צפורן הלבנון – Dianthus libanotis – פעם שניה

 

הרשימה החמישית שפרסמתי בבלוג הוקדשה לפרח יפהפה, וכבר אז תהיתי למה הוא לא מככב כצמח גינון – צפורן הלבנון.

 אני עדיין תוהה לגבי השאלה הזו, ובטיול האחרון לחרמון צלמתי מעל 50 תמונות של צפורן הלבנון. זו בהחלט סיבה לרשימה נוספת לפרח הנפלא הזה.

צפורן הלבנון הוא פרח מרהיב. הוא מתחיל לפרוח בסוף יוני, ולכן בעבר פגשתי רק פרטים מעטים שלו.
שיא הפריחה יהיה ביולי – כלומר, הוא עוד לפנינו – אבל בטיולנו הפעם מצאנו עשרות פרטים פורחים.

 

לכל צמח יש דגם שונה מעט משכניו. מייק לבנה כתב על זה: "אתה הולך מצמח לצמח באותו מדרון, משוה ובוחן ומנסה להחליט איזה דגם יותר יפה." – ובאמת, איך אפשר לבחור?

 

הבעיה, כמובן, היא המדרון. מדרון תלול מאד, 70 מעלות בערך. מאד קשה לרדת בו ולבדוק את כל הדגמים… ועוד אחרי כל הדרדרות שירדנו בהן בדרך!
נאלצתי להסתפק רק בחלק קטן מהם…

כדרכי, הכנתי פלטת צבעים – כדי שתוכלו להשוות ולהחליט: מי החביב עליכם?
כמעט-לבן? ורוד ברובו? מנומר? בעל מרכז אדמדם?

כמה כיף שלא צריך לבחור, ואפשר להנות מכל הצבעים!
מייק כתב – "עלה הכותרת מנוקד או מוכתם בארגמן או חום על רקע לבן או קרם או ורוד, כצבוע בידי אמן סיני דקדקן וסבלן."

הצפורן הזה אוהב להיות על הגובה – הוא גדל ברום של 1,600-2,000 מטרים.

בעולם אפשר למצוא אותו בהרי ארמניה וכורדיסטאן, בהרי הלבנון (שם הוגדר) , בהרי מול-הלבנון  (החרמון נחשב להר הדרומי ברכס הרי מול-הלבנון) וגם דרומה, בהרי סיני.

 אצלינו, כאמור, הוא פורח רק בחרמון.
המין הקרוב  לצפורן הלבנון, הוא – כמובן – צפורן סינַי, שגדל בהר הנגב, הרי אדום והרי סיני. אבל הפרחים של צפורן סיני הם זעירים, בערך סנטימטר גדלם, וצבעם ורוד.
ואילו לצפורן הזה – יש פרחים בקוטר 4-5 סנטימטרים, בהמון צבעים נהדרים!

 

וככה, לפני הסוף – פרפר מקסים שפגשתי בחרמון – אחד העדינים והיפים – צבעוני החרמון. הוא אמנם לא צבעוני כמו בני משפחתו (כבר הצגתי צבעוני קשוט וצבעוני שקוף) – אבל זה לא גורע מיופיו ומחינו.

את התמונות צלמתי בחרמון, בתאריך 30.6.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

מרווה משולשת – Salvia fruticosa

הרשימה היום היא בעצם חוב שלי, פרח שמתחיל לפרוח בפברואר וממשיך עד אפריל. עכשיו עוד אפשר למצוא שרידי פריחה, או פריחה במקומות גבוהים – כמו המירון והחרמון.

כשפרסמתי בינואר את המרווה המצויה, רבות מהתגובות לרשימה דיברו על תה מרווה וכמה הוא טעים.

נאלצתי לאכזב את המגיבים , ולהסביר להם שממרווה מצויה אין טעם להכין תה: הוא לא יהיה מוצלח במיוחד…

אבל הפעם אתם מוזמנים לחלוט לכם כמה עלי מרווה לתה טעים וריחני, ולהנות – שכן זוהי המרווה המשולשת.

מרווה משולשת היא אחד מצמחי התה המוכרים והאהובים. אבל לא רק תה.
בפולקלור וברפואה העממית היא מופיעה עם שלל תכונות מצויינות: מייק לבנה ספר שהוא שמע שהיא טובה לריפוי מחלות בדרכי הנשימה ובדרכי העיכול (החל מהחך והחניכיים ועד לפי הטבעת), טובה גם לבעיות בכבד; משמשת נגד לחץ דם גבוה, חוסר תיאבון, כאבי ראש, רעידות בידיים, כאבי פרקים, כאבי אוזניים. המרווה מומלצת כסם מְשַׁתֵּן, וטובה גם לטיהור הדם.
אבל לא רק נגד בעיות של פנים הגוף היא מועילה – היא טובה נגד פצעים בעור ונגד פטריות בין אצבעות הרגליים…..

אני לא באמת יכולה להעיד אם המרווה טובה נגד כל הרעות החולות הללו, ומייק בעצמו רמז שאולי יש פה מן ההגזמה…
אבל תה מרווה ריחני זה בהחלט טעים, ועלי המרווה משמשים גם לבישול, לכבישה – ואפילו לתיבול ליקרים.

 

המרווה נקראת "מרווה משולשת" כי בחורף יש לעלה הראשי שלה שני עלי לוואי קטנים צמודים בבסיסו –
בקיץ העלעלים נעלמים, והעלה פשוט ולביד.

באחת מהשתלמויות רת"ם, פרופסור שמידע סיפר לנו על מנגנון ההאבקה של המרווה. לרבים ממשפחת השפתניים ישנם ארבעה אבקנים. אצל המרווה, היא ויתרה על שנים מהאבקנים והם הפכו לסטמינוד – כלומר, אבקנים מנוונים.

אבל היא לא סתם ויתרה על שני אבקנים: הם הפכו למין מנוף. כאשר הדבורה מגיעה לפרח, המנוף מופעל ומוריד את האבקנים על גבה של הדבורה המאביקה.
באחד משיטוטי בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, לקחתי זרד קטן וניסיתי להדגים את הרעיון:
בפרח העליון רואים את העלי בולט מהפרח, והאבקנים מציצים קלות.
אבל בפרח תחתיו – אני לוחצת עם הזרד על החלק התחתון של הפרח, ומיד יורדים האבקנים ורוצים למלא את גב המאביק באבקה.

לשמחתי, לא מזמן נתקלתי בדבורה שעסקה באיסוף צוף מהפרח, ויכולתי לראות את האבקנים מלטפים את גב הדבורה:

הדבורה המשיכה לטייל לפרח אחר, כשהגב שלה מלא אבקה:

הדבורים מגיעות למרווה מסיבה טובה – זהו פרח עתיר-צוף, נפוץ וגדול ובולט. חרקים קטנים יותר לא יפעילו את המנוף, ולא יצליחו להגיע אל הצוף,
אבל עבור דבורי הדבש – הפרח הזה הוא חגיגה.

המרווה גדלה ברוב האיזור הים-תיכוני, על אדמת טרה רוסה. היא מאד נפוצה.

התמונות צולמו במקומות הבאים –
בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 28.2.2012
נחל קטלב, 21.3.2012
חניון האגם בכרמל, 27.3.2012
נחל מירון, 10.4.2012
מחצבת חרייבה בכרמל, 14.4.2012

מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

טוב, אז שנשתה תה?

 

כלנית מצויה – Anemone coronaria – זן ורוד-פוקסיה

IMG_5756

אני משערת שרוב קוראיי ביקרו כבר בפברואר הזה (או בפברואר כלשהו) במנחת מגידו, והתפעלו ממגוון צבעי הכלניות שם – אדום, סגול, לבן – ומה שבינהם. לפעמים גם שילובים. 

aIMG_6857

אבל הכלניות שלי הפעם הן לא ממגידו. הכלניות האילו הן מאחו נוב בדרום רמת הגולן. 

AIMG_6828

אל אחו נוב שווה להגיע כמה פעמים בשנה. בינואר יש שם מרבדים עצומים של נרקיסים, עם ריח ניחוח נפלא. 

aIMG_6827

בסוף פברואר-תחילת מרץ פורח איריס הביצות הנדיר והנפלא, ויחד איתו – רומוליאה סגלולית, זן נוב. 

aIMG_6826

אחר כך מצטרף עיריוני צהוב, ובסתיו אפשר למצוא שם כמה וכמה פרחי סתיו יפים. 

aIMG_6793   aIMG_6825

אנחנו באנו בתחילת פברואר – בתפר בין הנרקיסים (היו עוד המונים) לאיריסים (פגשנו 2 פרחים ראשונים פורחים)
הרומוליאות כבר פורחות באחו, ויחד איתן – הוא מנוקד בכלניות. חלק אדומות, חלק סגולות – אבל היפות ביותר הן אילו שברשימה הזו. 

aIMG_6821   aIMG_6829

כלניות בצבע ורוד-פוקסיה עז, כזה שכל ברבי היתה שמחה ללבוש. 

aIMG_6814

כל הכלניות בארץ, בכל הצבעים, הן מין אחד – כלנית מצויה – ויש להן טיפוסי צבע שונים – לפי הגנטיקה שלהן.
בסך הכל הוגדרו בארץ 25 טיפוסי צבעים שונים! 

aIMG_6808   aIMG_6813

הצבעים של הכלנית נקבעים ע"י אָלֵלים בתאים – אלל זו צורה מולקולרית של גן בתוך התא, שאחראית על תכונה תורשתית מסויימת. בדרך כלל יש שני אללים בתא. אחד בא מצמח האם, ואחד מצמח האב.
כיון שיש שניים, לא יתכן ששניהם יהיו דומיננטיים – אחד יהיה דומיננטי (שולט), ואחד רצסיבי (נשלט) – או ששניהם יהיו רצסיביים.
ישנו גן שאחראי על הצבע האדום, גן שאחראי על הצבע הלבן, וגן שאחראי על הצבע הסגול. הצבע נקבע על ידי אלגוריתם – ממש כזה שאפשר למחשב. באתר צמח השדה יש כתבה מעניינת של מייק לבנה, ובה מופיעה טבלא, שמאפשרת לקבוע מה יהיה הצבע בתלות בגנים.
למי שאין זמן להביט במאמר שם, אסביר שהורוד זה "צבע הברירת מחדל" – אם לא נבחר אדום, ולא נבחר לבן, ולא נבחר סגול – יישאר הורוד.


aIMG_6801

רוב הכלניות הורודות הן בהירות יותר. באחו נוב פגשתי את הכלניות הורודות ביותר, עם הורוד המדהים ביותר. 

aIMG_6807

התמונות צולמו באחו נוב, בדרום רמת הגולן, 11.2.2012
פרט לראשונה – שצולמה במנחת מגידו, 28.1.2012

aIMG_6818   

התמונות ב-Flickr, מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא.

aIMG_6792_כלנית_ורודה


ולריאנה איטלקית – Valeriana dioscoridis

v08

אני חוזרת לכרמל, שם פגשתי פרח-מצוקים יפהפה – ולריאנה איטלקית.

v04

הולריאנה צומחת במצוקי סלע, בכיסי קרקע עשירה ברקבובית.
אם אתם נוסעים בכביש העולה לבית אורן בכרמל – הרימו את הראש למצוק מעל הכביש, ותראו את הולריאנות, ממש כך מעליכם:

v06

אני, כמובן, גם טיפסתי אל המצוק כדי לראות את כדורי הפריחה מקרוב:

v03  v15

 הפריחה של הולריאנה מתחילה ככדור, אבל ככל שהיא "מתבגרת", הכדור מתרווח ונראה דומה יותר לסוכך.

v14

 מין קרוב לולריאנה שלנו הוא ולריאנה רפואית – מהשורש שלה מפיקים את הולריאן – תרופה נגד חרדות קלות, כאבי ראש ונדודי שינה.

v02   v01

לפי הכתוב ב"לקסיקון מפה לצמחי ישראל", מהשורשים של הולריאנה האיטלקית גם נודף ריח ולריאן – אבל לא הצליחו להפיק מהם את התרופה.

v16   v12

הריח של הולריאן הוא ריח עז ולא נעים. מייק לבנה מספר, שכשהוא היה נער – לחובש בטיולים תמיד היה בקבוק של טיפות ולריאן. סיפרו אז, שאם מישהו מתעלף בטיול – יתנו לו להריח ולריאן, והוא יזנק מיד מעוצמת הריח.
מובן שמעולם לא קרה שמישהו התעלף, אבל פעמים רבות נשבר הבקבוק, ותיקו של החובש נדף ריח למרחוק…

v09

הולריאנה פורחת בלבן – ורדרד, כל פרח הוא בערך בגודל סנטימטר אחד.
בארץ אפשר למצוא אותה בהרים באיזור הים תיכוני – הרי יהודה, הגליל וגם החרמון.

v07  v11

התמונות צולמו בתאריכים הבאים –
24.2.2007 בהר השאבי
6.4.2007 בנחל כזיב
11.1.2012 בכרמל
19.1.2012 בכרמל
7.2.2012 בכרמל

v05  v10

התמונות ב-Flickr, ומוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא! ודאגתי גם שהן תפתחנה בעמוד נפרד.

v13

 

מייק לִבְנֶה

הלילה הלך לעולמו מייק לבנה.

ודאי שמעתם עליו – אם אתם גרים בגליל, או מתעניינים בבוטניקה, זואולוגיה, אקולוגיה, היסטוריה של ארץ ישראל, ארכאולוגיה, גיאולוגיה, טבע…
מייק ידע את כל אילו, ועוד. הוא הדריך דורות של מטיילים בשבילי ארצנו, הוא חקר יחד עם זאב משל את המצדה, וכתב יחד עם אבי שמידע את מגדיר צמחי החרמון. הוא היה מעורב בפרוייקטים רבים בנושאי טבע וסביבה, ותרם להם רבות. הוא הדריך ולימד את רוב המדריכים הטובים בארצנו, ואם לא אותם – אז את המדריכים שלהם.

לי היה המזל לפגוש אותו מספר פעמים, ולהתענג כל פעם מחדש מהידע, הענווה, החן והחכמה של האיש המיוחד הזה.

הפעם הראשונה שפגשתי אותו היתה בהשתלמות רת"ם הראשונה שהצטרפתי אליה, לפני כמה שנים. טיילנו בגליל העליון, בהר שמאי. פרופ. שמידע עמד והסביר על צמח מסוים, נדמה לי קחוון. מסביב עמדו המשתתפים והקשיבו. היה בינהם אדם מבוגר, רזה ולא גבוה, אבל עם ניצוץ מיוחד בעיניים. הוא לבש מכנסים קצרים ונשען על מקל. עוד לא ידעתי את זה – אבל זה היה מייק.
מישהו העביר מהצד צמח יבש, גבעול באורך של 15 ס"מ (בערך), ושאל מה זה. הגבעול עבר כהרף עין מול עיניו של מייק – ולפני שאבי הספיק לקבל אותו לידיו, מייק כבר אמר: "זה כמובן אשבל!"
והוא – כמובן – צדק.
אני הייתי מלאת התפעלות. הוא ראה את הגבעול היבש הזה לשניה או שתיים!



בפעם אחרת, פגשנו אותו בטיול שהוא הדריך בחרמון, והוא הזמין אותנו להצטרף להסברים. כדי לא לצעוק, הוא נעזר תמיד במקרופון נייד ("מדונה"). הוא סיפר לנו מהו הגובה המקסימלי של החרמון הישראלי: "גבהו הוא שתיים-שתיים-שתיים-שתיים, ואם תרצו: עוד שתיים. וביחד, אלפיים מאתיים עשרים וארבעה מטר. " – אתם יכולים להיות בטוחים שאני אזכור את המשפט הזה תמיד.

מאז פגשתי את מייק בעוד מספר השתלמויות וטיולים – אני חושבת שהטיול המיוחד מכולם היה הטיול בסתיו האחרון, שבו הוא לקח אותנו לראות שלכת, סתווניות, וחלמוניות בחרמון.

אתם מוזמנים לקרוא את ההספד באתר צמח השדה – אתר שמייק תרם לו רבות וכתב הרבה מהערכים שבו
ולראות את הסרטון הבא שמספר על האיש המקסים והמיוחד: מייק לבנה, יהי זכרו ברוך.

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים 28.9.2010, 5.5.2010, 20.6.2009
הפרח התכול הוא ברונרה מזרחית, פרח יפהפה הפורח רק בחרמון.
התמונה האחרונה – זרעים של זקן-הסב המצוי מתעופפים ברוח, מכפר סבא, 24.4.2011

תוספת: אתם מוזמנים לקרוא את מה שכתבה ענבלית על מייק.
כתבה שמייק כתב אודות איריס שגילה בחרמון, וכינה אותו איריס הדובדבן (Iris Westii )

שלכת

אחד הדברים המרגשים ביותר שחוויתי כאשר גרתי בארה"ב היה השלכת. כל העצים קבלו צבעים משגעים – אדומים, כתומים, צהובים, חומים… מרהיב.

בארץ זה לא קורה הרבה. כאשר העלים מתייבשים, הם מיד הופכים לחומים ונושרים….
לחומים היבשים יש חן משלהם – הנה, למשל, דרדר שהתייבש:

 

יש יוצאים מן הכלל, כמו למשל אלה ארץ-ישראלית, שאפשר לפגוש אותה במקומות רבים בארץ – למשל, עמק המצלבה ושביל פסגה במירון. אבל למי שפגש את הסתיו האמיתי, זה לא מספיק. לכן התרגשתי מאד כשהייתי בחרמון בסוכות:

 פתאום ראיתי שם צבעי שלכת אמיתיים!

בסוכות קבלתי הזמנה להצטרף לסיור בחרמון עם מייק לבנה, המצולם בתמונה פה מעל. מייק הוא אחד המומחים הגדולים בארצנו לכל הקשור לטבע. במיוחד באיזור הצפון. הוא חקר את החרמון מהרגע שהחרמון היה ברשותינו, הוא מכיר אותו היטב – צמחיה, חי, מסלע, נופים, הסטוריה, אגדות –  הידע שלו מדהים. לטייל איתו זו חויה נפלאה, כי הוא מטייל למקומות מיוחדים, ויודע לספר עליהם דברים נפלאים.

באחת הדולינות צלמתי את התמונה הבאה:

אם תגדילו, תראו שזה לא סתם קרקע יבשה. כל האדמה מלאה כר-קוצים – כלומר, צמחיה – רק שהכל כעת עומד בשלכת, ויש שלל גווני חום. הצילום עושה עוול לדולינה הזו, המראה הוא מרהיב.
הצמחיה הכר-קוצית מאפיינת את האיזורים הגבוהים בחרמון – בגלל הרוחות והשלגים, הצמחים לא צומחים לגובה, אלא בצורת כריות. ורובם גם קוציים.

אבל אני רוצה שלכת אמיתית! ואת זה קבלתי בעיקר משני מיני עצים שפגשנו. הראשון – פה מעל – הוא אדר קטן-עלים, שיקבל רשימה משלו.

השני הוא  בן-חוזרר הררי (Sorbus torminalis) ממשפחת הורדיים .

בן-חוזרר הררי הוא עץ שגדל באירופה ובטורקיה. אצלינו אפשר למצוא אותו בחרמון. בתור ורדני, יש לו פרחים לבנים יפים – דומים קצת לאילו של האגס. אבל כעת הוא משגע בצבעי שלכת אדומים ומקסימים. פשוט תענוג.

 ורק כדי שלא נשכח איפה אנחנו – הנה קוסיניה חרמונית – אחד הקוצים הנפוצים בחרמון, יבשה כבר, ולדעתי גם היא יפהפיה – 

התמונות צולמו בחרמון, 28.9.2010 – ושוב אני רוצה להודות למייק שהדריך, לעירית שהזמינה – ולשאר חברַי לטיול, שהם כולם אנשים מקסימים ומאד נהניתי איתם.

 

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

ולסיום: היום לפני  48 שנים יצא השיר הזה, והתחיל עידן חדש: