יום הזכרון לחללי מערכות ישראל – פרחים, פרפרים וכל מיני

ערב יום הזכרון, תשפ"ג

מלחמה זה רע
מלים ולחן: Geraldo Vandré, תרגום לעברית: יהונתן גפן

להמשיך לקרוא

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשפ"ב

כדרכי, בחרתי לי שיר מהשירים העצובים של היום הזה.

שיר אפור

כתב: חיים חפר, הלחין: דוד זהבי.

אפור, אפור הסלע במשלט,
נוגים, נוגים הכוכבים עם ערב
והוא אהב אותך ואת הלכת,
והוא קטף לך פרח משולי הדרך.

שתק, שתק ירח בלילות
זכר, זכר האיש את מכתבייך,
ועת עבר בדרך החולות –
הוא את דמותך ראה בענני שמים

הוא את דמותך ראה, ראה בענני שמים.

נשב, נשב הרוח בשדות,
עמום, עמום הקרב קולו השמיע,
והוא היה יפה מאגדות,
והוא כאגדה אליך לא יגיע.

ברזל, ברזל התיל מסביב,
עצוב, עצוב העץ בבוא שלכת,
ורק רעו "שלום" אחרון הביא,
ורק הדם נטף מן הרובה הצ'כי.

הוא את דמותך ראה, ראה בענני שמים.

מכל הביצועים של השיר הזה, היפה בעיני הוא של אריק לביא עם שוקולד מנטה מסטיק:

יהי זכר הנופלים ברוך.

הפרחים בתמונות הם דמומית ארץ-ישראלית, שצילמתי בגולן ובצומת גולני בתאריך 10.4.22 ובשמורת אלוני אבא, בתאריך 16.4.22.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשפ"א

לכבוד יום הזכרון לחללי מערכות ישראל הפעם אני חוזרת אל שיר ישן שכתבה תרצה אתר, הלחין סשה ארגוב ושר מתי כספי.

להמשיך לקרוא

יום הזכרון לחללי צה"ל, תש"פ

לכבוד יום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה השנה אני חוזרת אל שיריו של חנוך לוין. אני חושבת שהכאב בשירים שלו, יחד עם הציניות, מאד מאפיינים את מה שקורה במדינה.

להמשיך לקרוא

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"ט

לכבוד יום הזיכרון אני מצטטת הפעם את שירה של דורית צמרת, שהולחן ע"י חיים ברקני ומפליאה לשיר חווה אלברשטיין – החיטה צומחת שוב. להמשיך לקרוא יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"ט

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"ח

השנה, לכבוד יום הזיכרון אני מציגה פרחי עולש מצוי, שמתחילים כעת לפרוח בשולי דרכים ובשדות.

פרחי העולש פורחים בבוקר, ולקראת הצהרים נובלים. וזאת כי העולש נותן למאביקים כגמול רק אבקה, ולא צוף.

פרחים שמייצרים צוף – מייצרים אותו במשך כל היום. האבקה, לעומת זאת, מבשילה יחד עם הפרח, ואין ייצור נוסף. לכן, כאשר נגמרת האבקה – פרח העולש (שאינו רמאי, ואינו רוצה למשוך מאביקים בלי לתת להם גמול) נובל.

התלבטתי בבחירת השיר השנה, ובסופו של דבר בחרתי בשיר "שלכת" של אמנון בקר.

השיר אמנם לא נכתב ליום הזכרון – הוא נכתב בעקבות מותו של המשורר ינון נאמן (ובשיר יש אקרוסטיכון עם שמו של ינון) – אבל המלים מתאימות מאד. השיר יצא מעט אחרי מלחמת יום כיפור (בביצועה של חווה אלברשטיין) ואומץ כשיר יום הזכרון.

שלכת / אמנון בקר

יך אלם הרוח, שלכת בעלים.
נומו ילדי שירי, כי אין יותר צלילים.
ושיר רק אחד נותר, שיר על עלה פתאם נשר,
נורא, מה זה אלי, עליו נגזר?

נוחי נפשי עלי, הסתו חרש יבוא.
אחרי נשור עלה, הנה נותר שירו.
מי לך בשירים יקשיב, אם את קולי בבוא אביב
נשא רוח צלמות מסביב?

יהי זכר הנופלים ברוך, ולבי עם בני המשפחות השכולות, שחיים כל השנה בצל האבל והכאב.

בתמונות: עולש מצוי – Cichorium pumilum – שצלמתי בהרצליה, באפריל 2018. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"ז

הערב מתחיל יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, וככל שנה אני מציינת את היום הזה – החשוב והכואב – בבלוג שלי.

השנה אני מצטטת שיר של המשורר יהודה עמיחי, מלא כאב – ומבטא היטב את הרגשות שלי. כדרכי, אני מעטרת את השיר בפרחים שצילמתי השנה, ברחבי הארץ.

ראיתי שיש לשיר לחן, של רונית אופיר – אך לא מצאתי אותו ברשת. אשמח להוסיף אותו, ואם מישהו מוצא – מוזמנים לכתוב לי בתגובות!

אהבת הארץ / יהודה עמיחי

והארץ מחולקת למחוזות הזכרון וגלילי התקווה,
ותושביהם מתערבבים אלה עם אלה,
כמו חוזרים מחתונה עם חוזרים מלווית המת.

והארץ לא מחולקת לשטחי מלחמה ולשטחי שלום.
ומי שחופר גומה נגד פגזים –
ישוב וישכב בה עם נערתו,
אם יחיה לשלום.

והארץ יפה.
אפילו אויבים מסביב מקשטים אותה
בנשק מבריק בשמש
כמחרוזת על צוואר.

והארץ ארץ חבילה:
והיא קשורה היטב והכל בה, והיא קשורה חזק
והחוטים לפעמים מכאיבים.

והארץ קטנה מאד,
ואני יכול להכיל אותה בתוכי,
סחף הקרקע סוחף גם את מנוחתי
ומפלס הכנרת תמיד בתודעתי.

ולכן אני יכול לחוש אותה כולה
בעצימת עין: ים, עמק, הר.
ולכן אני יכול לזכור את כל אשר קרה בה
בבת אחת, כאיש שזוכר
את כל חייו ברגע מותו.

תודה למודי זנדברג שהקריא את השיר ביום שישי בתכניתו, ב-88FM.

יהי זכר הנופלים ברוך, וכמו כל שנה, אני מקווה שנשכיל (אנחנו – וגם שכנינו) להתגבר על השנאה והפחד, ולהגיע למקום טוב יותר למען כולנו.

את כל התמונות צלמתי במהלך שנת 2017, כתבתי על כל תמונה את שם הפרח והמקום בו צלמתי אותו.

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"ו

עוד שנה חלפה, ולפי משרד הביטחון, ישנם 23,447 חללי מערכות ישראל.

מיכל אינה קטנה כל כך, אך עוד אוהבת סיפורים
וגם אוהבת לטייל אל הנירים האפורים.
כלה קציר ויום דועך, הדליק שמיים באדום
ובשדה החרישי ניצב בודד אילן יתום.

מיכל הביטה עגומות ולחשה בקול חרד:
"כל כך מפחיד להיות אילן בזמן שלילה פה יורד"
אז סחתי לה סיפור קטן והיא שקטה בהרהורים
הלא אמרתי זאת מראש, מיכל אוהבת סיפורים.

סיפרתי לה על חיילים אשר יצאו למלחמה,
ועל אחד אשר נפל קרוב קרוב לאדמה.

סיפרתי לה על ידידי, על היקר מכל רעי
אשר נשאר בשדה הקרב ולא ישוב לעד אלי.

אז גחנה אלי מיכל ושאלה בקול דממה:
"נכון שזה נורא לא טוב כשיש בארץ מלחמה?"

וכשכסתה האפילה חזרנו אט מן השדות
ורק אילן אחד יתום נשאר בחושך לבדו.
"מחר אולי יהיה כבר סתיו" מתלחשים האנקורים
אך אנו שוב נצא לשוט אל הנירים האפורים.

את השיר כתב נתן יונתן והלחין סשה ארגוב.

יהי זכר הנופלים ברוך.

את עצי השיזף המצוי צלמתי ליד מערות אפקה, בתאריך 30.3.2016
את שדות הפרגים והחרציות צלמתי בחולון, בתאריך 7.4.2016
ואת מרבדי קחוון החרמון – במרומי החרמון, בתאריך 25.4.2016

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"ה

לכבוד יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, אני מצטטת שיר נהדר וכואב – שיר ארץ, שכתב נתן יונתן והלחין סשה ארגוב.

ארץ שיושביה היא אוכלת
וזבת חלב ודבש ותכלת
לפעמים גם היא עצמה גוזלת
את כבשת הרש.

ארץ שמתקו לה רגביה
ומלוחים כבכי כל חופיה
שנתנו לה אוהביה
כל אשר יכלו לתת.

שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים.

ארץ שמתקו לה רגביה
ומלוחים כבכי כל חופיה
שנתנו לה אוהביה
כל אשר יכלו לתת.

כל אביב שבים לה סביוניה
לכסות את כל קמטי פניה
רוח קיץ עצב אבניה
ילטף באור.

שב הסתיו עם כובד ענניה
לעטוף אפור את כל גניה
והחורף את שמורות עיניה
הבוכות יסגור.

שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים

יהי זכר הנופלים ברוך.
רציתי לכתוב גם כמה מלים, אבל הפסימיות משתלטת עלי – ולכן אסתפק במילותיו של נתן יונתן.

73890120114261880

בתמונות רואים פירות וזרעים של זקן-תיש ארוך וזקן-סב מצוי.
את התמונות צלמתי ברעננה, באפריל 2015 – פרט לתמונת הזרעים ברוח שהיא מכפ"ס, 24.4.2011

ועוד גרסא לשיר הזה –

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"ד

לכבוד יום הזכרון לחללי צה"ל תשע"ד, החלטתי לפרסם מחדש את הרשימה שהקדשתי לטוביה קושניר לפני ארבע שנים.
טוביה קושניר היה בוטנאי מבריק ומבטיח, שנפל כחלק מסיירת הל"ה.
אפשר לקרוא על חייו בכתבה כאן.

יהי זכר הנופלים ברוך, במותם ציוו לנו את החיים.

פרחים, פרפרים וכל מיני

איריס הגלבוע – שהיה מהפרחים האהובים על טוביה

בשנה האחרונה קראתי שלושה ספרים על טוביה קושניר. שלושת הספרים שקראתי יצאו לאחר מותו של טוביה. שניים מהם ? ספרה של דבורה עומר וספרו של שמעון קושניר ? הם ביוגרפיות; ואילו הספר השלישי כולל בעצם את רוב עזבונו של טוביה.

דבורנית גדולה – טוביה גילה אותה בכרמל, וקרא לה "דבורנית מצוירת"

טוביה קושניר ? ביקורת ספרים

"סערה באביב" ? דבורה עומר, הוצאת י.שרברק
"האיריסים עודם פורחים" ? שמעון קושניר, הוצאת עם עובד
"מחקרי טבע ומכתבים" ? טוביה קושניר ? בעריכת שמעון, מרדכי ואביבה קושניר; הוצאת משרד הבטחון.

איריס טוביה – מין חדש למדע שטוביה גילה בהר הנגב

סערה באביב / דבורה עומר
דבורה עומר, סופרת ילדים ונוער ? שכותבת נפלא לכל גיל ? החייתה את טוביה בספרה "סערה באביב". מבין שלושת הספרים, זהו ללא ספק המוצלח ביותר. הוא כתוב נפלא, הוא זורם ומעניין. ולמרות שהסוף ? והמוות ? ידוע מראש, הייתי מרותקת…

View original post 545 מילים נוספות

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"ג

לכבוד יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, אני מצטטת שיר יפהפה ועצוב שכתב נתן יונתן והלחין נחום היימן – החול יזכור:

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
הנעורים שבאו פתע אל סופם.

כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיוור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.

היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשיקמה.

יהי זכר הנופלים ברוך, ואני מאחלת שלא יהיו לנו עוד מלחמות.

את התמונות צלמתי בחוף עתלית ובמערת רקית בכרמל, 13.4.2013
בתמונות מופיעים לפי הסדר –

עדעד כחול,
דרדר נמוך (כל תושבי חיפה מוזמנים לטייל 1-2 ק"מ דרומה מחוף הסטודנטים, בשביל לראות את הדרדרים)
לוטוס מכסיף (עם דבורה),
חלבלוב החוף,
עוד דרדר נמוך,
חוורית חרוזה
נמפית הדרדר על ברקן סורי,
דם המכבים האדום
ודבורנית גדולה מול מערת רקית.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"ב: מושיובית הגליל – Mosheovia galilaea

סיפורנו מתחיל בינואר, 1913. בן נולד למשפחה דתית בירושלים – דור שביעי בארץ. שמו גרשון מושיוב (לפי מקורות אחרים – מושיוף).

גרשון היה תלמיד מצטיין ומעמיק, ומגיל צעיר גילה ענין בטבע הסובב אותו. הוא השתתף בחוג 'משוטטים' – וטייל ברחבי הארץ.
הוא למד בבית המדרש למורים בבית הכרם, ומשם המשיך לאוניברסיטה העברית.
גרשון האמין בסוציאליזם. הוא היה ממייסדי "החוגים המרכסיסטיים" – תנועת בת של פועלי ציון שמאל.
גרשון נלחם למען זכויות הפועלים, אך יחד עם זאת היה לו חשוב לשמור על הצביון הציוני, ולא להתמקד רק במרכסיזם.
בגיל 16 הצטרף ל"הגנה", והיה פעיל בהגנה על ירושלים במאורעות תרפ"ט (1929).
בשנת 1932 התחיל גרשון את לימודיו באוניברסיטה העברית, בפקולטה למדעי הטבע.

התמונה מאתר "יזכור"

באוניברסיטה, גרשון התמקד בנושא הפיזיולוגיה של הצמח. הוא חקר את נושא קצב הצמיחה, ומהם הגורמים לצמיחה מהירה או לעיכוב צמיחה.
המנחה שלו – פרופ. מיכאל אבן-ארי וכל חבריו לחוג, התרשמו תמיד מדיקנותו, שקדנותו ורצינותו של גרשון.
תחום זה, של קצב הצמיחה, היה תחום חדש שלא נחקר באותו זמן – גרשון התחיל לחקור ועבודתו היא אחת מאבני היסוד בתחום.
בשנת לימודיו הרביעית, החל גרשון לעבוד כעוזר הוראה אצל פרופ. אבן-ארי, ונתגלה כמדריך מסור, רציני ומוכן לעזור בכל עת.

בזמן מאורעות תרצ"ו – באוגוסט 1936 – התנדב גרשון לשמירה באיזור ירושלים. כנופיה ערבית תקפה את קרית ענבים, והפלוגה "הנודדת" בפיקודו של יצחק שדה יצאה להדוף את ההתקפה. גרשון היה אחד מחיילי הפלוגה.
הוא נפצע בהתקפה באורח אנוש, ולאחר שלושה ימים של סבל – מת מפצעיו, בתאריך 20.8.1936
את עבודת הגמר שלו הספיק לתרגם לאנגלית ולשלוח לפרסום ימים ספורים לפני מותו.
מאוחר יותר דאג מורהו, פרופ. אבן-ארי, לפרסם את העבודה ב"עיתון לבוטניקה".

וכך כתב עליו אלכסנדר אייג – מי שהיה מורו של גרשון באוניברסיטה העברית, מייסד המחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית ומקים הגן הבוטני בהר הצופים:
"…. גרשון צבר היה, יליד הארץ, בן ליליד הארץ וצבריותו השורשית הוסיפה לו קסם מיוחד. האם לא יחף וטוב לב נשא על כתפיו הרחבות את רוב החברים אל הסירה למען לא ירטיבו את נעליהם בטיול לים המלח? האם לא עמד על חרטום האנייה מול הגלים, רטוב כולו, ראשו זקוף, עיניו צוחקות בשמש ועל שפתיו בדיחות, בדיחות? האם לא צבר היה גרשון גם בסוציאליזם שלו? לא גלותי היה גרשון גם בצמחונותו. רענן ובלתי אמצעי היה גם במדע. באוניברסיטה מצא את עצמו. כאן הגיע "אל המקורות" ותשוקת דעת עזה תקפתהו. הן גם בלילות היה אחוז מחשבות על ניסיונותיו ומחקריו. צבר טהור היה גרשון גם ביחסיו אל חבריו ואל חברותיו. עכשיו ייבלו הנבטים שחקר; התייתמה חבילת הספרים אשר אך זה נתקבלה ואשר היה כה מעוניין בה. ריק מקומו של גרשון במעבדה, ריק מקומו בעולם…"

עיתון "דבר" 22.9.1936

גרשון מושיוב נטמן בהר הזיתים, והותיר אחריו הורים, שתי אחיות ושני אחים.

וכאן, אני חוזרת אל הבוטניקה. בשנת 1925, מצא אליעזר שמאלי (המורה, הסופר) צמח לא מוכר באיזור כפר גלעדי. הוא העביר ייבוש של הצמח אל פרופסור אלכסנדר אייג באוניברסיטה העברית.
בשנת 1930 הצמח נמצא שוב, סמוך לאיילת השחר.

בשנת 1938, פרופסור אייג תאר את הצמח למדע, כצמח חדש – וקרא לו על שם גרשון מושיוב: מושיובית הגליל.
זהו צמח נדיר, ממשפחת הלועניתיים – ומעט מאד אנשים פגשו אותו בטבע.

מזה זמן מה אני מתכננת רשימה על הפרח המיוחד הזה, מושיובית הגליל. פרח נדיר מאד – יכול להיות שנכחד לחלוטין מהבר.
הוא לא נחקר עדין לעומק, וגם כאשר נמצא במקום מסוים – לא תמיד מצאו אותו שם בשנה לאחר מכן.
היה לי ברור שיום הזכרון הוא היום הנכון לרשימה – לספר על גרשון, הסטודנט המבריק שהיה על סף פריצת דרך, שהתעקש לפרסם את מחקריו ב"הטבע והארץ" – לפרסם אותם בעברית. שם הוא סקר את הרקע למחקריו, את כל הידוע בנושא חמרי זירוז עד לזמנו – ואת כל ממצאיו.
תחום נוסף שהיה בחיתוליו, וכפי הנראה עניין את גרשון היה תחום הגנטיקה – השונות, איך נוצרות צורות שונות או מוטציות בצמחים שונים. הוא תכנן לכתוב מאמר בנושא מעט לפני מותו.

את מושיובית הגליל לא פגשתי בטבע.
פגשתי אותו אך ורק בגנים בוטניים – בגן הבוטני בנתיב הל"ה; בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א ובגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים.
לפי הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה, הוא לא נראה בטבע מאז 1996…

כך נראית ערוגה של מושיוביות צעירות, בגן בת"א:

אצל עתי, בגן בנתיב הל"ה, פגשתי מושיוביות גדולות ומרשימות – גובה הצמח מעל מטר!

את קורות חייו של גרשון מושיוב למדתי מאתר יזכור, וכן מכתבה מצויינת של ליאורה קרת באתר "צמח השדה" – תודה לליאורה שהרשתה לי לצטט מדבריה!

את התמונות צלמתי
בגן הבוטני בנתיב הל"ה, 29.3.2012 וגם 23.4.2011
בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 28.2.2012 וגם 24.1.2011
בגן הבוטני בהר הצופים, 29.1.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

התלבטתי איזה שיר להוסיף, ובסוף התיעצתי עם צפורן חתול ועם העננצ'יקית. זה השיר הנבחר של העננצ'יקית –

זו הבחירה של צפורן חתול –

וזו שלי –

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"א

תלתן הארגמן בהר שיפון, רמת הגולן, 5.5.2011

הערב, בצפירה, חשבתי על זה שלא כתבתי עדיין רשימה לכבוד יום הזכרון. לא מצאתי שיר שיתאים לי – ויש כל כך הרבה שירים יפים שנכתבו ליום החשוב והכואב הזה.
אח"כ, דברתי עם ציפורן חתול, והיא הזכירה לי את אחד השירים היפהפיים הללו, שיר שגם מתאים לבלוג שלי . הרי הוא לפניכם.

איריס ארם נהרים, רמת הגולן, ליד נטור, 5.5.2011

יש פרחים
מילים: נתן יונתן
לחן: מוני אמריליו

הראית איזה יופי
שרעד ברוח סתיו,
שדה זהב דעך באופל
והדליק נרות חצב.

חצבים ליד הבניאס, 28.9.2010

הראית איזה אודם
שצעק למרחקים,
שדה דמים היה שם קודם
ועכשיו הוא שדה פרגים.

פרג מוארך, יער אודם, 7.5.2011

אל תקטוף, נערי,
יש פרחים שבני חלוף
יש פרחים שעד אינסוף
נשארים במנגינה.
אל תקטוף נערי,
יש פרחים שבני חלוף
יש פרחים שעד אינסוף
עם המנגינה.

מעוג אפיל, מפל סער, 7.5.2011

הראית מה השחיר שם?
שדה קוצים הוא, נערי,
שהיה עזוב בקיץ
ועכשיו הוא שדה חריש.

שיפון ההרים בהר שיפון, רמת הגולן, 7.5.2011

הראית מה הלובן?
נערי, זה שדה בוכים,
דמעותיו הפכו לאבן
אבניו בכו פרחים.

רוש עקוד, הר שיפון, רמת הגולן, 5.5.2011

מרבד צללית הדורה, איזור צורימן, רמת הגולן, 5.5.2011

יהי זכר הנופלים ברוך, ואני מקווה שכל שדות הקרב יהפכו לשדות פרחים.

מרבד תלתן הפוך, איזור צורימן, רמת הגולן, 5.5.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תש"ע

איריס הגלבוע – שהיה מהפרחים האהובים על טוביה

לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל רציתי לכתוב רשומה על אחד מאלפי החללים שהיה – בנוסף להיותו חייל (בפלמ"ח) גם בוטנאי – טוביה קושניר.
לולא נפל במלחמת השחרור (כאחד מהל"ה) ייתכן מאוד שטוביה קושניר היה הופך לאחד מגדולי הבוטנאים בארצנו.
טוביה קושניר היה, ודאי, אדם מדהים. טיפוס לא קל, בעל רצון חזק – וכן, הוא ניחן גם בגאונות. דמותו מרתקת – הרצינות שלו, הנחישות והדבקות בכל מה שהאמין, הם מעל ומעבר.
ואותה רצינות ונחישות הביאה אותו אל פלוגת הל"ה, שנפלו בדרכם לסייע לתושבי גוש עציון הנצורים.

בשנה האחרונה קראתי שלושה ספרים על טוביה קושניר. שלושת הספרים שקראתי יצאו לאחר מותו של טוביה. שניים מהם – ספרה של דבורה עומר וספרו של שמעון קושניר – הם ביוגרפיות; ואילו הספר השלישי כולל בעצם את רוב עזבונו של טוביה.

דבורנית גדולה – טוביה גילה אותה בכרמל, וקרא לה "דבורנית מצוירת"

טוביה קושניר – ביקורת ספרים

"סערה באביב" – דבורה עומר, הוצאת י.שרברק
"האיריסים עודם פורחים" – שמעון קושניר, הוצאת עם עובד
"מחקרי טבע ומכתבים" – טוביה קושניר – בעריכת שמעון, מרדכי ואביבה קושניר; הוצאת משרד הבטחון.

איריס טוביה – מין חדש למדע שטוביה גילה בהר הנגב

סערה באביב / דבורה עומר
דבורה עומר, סופרת ילדים ונוער – שכותבת נפלא לכל גיל – החייתה את טוביה בספרה "סערה באביב". מבין שלושת הספרים, זהו ללא ספק המוצלח ביותר. הוא כתוב נפלא, הוא זורם ומעניין. ולמרות שהסוף – והמוות – ידוע מראש, הייתי מרותקת אל הספר עד לעמוד האחרון.
דבורה עומר מספרת על חייו של טוביה – מלידתו בבית חולים בירושלים, ועד נפילתו – לא הרחק משם. במהלך הספר, קורמת דמותו עור וגידים.
כאבתי איתו כשהרגו את כלבתו, התרגשתי מאד כשהוא גילה את השושן הצחור בכרמל, שמחתי כשעבר לירושלים, התגורר אצל פרופ. זֹהרי והתידד עם דניאל בנו (שהיום גם הוא פרופסור לבוטניקה) – והתרגשתי במיוחד כשהתאהב באביבה והתחתן עמה. הפרק האחרון, המתאר את מותו – הותיר אותי בוכה, למרות שהסוף היה ידוע מראש. הספר מבוסס על עזבונו של טוביה, ועל שיחות שערכה הסופרת עם בני משפחתו. הוא מרגש ומיוחד מאד.

שושן צחור – טוביה גילה אותו במצוקי הכרמל

האיריסים עודם פורחים / שמעון קושניר
ספר זה – "האיריסים עודם פורחים" – נכתב על ידי אביו של טוביה, שמעון קושניר. מראש היה ברור לי, שספר כזה יהיה ספר קשה. ספר שבו אב שכול מנסה לתאר את חיי בנו האהוב – נכתב ממעמקי הרגש.
הפרק הראשון בספר בהחלט היה כזה: קשה, מרגש, מעורר דמעות. שמעון קושניר בחר לפתוח את הספר בסוף הסיפור – לאחר מלחמת ששת הימים, כשכבשנו את שטחי יהודה ושומרון, שמעון קושניר החליט לסגור מעגל עם מותו של בנו: ראשית, הוא הלך אל הגן הבוטני באוניברסיטה העברית בהר הצופים, על מנת לאתר את החלקה שבה ערך טוביה את נסיונותיו. לשמחתו הרבה – האיריסים ששתל טוביה, עדיין פרחו (ומכאן שם הספר). מאוחר יותר, נפגש שמעון קושניר עם הקצין הבריטי שאיתר ומצא את גופות הל"ה, חילץ אותן במו ידיו והעביר אותן לידי אנשי גוש עציון.

יחד עם הקצין הזה, הם הלכו לבקר בכפרים שאנשיהם לחמו באנשי מחלקת הל"ה. הם הצליחו לדובב אנשים ששרדו את הקרב, ולקבל תיאור של הרגעים האחרונים של טוביה וחבריו. זהו קטע קשה ומצמרר.

מכאן… הספר מדרדר קשות. שמעון קושניר היה עסקן פוליטי-ציוני. הוא עבד בסוכנות היהודית, ובתוקף תפקידו נסע לת"א וירושלים, וגם לחו"ל – לשיחות, לגיוס תרומות וכיוצא בזה. העסקן הפוליטי מרים את ראשו, ומנסה לסגור חשבון בספר הזה עם כל מי שפגע בו.
טוביה מופיע בספר פה-ושם, אבל בהחלט לא מספיק לטעמי. בשלב מסוים התחלתי לחפש את שמו של טוביה, ולדלג על קטעים נבחרים בספר… לא הצלחתי לסיים את הקריאה עד העמוד האחרון.

דבורנית כחלחלה – לא היתה מוכרת מהארץ עד אשר טוביה גילה אותה

מחקרי טבע ומכתבים / טוביה קושניר
הספר השלישי – מחקרי טבע ומכתבים – כולל בעצם את עזבונו הכתוב של טוביה. שמעון קושניר (אביו), מרדכי קושניר (דודו) ואביבה קושניר (אלמנתו) אספו את כל הכתבים, והוציאו אותם כספר.
הספר כולל חיבורים, כתבות ומונוגרפיות שכתב על צומח, תיאורי טיולים שלו, התחלות של מחקרים שלא הספיק לסיים; ומכתבים אישיים אל משפחתו ואל כל אנשי הבוטניקה בארץ. זהו ספר המיועד למשוגעים לבוטניקה בלבד. אחרים פשוט ישתעממו ממנו.
כבר צטטתי מספר זה בעבר – ברשימה על המרווה הדגולה.

קראתי את הספר בענין, כולל את מכתביו האחרונים למשפחתו. בשלב זה ציפיתי לסיכום קצר, וסיום הספר – אך במקום זה, מופיעים שם כל ההספדים שנכתבו לזכרו. הספדים מצד הוריו, חבריו, מוריו… החלק הזה מאד מטלטל.
כמות המחקרים והרעיונות בראשו של טוביה, שנותרו ללא מי שיוצא אותם לפועל – פשוט מדהימה. הוא בהחלט קידם רבות את כל מדעי הטבע בארץ (טוביה התעניין גם בבוטניקה וגם בזואולוגיה)

איריס ירוחם – עוד אחד מאיריסי ההיכל האהובים על טוביה

לסיכום: הספר של דבורה עומר מומלץ מאוד, הספר של שמעון קושניר לא מומלץ והספר השלישי מומלץ למשוגעים לבוטניקה.

נותר לי רק לבכות את מותו של טוביה קושניר בטרם עת.

יהי זכרו ברוך

זכריני ליום הזכרון

(זכריני זקוף-עוקצים, הר קטע, 29.3.2008)

כמו שכבר כתבתי פה, יום הזכרון הוא יום מאד חשוב לי.

ולא, אני לא אציג את דם המכבים – כי השבוע אני מתמקדת הפרחים כחולים ולבנים.
הפרח שלי היום הוא זכריני – שמתאים, לדעתי, ליום הזה אפילו יותר מדם המכבים.

אני אציג היום שלושה מיני זיכריני – כולם נדירים וכולם זעירים, אבל זו לא חכמה, כי כל מיני הזכריני בארץ (יש ארבעה) הם קטנים וזעירים, וקשה להבדיל בינהם.

את ההגדרה הגדירו לי מומחים, ותאמינו לי שיש פה זכריני זקוף-עוקצים ( Myosotis stricta ), זכריני מופשל (Myosotis refracta ), וזכריני מאונקל (Myosotis uncata) ואל תשאלו אותי מעבר לזה…

כדרכי, אני מצטטת פה שירים שמתאימים למצב הרוח.

(זכריני זקוף עוקצים, הר קטע, 13.4.2007)

החול יזכור
מילים: נתן יונתן
לחן: שלמה ארציהחול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן,
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.

כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.

היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים,
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשקמה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן,
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.

(זכריני מאונקל, יער אודם, 25.4.2009)

באחת הפעמים, בהשתלמות רתם, עקרנו צמח זכריני (למטרות לימודיות) ובדקנו אותו. נצלתי את ההזדמנות לצלם אותו על רקע מחברת שורה-אחת רגילה – בשביל קנה מידה. ככה אפשר להבין כמה הוא קטנטן:

(זכריני זקוף עוקצים, הר קטע, 15.5.2007)

ואם כבר, הנה עוד קנה מידה לגודל: החזקתי את הפרח (בלי לעקור!) ביד שלי:

(זכריני מאונקל, יער אודם, 25.4.2009)

שיר ארץ
מילים: נתן יונתן
לחן: סשה ארגוב

ארץ שיושביה היא אוכלת
וזבת חלב ודבש ותכלת
לפעמים גם היא עצמה גוזלת
את כבשת הרש.

ארץ שמתקו לה רגביה
ומלוחים כבכי כל חופיה
שנתנו לה אוהביה
כל אשר יכלו לתת.

שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים.

כל אביב שבים לה סביוניה
לכסות את כל קמטי פניה
רוח קיץ עצב אבניה
ילטף באור.

שב הסתיו עם כובד ענניה
לעטוף אפור את כל גניה
והחורף את שמורות עיניה
הבוכות יסגור.

שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים.

(זכריני זקוף-עוקצים, הר קטע, 13.4.2007)

כשהייתי ילדה, תמיד חשבתי שיום הזכרון הוא סתם יום מעיק. למה בכלל מכריחים אותי ללבוש כחול לבן? מה הם רוצים מהחיים שלי?

אחרי שראיתי את יום הזכרון האמריקאי – שעבור משפחות מסוימות הוא עצוב ורציני כמו לנו, אבל לרוב האומה זה סיבה לעוד "Sales" והיום שבו בריכות השחיה נפתחות – פתאום ראיתי כמה זה חשוב שאצלינו עדין יש הרבה אנשים שמתייחסים בכבוד ליום הזה.

מצד שני, אצלינו כמעט אין אדם שלא איבד מישהו קרוב – במלחמה, בפיגוע או באסון זה או אחר.

אז אני מקפידה ללבוש כחול-לבן ביום הזה, ואני מקפידה לשיר את השירים הללו. ואני מרגישה גאה באנשים הללו, שכמו שכתב נתן אלתרמן (ותודה לאדי שהאיר את עיני ותקן אותי) – "הם מגש הכסף עליו ניתנה לנו המדינה".

(הר קטע, 15.3.2006)

אני נושא עימי
מילים: יעקב אורלנד
לחן: דוד זהבי

אני נושא עימי את צער השתיקה,
את נוף האלם ששרפנו אז מפחד,
הלא אמרת אלי: "העיר כל כך ריקה"
הלא אמרת אלי: "נשתוק מעט ביחד".

בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם,
בחלוני נסתם חזון המרחבים,
רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב,
אל כל אשנב מוצת באור הערבים.

בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו,
אל ספסלי האהובים בגן העיר.
אולי נפגוש עוד בפנים אשר ששכחנו,
אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר.

בחלומות ההם על הספסל הקר,
בחלומות ההם נרדים את עברנו.
עד שיום אחד גבוה ומוכר,
יפול שוב בנשיקות על צוארינו.

(זכריני מופשל, הר חרמון, 15.5.2008)

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא – שיהיה פי כמה וכמה מהגודל הטבעי של הפרח הזעיר הזה.

(זכריני מופשל, הר חרמון, 15.5.2008)

מילות השירים – מתוך "שירונט"

ורוניקה סורית ("ציונית") – Veronica syriaca

השבוע יחולו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, וגם יום העצמאות של מדינתנו.

עם כל הביקורת שיש לי על ההתנהלות של המדינה, ולמרות הרבה רעות חולות שיש פה – אני חושבת שימים אילו (ובכלל, התקופה מיום השואה ועד יום העצמאות) הם הימים החשובים ביותר לי כישראלית, והחלטתי לציין אותם בבלוג שלי על ידי התמקדות בפרחים בצבעי כחול-לבן.

הפרח הראשון בסדרה הוא – כמובן – ורוניקה סורית:

הורוניקה הסורית נקראת "סורית" פשוט כי היא זוהתה לראשונה בסוריה. אבל כיון שהצבעים שהיא בחרה להתהדר בהם (ואילו אכן צבעים מהודרים!) הם צבעי הדגל שלנו – רבים קראו לה "ורוניקה ציונית" בקריצה.