Fuller`s Teasel – קרד – Dipsacus fullonum

בגלל "גרדושי" הבלוגיה (ולמי שתוהה, גרדוש = שדרוג בהיפוך אותיות והיפוך משמעות) אני רוצה להסב את תשומת ליבכם – אתמול פרסמתי רשימה על פרחי פטל סגול-פרחים. מוזמנים לקרוא!
שמתי לב לצמח הזה כשהיינו בפארק השעשועים (בקנדה) – הילדים עלו על מתקן זה-או-אחר, ובצד היה שטח בר, ושם היה צמח מיוחד ויפה –

אחר כך ראיתי אותו גם במקומות נוספים, ויכולתי לבדוק אותו מקרוב, לראות את המרקם הנוקשה, מעט דוקר אבל לא מאד.

אבל רק כשחזרנו לארץ הצלחתי למצוא מה זה. זהו קֶרֶד.

הקרד הוא פרח ממשפחת השלמוניים, ובעצם אני פגשתי רק את הראשים במצב טרום-פריחה. הפריחה היא בורוד בהיר, ומאד יפה – כאן אפשר לראות דוגמא, ובאתר צמחית מיזורי יש כמה תמונות יפות מאד.

הקרד הזה הוא מין פולש – מין שמוצאו באירופה, והובא לארה"ב – כיון שזהו צמח מאד שימושי.

 אתם וודאי תוהים מה היה השימוש בו… ובכן, כמו שאמרתי, הראש של הצמח נוקשה ומעט דוקר, אבל לא ממש קוצני. כשהוא יבש זה נראה כך –

בימי קדם, כשרק המציאו את עיבוד הצמר והכותנה לחוטים, בשביל שאפשר יהיה לטוות מהם בגדים, היו גוזזים את הצמר או אוספים את הכותנה, רוחצים אותם ומוציאים מהם את הלכלוכים – ואז צריך היה לסרק את הסיבים.
למי שהיה כסף – היו משתמשים במסרקות עשויים מתכת. אבל הרוב פשוט השתמשו בצמחי קרד יבשים.

מכאן, בעצם, מגיע השם האנגלי – Fuller's Teasel
Fuller הוא טווה הבדים
Teasel – מגיע מהביטוי To Tease the Fiber – שמשמעותו בעצם לסרוק את החוטים.

היו לוקחים את הראשים המיובשים, מצמידים אותם לגליל או מקל כלשהו, וסורקים את הצמר.
אחר כך אפשר היה לטוות, לארוג או לסרוג בדים.
במשך השנים המשיכו להשתמש בקרד, אבל השימוש בו כמעט נעלם במאה ה-20 – רק אצל אנשים שמעבדים בעצמם את הצמר בשיטות מסורתיות לטוויה ידנית, אפשר עוד למצוא שימוש בקרד.

בארץ נמצא מין קרוב – "קרד שסוע" באיזור גן שמואל בשנת 1927, ומאוחר יותר שוב בשנות ה-80.
אני חושבת שאפשר לומר שזה "אפיזודי", ולא בהכרח צמח רגיל לצמחית ארצנו.

התמונות צולמו –
ב10.7.2011, בעיר Niagara Falls, Ontario, Canada
ב11.7.2011 ליד Corning, New York
וכתמיד, מומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

השנה היא שנת המאה להולדתה של המשוררת החביבה עלי – לאה גולדברג. אני רוצה לומר תודה לטליונת מהבלוג מרמלדה שהסבה את תשומת לבי לנושא, ולשלוח אתכם להנות מהרשימה שהיא פרסמה על לאה גולדברג.

דמיה לבידה – Pergularia tomentosa

 
הבטחתי רשימה לדמיה, ואני מקיימת.
 
דֶמְיָה לבידה זהו שיח מדברי נמוך, ממשפחת האסקלפיים (אליה משתייכת גם פתילת המדבר הגדולה, הידועה בשם "תפוח סדום")
 

 
העלים של השיח דמויי לב, ומכוסים שכבה שעירה, כמו בד לֶבֶד – ולכן הם לבידים.
אבל… מה זה ולמה זה דֶמיה?
 

 
פה הסיבה היא פשוטה. שמו הלטיני של הצמח היה פעם דמיה – Daemia. לא טרחו לתרגם, אבל… כשהשם הלטיני שונה – השאירו את השם העברי על כנו.
 

 
בכל מקרה, הפרחים של הדמיה יפהפיים. שילוב נפלא של בורדו עם לבן, קצת שעיר ותלוי כפעמונים.
 

 
הדמיה היא צמח סודאני, שמקורו בסוואנות של מזרח אפריקה. בישראל – היא גדלה בואדיות חמימים של הערבה והנגב, ובמדבר יהודה לאורך ים המלח.
 

 
כמו כל צמחי המדבר, הדמיה פורחת בהתאם למים. במקרה שלנו, היא פורחת ליד משאבה של מקורות. כמו שספרתי, פגשנו מעין "נווה מדבר" – גוש ירוק של צמיחה ופריחה ליד מתקן של מקורות.
 

 
בשנה שעברה, טיילנו בנגב באיזור באר אשלים – שגם שם ישנו מתקן של מקורות – ופגשנו שם רבים מהפרחים היפים והמיוחדים של הנגב. כתבתי עליהם אז 4 רשומות (למי שמעוניין: ראשונה, שניה, שלישית, רביעית )
הרבה מהפרחים שראינו אז, פגשנו גם הפעם. ולכן אני לא אחזור עליהם.
 

 
אני מקווה (ומאמינה) שהשנה, אחרי השטפונות והגשמים המרובים בנגב – תהיה שנה מוצלחת ופורחת בכל רחבי המדבר.
 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009
כדאי מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
 

 
ובנושא אחר –
השבוע צוין יום השנה ה-40 למותה של המשוררת האהובה עלי, לאה גולדברג. תפוז ערכו, יחד עם רשת ג` מצעד שירי לאה גולדברג, בדירוג הגולשים. מובן שהשתתפתי בדירוג.
השיר האהוב עלי – את תלכי בשדה, שמצוטט בראש הבלוג שלי – הגיע למקום השני (המכובד), וזו סיבה מספיק טובה להוסיף אותו פה.
 
 

 


(ולמי ששואל, השיר שהגיע למקום הראשון היה סליחות המצוין ששרה יהודית רביץ הנפלאה. אבל את השיר הזה אני אוהבת יותר)

בשמים ראיתי קשת

אני חייבת לעצמי קצת אופטימיות לכבוד סוף השבוע, והבוקר הזה נפתח לי נפלא:
מחלון החדר שלי ראיתי קשת!

 

 

מיד ידעתי שזה סימן טוב, ונזכרתי גם בשיר אהוב עלי – שכתבה המשוררת האהובה עלי, לאה גולדברג:

 

 

בשמיים ראיתי קשת,
היא עמדה ממש מול הרחוב
ורציתי אליה לגשת
ולראות אותה מקרוב.
והתחלתי ללכת, ללכת,
ועליתי אֶל ראש הגבעה.
אך ככל שהרחקתי לכת
הקשת לא קרבה:

עופי, עופי, יפת כנפיים!
עופי, עופי אל המרום,
אל הקשת אשר בשמיים
ומסרי לה בירכת שלום.

היא עמדה במרום רקיע
כמצויירת על עננה,
אז ידעתי שלא אגיע
ושלחתי אליה יונה.
בשמיים יונה וקשת,
בשמיים הדרך פתוחה
וטיפות ראשונות של גשם
מבשרות שנת שלום וברכה.

עופי, עופי, יפת כנפיים!
עופי, עופי אל המרום,
אל הקשת אשר בשמיים
ומסרי לה בירכת שלום.

 

 


חפשתי את השיר בyou-tube, אני יודעת ששרו אותו גם עוזי חיטמן וגם עוזי פוקס – אבל לא מצאתי. אם מישהו מוצא, אני אשמח לקישור  
תוספת 12/2012: הנה השיר:


 

 

 

 

הקשת מעוררת תקווה, כבר מאז ימי קדם. בתנ"ך הקשת היא הברית בין אלהים לנח – שלא יהיה עוד מבול שישמיד את כל העולם –

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם- לְדֹרֹת, עוֹלָם.  אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.  וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן.  וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר.  וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-נֹחַ:  זֹאת אוֹת-הַבְּרִית, אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי, בֵּינִי, וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ." (בראשית, ט י"ב-י"ז)

התקווה החמקמקה הזו גרמה להרבה שירים נפלאים להכתב. עוד שיר, מלא תקווה ויופי הוא השיר המופלא Somewhere over the rainbow, ששרה ג`ודי גארלנד הנפלאה – כשהיתה בת 17 בלבד.

 

 

כל התמונות צולמו מחלון החדר שלי, הבוקר – 13.11.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
שיהיה לכולכם יום נפלא, סופשבוע מצוין!

 

 


ועוד שיר נפלא – של קרמיט הצפרדע:

 

 

פזמון ליקינתון

לא יכולתי לדבר על יקינתונים, ולא להזכיר את המשוררת האהובה עלי – לאה גולדברג, נכון?

במיוחד כשהיא כתבה שיר כל כך נחמד עליהם… אמנם היא כתבה על יקינתון לבן – ואצלינו פורח תכול. אבל היקינתון התרבותי, שמופיע בשלל גוונים (לבנים, ורודים, אדומים, כחולים וסגולים) תורבת במאה ה16, ע"י האירופאים – בעיקר ההולנדים –  מן היקינתון המזרחי שפורח בר אצלינו.
 

 
את השיר "פזמון ליקינתון" כתבה לאה גולדברג, וכשרבקה גוילי-ברוידא, המלחינה, קבלה את המלים וישב להלחין – היא לא ידעה מה מקור השם (שספרתי עליו ברשומת היקינתונים הקודמת שלי) והשם נראה לה בכלל… יפני, או משהו כזה.
 

אז היא ניסתה להלחין שיר בסגנון יפני.

לילה לילה מסתכלת הלבנה
בפרחים אשר הנצו בגינה
בצִיצֵי היקינתון
בגננו הקטון
לילה לילה מסתכלת הלבנה….

ואומרת הלבנה לעננים:
תנו טיפה ועוד טפונת לגנים
שיפרח היקינתון
בגננו הקטון
כך אומרת הלבנה לעננים

בא הגשם וצלצל בחלוני
שר ניגון עליז לפרח בגני
וענה היקינתון
בשמחה ובששון
למטר אשר צלצל בחלוני.

ומחר נצא כולנו אל הגן
ונראה שם את הפרח הלבן
ולכבוד היקינתון
בני ישיר את הפזמון
ושמחה גדולה מאד תהיה בגן.

 
כל התמונות צולמו בארבל, בתאריכים 17.1.2009, 19.1.2008
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 

 
הנה אסתר עופרים שרה את השיר, וגם עוד גרסה נחמדה שמצאתי, מ-1980 –  של ירדנה ארזי, מזי כהן, יואל לרנר וראובן גבירץ. תהנו…
 

 

עוד משובצות, וקצת שירה.

יש לי חשק לעוד כמה סתווניות, עם רמז לחלמוניות.
ותמיד טוב לקרוא קצת לאה גולדברג, אז אני משלבת –

סְתָו בָּהִיר מאת לאה גולדברג


 

א

סְתָו יְפֵה-תַּפּוּחִים, בְּחִיּוּךְ בַּיְּשָנִי

מְזֹהֶרֶת אֲרֶשֶׁת פָּנָיו הַבְּרִיאָה.

כְּשִׁנַּי נַעֲרָה בֵּין שִׂפְתֵי הַשָׁנִי

מַבְהִיקִים הַיָּמִים בֵּין זְרִיחָה לִשְקִיעָה.

 

אֲדָמָה כַּפְרִיָּה שֶׁהָיְתָה לָהּ עֶדְנָה,

שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָתַיִם קִשּׁוּט סוּדָרָהּ,

בִּזְרוֹעוֹת צוֹהֲלוֹת הִיא נוֹשֵׁאת פְּרִי בִּטְנָהּ

בְּחֻצְפָּה חִנָּנִית בִּתְמִימוּת יְהִירָה.

 

לִפְנוֹת עֶרֶב עוֹמֶדֶת מוּל שְׂדוֹת הַתִּלְתָּן

בַּאֲוִיר יְרַקְרַק וְצוֹנַן וְצָלוּל

גְעִיַּת הַפָּרוֹת הַחוֹזְרוֹת לְרִפְתָּן

כְּמִזְמוֹר אַהֲבָה שֶׁל אֱלוּל.

ב

כְּכָל אֲשֶׁר יִקְצַר, כֵּן יְרֻכַּז

בִּצְלִילוּתוֹ, בְּרֵיחַ פְּרִי וָגֹדֶשׁ

יוֹמוֹ שֶׁל סְתָו, וְהוּא בָּהִיר וָעַז

כְּמוֹ חָרוּז שָׁנוּן בְּזֶה הַחֹדֶשׁ.

 

כָּל תַּמְצִיתוֹ בְּרַעַד שֶׁל חַלּוֹן

מֵהֵד אַגָּס נוֹשֵר בֵּין הָעַרְבַּיִם,

אוֹ בְּעָלֶה זָהׁב שֶׁל עֵץ אַלּוֹן

אֲשֶׁר גִּידָיו יְרַקְרַקִּים עֲדַיִן.

 

וְלִפְרָקִים תִּטְעַם אֶת טַעֲמוֹ

אֲשֶׁר בְּצִנָּתוֹ יַסְתִּיר חֻמּוֹ

וּבְחֻמוֹ – קְמִילַת גַּנִּים דּוֹעֶכֶת.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא. התמונות צולמו ברכס בשנית, 14.10.2008