מרבדי פריחה – פרחים, פרפרים וכל מיני

כי כאן האביב הוא בן יומיים

אני ממשיכה עם רשומות פרחוניות, ומתגעגעת לצאת החוצה לפריחה…

להמשיך לקרוא כי כאן האביב הוא בן יומיים

שְׁלַחְלַח האַלָּה – pseuderucaria clavata

השנה היו משקעים יפים בהר הנגב, והספקתי להגיע לנחל צין ולראות מחזות מרהיבים כאלה:

להמשיך לקרוא שְׁלַחְלַח האַלָּה – pseuderucaria clavata

אדום בעיניים! כלנית מצויה – Anemone coronaria

שמתם לב שהגיע זמן הכלניות?

כי אם (במקרה) לא שמתם לב – אני כאן למענכם. יוצאת אל ההמון, מקללת בפקקים: הייתי חייבת לספוג קצת מהאדום-האדום הזה.

נסענו ליער שוקדה, וממש לא היינו שם לבד. המון אנשים באו לראות המון כלניות.

ובאמת היו שם המון כלניות – כלנית מצויה, למי שלא זוכר, היא פרח נפוץ מאד בארץ.

מאיזור השומרון וצפונה – אפשר למצוא אותה בשלל צבעים (למשל, סגול, לבן, ורוד…) – ובכל הארץ היא פורחת באדום חזק.
בצפון הנגב היא מכסה מרבדים נהדרים, מענגים.

ולכן, בסוף ינואר-תחילת פברואר – חצי מתושבי המדינה (בערך) נוסעים לאיזור, ומסתנוורים מהאדום הנהדר.

כמובן, אם מתרכזים (וזה קשה, כי אודם הכלנית מאד מושך) אפשר למצוא בין הכלניות פרחים נוספים. כמו איריס ארץ-ישראלי – (בכלל, כלניות ואיריסים זה שילוב מצוין!)

או טוריים מצויים, שמשתלבים נפלא עם הכלניות –

כמובן, כשיש אוכלוסיה גדולה שכזו – אפשר למצוא גם חריגים. למשל – כלניות בגוון כתום-אפרסק:

חלק מהכלניות כבר מפזרות זרעים לרוח:

הכלניות האדומות הן כל כך נפלאות ומושכות: גם אותנו וגם את החוקרים.
בהשתלמות כלנית האחרונה (זה השם החדש של השתלמויות רת"ם…), סיפר לנו פרופסור אמוץ דפני שהמאביקים הידועים של הכלניות האדומות הם חיפושיות פרחים (היחידות שמזהות את הצבע האדום), ודבורי דבש – כמו בתמונה.

זבובים, פרפרים וחרקים אחרים לרוב לא מגיעים אל הכלניות האדומות – הם לא מזהים את הצבע האדום, ולכלנית אין צוף או ריח שימשוך אותם.
זבובים מאביקים כלניות לבנות, ורודות וסגולות. פרפרים מחפשים צוף – ולכלניות אין צוף.

אבל הדבר המדהים ביותר שהתגלה במחקרים האחרונים, לפי מה שסיפר פרופסור דפני, הוא שרוב הכלניות מואבקות באמצעות האבקת רוח!
האבקת רוח – משמעותה שהרוח מעיפה את האבקה של הפרח, והאבקה נוחתת – לפעמים – על פרח אחר, ומאביקה אותו.

לפרחים שהם מואבקי רוח יש לרוב שני מאפיינים.
הראשון: הרבה אבקה. הרוח היא לא מאביק מדויק. היא מעיפה את האבקה לכל הכיוונים, וצריך מספיק אבקה כדי שחלק מממנה ינחת בפרח אחר. כלומר, שסטטיסטית יהיה סיכוי להאבקה. לכלנית באמת יש הרבה אבקה.

המאפיין השני הוא פרחים קטנים ולא בולטים. פרחים מואבקי רוח לרוב לא מנסים למשוך מאביקים – אין להם סיבה להשקיע אנרגיה בפרח יפהפה וגדול. למשל, לאלון התבור פרחים קטנטנים ולא בולטים. גם הפרח הבודד של ריבס המדבר קטן מאד, כמעט לא נראה.
אבל… לכלנית יש פרח גדול ומרשים!
כלומר הכלנית היא מאד מיוחדת – מצד אחד, היא מואבקת רוח. אבל מצד שני, היא בעלת פרח גדול, מרשים ויפהפה – כלומר, היא כן מנסה (ומצליחה) למשוך חרקים שיאביקו אותה.

את הכלניות צלמתי ביער שוקדה, בתאריך 24.1.2015 – מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

זה הסתיו עם המרבד

גמרתי לסקור את הטיול בפלורידה, וכבר יש לי המון מה לספר על הסתיו בארץ.
אחד הדברים המרהיבים ביותר, לטעמי, הוא מרבדי פריחה. אני מאד אוהבת לפגוש משטח צפוף של פרחים נפלאים.

השנה היו לי כמה הצלחות עם פרחי הסתיו – מקבצים יפים ואפילו מרבדים צפופים ונהדרים.

הראשונות היו החלמוניות הזעירות – בגן הציבורי בגבעת עדה, שם אני פוגשת אותן כבר כמה שנים, פגשתי מקבץ יפה שלהן, עשרות פרחו זו לצד זו…

חלמונית זעירה היא פרח חמקמק למדי. אם מפספסים את הפריחה, קשה לדעת שהיא היתה שם… השנה בגבעת עדה היה לה טוב – היו שני מחזורי פריחה.

וכשבאתי לראות את המחזור השני (שבו פרחו רק חלמוניות זעירות מעטות) – ראיתי שהחלמוניות של המחזור הראשון כבר הוציאו עלים. הצפיפות מאד מרשימה:

עוד מרבדים נהדרים שפגשתי השנה – היו של בן-חצב סתווי.

כל שנה בראשית נובמבר שמורת ביתן אהרון בשרון לובשת שמלה סגולה, וזה פשוט נפלא:

בני החצב הסתוויים שם קטנים מאד (כל הצמח הוא בערך בגובה 5 ס"מ) – אבל הצפיפות שלהם מרהיבה!

גם סתווניות היורה שימחה אותי במרבדיה. בחורבת מלח ליד אור עקיבא פגשתי מרבד דליל למדי –

זה היה פתיח נחמד, אך ידעתי שאפשר לקבל יותר: בחורשת הארבעים בכרמל חיכה לי, כמו כל שנה, המרבד הנהדר בשולי החורשה –

ואז הגעתי לרמת הנדיב, ושם כבר היה מרבד מרשים במיוחד

סתוונית היורה בצפיפות נפלאה, פשוט חגיגה של סתווניות

ורוד-על-ורוד, ואני בכלל לא אוהבת את הצבע הורוד… אבל איך אפשר שלא להתרגש?!

כמובן, פגשתי גם חלמוניות גדולות… אמנם השנה לא פגשתי מרבד צפוף שלהן – אבל ראיתי מקבצים מאד יפים.
הראשון – חלמונית גדולה (עם כמה סתווניות התשבץ) מרכס בשנית בגולן:

אחר כך ירדנו דרומה: הנה מקבץ חלמוניות מאתר החלמוניות ליד להבים –

והאחרון ממורדות הר תבור –

ואם כבר היינו בתבור, עלינו לפסגה – ושם כל הדרך היתה מלאה בכרכומים. כרכום חורפי –

הכרכומים הם פרחים מאד אהובים עלי – במיוחד אילו שיש להם עורקים סגולים על הפרח. הם מקסימים במיוחד.

את התמונות צלמתי:
ברכס בשנית, 20.10.2014
בגבעת עדה, 22.10.2014 וגם 10.11.2014
בשמורת ביתן אהרון, 6.11.2014
בשמורת חלמוניות להבים, 8.11.2014
בחורבת מלח, 10.11.2014
ברמת הנדיב, 14.11.2014
בחורשת הארבעים, 15.11.2014
ובהר תבור, 20.11.2014

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ועוד משהו אחד: אני ממליצה על פרוייקט "בשבילים של סבא" – פרויקט של ענבל, שהכרתי דרך פייסבוק.
ענבל החליטה לבנות משחקי רביעיות פרחי ארצנו וחיות ארצנו, בעקבות סבא שלה.
ענבל פתחה פרוייקט ב-Headstart, ואני ממליצה לכולם להציץ, ואולי גם לתרום לפרוייקט.

זר סביונים לחיים נחמן ביאליק

היום, י` בטבת תשע"ג הוא יום הולדתו ה-140 של חיים נחמן ביאליק.

החלטתי להקדיש לחיים נחמן ביאליק זר של סביונים אביביים. בעצם, "זר" נשמע לי קצת קטן בשביל המשורר הלאומי, אז אני אקדיש מרבד סביונים.

לסביון אמנם קוראים "סביון אביבי" – אבל אם תסתכלו סביב – גם בעיר וגם מחוצה לה – תראו שסביונים כבר פורחים, ואפילו ממלאים איי תנועה ומרבדי פריחה.
הסביונים מתחילים לפרוח כבר בתחילת החורף, וממשיכים עד לשיא האביב.

חיים נחמן ביאליק נולד בתחום האמפריה הרוסית – באיזור שכיום הוא באוקראינה – בתאריך י` בטבת תרל"ג. הוא התייתם מאביו בגיל 7, וגדל אצל סבו שהיה אדוק וקפדן.

ביאליק כתב שירה מגיל צעיר. הוא למד בישיבה, אבל נמשך אל ההשכלה ואל חיי הרוח – ועבר מהישיבה ללימודים חילוניים.
עם זאת, היהדות והמסורת היו חלק ממנו, והם מופיעים הרבה בשיריו.

אני חושבת שרוב האנשים שגדלו בארץ בשמונים השנים האחרונות מכירים את שירי הילדים של ביאליק. "נד נד", "רוץ בן סוסי", "קן לציפור"…
הנה אחד שחביב עלי –

ביאליק היה ממחדשי השפה העברית. הוא טבע מלים יפהפיות כמו "גחלילית", "שלדג", "מצלמה" – ועוד רבות. כלומר, הוא תרם לבלוג שלי עוד לפני שההורים שלי נולדו…

לא רחוק ממרבדי הסביונים פגשתי את הציפור הזו – דוחל שחור גרון.
הדוחל מגיע אלינו בחורף, ובקיץ הוא חוזר לאירופה ולרוסיה. אולי אליו כיוון ביאליק כשכתב את "אל הציפור"?

בתמונה הבאה, שימו לב לחרק ששותה מצוף הסביון – בערך במרכז התמונה –

כשראיתי אותו ברגע הראשון, חשבתי שזו דבורה. אבל לא! זהו זבוב. הוא מתחזה לדבורה בשביל להפחיד טורפים פוטנציאליים, שיודעים שלדבורה יש עוקץ. שמו – רקבן מפוספס.
יש כמה תמונות נהדרות שלו בבלוג של אדי, והסבר יפה על ההבדל בין זבוב לדבורה בבלוג של Weinman.

לאחר הפריחה, הסביון נובל – ומוציא פרי. הפרי שלו הוא ה"סבאלה" – זה שנתן לו את שמו. אני מאד אוהבת לנשוף על סביונים…

למרות החינוך הדתי והקפדן – או אולי בגללו – ביאליק לא היה בישן או צנוע בכל הקשור למין הנשי. אחד השירים היפים שלו מספר על התעלסות בפרדס…

ביאליק עלה לארץ בשנת 1924, והתגורר בתל אביב. השירים הרבים שלו הקנו לו את התואר "המשורר הלאומי", ולדעתי – בצדק גמור,

כי גם היום מלחינים מחדש שירים שלו. הנה דוגמא שמצאתי בעת חיפושי – דין דין אביב ואלון אולארצ`יק שרים את "מאחורי השער" –

ובזה בעצם נמדדים המשוררים הגדולים שלנו: שגם עשרות שנים אחרי שהשיר נכתב, אפשר להלחין אותו מחדש, להצעיר אותו – והוא יישמע טוב.

הביצוע חביב מאד, ובהחלט עדכני – אבל אני עדיין מעדיפה את הביצוע הישן של אריק איינשטיין…

אז מזל טוב לחיים נחמן ביאליק, ואני מאחלת לו שעוד הרבה ילדים יגדלו על שיריו…

התמונות צולמו בכפר סבא, בתאריך 18.12.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ושיר נהדר אחד לסיום – נהדר במיוחד בגלל הביצוע הנפלא –

צפורנית מצרית – Silene aegyptiaca

התעלמתי ממנה זמן ארוך מדי, אך לא עוד. הנה גם אני מגיעה אל הצפורנית המצרית!

צפורנית מצרית היא הנפוצה מבין הצפורניות בארץ. אם מתחשק לכם לראות אותה, פשוט גשו למטע זיתים קרוב, ותבדקו את אדמת המטע –

אם לא פזרו שם חומרים כימיים שונים, ולא ניסו לפגוע בהן – סביר להניח שתמצאו מרבד ורוד של צפורנית מצרית למרגלות עצי הזית

לפעמים – כמו פה – היא מעורבת בפרחים אחרים (במקרה הזה, ניסנית דו-קרנית) – אך היא בהחלט שולטת בנוף!

לדעתי, צפורנית מצרית היא הקלה לזיהוי מבין הצפורניות.

גביע הפרח חלק, ואין עליו עורקים. ולכל עלה כותרת (מבין החמישה – לכל בני משפחת הצפורניים יש חמישה עלי כותרת) ישנם שני "שנצים" מעוצבים, שבולטים קרוב לבסיס העלה.

התוצאה מעוצבת למדי – בניגוד לצפורנית הארץ-ישראלית, למשל, שעלי הכותרת שלה מתנפנפים כחצאית.

ולפני שמישהו ישאל "מצרית? הלא פה לא מצרים?…"
אני אסביר: הרבה פעמים קוראים לפרח על שם המקום בו זוהה לראשונה. לפעמים אח"כ מגלים שאותו מקום כלל לא מאפיין את אותו צמח, אבל שם הוא אותר ותואר בפעם הראשונה.

וכך ניתן למצוא בארצנו – פרט לצפורנית הארץ-ישראלית ולצפורנית המצרית – גם צפורנית הלבנון, צפורנית אלכסנדרונית, צפורנית ערבית, צפורנית דמשקאית, צפורנית תל-אביבית, צפורנית צרפתית וצפורנית איטלקית!
כל אחת נקראת על שם מקום אחר, אך המקום אינו מגביל את תחום המחיה שלה!

באחד הטיולים פגשתי כתום-כנף המצילתיים נח על צפורנית מצרית:

תמונות נהדרות נוספות של מרבדי צפורניות, אפשר למצוא בבלוג של אופל כחול (לצערי, היא לא עדכנה כבר זמן רב מאד)

את הצפורניות צלמתי –
3.4.2010 בהר מירון
17.2.2011 בשפלה, ליד נחשון
13.2.2012 בחניון האגם בכרמל
27.3.2012 בגבעת זקיף מעל כרמיאל
10.4.2012 בנחל מירון

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

תורמוס ארץ-ישראלי – Lupinus palaestinus

החלטתי לעשות הפסקה עם הדבורניות – למרות שיש לי עוד מה לכתוב עליהן – כי מתחשק לי מרבד פורח…

כבר הצגתי בבלוג מרבדים כחולים של תורמוס ההרים, ומרבדים צהובים של תורמוס צהוב – נותר לי עוד תורמוס שממלא מרבדים

זהו התורמוס הארץ-ישראלי. ארץ ישראלי כי הוא אנדמי לארץ ישראל.

כלומר, הוא גדל רק אצלינו. רק בארץ, ורק במישור החוף: הוא, ועוד כמה? ארבעה מיליון בני אדם בערך?
אפשר לראות עכשיו מרבדים שלו מחופי נהריה, ועד אשקלון. כלומר… איפה שלא בנו עדיין…

תורמוס ארץ ישראלי הוא מין קרוב מאד לתורמוס ההרים, והם גם מסוגלים להכליא בינהם. הצבע שלו תכול בהיר עם פס לבן באמצע, וגם אצלו לאחר ההאבקה הפס הלבן הופך לסגול.

הדבורים באות גם אליו לאסוף ממנו אבקה –

וכמו אצל תורמוס ההרים, הן "סוחטות" את הפרח באמצעות הרגלים, כמו שפופרת של משחת שיניים, כדי להוציא ממנו את האבקה.

באחת הפעמים ראיתי צמד של ססמבריק אדמוני על התורמוסים – ססמבריק הוא מין של סס, כלומר – קרוב של הפרפר.

ואם כבר אדום – אני מאד אוהבת לראות שילוב של התכול-סגלגל של התורמוס עם אדום-עז של צבעוני ההרים –

ולפעמים מוצאים הפתעה במרבד התורמוסים הארץ-ישראלים: תורמוס ממין אחר! שימו לב לעלים הדקיקים שלו – זהו תורמוס צר-עלים. הצבע שלו כחול-שמיים יפהפה.

את התמונות צלמתי
ב2.2.2010 בגבעת אולגה
28.2.2011 וגם 9.3.2012 בשמורת בני ציון

התמונות ב-Picasa, מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא.

תורמוס ההרים – Lupinus pilosus

אני ממשיכה עם מרבדי הפריחה הנפלאים שממלאים את הארץ עכשיו, והיום אני פורשת מרבדים כחולים של תורמוס ההרים.

בעצם, כשבקרתי את התורמוסים – הפריחה עדין לא היתה בשיאה. יש עוד הרבה ירוק בין הכחולים, יש עוד לאן לשאוף…

התורמוסים הם צמחים נפלאים בעיני. אפילו העלים שלהם יפים ומיוחדים, במיוחד אם הגעתם אליהם אחרי הגשם:

תורמוס ההרים הוא המין בעל התפוצה הרחבה ביותר מכל מיני התורמוסים בארצנו – הוא גדל בהרים באיזור הים תיכוני אצלינו, וממשיך צפונה לטורקיה, יוון, וגם לאיים בים התיכון.

השם הלטיני של התורמוס – Lupinus – משמעותו זאב. כבר הסברתי את מקור השם הזה כשכתבתי על התורמוס גדול-העלים שפגשנו בטיולינו בארה"ב לפני שנתים וחצי.

התורמוס מואבק על ידי דבורים. האבקה והאבקנים שלו נמצאים בחלק התחתון של הפרח, חבויים בין ארבעה עלי כותרת (שנים חיצוניים ושנים פנימיים)
אין לו צוף אלא רק אבקה. כאשר הדבורה לוחצת על הפרח – מעט אבקה נלחצת החוצה, ממש כמו משחת שיניים שנלחצת החוצה מהשפופרת.

אחרי שהפרח הופרה, צבע המרכז שלו משתנה מלבן לסגול-בורדו. זהו מנגנון חכם שנועד לאותת לחרקים שאין צורך לבקר יותר את הפרח הזה. ישנם עוד פרחים רבים שמשתמשים במנגנון דומה.

מאד נהניתי לראות את פרחי התורמוס על רקע של פרחים אחרים, שמבליטים אותם. למשל כאן: כלנית אדומה מימין, ושיח זוהר של קידה שעירה משמאל:

השם "תורמוס" הוא שם עתיק, כבר בתלמוד מסופר עליו, ומצוין שיש לשלוק את הזרעים שלו היטב במים שבע פעמים, כדי להפטר מהרעלים – ואז ניתן לאכול אותם.
זרעי התורמוס נחשבים בעיקר למאכל עניים.

בשנים האחרונות, התורמוס הזה נעשה פופולרי בגינון – רואים אותו יותר ויותר בכל מיני גינות נוי. בעיני – זה, כמובן, מבורך!

את התמונות צלמתי ברמות מנשה, 20.2.2012
את העלה הרטוב מגשם – בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 5.1.2010

התמונות ב-Picasa, מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא.

מזל טוב לדודתי, ר"צ, ליום ההולדת!

סביון הערבות – Senecio glaucus subsp. coronopifolius

הרשימה של היום מדגימה במעט את הקשיים שלי. אךךך, קשה, קשה.

ביום חמישי הייתי בהשתלמות רת"ם בצפון הנגב. בין שאר המקומות שהיינו בהם, לקחו אותנו לשדה מול מושב תפרח, ואחר כך לשדה אחר מאחורי קיבוץ ניר יצחק.
זה מושב תפרח:

השדות הללו היו מוארים באופן יוצא דופן. ומלאים. מלאים בסביונים.

הסביונים הללו גדולים יותר מהסביון האביבי שפורח ברוב איזורי הארץ, ומרשימים יותר: אילו סביוני הערבות. הם נפוצים בכל הנגב, מדבר יהודה והערבה.

צלמתי עשרות תמונות של סביונים צהובים. מצד אחד, הרבה מהן מאד דומות זו לזו. מצד שני, היה לי מאד קשה לסנן אותן. הצהוב הזה הוא חגיגה נהדרת.

ונמפית החורשף מסכימה איתי.

כמו שאמרתי, הם גדולים יותר מסביון אביבי – אבל גודל הוא לא תמיד סימן טוב להגדרה. לכן הסתכלתי במגדיר לצמחי בר בארץ ישראל של פרופ. פיינברון-דותן ופרופ. דנין. שם כתוב:
"החפים החיצוניים בבסיס המעטפת דמויי סרגל או אזמל צר, חדים או בעלי חוד ארוך. כרגיל, אין צבעם כהה, ומספרם אינו עולה על 12."
הסתכלתי מאחורי הסביון: החפים החיצוניים הם הצ'ופצ'יקים בבסיס התפרחת, בחיבור לגבעול.

רגע, את זה צריך להשוות לסביון הרגיל – לסביון האביבי, נכון? ניגשתי אל העציצים שלי, שהרוח הביאה אליהם סביונים: החפים קהים יותר, ומסתיימים בחוד שצבעו כהה, מספרם עולה על 12. סימנתי בחיצים לבנים את החפים בסביון האביבי:

אחרי שהסתכלנו היטב על סביון הערבות, ראינו שבעצם השדות הללו מלאים בפרחים נוספים!
למשל בתמונה הבאה: שן-ארי שעירה פורחת בין הסביונים:

גם זמזומית אייג, שהיא גדולה יותר מהזמזומית המצויה, פורחת בין הסביונים:
הכדורים הלבנים הם ה"סבאים" – פירות הסביון.

לעתים זיהינו את הפרחים השונים לפי השינוי במרקם, או בגוון הצהוב –

ובהמשך שדה הסביונים השתרע שדה של חרציות, משולבות במצליב סגול: שלח הערבות:

כשיצאנו משדה הסביונים גילינו שהנעלים שלנו נצבעו באבקה צהובה: פתאום לכולנו היו נעלים צהבהבות:

אבל ללא ספק, את האושר הגדול מצאנו מאחורי ניר יצחק: שם ראינו כתמים סגולים בין הסביונים:

איריס הנגב החל לפרוח!
איריס הנגב הוא ה"סגפן" מבין מיני איריסי ההיכל. הוא מסוגל לפרוח באיזורים שחונים, שבהם יש פחות מ-200 מ"מ גשם לשנה. בניר יצחק, למשל, יורדים כ-180 מ"מ גשם לשנה.