יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"ב: מושיובית הגליל – Mosheovia galilaea

סיפורנו מתחיל בינואר, 1913. בן נולד למשפחה דתית בירושלים – דור שביעי בארץ. שמו גרשון מושיוב (לפי מקורות אחרים – מושיוף).

 

  גרשון היה תלמיד מצטיין ומעמיק, ומגיל צעיר גילה ענין בטבע הסובב אותו. הוא השתתף בחוג 'משוטטים' – וטייל ברחבי הארץ.
הוא למד בבית המדרש למורים בבית הכרם, ומשם המשיך לאוניברסיטה העברית.
גרשון האמין בסוציאליזם. הוא היה ממייסדי "החוגים המרכסיסטיים" – תנועת בת של פועלי ציון שמאל.
גרשון נלחם למען זכויות הפועלים, אך יחד עם זאת היה לו חשוב לשמור על הצביון הציוני, ולא להתמקד רק במרכסיזם.
בגיל 16 הצטרף ל"הגנה", והיה פעיל בהגנה על ירושלים במאורעות תרפ"ט (1929).
בשנת 1932 התחיל גרשון את לימודיו באוניברסיטה העברית, בפקולטה למדעי הטבע.

התמונה מאתר "יזכור"

באוניברסיטה, גרשון התמקד בנושא הפיזיולוגיה של הצמח. הוא חקר את נושא קצב הצמיחה, ומהם הגורמים לצמיחה מהירה או לעיכוב צמיחה.
המנחה שלו – פרופ. מיכאל אבן-ארי וכל חבריו לחוג, התרשמו תמיד מדיקנותו, שקדנותו ורצינותו של גרשון.
תחום זה, של קצב הצמיחה, היה תחום חדש שלא נחקר באותו זמן – גרשון התחיל לחקור ועבודתו היא אחת מאבני היסוד בתחום.
בשנת לימודיו הרביעית, החל גרשון לעבוד כעוזר הוראה אצל פרופ. אבן-ארי, ונתגלה כמדריך מסור, רציני ומוכן לעזור בכל עת.

בזמן מאורעות תרצ"ו – באוגוסט 1936 – התנדב גרשון לשמירה באיזור ירושלים. כנופיה ערבית תקפה את קרית ענבים, והפלוגה "הנודדת" בפיקודו של יצחק שדה יצאה להדוף את ההתקפה. גרשון היה אחד מחיילי הפלוגה.
הוא נפצע בהתקפה באורח אנוש, ולאחר שלושה ימים של סבל – מת מפצעיו, בתאריך 20.8.1936
את עבודת הגמר שלו הספיק לתרגם לאנגלית ולשלוח לפרסום ימים ספורים לפני מותו.
מאוחר יותר דאג מורהו, פרופ. אבן-ארי, לפרסם את העבודה ב"עיתון לבוטניקה".

וכך כתב עליו אלכסנדר אייג – מי שהיה מורו של גרשון באוניברסיטה העברית, מייסד המחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית ומקים הגן הבוטני בהר הצופים:
"…. גרשון צבר היה, יליד הארץ, בן ליליד הארץ וצבריותו השורשית הוסיפה לו קסם מיוחד. האם לא יחף וטוב לב נשא על כתפיו הרחבות את רוב החברים אל הסירה למען לא ירטיבו את נעליהם בטיול לים המלח? האם לא עמד על חרטום האנייה מול הגלים, רטוב כולו, ראשו זקוף, עיניו צוחקות בשמש ועל שפתיו בדיחות, בדיחות? האם לא צבר היה גרשון גם בסוציאליזם שלו? לא גלותי היה גרשון גם בצמחונותו. רענן ובלתי אמצעי היה גם במדע. באוניברסיטה מצא את עצמו. כאן הגיע "אל המקורות" ותשוקת דעת עזה תקפתהו. הן גם בלילות היה אחוז מחשבות על ניסיונותיו ומחקריו. צבר טהור היה גרשון גם ביחסיו אל חבריו ואל חברותיו. עכשיו ייבלו הנבטים שחקר; התייתמה חבילת הספרים אשר אך זה נתקבלה ואשר היה כה מעוניין בה. ריק מקומו של גרשון במעבדה, ריק מקומו בעולם…"

עיתון "דבר" 22.9.1936

גרשון מושיוב נטמן בהר הזיתים, והותיר אחריו הורים, שתי אחיות ושני אחים.

וכאן, אני חוזרת אל הבוטניקה. בשנת 1925, מצא אליעזר שמאלי (המורה, הסופר) צמח לא מוכר באיזור כפר גלעדי. הוא העביר ייבוש של הצמח אל פרופסור אלכסנדר אייג באוניברסיטה העברית.
בשנת 1930 הצמח נמצא שוב, סמוך לאיילת השחר.

בשנת 1938, פרופסור אייג תאר את הצמח למדע, כצמח חדש – וקרא לו על שם גרשון מושיוב: מושיובית הגליל.
זהו צמח נדיר, ממשפחת הלועניתיים – ומעט מאד אנשים פגשו אותו בטבע.

מזה זמן מה אני מתכננת רשימה על הפרח המיוחד הזה, מושיובית הגליל. פרח נדיר מאד – יכול להיות שנכחד לחלוטין מהבר.
הוא לא נחקר עדין לעומק, וגם כאשר נמצא במקום מסוים – לא תמיד מצאו אותו שם בשנה לאחר מכן.
היה לי ברור שיום הזכרון הוא היום הנכון לרשימה – לספר על גרשון, הסטודנט המבריק שהיה על סף פריצת דרך, שהתעקש לפרסם את מחקריו ב"הטבע והארץ" – לפרסם אותם בעברית. שם הוא סקר את הרקע למחקריו, את כל הידוע בנושא חמרי זירוז עד לזמנו – ואת כל ממצאיו.
תחום נוסף שהיה בחיתוליו, וכפי הנראה עניין את גרשון היה תחום הגנטיקה – השונות, איך נוצרות צורות שונות או מוטציות בצמחים שונים. הוא תכנן לכתוב מאמר בנושא מעט לפני מותו.

את מושיובית הגליל לא פגשתי בטבע.
פגשתי אותו אך ורק בגנים בוטניים – בגן הבוטני בנתיב הל"ה; בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א ובגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים.
לפי הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה, הוא לא נראה בטבע מאז 1996…

כך נראית ערוגה של מושיוביות צעירות, בגן בת"א:

אצל עתי, בגן בנתיב הל"ה, פגשתי מושיוביות גדולות ומרשימות – גובה הצמח מעל מטר!

את קורות חייו של גרשון מושיוב למדתי מאתר יזכור, וכן מכתבה מצויינת של ליאורה קרת באתר "צמח השדה" – תודה לליאורה שהרשתה לי לצטט מדבריה!

את התמונות צלמתי
בגן הבוטני בנתיב הל"ה, 29.3.2012 וגם 23.4.2011
בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 28.2.2012 וגם 24.1.2011
בגן הבוטני בהר הצופים, 29.1.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

התלבטתי איזה שיר להוסיף, ובסוף התיעצתי עם צפורן חתול ועם העננצ'יקית. זה השיר הנבחר של העננצ'יקית –

זו הבחירה של צפורן חתול –

וזו שלי –

מודעות פרסומת

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תש"ע


איריס הגלבוע – שהיה מהפרחים האהובים על טוביה

 לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל רציתי לכתוב רשומה על אחד מאלפי החללים שהיה – בנוסף להיותו חייל (בפלמ"ח) גם בוטנאי – טוביה קושניר.
לולא נפל במלחמת השחרור (כאחד מהל"ה) ייתכן מאוד שטוביה קושניר היה הופך לאחד מגדולי הבוטנאים בארצנו.
טוביה קושניר היה, ודאי, אדם מדהים. טיפוס לא קל, בעל רצון חזק – וכן, הוא ניחן גם בגאונות. דמותו מרתקת – הרצינות שלו, הנחישות והדבקות בכל מה שהאמין, הם מעל ומעבר.
ואותה רצינות ונחישות הביאה אותו אל פלוגת הל"ה, שנפלו בדרכם לסייע לתושבי גוש עציון הנצורים.

 
בשנה האחרונה קראתי שלושה ספרים על טוביה קושניר. שלושת הספרים שקראתי יצאו לאחר מותו של טוביה. שניים מהם – ספרה של דבורה עומר וספרו של שמעון קושניר – הם ביוגרפיות; ואילו הספר השלישי כולל בעצם את רוב עזבונו של טוביה.
 

דבורנית גדולה – טוביה גילה אותה בכרמל, וקרא לה "דבורנית מצוירת"

טוביה קושניר – ביקורת ספרים

"סערה באביב" – דבורה עומר, הוצאת י.שרברק
"האיריסים עודם פורחים" – שמעון קושניר, הוצאת עם עובד
"מחקרי טבע ומכתבים" – טוביה קושניר – בעריכת שמעון, מרדכי ואביבה קושניר; הוצאת משרד הבטחון.


 

איריס טוביה – מין חדש למדע שטוביה גילה בהר הנגב
 
סערה באביב / דבורה עומר
דבורה עומר, סופרת ילדים ונוער – שכותבת נפלא לכל גיל – החייתה את טוביה בספרה "סערה באביב". מבין שלושת הספרים, זהו ללא ספק המוצלח ביותר. הוא כתוב נפלא, הוא זורם ומעניין. ולמרות שהסוף – והמוות – ידוע מראש, הייתי מרותקת אל הספר עד לעמוד האחרון.
דבורה עומר מספרת על חייו של טוביה – מלידתו בבית חולים בירושלים, ועד נפילתו – לא הרחק משם. במהלך הספר, קורמת דמותו עור וגידים.
כאבתי איתו כשהרגו את כלבתו, התרגשתי מאד כשהוא גילה את השושן הצחור בכרמל, שמחתי כשעבר לירושלים, התגורר אצל פרופ. זֹהרי והתידד עם דניאל בנו (שהיום גם הוא פרופסור לבוטניקה) – והתרגשתי במיוחד כשהתאהב באביבה והתחתן עמה. הפרק האחרון, המתאר את מותו – הותיר אותי בוכה, למרות שהסוף היה ידוע מראש. הספר מבוסס על עזבונו של טוביה, ועל שיחות שערכה הסופרת עם בני משפחתו. הוא מרגש ומיוחד מאד.
 

שושן צחור – טוביה גילה אותו במצוקי הכרמל
 
האיריסים עודם פורחים / שמעון קושניר
ספר זה – "האיריסים עודם פורחים" – נכתב על ידי אביו של טוביה, שמעון קושניר. מראש היה ברור לי, שספר כזה יהיה ספר קשה. ספר שבו אב שכול מנסה לתאר את חיי בנו האהוב – נכתב ממעמקי הרגש.
הפרק הראשון בספר בהחלט היה כזה: קשה, מרגש, מעורר דמעות. שמעון קושניר בחר לפתוח את הספר בסוף הסיפור – לאחר מלחמת ששת הימים, כשכבשנו את שטחי יהודה ושומרון, שמעון קושניר החליט לסגור מעגל עם מותו של בנו: ראשית, הוא הלך אל הגן הבוטני באוניברסיטה העברית בהר הצופים, על מנת לאתר את החלקה שבה ערך טוביה את נסיונותיו. לשמחתו הרבה – האיריסים ששתל טוביה, עדיין פרחו (ומכאן שם הספר). מאוחר יותר, נפגש שמעון קושניר עם הקצין הבריטי שאיתר ומצא את גופות הל"ה, חילץ אותן במו ידיו והעביר אותן לידי אנשי גוש עציון.

יחד עם הקצין הזה, הם הלכו לבקר בכפרים שאנשיהם לחמו באנשי מחלקת הל"ה. הם הצליחו לדובב אנשים ששרדו את הקרב, ולקבל תיאור של הרגעים האחרונים של טוביה וחבריו. זהו קטע קשה ומצמרר.
מכאן… הספר מדרדר קשות. שמעון קושניר היה עסקן פוליטי-ציוני. הוא עבד בסוכנות היהודית, ובתוקף תפקידו נסע לת"א וירושלים, וגם לחו"ל – לשיחות, לגיוס תרומות וכיוצא בזה. העסקן הפוליטי מרים את ראשו, ומנסה לסגור חשבון בספר הזה עם כל מי שפגע בו.
טוביה מופיע בספר פה-ושם, אבל בהחלט לא מספיק לטעמי. בשלב מסוים התחלתי לחפש את שמו של טוביה, ולדלג על קטעים נבחרים בספר… לא הצלחתי לסיים את הקריאה עד העמוד האחרון.
 
 
דבורנית כחלחלה – לא היתה מוכרת מהארץ עד אשר טוביה גילה אותה
 
מחקרי טבע ומכתבים / טוביה קושניר
הספר השלישי – מחקרי טבע ומכתבים – כולל בעצם את עזבונו הכתוב של טוביה. שמעון קושניר  (אביו), מרדכי קושניר (דודו) ואביבה קושניר (אלמנתו) אספו את כל הכתבים, והוציאו אותם כספר.
הספר כולל חיבורים, כתבות ומונוגרפיות שכתב על צומח, תיאורי טיולים שלו, התחלות של מחקרים שלא הספיק לסיים; ומכתבים אישיים אל משפחתו ואל כל אנשי הבוטניקה בארץ.  זהו ספר המיועד למשוגעים לבוטניקה בלבד. אחרים פשוט ישתעממו ממנו.
כבר צטטתי מספר זה בעבר – ברשימה על המרווה הדגולה.

קראתי את הספר בענין, כולל את מכתביו האחרונים למשפחתו. בשלב זה ציפיתי לסיכום קצר, וסיום הספר – אך במקום זה, מופיעים שם כל ההספדים שנכתבו לזכרו. הספדים מצד הוריו, חבריו, מוריו… החלק הזה מאד מטלטל.
כמות המחקרים והרעיונות בראשו של טוביה, שנותרו ללא מי שיוצא אותם לפועל  – פשוט מדהימה. הוא בהחלט קידם רבות את כל מדעי הטבע בארץ (טוביה התעניין גם בבוטניקה וגם בזואולוגיה)
 

איריס ירוחם – עוד אחד מאיריסי ההיכל האהובים על טוביה
 
לסיכום: הספר של דבורה עומר מומלץ מאוד, הספר של שמעון קושניר לא מומלץ והספר השלישי מומלץ למשוגעים לבוטניקה.
נותר לי רק לבכות את מותו של טוביה קושניר בטרם עת.
 
 
 
יהי זכרו ברוך