קשת, ולא בשמים

טוב, לא באמת יכולתי להתאפק. אמנם לא הצלחתי לצלם תמונת-קשת מוצלחת כמו אחיה המוכשר של yירית, (הרסס הפריע לי ) – אבל צלמתי קשתות בשולי המפלים.

ואני מאד אוהבת קשתות.  גם בגלל כל האגדות, וגם בגלל הפיזיקה :

מהכיוון הפיזיקלי – הקשת נוצרת משבירת קרני האור בכניסה לטיפת מים, החזרתם – ושבירתם בחזרה, ביציאה מהמים. התוצאה היא פירוק של האור הלבן לספקטרום – אור בצבעים שונים, וזה כמובן יפהפה.

אגב, גם הגשר הגדול החוצה את נהר הניאגרה ומחבר בין ארה"ב לקנדה – נקרא "גשר הקשת בענן" (The Rainbow Bridge)

יצאתי לחפש לי אגדות על הקשת. האגדות שמצאתי מספרות על הקשת בענן, והקשת שלי היא קשת במפלים.  אבל אני מאמינה שזה בסדר.

מצאתי אגדה של בני האירוקואה (Iroquois) – האינדיאנים שחיו באיזור, ואני חושבת שהיא הולמת:

בני האירוקואה האמינו שהשמים הם ארץ נפרדת. ארץ שופעת, שגרו בה יצורים רבים, ושגשגו.
הם האמינו שהשמש והלבנה היו בעל ואישה, שהיו יורדים אל הארץ דרך צוהר בשמים, וחוזרים עם לילה דרך חלון אחר.

יום אחד אל הרעם (אני לא בטוחה שזה היה אותו אל רעם מהאגדה הקודמת) התרגז על השמש. הוא ראה איך הלבנה מתמעטת וקטנה מיום ליום, וחשב שהשמש מתעלל באישתו היפהפיה והענוגה.
הוא שלח ענן שחור וגדול שיכסה את פניו המחייכות של השמש. אבל חומו של השמש המיס חלקים מהענן – וכך נוצרה קשת, שירדה מהענן אל האדמה.  קשת גדולה ויפהפיה.

כאשר בעלי החיים השונים ראו את הקשת הזוהרת על כל צבעיה, הם נפעמו. הם היו בטוחים שזהו גשר אדיר, שיוביל אותם אל השמים ויאפשר להם לראות את הארץ המופלאה שם.
הם הלכו אל מלכם, שהיה צב זקן וחכם, וביקשו את רשותו לטפס על הקשת. הצב החכם הצביע בפניהם על הסכנות האורבות, וניסה להניא אותם מהרעיון – אך ללא הועיל. הם לא הבינו שכאשר ייפסק הגשם, הקשתות תעלמנה והם יישארו תקועים בשמים.
ואכן כך היה – חלק מהחיות נשארו בשמים, ואנחנו רואים אותן כמערכות כוכבים, המאירות לנו עד היום.

התמונות צולמו במפלי הניאגרה, התאריכים 9-10.7.2011

וכדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 כדי להנות באמת מהקשתות!

מים בברך של נהר הניאגרה

מפלי הניאגרה הם מפלים בנהר. שמו של הנהר הוא – באופן מפתיע – נהר הניאגרה.
זהו נהר גדול ומרשים, והמים שוצפים בו בקצב מהיר – הפרשי הגובה בין נקודת ההתחלה שלו (ימת אירי) לנקודת הסיום שלו (ימת אונטריו)  הוא בערך 100 מטר, 50 מתוכם במפלים.

מעט אחרי המפלים, ישנו עיקול חד בנהר. מן "ברך" שכזו, ובברך יש מים – הרבה הרבה מים.

 

המים מגיעים מן המפלים בזרימה מהירה – ואז נאלצים לפנות פניה של 90 מעלות. כתוצאה מכך הם נכנסים לסחרור – ונוצרה מעין בריכת מערבולות ענקית, שהמים מתערבלים בה היטב לפני שהם ממשיכים במורד הנהר.

לאיזור הזה קוראים "The Whirlpool" – בריכת המערבולת.

 ישנן מספר דרכים להגיע אל המערבולות לצפות בהן. הדרך הקרובה ביותר – וה"Extreme" – היא לשוט בסירה שמגיעה בשיט מהיר על זרם הנהר, ואז, בשיא המערבולת, עוצרת את המנוע, ומתחילה לעשות "חראקות" – להסתובב באופן חסר שליטה על מי המערבולות.

אנחנו בחרנו בשיטה הרגועה יותר – עלינו על הרכבל שתלוי מעלה למערבולות, וממנו – ממרחק בטוח – צפינו במים, בסירות הדוהרות, באנשים שערכו מסלולי טיול ביער ליד… הפעם לא נרטבנו.
הרכבל נוסע לו לאיטו מעל למערבולות, מאפשר לכולם לצפות יפה בנוף, מגיע לקצה – וחוזר חזרה, באותו קצב איטי ורגוע.

 

מהרכבל ראינו יפה את המים השוצפים להם במורד הנהר –

וגם את כל הסחף שנתקע במערבולת, כשזרם במורד הנהר – וכעת הוא מסתובב ומסתובב…

 ואם כבר אני מראה לכם את הנהר, ולא רק את המפלים – אני אספר לכם שבמעלה הנהר, קרוב יותר לימת אירי, הנהר רחב הרבה יותר מרוחבו באיזור המפלים. ויש שם אי גדול, ששמו Grand Island. שטחו של האי הוא 86 קמ"ר.
בשנת 1824 קם יהודי ציוני בשם מרדכי מנואל נח, וניסה להקים על האי הזה מושבה יהודית. הוא רצה לקרוא לו "אררט"  – שיהיה מקום מקלט ליהודים (על שם הרי אררט, אליהם הגיע נח המקורי עם התיבה) .  אבל עוד לפני שהוא הגיע אל האי, הוא ויתר על כל הרעיון (מסיבה לא ברורה – לפחות לפי מה שקראתי) וחזר לניו יורק.

 ממש אחרי המפלים, בצד הקנדי, נמצאים שרידי מבנה על המצוק – אילו הם השרידים של Ontario Power Company – אחת מתחנות החשמל הראשונות בהסטוריה.

 וקצת לפניהם נמצא הגשר הזה – שחוצה מהצד האמריקאי אל האי Goat Island – אי שנמצא בין המפלים, באמצע הנהר.

 התמונות צולמו בנהר הניאגרה, בתאריכים 9-10.7.2011 וממש כדאי להקליק עליהם כדי לראות אותם בגודל מלא.

במהלך שיטוטי, מצאתי ברשת את הסרט המקסים הבא – סרט שצולם בשנת 1896 ע"י Edison Manufacturing Company – אולי אפילו ע"י תומס אדיסון עצמו. מאד מצאה חן  בעיני העובדה שאני יכולה לראות את הסרטים שצלם תומס אדיסון כל כך בקלות היום.
תהנו:

 

מפלי הניאגרה, מקרוב

במיוחד ל-yירית שבדיוק היתה שם, וכיון שפשוט לא יכולתי להפסיק לצלם, אני מפרסמת עוד כמה תמונות של מפלי הניאגרה.
הפעם – תמונות מקרוב יותר, כדי שאפשר יהיה ממש לחוש את עוצמת המים.

חיפשתי מהו מקור השם "ניאגרה". ישנם כמה דעות.
לפי אחת הדיעות, המפלים נקראים על שם שבט אינדיאני מבני האירוקווה שחיו באיזור ושמם היה – Niagagarega . לפי דיעה אחרת, היה במקום ישוב של בני אירוקווה ושם הישוב היה Ongniaahra.
בכל מקרה, זהו שיבוש של שם אינדיאני.

סיפרתי כבר שהספינות ששטות אל מתחת למפלים, נקראות Maid Of the Mist – עלמת הערפל. גם זהו שם אינדיאני (Original American? ) שמקורו באגדה אינדיאנית עתיקה. מצאתי כמה גרסאות לאגדה, ואני אספר לכם אחת.

לפני שנים רבות, בני האונגיארה (Ongiaras) רודפי השלום חיו ליד נהר הניאגרה והמפלים.
מסיבות לא ידועות, התחילו לפתע מקרי מוות מוזרים ולא ברורים – אנשים מהשבט היו מתים, ולאחר המוות והקבורה – הקברים היו מחוללים, וגופות המתים – מבותרות.

אנשי השבט חיפשו פתרון לתעלומה. הם ידעו שבמערה מאחורי המפלים מתגוררים אל הרעם, הינום ושני בניו. הם חשבו שאולי זעמו של האל התעורר משום מה, והחליטו לנסות להפיג את הזעם.
הם אספו מזון – פירות, זרעים, ובשר ציד, ושלחו אותם אל אל הרעם בסירות קנו מעבר למפלים – אך ללא תועלת. מקרי המוות המוזרים המשיכו.

בשלב הזה, כמו בהרבה אגדות קדומות מחליטים להטפל לנשים – ולא סתם, לעלמות הצעירות. הם בחרו כל שנה את היפה בבנות הכפר והקריבו אותה – קשרו אותה בקנו ושלחו אותה במורד המפלים.

יום אחד נפל בגורלה של בתו של ראש השבט להיות זו שתוקרב לאל הרעם ובניו. היא היתה (כמובן) יפהפיה ואמיצה מאד, והלכה בראש זקוף אל גורלה.
בניו של אל הרעם ידעו שהיא זאת שתוקרב להם – ושניהם חיכו לה בתחתית המפלים, תפסו אותה ללא פגע – והציעו לה נישואין.

היא הסכימה להנשא למי מהם שיספר לה מדוע אנשי הכפר מתים ואיך לעצור זאת. הם התלבטו בנושא – שכן הם הושבעו לא לספר דבר – אך בסופו של דבר הצעיר בינהם סיפר לבת ראש השבט את האמת:
בנהר חי נחש-מים מפלצתי וענק. מדי פעם הוא נתקף רעב. ואז הוא יוצא מן הנהר בלילה, ומרעיל את מי הכפר. לאחר מכן הוא מחכה שיקברו את המתים – ואז טורף אותם.

בת-ראש השבט חזרה אל אנשי כפרה בדמות רוח, וסיפרה להם את האמת. הם ארבו לנחש, ובפעם הבאה שהוא יצא מן המים – הם התקיפו אותו ופצעו אותו קשה.

הנחש הפצוע ברח מהם חזרה אל הנהר, אך בבהלת המנוסה הוא נתקע – ראשו נתקע בין הסלעים בצד אחד של המפלים, וזנבו בצד השני, כך שגופו היה מונח בצורת פרסה.

מאז ועד היום גופו של הנחש מסמן את ראש המפל של מפל הפרסה, השבט חזר לחיות בכפרו ללא פחד – ואילו בת ראש השבט נישאה לבנו הצעיר של אל הרעם, והיא עלמת הערפל השולטת במפלים.

יש לי עוד שתי תמונות מיוחדות – האחת, מבט מראש המפל האמריקאי אל מגדל התצפית המשקיף אל המפלים, שלמרגלותיו יוצאת ספינת Maid Of the Mist, ואל "גשר הקשת בענן" – Rainbow Bridge – הגשר המחבר את ארה"ב וקנדה :

והשניה של העננצ'יק, שהיה האמיץ ביותר במשפחה והגיע ממש קרוב לשולי המפל – ונרטב היטב… הפנים טושטשו בכוונה.

התמונות צולמו במפלי הניאגרה, בתאריכים 9-10.7.2011
וממש ממש כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראות אותן בגודל מלא!

 

מים. הרבה הרבה מים.

אף אחד לא ניסה להבין מה צלמתי בתמונה האחרונה ברשימה הקודמת… ובכן, אני אסביר לכם: צלמתי את הכביש המוביל אל העיר Niagara Falls שבמדינת ניו יורק, והעשן הלבן שם הוא כלל לא עשן לבן – אלא הרסס של מפלי הניאגרה.

הגענו אל אחד המקומות המדהימים בעולם – ובהחלט המדהים ביותר בטיולינו – מפלי הניאגרה.

מפלי הניאגרה הם מפלי ענק מרשימים, שנמצאים בנהר הניאגרה. זהו נהר המחבר את ימת אירי לימת אונטריו – שהם שתיים מהימות במערכת הימות הגדולות בין ארה"ב לקנדה. גובה המפלים האמריקאיים הוא בערך 30 מטר, ואילו גובה המפלים הקנדיים – כ50 מטר.
עומק המים בנהר מתחת למפלים הוא כחמישים מטרים נוספים.

ישנן המון דרכים להתקרב אל המפלים – הידועה שבהם היא שיט בספינה Maid Of the Mist – עלמת הערפל.  בעצם ישנן כעשר ספינות שנוסעות הלוך וחזור ומטילות בקטע זה של הנהר. הנה אחת מהן –

בעצם הסירות הללו כל הזמן שטות שם מצד לצד – עד שאי אפשר כמעט לצלם תמונה ללא אחת (או כמה) מהן בנהר:

אנחנו, כמובן, שטנו באחת הסירות אל המפלים. ניסיתי לצלם את המפלים האמריקאיים, כשהיינו לידם. זה יצא כך:

נפלא, נכון? מהר ניגבתי את הרסס מהמפלים וניסיתי שוב – זה קצת יותר ברור:

אבל גם ליד המפל הקנדי זה קרה לי – יותר מפעם אחת:  שולי המפל מבעד לרסס –

ואותה נקודה, עם פחות רסס – הרסס מהמפלים כל כך חזק, עד שבעצם זה כמו לעמוד בגשם שוטף.

ספיקת המים של המפלים הללו מדהימה. בדקתי וגיליתי שספיקת המים הממוצעת היא בסביבות 2400 מ"ק לשניה. המקסימלית היא יותר מ-8000 מ"ק לשניה.
שימו לב – לשניה.

אז הייתי חייבת לבדוק מה הנפח של הכנרת שלנו, כדי לנסות להבין מה יקרה אם – למשל – ניקח את כל מי הכינרת ונשפוך אותם יחד עם מי המפלים.

אני לא חושבת שאני אפתיע פה מישהו אם אני אגיד שלא תהיה השפעה…  – – –
והנה טעיתי טעות מביכה, ותודה רבה מאד לעופר D שבדק ותיקן אותי – אם נשפוך את הכינרת במורד הניאגרה, ייקח לה בערך 20 ימים – ליתר דיוק, בערך 19 ושליש – לעבור במפלים. זמן לא ארוך, אבל בכל זאת משמעותי.
(בזמן ספיקת שיא של המפלים זה ייקח קצת פחות מששה ימים!)

סליחה על הבלבול, ותודה לעופר על התיקון!

הסבר קצר, למי שלא ביקר מעודו במפלים (יש כאילה? אם כן, אני מאד ממליצה על ביקור!) – מפלי הניאגרה מורכבים משלושה מפלים.
המפל האמריקאי- ומימינו (חתוך פה בתמונה) מפל הינומת הכלה (שהוא צר יותר, אבל טכנית הוא ממש חלק מהמפל האמריקאי)

והמפל הקנדי, הוא מפל הפרסה – הגדול יותר, שהרסס ממנו עולה לגובה רב ונראה למרחקים –

אחת הדרכים להתקרב למפלים היא לרדת תחתיהם – מגיעים ממש למרפסת בשולי המפלים: זו בהחלט חוויה.

הרשימה הזו היא הראשונה בנושא מפלי הניאגרה, אבל בהחלט תהיינה עוד – המקום הזה מדהים ונפלא.

התמונות צולמו בתאריכים 9-10/7/2011, במפלי הניאגרה

כדאי – ממש חובה – להקליק על התמונות ולהקיש F11 כדי לראות אותן בגדול. מומלץ מכל הלב!

 

ירוק בעיניים!

אתם זוכרים את השנה שעברה?

זוכרים את השטפונות, את כמויות הגשמים שירדו בנגב?

ובכן, הנגב עדיין לא שכח!

למרות שעברו חודשים מאז השטפונות של ינואר-פברואר, המדבר עדיין ירוק!

נכון, זה לא הירוק של הכרמל או הגליל – אין שם חורשים ירוקים – ובכל זאת, בשביל מדבר, תראו איזה יופי!

בבורות לוץ – יחד עם תחילת הפריחה של סתוונית הקליפות, עדיין אפשר להנות משרידי הפריחה של האביב שעבר – קיפודן בלאנש פורח.

 

האלות האטלנטיות לאורך כביש 171 מלבלבות עם עלים טריים ויפים –

האלה האטלנטית הגדולה של בורות לוץ נראית מרחוק פורחת –

אבל אין זו פריחה… אילו עפצי-אלמוג – עפצים אדומים בצורת אלמוגים, בהם מתפתחות צרעות.

בכל מקום בו נסענו, שמנו לב כמה ירוק סביבנו. יחסית לשנים קודמות, בעונה הזו – זה פשוט מדהים. החום של אוגוסט, החמסינים – לא הצליחו להשכיח מהמדבר את החורף המרווה שעבר עליו.

המשכנו גם לנחל צין – וגם שם, יש הרבה ירוק בשטח.

בממוצע, יורדים בשדה בוקר כ-100 מ"מ לאורך כל השנה. במצפה רמון – כ80 מ"מ.
בחורף האחרון – רק במערכת הגשמים של 19-21.1.2010, ירדו כ-75 מ"מ בשדה בוקר, וכמות דומה במצפה רמון. כלומר, רוב הכמות השנתית ירדה תוך שלושה ימים – ואחר כך היו עוד כמה שטפונות…

 וכאן אנחנו רואים את כוחו של המדבר – את חכמתם של צמחי המדבר. בשנים שחונות, הכל יבש. אין הרבה צמחיה, יש צמחים שמדלגים על עונת הפריחה אם אין להם מספיק מים.
אבל בשנה טובה – פתאום צצים המון צמחים, שחיכו שם. הזרעים והפקעות פשוט המתינו. אם יש להם מספיק מים – הם יפרחו, הם ינצלו כל טיפת מים כדי להמשיך להתקיים, עד שגם עכשיו – אחרי קיץ קשה – הקיץ החם ביותר שנמדד בארצנו אי פעם – הם עדיין מוריקים. ולא רק שיחי הרותם ועצי האלה. גם צמחים קטנים, בני שיח וגיאופיטים – מכסים את השטח בירוק.

התמונות צולמו בהר הנגב – לאורך כביש 171, בבורות לוץ, ובתצפית על נחל צין מקבר בן-גוריון – ב2.10.2010
כתמיד, כדאי לכם להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

עכשיו פשוט מתאים לי השיר הבא – רציתי את הביצוע של גידי גוב, אבל אותו לא מצאתי.

דמיה לבידה – Pergularia tomentosa

 
הבטחתי רשימה לדמיה, ואני מקיימת.
 
דֶמְיָה לבידה זהו שיח מדברי נמוך, ממשפחת האסקלפיים (אליה משתייכת גם פתילת המדבר הגדולה, הידועה בשם "תפוח סדום")
 

 
העלים של השיח דמויי לב, ומכוסים שכבה שעירה, כמו בד לֶבֶד – ולכן הם לבידים.
אבל… מה זה ולמה זה דֶמיה?
 

 
פה הסיבה היא פשוטה. שמו הלטיני של הצמח היה פעם דמיה – Daemia. לא טרחו לתרגם, אבל… כשהשם הלטיני שונה – השאירו את השם העברי על כנו.
 

 
בכל מקרה, הפרחים של הדמיה יפהפיים. שילוב נפלא של בורדו עם לבן, קצת שעיר ותלוי כפעמונים.
 

 
הדמיה היא צמח סודאני, שמקורו בסוואנות של מזרח אפריקה. בישראל – היא גדלה בואדיות חמימים של הערבה והנגב, ובמדבר יהודה לאורך ים המלח.
 

 
כמו כל צמחי המדבר, הדמיה פורחת בהתאם למים. במקרה שלנו, היא פורחת ליד משאבה של מקורות. כמו שספרתי, פגשנו מעין "נווה מדבר" – גוש ירוק של צמיחה ופריחה ליד מתקן של מקורות.
 

 
בשנה שעברה, טיילנו בנגב באיזור באר אשלים – שגם שם ישנו מתקן של מקורות – ופגשנו שם רבים מהפרחים היפים והמיוחדים של הנגב. כתבתי עליהם אז 4 רשומות (למי שמעוניין: ראשונה, שניה, שלישית, רביעית )
הרבה מהפרחים שראינו אז, פגשנו גם הפעם. ולכן אני לא אחזור עליהם.
 

 
אני מקווה (ומאמינה) שהשנה, אחרי השטפונות והגשמים המרובים בנגב – תהיה שנה מוצלחת ופורחת בכל רחבי המדבר.
 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009
כדאי מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
 

 
ובנושא אחר –
השבוע צוין יום השנה ה-40 למותה של המשוררת האהובה עלי, לאה גולדברג. תפוז ערכו, יחד עם רשת ג` מצעד שירי לאה גולדברג, בדירוג הגולשים. מובן שהשתתפתי בדירוג.
השיר האהוב עלי – את תלכי בשדה, שמצוטט בראש הבלוג שלי – הגיע למקום השני (המכובד), וזו סיבה מספיק טובה להוסיף אותו פה.
 
 

 


(ולמי ששואל, השיר שהגיע למקום הראשון היה סליחות המצוין ששרה יהודית רביץ הנפלאה. אבל את השיר הזה אני אוהבת יותר)

מים מים – הו מים בששון

 
הגשמים שירדו הלילה החזירו אותי… למדבר. ולמחשבות על מים. הלילה ירדו הרבה גשמים במדבר, לפי החדשות – הנגב כולו שוטף. סגרו גם את כביש 40 וגם את כביש 90, וכל הגשם הזה במדבר… פשוט מרגש.
 
כמה ימים לפני שירדתי לנגב, ירדו שם גשמים – ואיתם באו שטפונות.
מים במדבר הם חוויה מיוחדת ויפהפיה.
 

 
אנחנו לא ראינו – לצערנו – את השטפונות, אבל כן ראינו גבים ובורות מלאים, שלוליות בנחלים,  וגם הבנו כמה המים חשובים במדבר, איך הכל חי במדבר לפי המים.
 

 
כשאתם מגיעים למדבר, למשל למצפה רמון – תעצרו במצפור בראש מעלה העצמאות, ותסתכלו על הנוף. מאד ברור איפה עוברים הנחלים. יש פס צמחיה ירוק לאורך נתיבי הנחלים – ומטר משם – אדמה חשופה. משטר המים ברור ובולט.
 

 
יש איזורים, כמו הקניון הלבן בנחל שגיא שמצולם פה, שמנקזים איזור מאד קטן ומצומצם. כלומר, גשם חייב לרדת בנקודות ספציפיות בשביל שיזרמו מים בקניון הקטן והיפהפה הזה.
 

 
לשמחתי, הוא אכן ירד שם – ואנחנו הספקנו לראות את הקניון עם מים, לפני שהתייבש.
 

 
אבל החלק המקסים של הקניון הוא החלק העליון – שם יש קטע סגור, מעין נקרות שבהן המים עוברים. התוצאה היא יפהפיה – ואני צלמתי ללא הכרה.
 

 
המים במדבר חשובים מאד לבעלי החיים. הם לא שותים הרבה – הפראים, למשל, מסתפקים בשתיה אחת ליומים ולפעמים גם פחות מזה. אבל כל בעלי החיים בהחלט זקוקים למים, ומשתדלים להגיע בלילות לשתות, להרוות את צמאונם.
 

 
הרבה מצמחי המדבר צומחים לפי משטר המים. כלומר – יש מים? הם יצמחו ויפרחו. אין מים? הם ישארו בתרדמת. וכך ראינו דמיה לבידה (פרח שאני אקדיש לו רשימה נפרדת) בשיא הפריחה, למרות שחודשי הפריחה שלו – לפי הספר – הם פברואר עד אפריל. מים זרמו? מצוין. הוא מנצל את ההזדמנות ופורח. את הספר הוא כמובן לא קרא…
 
 
גם הסלעים מושפעים על ידי המים. השטפונות סוחפים סלעים ועוקרים אותם ממקומם, נתיבי נחלים משתנים והנוף כולו חרוץ בחריצים שיצרו המים.
 
 

 
עוד תמונות של היופי המופלא הזה אפשר למצוא באלבום שלי.
 

 
כל התמונות צולמו ב-25-26.12.2009 בהר הנגב
 

 
כדאי מאד!!! להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 

נחל שניר

רבותי, חם. הגיע הקיץ.
הלחות של אוגוסט כבר מזכירה לנו את קיומה, ואני רוצה משהו קריר יותר…
יצאנו ביום חמישי להשתלמות רת"ם בעמק החולה, וכיון שהיה לנו חם מאד – ירדנו לנחל שניר, הוא החצבאני – אחד ממקורות הירדן.
 
תפוז עדיין מרגיזים אותי – ואני צריכה לעבוד כפול בשביל שאפשר יהיה להגדיל את התמונות.
 
קבלו כמה תמונות קרירות, להרגעת מצב הרוח…
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קנה מצוי והשתקפות שלו בבריכה בחצבאני –
 
 
 
 
בריכת הנופר הצהוב, שעדיין לא פורח
 
 
השרך מסביב למפלים הוא שערות שולמית – השרך הנפוץ ביותר בארץ.
 
 
 
כל התמונות צולמו בנחל שניר, הוא החצבאני, ב25.6.2009
מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
 
מוזמנים להצטרף אלי בקריאה לתפוז שיחזירו את אפשרות ההגדלה בצורה נוחה יותר לכותב הבלוג!!!