.
במצפה רמון ישנה פינת חי מקסימה שמיועדת לחיות המדבר: ה"חי-רמון" – אפשר לראות שם מכרסמים, זוחלים ואפילו חרקים שחיים במדבר, ויש צוות נחמד של מדריכים ששמחים לערוך סיורים למבקרים. אבל יש ל"חי רמון" עוד חלק, שרוב אנשים מדלגים עליו – גן בוטני, שכולל צמחים מיוחדים לנגב.

ניגשתי לגן הזה, ושם קבלתי פיצוי: שיא פריחת חבצלות הנגב! ראינו המון חבצלות פורחות, ויכולנו להשוות אותן לאחיותיהן.

אז מה הם ההבדלים?
חבצלת הנגב דומה מאד לחבצלת החוף, ופחות לחבצלת קטנת-הפרחים. מבנה הפרח זהה לזה של חבצלת החוף – אך קטן יותר. אני מצטערת שלא צלמתי עם קנה-מידה. תצטרכו לקבל את זה כעובדה.
עוד הבדל מהותי הוא הריח. לחבצלת החוף יש ריח נפלא, משכר ומבשם. לחבצלת הזו – יש ריח קלוש ולא נעים.

חבצלת הנגב גדלה בחולות, והזרעים שלה מאד דומים לאילו של חבצלת החוף – וגם הם עטופים באותו מעטה דמוי-שעם שעוזר להם לצוף עם המים.

קראתי באינטרנט שזה עוזר לזרעים לצוף על נגר עילי (כלומר, מים שניגרים בדרך) – אבל כמה נגר כבר יש בחולות? הרעיון מוזר, ולא מסתדר לי.

לכן פיתחתי לי תיאוריה.
התיאוריה שלי היא מסובכת יותר, ומן הסתם לא הייתי חושבת על דבר כזה אם לא הייתי עוברת כמה וכמה סיורים עם פרופ. שמידע…
אני מנחשת שבעבר – בתקופה שהיו בה יותר מים בנגב – חבצלת החוף התפשטה גם לנגב. אחרי שהמים נסוגו, והמדבר תפס את מקומם – החבצלת הזו לא נכחדה, אלא התאימה את עצמה לתנאים החדשים: היא צורכת פחות מים, הפרחים קטנים יותר – ונוצרו עוד כמה הבדלים, אבל באופן בסיסי היא מאד קרובה לחבצלת החוף. כך התפתח מין חדש.

אני חושבת שאפשר לומר שחבצלת החוף וחבצלת הנגב הן מינים ויקאריים – כלומר, מינים קרובים זה לזה מבחינה סיסטמתית, המחליפים זה את זה בבתי גידול שונים. בחולות החוף פורחת חבצלת החוף – וכשיורדים למדבר, מחליפה אותה חבצלת הנגב.

אחרי שכתבתי את המשפט הקודם, הלכתי לחפש בספרות. ובאמת, בספר "מדריך פרחי הבר בישראל – חלק ב' – צמחיית המדבר" של אבי שמידע ודוד דרום, כתוב: "חבצלת הנגב היא מין שהתפתח כנראה מחבצלת החוף, והזרעים המותאמים לציפה במים לא השתנו הרבה במדבר." – נו, מה תאמרו? נכון שאני תלמידה טובה?

כאן למעלה אפשר לראות פירות צעירים של חבצלת הנגב – הם דומים מאד לאילו של חבצלת החוף, וגם הם מעט קטנים יותר.

אבל היחוד היפה של חבצלת הנגב הוא העלים שלה. הם צצים בסביבות פברואר-מרץ, הם קטנים וצרים, ועל מנת לחסוך בשטח התאדות – הם מאד מסולסלים. ממש כמו סרט של מתנה. זה בהחלט אחד ההבדלים הבולטים בינה לבין החבצלות האחרות – התאמה מושלמת לחיים במדבר.
העלים הללו פשוט מקסימים – כל אחד מסולסל מעט אחרת, כאילו מישהו ישב עם מספרים ותלתל אותם…

התמונות צולמו –
בחי רמון, במצפה רמון (1.10.2010 וגם 29.9.2007)
והעלים – בחולות ממשית, 13.2.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

 

 

 

דרדר מצרי – Centaurea aegyptiaca

הדרדר השני בסדרת הדרדרים שלי הוא דרדר מצרי.

דרדר מצרי נקרא כך – כי הוא הוגדר לראשונה במצרים. העלים שלו כלל אינם קוצניים – רק עלי המעטפת העוטפים את התפרחת (זוכרים? משפחת המורכבים) – קוצניים. והקוצים הללו אימתניים למדי…

הדרדר המצרי הוא בן-שיח, כלומר שיח נמוך ומעוצה בבסיסו, שגבהו מגיע ל-20-25 ס"מ.

צבע הפרחים שלו מעניין: בתפרחת, הפרחים לבנבנים-צהבהבים, אבל בתוכם עולה צינור האבקנים, שהוא בגוון בורדו-אדמדם. התוצאה מאד מעניינת לטעמי.

 

לאחר הפריחה, הפירות שלו נראים קצת כמו צמר-גפן-סוכר, שתקעו בו קוצים חדים:

בארץ, אפשר למצוא את הדרדר המצרי במדרונות סלעיים בנגב. בעולם הוא פורח בצפון אפריקה, ובדרום מערב אסיה.

 

התמונות צולמו ב-24.4.2010, בבורות לוץ ובמצפה חגי (ליד שדה בוקר)

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

פשתנית ססגונית – Linaria haelava

בשנה שעברה, הצגתי שלל פרחים עדינים ויפהפיים ממשפחת הלועניתיים – הפשתניות. הצגתי אותן בגדלים שונים וצבעים שונים, אבל דלגתי על אחת יפה ומיוחדת:
הפשתנית ה
ססגונית.

הפשתנית הססגונית היא גדולה – יחסית לפשתניות. הצמח נמוך, וזה נכון לכל הפשתניות – ואילו גודל הפרח הוא כמעט שלושה ס"מ.

   

היא גדלה במדבר – בערך מאיזור יער דודאים ודרומה. הדרבן של הפרח ארוך במיוחד – והצוף נמצא בתוכו. זאת על מנת לסנן את המאביקים הפחות מוצלחים (לדעת הפרח) – ולאפשר רק למאביקים בעלי חדק ארוך לקבל צוף, ולהאביק את הפרח.

   

הפשתניות הראשונות שפגשתי – ביער דודאים, בחולות ניצנה, בחולות נחל סכר ועוד – היו צהובות. לפעמים הגוון מגיע עד לבן, אבל הצבע השולט הוא בהחלט צהוב.

    

אבל אז ירדנו לאיזור ים המלח ועצרנו ליד מצד מדין – ושם קבלנו הדגמה לשם של הפשתנית. רציתי "ססגונית" – וקבלתי:

   

לפי הכתוב באתר של דנין, באיזורים שמתחת לפני הים – כלומר, ים המלח ומדבר יהודה – הפשתנית הססגונית מגוונת בצבעיה, ושם זו פשוט חגיגה בסגול-צהוב-כתום-לבן

הפשתניות הססגוניות נפוצות למדי בנגב – אבל בעוד הצהובות גדלות בבודדים – אחד פה, שניים שם, מקבצים קטנים ולא יותר – באיזור ים המלח הן שולטות, וניתן למצוא ממש מרבדים סגולים ויפהפיים שלהן

 הגוון השולט הוא סגול בהיר, אבל אפשר למצוא ואריאציות כהות יותר ובהירות יותר

   

אחרי פתיחה כזו, ידעתי שאני אראה דברים מרהיבים במדבר, ואכן – לא התבדיתי. אני לא מכירה את צמחית המדבר, והשנה היא השנה הראשונה שאני מטיילת ברצינות וחוקרת את האיזור. ועוד קבלתי את ההזדמנות לעשות זאת עם פרופ. אבינעם דנין – אני חושבת שאין שני לו בחקר הבוטניקה של המדבר שלנו.

לטייל עם אדם שמכיר את האיזור ברמה כזו, זה משהו שלא זוכים לו כל יום – ואני מאושרת שקבלתי את האפשרות לעשות זאת. פגשתי צמחים רבים עם שמות משונים, על חלקם מעולם לא שמעתי… 
למדתי הרבה גם על הצמחים עצמם – הלא לדעת את השם זה בהחלט לא מספיק!

    

התמונות צולמו:
בחולות נחל סכר וחולות חלוצה (24.2.2010)
ובמצד מדין (14.3.2010)

  

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!   


מקור חסידה שעיר – Erodium crassifolium

 

בדרכנו לנגב, לראות את איריס טוביה (ועוד רבים אחרים) – שמתי לב ששולי הדרכים מלאים בפריחה. עצרנו לבדוק – ומצאנו פרח יפהפה:

 

 

הפרח הזה הוא מקור-חסידה שעיר. מדוע מקור-חסידה? תסתכלו על הפרי שלו:

 

   

 

בארץ יש שבעה-עשר מינים שונים של מקור חסידה, ולפעמים קשה להבחין בין המינים השונים. ההבדל בין מקור חסידה גדול לתל-אביבי, למשל, הוא בקשקשים קרומיים שיש – או אין – בפרי.
ההבדל בין מקור חסידה תמים לגזור הוא בעלים – לתמים יש עלים חלקים ותמימים, ולגזור – עלים גזורים. מה תעשו עם צמח שבו חלק מהעלים כאילו, וחלק כאילו?

 

 

מקור החסידה השעיר הוא שונה מרוב מיני מקור החסידה האחרים –
ראשית, הפרח הגדול והורוד, שאמצעו בורדו – זהו פרח מרשים ויפה.  הפרח גדול יותר מפרחיהם של רוב המינים האחרים.

שנית – הוא המין הנפוץ בנגב.  כך שאם תראו מקור חסידה בנגב, סביר להניח שזהו מקור-חסידה שעיר.

 

 

מקור החסידה השעיר נקרא כך כי העלים והגבעולים שלו שעירים.

 

 

הפרחים של מקור החסידה אוהבים את השמש אהבה עזה. הם עוקבים אחריה, ומפנים את ראשם לכיוונה. בבוקר, נפתחים הפרחים ופונים למזרח. בהמשך היום הם פונים בעקבות השמש דרומה ומערבה – ובסוף היום, הפרח נובל – למחרת יפרחו פרחים חדשים על אותו צמח.

 

 

בהשתלמות רת"ם האחרונה למדתי דבר שהפתיע אותי מאד: עוזי פז סיפר לנו, שהשם הלטיני של מקור החסידה – ארודיום – משמעותו בלטינית היא בעצם… מקור אנפה! Erodius – או ביוונית – Ερωδις – היא אנפה! ובאמת, גיגלתי את המלה Erodius – ומצאתי שלל תמונות של אנפות.
כאשר תורגמו השמות לעברית – היתה טעות בתרגום.  וזה לא שאין "מקור חסידה" בלטינית. ביוונית קוראים לחסידה Pelargos – πελαργς – והלא ישנו פרח, ששמו פלרגוניום! זהו פרח נפוץ למדי בגינון. 
הבעיה היא שלרוב מבלבלים את שמו של הפלרגוניום במשתלות, וקוראים לו "גרניום".  גרניום זה בכלל מין אחר באותה משפחה, שמשמעות שמו היא… מקור העגור. שכן Geranos – Γερανς  – הוא עגור ביוונית.

 

 

מה? רק רגע. חסידה, עגור, אנפה… בטח בלבלתי אתכם לחלוטין. אז בואו נעשה סדר:

 

שם עברי שם לטיני משמעות השם הלטיני
מקור חסידה Erodium מקור האנפה
פלרגוניום Pelargonium מקור החסידה
גרניום  (או גרניון) Geranium מקור העגור

 

ורציתי לשאול – למה? קשה לי להאמין שהאנשים שישבו וקבעו את השם העברי, לא ידעו מספיק לטינית או יוונית בשביל להבין את משמעות השם. למה הם יצרו את הבלבול הזה?

 

 

מקורי החסידה, כדרכם, לא ממש מתעניינים ביוונית, בלטינית או בעברית. הם ממלאים בעונה הזו את שולי הדרכים בנגב, עוקבים אחר מהלך השמש ומחייכים אליה במלוא יופים.

 

 

 

התמונות צולמו לאורך כביש 40, בתאריך 20.2.2010

 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות – על מנת לראות את היפהפה הזה במלוא הדרו.

 

 

 

 

 

דמיה לבידה – Pergularia tomentosa

 
הבטחתי רשימה לדמיה, ואני מקיימת.
 
דֶמְיָה לבידה זהו שיח מדברי נמוך, ממשפחת האסקלפיים (אליה משתייכת גם פתילת המדבר הגדולה, הידועה בשם "תפוח סדום")
 

 
העלים של השיח דמויי לב, ומכוסים שכבה שעירה, כמו בד לֶבֶד – ולכן הם לבידים.
אבל… מה זה ולמה זה דֶמיה?
 

 
פה הסיבה היא פשוטה. שמו הלטיני של הצמח היה פעם דמיה – Daemia. לא טרחו לתרגם, אבל… כשהשם הלטיני שונה – השאירו את השם העברי על כנו.
 

 
בכל מקרה, הפרחים של הדמיה יפהפיים. שילוב נפלא של בורדו עם לבן, קצת שעיר ותלוי כפעמונים.
 

 
הדמיה היא צמח סודאני, שמקורו בסוואנות של מזרח אפריקה. בישראל – היא גדלה בואדיות חמימים של הערבה והנגב, ובמדבר יהודה לאורך ים המלח.
 

 
כמו כל צמחי המדבר, הדמיה פורחת בהתאם למים. במקרה שלנו, היא פורחת ליד משאבה של מקורות. כמו שספרתי, פגשנו מעין "נווה מדבר" – גוש ירוק של צמיחה ופריחה ליד מתקן של מקורות.
 

 
בשנה שעברה, טיילנו בנגב באיזור באר אשלים – שגם שם ישנו מתקן של מקורות – ופגשנו שם רבים מהפרחים היפים והמיוחדים של הנגב. כתבתי עליהם אז 4 רשומות (למי שמעוניין: ראשונה, שניה, שלישית, רביעית )
הרבה מהפרחים שראינו אז, פגשנו גם הפעם. ולכן אני לא אחזור עליהם.
 

 
אני מקווה (ומאמינה) שהשנה, אחרי השטפונות והגשמים המרובים בנגב – תהיה שנה מוצלחת ופורחת בכל רחבי המדבר.
 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009
כדאי מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
 

 
ובנושא אחר –
השבוע צוין יום השנה ה-40 למותה של המשוררת האהובה עלי, לאה גולדברג. תפוז ערכו, יחד עם רשת ג` מצעד שירי לאה גולדברג, בדירוג הגולשים. מובן שהשתתפתי בדירוג.
השיר האהוב עלי – את תלכי בשדה, שמצוטט בראש הבלוג שלי – הגיע למקום השני (המכובד), וזו סיבה מספיק טובה להוסיף אותו פה.
 
 

 


(ולמי ששואל, השיר שהגיע למקום הראשון היה סליחות המצוין ששרה יהודית רביץ הנפלאה. אבל את השיר הזה אני אוהבת יותר)

עוד מנחל פארן – DYC

אתמול שוב טיילתי בצפון, ושוב יש לי מליון דברים לספר עליהם! אבל עוד לא גמרתי עם רשימות הטיול בדרום! אז אני ממשיכה בהפגזות שלי:
 
גם למשפחת המורכבים יש נציגים בדרום הנגב. ברשימה הזו אני אתמקד בכמה DYC:
 
פרעושית גלונית – Pulicaria incisa – אני באמת לא יודעת למה קוראים לה ככה. יש לה ריח מאד נעים ועדין.
תראו כמה היא נחמדה:
 

 
היא אוהבת לגדול בשולי הכביש, ממש בקצה:
 

 
פרח אחר שמצאנו שרוע בשולי הכביש היה לוניאה שרועה – Launaea nudicaulis
 

 
פגשנו גם כוכב ריחני, אבל התמונות שלו לא יצאו לי, אז אני מסתפקת בקישור.
 
אל מועדון הפרחים שגודלם עומד ביחס הפוך לשמם אני מצרפת את אהרונסונית פקטורי – Aaronsohnia factorovskyi. זהו מורכב צהוב וקטן, שנתגלה ע"י פרופסור אייג, מאבות הבוטניקה בארצנו. אייג קרא לו על שם שני אישים חשובים בבוטניקה של ארצנו: אהרון אהרונסון, שחקר את חיטת הבר בראשית המאה ה20, ואליעזר פקטורובסקי, ממניחי היסוד למחקר הבוטני בארץ. משפחת פקטורובסקי שינתה את שמה לפקטורי – ובעקבות זאת שונה גם שם הצמח…
 

  
ואחרון חביב וקטן: סביון צהוב – Senecio flavus .
בארץ שלנו יש ששה מיני סביונים, וכולם צהובים. למה דווקא לזה קוראים סביון צהוב? אין לי שמץ של מושג. הוא קטן יותר ושונה מהסביון שכולנו מכירים – סביון אביבי :
 

 
ועוד תמונה שלו:
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש  F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
כל התמונות צולמו בנחל פארן ולאורך כביש 40, ב7.3.2009

פריחה בנחל פארן – חלק שני

 
אני ממשיכה בטיול בנחל פארן.
 
פגשנו פרח קטן מאד ממשפחת הציפורניים – ערטל מדברי – Gymnocarpos decander
למשפחת הציפורניים יש הרבה נציגים זעירים – פרחים כמו צללית, אפזרית, רב-פרי, דרכנית, קרנונית – שלכולם חמישה עלי כותרת, וכולם פיצקל`ך…
הערטל פורח בגוונים של ירוק-בורדו, שמאד אהובים עלי:
 

 
ועוד פרט, ירוק יותר –
 

 
עוד פרח מיוחד, ממשפחה מלאה נציגים מדבריים: דמיה לבידה – Pergularia tomentosa – ממשפחת האסקלפיים. כמעט דילגתי עליה, היא נראית יבשה לגמרי – ואז איתי (שאיתו טיילנו) קרא לי והראה לי את הפרחים העדינים שלה.
 

 
התמונות הבאות הן של קדד. (ממשפחת הפרפרניים)  יש כחמישים מינים של קדד בארצנו, והרבה פעמים קשה להבדיל בינהם אם אין להם פירות (וזאת בניגוד לאספסת, שלחלוטין בלתי אפשרי להבדיל בין כמה מהמינים שלה אם אין פרי).
 
הקדד הזה דווקא מאד קל לזיהוי: קדד משולחף – Astragalus spinosus – שנקרא כך בגלל הפירות שלו, שנראים כמו שלפוחיות:
 

 
קדד נוסף שפורח במדבר הוא קדד הסיף – Astragalus dactylocarpus
הנה הפרח שלו:
 

 
גם פה, שמו נובע מצורת הפרי שלו. הנה הפרי:
 

 
נציג נוסף למשפחת הפרפרניים: שיח ששמו קרוטלריה מצרית – Crotalaria aegyptiaca
 

 
גם לסילון ולמוריקנדיה ברשימה הקודמת, וגם לקרוטלריה כמעט ואין עלים. העלים הם קטנים ונוקשים, או בכלל לא קיימים. זאת התאמה של הצמחים הללו למדבר. הם מקטינים את שטח הפנים הכולל של הצמח, כדי שפחות מים יתאדו מן הצמח.
 
ועכשיו אני עוברת לטפיל: עלקת נטויה – Orobanche cernua  (משפחת העלקתיים)
העלקת נטפלת לשורשי צמח אחר, ויונקת ממנו את צרכי מחייתה. היא לא עושה פוטוסינתזה, ולכן אינה ירוקה.
 

 
הפרח הבא הוא ריסן דק. בעבר חשבו שיש שני מינים של ריסן בארץ: ריסן דק, שגדל באיזורים הגשומים יותר; וריסן נאכל – שגדל באיזורים השחונים. אבל… בשנת 2000 קבע החוקר קיי וולסן בגני- קיו שבלונדון, לאחר עיון בכל מיני הסוג ריסן בעולם, שבארץ מופיע רק מין אחד של ריסן: ריסן דק Blepharis attenuata.
ולכן, למרות שהייתי בטוחה שצלמתי ריסן נאכל – מסתבר שצלמתי ריסן דק.
מילא. עדין הפרח מיוחד ועדין מאד:
 

 
ולסיום הרשימה הזו – פרח יפהפה וקטן מאד: מרווה מצרית – Salvia aegyptiaca .
הפרחים הם בגודל של ס"מ אחד לערך, ותראו את הצבעוניות העדינה-סגלגלה-מנוקדת שלהם. נפלא!
 

 
עד כאן. כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

נחל פארן: פרחים לא ידועים מדרום הנגב.

אחרי התגובה של עופר D לרשומת הבאשן שלי, אני פשוט חייבת להקדיש לו את הרשומה הזו…  אז עופר, מה דעתך על השמות כאן?!
 
הנגב הוא מקום מדהים. מדבר אמיתי, עם כמות מים מזערית.
ובכל זאת, כל שיטפון – גורר פריחה של פרחים מעניינים ומיוחדים מאד.
המקומות הטובים לראות פריחה בדרום הנגב הם בערוצי נחלים, אבל בעיקר בשולי הכבישים.
 
וזאת למה? כי הגשם שניגר על הכביש, מתנקז לשוליו – ושם יש מעט יותר מים. יותר מים = יותר פריחה.
 
את הפרחים הבאים צלמתי בשולי כביש 40 ובבאר אשלים בנחל פארן.
 
אני מתחילה עם פגוניה רכה: (Fagonia mollis, ממשפחת הזוגניים)
 

 
ומיד אחריה, פגוניה אחרת –
 

 
אני לא בטוחה איזה ממיני הפגוניה היא זו. אולי פגוניה קטנת פרחים. יש כמה מינים.
 
עוד אחד ממשפחת הזוגניים: זוגן השיח – Zygophyllum dumosum
לא הכרתי את הפרח שלו, והוא מאד מוצא חן בעיני.
 
 

 
 
ועכשיו – פרח חביב מאד: קיקסיה. השם נפלא, וכותבים אותו כך: Kickxia. נהדר! הקיקסיה נקראת על שם רוקח בלגי מהמאה ה18 שחקר צמחים.
אבל… לאחרונה עברתו לה את השם לעפעפית.
אני חושבת שקיקסיה זה הרבה יותר נחמד:
 
הנה קיקסיה גדולת פרחים –   Kickxia spartioides   –
 

 
תראו את השפתיים שלה… ממש כמו בפתיחה של Rocky Horror Picture Show :  (רק צהוב יותר)
 

 
ואחותה, קיקסיה רבת פרחים – Kickxia floribunda  –

 
ועכשיו, מצא את ההבדלים בין שני הפרחים הבאים. הראשון הוא מוריקנדיה מבריקה, Moricandia nitens שעברתו את שמה למוריקה מבריקה. העִברוּת פה טפשי מאד, שכן המוריקה(נדיה) בכלל לא מוריקה, צבע הצמח הוא ירקרק אפרפר.
 

 
הפרח השני הוא סילון קוצני – Zilla spinosa – ששיך אף הוא למשפחת המצליבים, גדל במדבר, ענפיו ירקרקים אפרפרים – והוא לא מוריקנדיה!
 

 
במסגרת הצמחים שאורך שמם עומד ביחס הפוך לגודלם – אני מראה לכם אפזרית דו-אבקנית – Spergularia diandra  – מרבד של פרחים, שקוטר כל אחד מהם הוא כחצי ס"מ.
אגב, לאפזרית קראו פעם אספרגולריה. האם אפזרית זה שיפור? אני לא בטוחה. אבל זה ודאי לא הרעה…
 

 
ולסיום המקבץ הזה, פרח יפהפה ומיוחד: אזוביון מדברי – Lavandula coronopifolia
האזוביון הוא הלבנדר, שמאחד המינים המתורבתים שלו  מכינים הרבה מוצרי קוסמטיקה.
 

 
כל התמונות צולמו ב-7.3.2009 בנחל פארן.  
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
ו…המשך יבוא! השבוע אני מפגיזה!!

באשן תמים – Cleome arabica

 
בסוף השבוע שעבר (7.3 – 6) היינו בנגב – ישנו במצפה רמון, וטיילנו באיזור פארן.
ועכשיו יש לי המון תמונות של צמחים לא מוכרים מן הדרום הרחוק.
 
אבל הפרח היפה והמיוחד ביותר שפגשנו, לטעמי – היה עוד פרח מהפרחים בעלי השמות הבלתי נסבלים: באשן תמים. וזה עוד שיפור, כי שמו המקורי הוא באשן שלושת העורקים.
 

 
בספרו "פרחים יפים בנגב", עזריה אלון כותב על הבאשן:
צמח חד-שנתי ממשפחת הצלפיים. ענפיו ועליו דביקים, ומותירים ריח רע על כל איזר הנוגע בהם. בעלי חיים נמנעים מלאכול את הצמח הזה או את חלקיו; למעט כמה חרקים שיש להם מנגנונים לנדף את חמרי הרעל שבצמח.
 

 
אז רציתי לאמר, שבדקתי. מוללתי את הפרח, והרחתי אותו. והריח ממש בסדר, לפחות לפי האף שלי.
כלומר, לא הייתי עושה ממנו בושם – אבל זה לא שהריח רע כמו לוף, למשל!
 

 
את הבאשן פגשנו פורח בתעלת ניקוז, צמוד לכביש 40, ליד אפיק נחל פארן.
 

 
כל התמונות צולמו ב7.3.2009, וכתמיד – כדאי לכם להקליק על התמונות ולהקיש על F11 על מנת לראותן בגודל מלא.