מיכאלאנג`לו בואונרוטי – Michaelangelo Buonarroti

הפעם הראשונה שלי היתה בפריז, בשנת 2005.

הלכנו למוזיאון הלובר. מובן שהלכנו! אי אפשר לוותר על הלובר אם כבר מגיעים לפאריז. ראינו את המונה ליזה (כן, התמונה לא מאד גדולה. כן, החדר תמיד צפוף ומלא אנשים. לא, לא תשכנעו אותי שהתמונה הזו לא מושלמת. היא מדהימה ולאונרדו היה גאון.) ועוד כמה תמונות של לאונרדו, הצטערנו שהאגף המצרי סגור לשיפוצים – ואז הגענו לאולם ארוך ארוך, ומלא מלא פסלי שיש.

בקצה המרוחק מאיתנו, במרכז החדר, נצבו שני פסלים – וכבר מרחוק הם דיברו אלי. ממש קראו לי.

"חכי רגע, לאן את רצה?" מוטי קרא אחרי. "יש כאן המון פסלים בחדר, אני רוצה לראות אותם…" – אבל אני לא יכולתי. הלכתי קודם אל שני הפסלים הללו – אפשר לומר שחציתי בסערה את האולם כולו – וראיתי לראשונה בחיים פסלים חיים ואמיתיים שפיסל מיכאלאנג'לו.  הנה הם: העבד המתמרד מימין, והעבד הגוסס משמאל.

מיכאלאנג'לו תמיד אמר שלכל גוש שיש יש חיים. הוא פשוט מוציא את החיים מתוך השיש. בגלריית האקדמיה בפירנצה ישנם כמה פסלים נוספים שהוא התחיל – פסלים לא גמורים של אנשים המנסים להשתחרר מהסלע. הם מדגימים יפה את האמירה הזו שלו.
מאז שראיתי את שני הפסלים הללו, הבנתי שיש שני סוגים של פָּסלי-שיש – ישנם אילו שמפסלים פסל – וישנם אילו שמחלצים את החיים מתוך השיש. הרשימה השניה היא קצרה למדי – כבר סיפרתי על הפָּסלים מרודוס שפיסלו את "לאוקון ובניו", והזכרתי גם את ג'אן-לורנצו ברניני שהעריץ את מיכאלאנג'לו ובעצמו היה פסל מדהים.
היום אני מתמקדת במיכאלאנג'לו – וביצירות שלו שראיתי בפריז, ברומא ובפירנצה. יש עוד רבות וטובות…

מיכאלאנג'לו בואונרוטי –Michelangelo di Lodovico Buonarroti Simoni – נולד בשנת 1475 בכפר קפרזה – Caprese ליד העיר ארֵצו בטוסקנה. לאחר הולדתו, משפחתו עברה לגור בפירנצה – ושם הוא גדל.
הוא התייתם מאמו בגיל 6, ועבר לגור אצל משפחה של סתתי אבן – מהם למד כל מה שאפשר על אבנים ושיש.
בגיל 13 הוא הפך לשוליה של הצייר הפירנציאני גירלנדאיו.
הוא למד פיסול וציור, ובגיל 21 עבר לרומא. שם, הוא הוזמן לפסל פייטה – Pietà – פסל שבו מרייה מבכה על מות ישו, לאחר הורדתו מהצלב. בגיל 23 מיכאלאנג'לו פיסל את הפסל המופלא הזה, שניצב כיום בכנסית סן פטרוס – הכנסיה הגדולה של הותיקן:

הפסל היפהפה, הרוך בפניה של מריה, הדהימו את הרומאים שלא הכירו את מיכאלאנג'לו. זמן לא רב לאחר הצבת הפסל, מיכאלאנג'לו שמע קבוצת אנשים מדברים על הפסל ותוהים מי פיסל אותו. הם ייחסו אותו לפסל אחר.
מיכאלאנג'לו התרגז – הוא היה אדם חם מזג ומלא תשוקה בכל דבר שעשה. בלילה הוא חזר אל הכנסיה, ועם אזמל חרט את שמו באותיות דפוס על הסרט האלכסוני על גופה של מריה.
זו הפעם היחידה שמיכאלאנג'לו חתם על עבודתו.

פסל מרשים נוסף שמיכאלאנג'לו פיסל עוד לפני גיל 30 הוא פסל דוד. הוא עבד עליו שלוש שנים – בין 1501 ל-1504. רפובליקת פירנצה הזמינה ממיכאלאנג'לו את הפסל.
זהו אולי הפסל הידוע ביותר של מיכאלאנג'לו. הפסל הוא ענק – גובהו מעל חמישה מטרים. היציבה, הדמות ומבנה הגוף מוכיחים לנו שמיכאלאנג'לו הכיר את האנטומיה האנושית – ולמד הרבה מהפסלים של הקדמונים היוונים והרומאים.
דוד הזה הוא אפולו – היפה בין האלים.
הפסל, כמובן, עורר מחלוקות רבות. נושאים תנ"כיים – דמויות מהתנ"ך – היו מאד פופולריים בפיסול ובציור. אבל מיכאלאנג'לו העמיד את דוד עם מבט גאה ובטוח בעצמו, ערום ועריה לעיני כל.
דוד גאה בעצמו, בגופו, בהצלחתו. הקלע שמוט על כתפו – נראה לי שגלית נפל כבר.
זו פעם ראשונה שמישהו העז להפשיט את דוד – וזה, כמובן גרם בלגן שלם. היה אפילו נסיון לנתץ את הפסל – לשמחתי, הנסיון נכשל.
דוד הוצב בפיאצה דלה סניוריה – בכניסה לארמון של משפחת מדיצ'י – שליטי פירנצה – פאלאצו ווקיו, ועמד שם עד לשנת 1882, שאז הועבר לגלרית האקדמיה, כדי להגן עליו מפגעי מזג האוויר.
בכיכר ניצב כיום העתק של הפסל.

בגלרית האקדמיה ישנם עוד כמה פסלים של מיכאלאנג'לו – הפסלים הלא-גמורים שהזכרתי קודם, וכן עוד פייטה – הוא פיסל ארבע פייטות שונות בחייו.
הבעיה היא… שאסור לצלם. בגלריה מסתובבים שומרים וצועקים על האנשים: "No Foto! No Film!"
זה לא באמת עוזר – המון אנשים פשוט שולפים את הסמארטפונים שלהם ומצלמים. לכן החלטתי שהפעם אני כן אצלם. בגלל זה בעצם יש לי רק שתי תמונות מזוויות צדדיות – צילמתי אותן בהחבא, בלי שהשומרים יראו אותי…
אבל הוא כל כך יפה. לא יכולתי להתאפק.

מיכאלאנג'לו בנה לעצמו שם.
הוא היה אדם מלא תשוקה – בכל פרוייקט שהיה לו הוא השקיע את כל כולו. אבל הוא היה אדם קשה – רב עם הסובבים אותו, לא הסתדר עם אנשים.
הוא התעניין בעיקר בפיסול – ציור נראה לו אומנות מסוג נחות יותר. גם התמונות שצייר הן פיסוליות מאד – בגלריה אופיצי, עוד מקום שבו אסור לצלם – ראינו את "המשפחה הקדושה עם סנט ג'ון הבפטיסט" – Doni Tondo – שהוא צייר בשנת 1507.
זהו ציור שבנוי בחשיבה פיסולית. האנשים שריריים, אפשר ממש לחוש בנפח שלהם. יש בו תנועה מעגלית – מרים מסתכלת אל ישו ומרימה אליו את ידיה, אך ברכיה מופנות לצד השני. ישו התינוק שולח ידיו אל ג'ון שתומך בו מאחור.
זו תמונה גדולה ומרשימה – קוטרה הוא מטר ושישים, ומאחורי המשפחה הקדושה ישנם… חבורה של בחורים צעירים, ערומים ושריריים, שממש יצאו מתוך כמה פסלים יווניים.
מיכאלאנג'לו לא הסתיר את נטיותיו וטעמו – בחורים צעירים ושריריים בהחלט היו בדיוק מה שהוא אהב.

בשנת 1506, מיכאלאנג'לו הוזמן על ידי האפיפיור, יוליוס השני, לתכנן עבורו מאוזולאום – אחוזת קבר גדולה ומרשימה. זה היה אמור להיות פרוייקט גדול ומרשים. אך יוליוס שינה את דעתו, והוא ומיכאלאנג'לו רבו. מיכאלאנג'לו עזב את רומא.
לאחר שנתיים הוא אולץ להתנצל בפני האפיפיור ולחזור, ואכן עשה זאת.
אמרתי כבר שהיו לו הרבה יריבים, ואילו שכנעו את האפיפיור להכריח את מיכאלאנג'לו לצייר. ולא סתם ציור – אלא פרסקו, ציור קיר.
ולא משהו קטן – אלא את התקרה של הקפלה הסיסטינית. 1,000 מטר רבוע.
המטרה שלהם היתה לגרום לו להענות לאתגר ולהכשל בו, ואז להיות מוקע ככשלון. (האופציה לסרב לאפיפיור פשוט לא היתה קיימת)

בספר "מיכאלאנג'לו ותקרת האפיפיור" מתוארת העבודה הקשה של מיכאלאנג'לו. הוא לא הכיר טוב את הטכניקות של הפרסקו, הוא סרב להעזר ביריביו או באנשי האפיפיור – אפילו חלק מהצבעים הוא הזמין במיוחד מפירנצה.
הוא השתעבד למלאכה השנואה עליו למשך 4 שנים תמימות – משנת 1508 ועד 1512.  

אז מה אני יכולה לומר על הקפלה הזו? אני מקווה שכל היריבים של מיכאלאנג'לו אולצו לאכול את הכובעים שלהם כשהוא גמר.
הקפלה הזו היא יצירת מופת מרהיבה, תקרה חיה ומלאת צבע, חיים, תנועה ועוצמה. קשה להתנתק ממנה.
פעמיים בחיים הייתי בקפלה הסיסטינית – בפעם הראשונה היינו שלושת-רבעי השעה בפנים, והסיבה היחידה שיצאנו היתה כי עמדו לסגור את המוזיאון ופשוט זרקו את כולם החוצה.
הפעם הייתי יותר זמן, ושמתי לב לפרטים. הבאנו איתנו משקפות קטנות, ויכולנו להעזר בהן ולראות חלקים מסויימים בהגדלה.

מיכאלאנג'לו בנה לעצמו את הפיגומים, ושיפר אותם עם הזמן.
את החלק הראשון הוא צייר לפי "הכללים"  שהיו באותה תקופה. אבל עם הזמן הוא למד – ובסוף התקופה הזו, כבר לא היה מישהו שיכול היה להתחרות בו בפרסקו. אפילו לא רפאל.
למען האמת, רפאל כל כך התפעל מעבודתו של מיכאלאנג'לו, עד שהוא ניסה להעתיק אותה – בכנסיית סן אוגוסטינו בויה ג'וליה ברומא ישנו פרסקו של רפאל – "הנביא ישעיה", והוא מושפע מאד מהנביאים של הקפלה הסיסטינית.

יוליוס השני לא הספיק להנות מהקפלה זמן רב – בשנת 1514 הוא הלך לעולמו.
20 שנים מאוחר יותר, האפיפיור קלמנס השביעי החזיר את מיכאלאנג'לו לקפלה, והכריח אותו לצייר את הקיר שלה – זהו ציור יום הדין המפורסם של מיכאלאנג'לו.

במרכז התמונה ניצב המלאך מיכאל, גוזר את הגורלות – מי לגהנום ומי לגן העדן. התמונה מלאה אימה, בעיקר את אימת החוטאים והעונשים המוטלים עליהם.

וכן, גם בקפלה הסיסטינית אסור לצלם – אבל בקהל של כמה מאות אנשים, שכולם מוציאים מצלמות, סמארטפונים, טאבלטים ושאר מכשירים אלקטרוניים – וכולם מצלמים – די בלתי אפשרי לאכוף את האיסור הזה…

לאחר שמיכאלאנג'לו סיים את תקרת הקפלה הסיסטינית, הוא חזר לתכנוני המאוזולאום של יוליוס השני. הוא הספיק לפסל פסל אחד לפני מותו של יוליוס – פסל משה רבנו.
אך כיון שיורשיו של יוליוס לא רצו להמשיך את התכנית הגרנדיוזית, הפסל ניצב כיום בכנסיית "סן פטרו אין וינקולי" – San Pietro in Vincoli – שבה (לכל חובבי הביזאר) נמצאים גם האזיקים בהם היה קשור פטרוס הקדוש.
הפסל ניצב כחלק ממבנה שאמור היה להיות בחזית של הקבר.

משה הזה גם הוא המשך, בעצם, של הקפלה הסיסטינית. המבט, הגוף, תנוחת הישיבה – כולם באים כהמשך ישיר לנביאים בקפלה.
וכמובן, הקרניים על הראש – כי "קרן עור פניו" של משה, והמתרגמים ליוונית ולטינית מן הסתם לא ידעו עברית מספיק טוב.

משני צידיו של משה ניצבות רחל ולאה – שהן בעצם שני פסלים מאוחרים יותר של מיכאלאנג'לו, הוא פיסל אותן בשנת 1545.

עוד פסל אחד של מיכאלאנג'לו שפגשתי בשנת 2007, ולא השנה – הוא "ישו הגואל". מיכאלאנג'לו פסל אותו בשנת 1520, והוא ניצב בכנסיית סנטה מריה סופרה מינרווה – Santa Maria Sopra Minerva ברומא – כנסיה שידועה יבעיקר בגלל העובדה שבפיאצה לפניה ישנו פסל פיל, שפסל ברניני – ועליו תקוע אובליסק מצרי עתיק.
"סמרטוט" הארד שמסתיר את מבושיו של ישו בפסל זה הוא תוספת מאוחרת. כבר ראינו שמיכאלאנג'לו אהב ערום גברי ולא נרתע ממנו.

בשנת 1546 מיכאלאנג'לו מונה לאדריכל הראשי של כנסיית סנט פול, והוא תכנן את הכיפה המרשימה שלה.
הוא מת בגיל 88 (בעצם, שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-89) ברומא, וגופתו הועברה לקבורה בפירנצה.

את התמונות צלמתי –
בלובר, בפאריז ב-8/2005
ברומא, 11/2007 וגם 7/2012
בפירנצה, 1/8/2012

את המידע על התמונות ועל חייו של מיכאלאנג'לו לקחתי מהספרים הבאים –
מיכאלאנג'לו / ג'יל נרה, הוצאת Taschen
מיכאלאנג'לו ותקרת האפיפיור/ רוס קינג, תרגמה: צילה אלעזר. הוצאת דביר
רומא, פירנצה – מדריך למוזיאונים / יורם רווין, הוצאת הקיבוץ המאוחד
Michaelangelo Buonarroti / Raffaele Monti בהוצאת Firenze Musei – ספר שקניתי באקדמיה בפירנצה
The Vatican Masterpieces / Enrico Bruschini בהוצאת Scala – ספר שקניתי במוזיאון הותיקן
וגם ערכים שונים בויקיפדיה.

התמונות שקישרתי אליהן הן תמונות שצילמו אנשים אחרים, בעיקר של היצירות שלא יכולתי לצלם בעצמי.
מוזמנים להקליק על התמונות שלי על מנת לראותן בגודל מלא.

רומא – קרית הותיקן

קרית הותיקן היא בעצם מדינה עצמאית בתחומי העיר רומא. יש לה ממשל ושגרירים בעולם – כולם כמרים וחשמנים; יש לה שליט – שהוא האפיפיור.
אין לי הרבה ענין בדת הנוצרית, ובטח שלא באפיפיור. אני – מתעניינת באומנות.
האפיפיורים, לאורך השנים, אגרו בותיקן כמות של חפצי אומנות, תמונות ופסלים שאין כמוה בעולם. כמה מיצירות האומנות הגדולות והמיוחדות ביותר בהסטוריה האנושית נמצאות שם.
ולכן הכנתי את העננצ'יקים לעובדה שזה יהיה יום ארוך, עם הליכה רבה – ומבחינתם גם עם הרבה מאמץ להתנהג יפה.
אבל ההכנה השתלמה – קנינו כרטיסים באינטרנט מראש – אז חסכנו את התורים הענקיים; הסברנו לילדים על יצירות האומנות, נחנו, ויתרנו על כמה תערוכות (יום אחד אני אגיע גם לתצוגה האטרוסקית…)  והתמקדנו בחיפוש בעלי חיים בתמונות ובפסלים השונים (יש הרבה!) – ובסך הכל היה סיור מצוין,
ששיאו, כמובן, בקפלה הסיסטינית של מיכאלאנג'לו.

אני מתחילה עם החצר הגדולה של מוזיאון הותיקן – במרכזה ניצב פסל מודרני – Sfera con sfera של הפסל ארנאלדו פומודורו (Arnaldo Pomodoro) משנת 1991. הפסל מעניין, ונחמד לראות אותו מזויות שונות. אפשר גם לסובב אותו.
בחצר הותיקן מסתובבים אנשים רבים – קבוצות תיירים, מטיילים בודדים… אבל אין צל, ולא נעים לשבת בשמש הקופחת.

פרט לחצר, נכנסנו להמון תערוכות. הפינקוטקה – Pinacoteca – גלרית הציורים היא נהדרת, עם ציורים מרהיבים מתקופת ימי הביניים ועד הברוק. יש שם כמה תמונות נהדרות של רפאל, תמונה לא גמורה של ליאונרדו דה וינצ'י – הירונימוס הקדוש עם האריה,
אבל בחרתי להציג דווקא את "ההורדה מהצלב" שצייר קאראווג'יו הגדול – ציר מדהים שהדוגמנים שלו היו אנשים מהשכבות הנמוכות  – שיכורים, זונות, פושעים… ובכל זאת, הוא ידע למצוא את הנעלה והאלוהי ולצייר אותו.

אחרי הפינקוטקה, עברנו לגלריה של פסלים רומאיים עתיקים. העננצ'יק עזר לנו לזהות את האלים (אחרי שקרא את ספרי פרסי ג'קסון ואת רוב המיתולוגיה היוונית, הוא מומחה לעניין) – והעננצ'יקית שמחה לגלות ששמה הרומאי של אלת החכמה אתנה הוא מינרווה, ולחפש את פסליה.
היינו גם בגלריה המצרית – גם כאן העננצ'יק שולט בחומר, אחרי שקרא את סדרת "משפחת קיין והאלים המצריים" של ריק ריורדן. הוא נהנה לגלות את הורוס, איזיס, אוזיריס – וגם את האלים הפחות ידועים, אך מוכרים לו מהספר, כמו אנוביס ובֶּס.
ראינו גם אומנות מודרנית יותר במוזיאון – תמונות של מארק שאגאל, "האדם החושב" של רודן, וכמה מגזרות נייר של אחד האומנים הנהדרים בעיני – מאטיס.

אבל ללא ספק, החדרים המפורסמים ביותר במוזיאוני הותיקן הם הקפלה הסיסטינית של מיכאלאנג'לו, וחדרי רפאל. אל הקפלה הסיסטינית, ובכלל אל מיכאלאנג'לו -אני אגיע ברשימה נפרדת.
בזמן שמיכאלאנג'לו צייר את הקפלה, רפאל צייר עבור האפיפיור יוליוס השני ארבעה חדרים, שהיו החדרים הפרטיים שלו.  היום הם ידועים בשם "חדרי רפאל" – Stanze Di Raffaello.
החדרים מצויירים מהרצפה עד לתקרה, והם מרהיבים ומיוחדים. הם כוללים בעיקר סצנות דתיות, קומפוזיציות מעניינות, שימוש בפרספקטיבה – המיטב של הרנסנס.
אני אתמקד בידועה שבהם – "אסכולת אתונה" – תמונה מרהיבה המתארת, את כל חכמי אתונה העתיקה יחדיו – כל הפילוסופים הגדולים.
אבל בתור "דוגמנים" – רפאל צייר את האנשים שהכיר והעריך – ציירים, אנשי מדע ורוח שהיו מוכרים בזמנו.
וכך, במרכז התמונה ניצבים אפלטון ואריסטו, אך אפלטון בעל הגלימה האדומה-ורודה הוא בעצם לאונרדו דה-וינצ'י. מאחור, מימין בגלימה אדומה נוספת ניצב פלוטינוס, בדמותו של הפסל דונטלו.
מלפנים, במרכז העניינים, ויחד עם זאת, בודד ולא מביט אל אף אחד יושב הרקליטוס, בדמותו של מיכאלאנג'לו. מיכאלאנג'לו היה ידוע כמתבודד, לא אהב חברת אנשים (ועוד פחות מזה חברת נשים).
רפאל לא פסח גם על עצמו. מתוך נימוס הוא צייר את עצמו בצד, מימין ולא בולט – בכובע שחור. אך הוא מוקף אנשים, ומסתכל עלינו ישירות. רפאל היה ידוע כאיש רעים, שהיה מוקף חברים – והרבה מעריצות.
הדמות בלבן לידו – היא הצייר היווני הקדום פרוטוגנס – בדמותו של הצייר הרנסנסי פרוג'ינו.

מהחלון של אחד הבניינים ראינו את הגנים הפרטיים של הותיקן – אם אני אגיע לרומא עוד פעם בחיי, הבטחתי לעצמי שאני אנסה להגיע לסיור מאורגן בגני הותיקן. הם נראים לי מקסימים ומיוחדים, והייתי שמחה לטייל בהם.

אחרי הקפלה הסיסטינית – הדרך ליציאה עוד ארוכה, ומלאה יצירות אומנות, גלובוסים ענקיים, כלי נשק ועוד. אבל קשה מאד לקלוט את כל השפע הזה ביום אחד.
בסופו של דבר מגיעים אל המדרגות הללו – המדרגות אל היציאה. המראה הספירלי נפלא:

אחרי שיוצאים מהמוזיאונים, אנחנו ממשיכים ללכת ליד חומות הותיקן, לכיוון כנסית סן פטרוס. בדרך ראינו את חיילי משמר הותיקן, שומרים על הכניסות השונות לקריה.
חיילי משמר הותיקן – המשמר השוויצרי – הם כולם חיילים שוויצרים – גברים נוצרים קתוליים בעלי אזרחות שוויצרית, גובהם לפחות 1.74 מטר, והם בגילאים 19-30.
המדים שלהם עוצבו במקור עוד בתקופת הרנסנס, והיום הם נראים… פשוט מגוחכים. יש להם גם מדים פשוטים יותר, בצבע כחול אחיד, שנועדו למשימות לא טקסיות.
ומכאן אנו לומדים שש.ג בותיקן – זו משימה טקסית.

והנה היא, כיכר סן פטרוס. ענקית ומרשימה, והיום גם כוללת מסכי ענק – עליהם מקרינים את נאומיו של האפיפיור בעת הצורך.
מה שעוד יש בכיכר זה גדרות מודולריות בשביל תורים. היום אי אפשר להכנס באופן חופשי לכנסייה – זה אמנם לא עולה כסף (עדיין?) – אבל בגלל ארועי הטרור בעולם – מעבירים את כל באי הכנסיה שיקוף, לוודא שאין להם כלי נשק.
כתוצאה מכך, גם פה יש תור.

במאה השבע עשרה, מינה האפיפיור אלכסנדר השביעי את ברניני לבנות מחדש את הכיכר שלפני כנסית סן פטרו. ברניני בנה שני פורטיקו – שתי אכסדרות עמודים ענקיות, כל אחת בצורת חצי מעגל, שיוצאות מהכנסיה ומקיפות כיכר ענקית ומרהיבה.
המטרה של ברניני היתה שכל מי שנמצא בכיכר יחוש שהוא "בין זרועותיה המחבקות של אמא כנסיה".
זו Piazza San Pietro. בראש האכסדרות הללו ניצבים פסלי קדושים רבים ושונים.
במרכז הכיכר ניצב אובליסק מצרי עתיק, שהובא לרומא עוד בימי הקיסר אוגוסטוס.

בסופו של דבר נכנסנו גם אל הכנסיה – בזיליקת פטרוס הקדוש –  Basilica Papale di San Pietro in Vaticano.
זו כנסיה ענקית – הגדולה בעולם – היא מסוגלת להכיל כ-60,000 איש בבת אחת.
לפי אמונת הנוצרים, פטרוס הקדוש – אחד משנים עשר השליחים של ישו – קבור מתחת למזבח הכנסיה. כיון שכך, אפיפיורים רבים נקברו אף הם בכנסיה.
הכנסיה בצורת הנוכחית נבנתה במאות ה-16-17, ורבים תרמו לצורתה. את התכנון המקורי ערך האדריכל ברמנטה, אך פסגת הפאר והיצירה של הבזיליקה היא הכיפה המפוארת והעצומה שלה – אותה תכנן מיכאלאנג'לו.

בדיוק מתחת לכיפה של מיכאלאנג'לו, ניצב מזבח עץ עצום מעוטר זהב וארד. הארד נלקח מהפנתיאון (שהזכרתי ברשימה קודמת) – ואת המזבח בנה ברניני.

הפסל המפורסם ביותר בכנסיה הוא הפייטה של מיכאלאנג'לו – אני עוד אגיע אליה.
אחרי שיצאנו מהכנסיה, הלכנו בשדרה הראשית – Via Della Conciliazone – לכיוון הטיבר. שם פגשנו מבצר – Castel Sant'Angelo.

המבצר הזה נבנה במאה השניה כמאוזוליאום – קברו של הקיסר הרומאי הדריאנוס. במאה הרביעית הוא הוסב למבצר, ושולב בחומות העיר – להגן עליה.
במאה הארבע עשרה הוא הפך למצודה אפיפיורית, והוא נחשב חלק מקרית הותיקן גם היום.
הטירה נקראת "טירת המלאך הקדוש" – Sant Angelo – בגלל פסל המלאך הניצב בראשה.
מאז שנת 1901, יש בטירה מוזיאון.

וממש אחרי טירת סנטאנג'לו – אנחנו חוזרים לרומא על גשר סנטאנג'לו. גם את הגשר הזה תכנן ובנה מיודענו ברניני. את פסלי המלאכים המעטרים אותו פיסלו תלמידיו של ברניני, והשחפים מודים להם על כך יום יום.

עד כאן הסיור שלי בקרית הותיקן.
אני  מקווה שנהניתם, אני יודעת שלי הסיור הזה היה מרתק.
התמונות צולמו בקרית הותיקן, רומא, 26.7.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.