יובל ספיר – פרחים, פרפרים וכל מיני

מצילות שנהב – Leopoldia eburnea

אני חוזרת אל הצמחים המיוחדים של החולות, והפעם – גיאופיט יפה במיוחד.
הצמח שלי היום הוא מצילות שנהב.

חומעת האווירון – Rumex rothschildianus

הפרח שלי היום הוא מין מאד נדיר, בסכנת הכחדה, אנדמי לארץ – לא סתם לארץ, לאזור השרון – שכידוע הוא אחד הצפופים מבחינת אוכלוסיה.

זהו צמח לא גדול ולא מרשים, ששמו בעברית: חומעת האווירון.
השם בעברית מגיע בגלל צורת הפירות – שהזכירו לבוטנאים הראשונים צורת אווירון:

השם הלטיני, לעומת זאת, הוא ציוני ומיוחד: חומעת רוטשילד – Rumex rothschildianus.

את הצמח גילה בשנת 1906 אהרון אהרונסון – כן, אותו אהרון אהרונסון מניל"י ומסיפורי אם-החיטה. הוא קרא לחומעה הזו על שם מיטיבו, הברון רוטשילד (הפעם זהו הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, מהענף הצרפתי של המשפחה – לא אותו ברון שמצא את העש של סחלב דארווין מהרשומה הקודמת.)

ד"ר יובל ספיר מרחיב:
לצמח הזה יש שני שמות מדעיים. השם הרשמי בפלורה (ובאתר "צמחיית ישראל ברשת") הוא Rumex aeroplaniformis (בתרגום מילולי לעברית: חומעה בצורת אווירון). השם הזה מבוסס על תיאור פורמלי של הצמח שעשה אלכסנדר איג ופורסם בעברית במגדיר משנת 1931 וברשימת מינים מדעית שפורסמה (בצרפתית ולטינית) ב-1932. השם Rumex rothschildianus ניתן ע"י אהרן אהרונסון ב-1906, אבל הפרסום הזה היה ביומניו ובכתביו שהוחבאו מפני הטורקים ונחשפו רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. השם הזה פורסם רשמית רק ב-1940 ע"י מיכאל אבן ארי, שפירסם רשמית את התיאור של אהרון אהרונסון בספר השני של "עזבון אהרון אהרונסון".
משם רק התחיל בלגן. היו כאלה שהשתמשו בשם של אהרונסון (זוהרי, דפני, רכינגר), אבל מאמר מדעי שפורסם ב-2008 קובע שבגלל החוקים הרשמיים של מתן שמות לצמחים, השם שפרסם איג היה ראשון, ולכן רשמית זוהי "חומעת האווירון" ולא "חומעת רוטשילד".
אני, באופן אישי, כשאני מתאר ומדבר על חומעת האווירון, משתמש בשני השמות. האחד (aeroplaniformis) מתאר יפה את הצורה ומתאים לשם העברי, והשני (rothschildianus) מספק סיפור יפה ומרגש על ראשית הציונות ועל אבי הבוטניקה העברית והתומך הגדול שלו.

החומעה הזו היא צמח מאד מיוחד. קודם כל – היא דו-ביתית. זוהי תכונה מקובלת בעצים, אבל מאד נדירה בצמחים חד-שנתיים כמו החומעה. בארץ יש 3 מיני בר (ועוד 2 פולשים) שהם חד-שנתיים ודו-ביתיים. אחד מהם כבר סקרתי בבלוג – המרקולית המצויה.

צמח דו-ביתי הוא צמח שבו פרחי הזכר ופרחי הנקבה נפרדים. כמו בעצי חרוב או תות – לזכר יש פרחים עם אבקנים, לנקבה – פרחים עם עמוד עלי. פירות – כמובן – יש רק לנקבה.

בתמונה מעל אפשר לראות את פרח הזכר, עם האבקנים, הנראים דומים גם לפרחים של ריבס המדבר, שגם הוא ממשפחת הארכוביתיים; ובתמונה הבאה – את פרחי הנקבה הקטנטנים ואת הפירות:

חומעת האווירון הושבה למספר אתרים בשרון. קיבלתי הסבר איפה היא נמצאת, והתחלתי לחפש אותה…

בהתחלה מצאתי רק את חומעת ראש הסוס הנפוצה. במבט ראשוני, כשמשווים רק את התמונות, הן די דומות. התחלתי לעבור עליהן אחת-אחת, לחפש. אבל כולן היו חומעות ראש סוס. כאלה:

אבל – סוף טוב, הכל טוב! מצאתי – ספרתי שני זכרים וחמש נקבות! הנה שישה מתוכם: סימנתי אותם, כדי שיהיה קל להבדיל בין חומעות האוירון לחומעות ראש הסוס המקיפות אותן:

מצגת זאת דורשת JavaScript.

חומעת האווירון היא מין בעייתי. מאד קל להנביט אותה – אחוזי הנביטה בגנים הבוטניים וגם בהשבות לטבע הם גבוהים למדי,

ונראה שבסך הכל מספיק לפזר זרעים בשטח בשביל לייסד אוכלוסיה חדשה… ובאמת עשו זאת – פיזרו בחוף השרון, בגן לאומי נחל אלכסנדר ובמקומות נוספים.

ובתחילה המצב נראה טוב, אבל… אחרי עשור בערך – אם חוזרים לשטח – הן נעלמות והסיבה לכך לא ברורה. החומעה מצליחה במשך כמה שנים, ואז נעלמת. אני מצאתי שבעה צמחים בלבד…

בגנים בוטנים, בהם אוספים כל שנה את הזרעים וזורעים מחדש – היא נשמרת, ומשם מפזרים אוכלוסיות שלה. אני משערת שנדרש מחקר מסודר ארוך טווח, שיבדוק מה קורה ומה משתנה במשך הזמן, למה היא מצליחה בהתחלה – אבל אחרי כמה שנים כבר לא. אני מקווה שבאמת יצליחו להבין את האקולוגיה והביולוגיה של המין המיוחד הזה, כדי שהחומעות יצליחו לשגשג גם בעתיד.

את התמונות צלמתי בשרון, בתאריך 31.3.2017

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

חוחן בלאנש – Onopordum blancheanum

חודש מאי כבר בשיאו, וזה אומר שרוב הפריחה מאחורינו.

האחרונים שפורחים הם הקוצים. ואם כבר קוצים – בחרתי את אחד היפים והמרשימים: חוחן בלאנש.

החוחן הזה פורח על קרקעות בזלתיות – כלומר, בעיקר ברמת הגולן, ומעט בגליל העליון. זהו חוחן גדול – אמנם גבהו פחות ממטר, אך התפרחת המורכבת שלו היא מרשימה בגודלה – הקוטר יכול להגיע ל-10 ס"מ!

החוחן הוא ממשפחת המורכבים – ושוב אני מזכירה, שכל "פרח" הוא בעצם תפרחת – שמורכבת מהמוני פרחים זעירים.

אצל החוחן, כל הפרחים הם צינוריים – נראים כמו צינורות קטנים וצרים. בניגוד לחרצית או לסביון, שלהם יש פרחים צינוריים ופרחים לשוניים (דמויי לשון), או לכתמה שלה רק פרחים לשוניים.

החוחן קוצני הרבה יותר מהדרדר – אצל הדרדר הקוצים הם רק על חפי המעטפת (כלומר, הגביע שבו התפרחת) – ואילו אצל החוחן יש קוצים לאורך כל הגבעול והעלים.

הניצן שלו נהדר – אני בטוחה שכל אוהבי המנדלות ישמחו לראות ניצן-מנדלה טבעי שכזה –

הניצן שעיר למדי – זה מאפיין די בולט בחוחן בלאנש

בנוגע לשם – בלאנש – חיפשתי מידע, מי היה בלאנש שעל שמו קרויים ארבעה צמחים מצמחיית ארצנו. היה לי קשה למצוא עליו מידע, ולבסוף נחלץ לעזרתי יובל ספיר – שערך עבורי מחקר שלם.

כעת אני יכולה לספר לכם ששארל-איזידור בלאנש (Charles-Isidore Blanche) היה גאולוג וחובב טבע צרפתי שחי בשנים 1823-1877, וחקר הרבה את ארץ וסביבותיה – פלשתינה, סוריה, לבנון, אדום, בשן – הוא הסתובב בכל איזור הלבנט.

בספר "France and the Middle East: Past, Present, Future" (עורך: Michel Abitbol, הוצאת מגנס, האוניברסיטה העברית), מתואר צ'ארלס גיירדו (Charles Gaillardot – גם על שמו קרויים חמישה צמחים מצמחית ארצנו) כרופא שאסף צמחים בלבנט יחד עם איזידור בלנש, שהיה (לפי הכתוב) "דיפלומט ובוטנאי חובב".
יחדיו הם הוציאו ספר בשנת 1854 – קטלוג הצומח של סוריה – "Catalogue de l'herbier de Syrie ". הם נעזרו גם בבוטנאי השוויצרי אדמונד בואסייה (Pierre Edmond Boissier) – חוקר טבע נוסף שחקר את צמחית ארצנו, על שמו קרויים הדגן בואסיירה וכמה מיני צומח נוספים.

בשנת 1869, באיזור טריפולי בלבנון, בלאנש אסף חוחן לא מוכר.
בראשית המאה ה-20 פרופסור אלכסנדר אייג – אבי ענף הבוטניקה בארץ – תיאר את הצמח שנאסף בתור תת-מין של חוחן קרדני, הצומח במישור החוף שלנו.
אך בהמשך, פרופסור אבינעם דנין (מהאוניברסיטה העברית) הגיע למסקנה שההבדלים בין החוחן הזה לחוחן הקרדני מספיק משמעותיים בשביל להגדיר אותו כמין נפרד, ומאז שמו חוחן בלאנש.
במישור החוף נותר החוחן הקרדני, שבעבר נקרא גם חוחן תל-אביב.

כל התמונות צולמו ברמת הגולן – בשולי כבישים, במורדות ההרים, ביער אודם – החוחן מאד נפוץ בגולן.
בתאריכים – 5/5/2011, 7/5/2011, 16/5/2013, 22/4/2014, 26/4/2014

המון המון תודה ליובל ספיר שערך מחקר עבורי!
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא

איריס החרמון – Iris hermona

איריסי ההיכל, כידוע למי שקורא בבלוג שלי, הם סקציה מיוחדת בסוג איריס – הכוללת איריסים יפהפיים במיוחד, בעלי פרח גדול ויחיד על כל עמוד תפרחת.

איריסי ההיכל גדלים רק באיזור המזרח התיכון וסביבותיו – מהקווקז (ארמניה, אזרבייג'ן) ועד אלינו.

אצלינו גדלים שמונָה* מינים של איריסי ההיכל – שבעה מתוכם כבר סקרתי. היום אני (סוף סוף) מגיעה אל השמיני.

זהו איריס החרמון – או איריס הגולן. השם הרשמי הוא איריס החרמון, אבל רוב האוכלוסיות שלו בארץ הן דווקא בגולן, ולכן קוראים לו לפעמים איריס הגולן.

פגשתי אותו במקום מאד מיוחד: על גג של קבר שייח עתיק:

זהו קבר שייח מרזוק ברמת הגולן, עליו פורחים מקבצים נהדרים של איריס החרמון (יחד עם עריוני צהוב, כלך מצוי ועוד כמה)

תראו כמה האיריסים נראים גדולים ומרשימים מנקודת מבטו של הצהרון המצוי:

האיריסים על גג המבנה הם, כמובן, שתולים. וכאן התחלתי לתהות – מי שתל אותם, ומדוע?
את התשובה למדתי במאמר של פרופ. אמוץ דפני, על צמחי בתי קברות במזרח התיכון.

המוסלמים נהגו לשתול פרחים בהירים או לבנים בבתי הקברות – כי לבן הוא צבע הטהרה, והוא מעיד שהאדם הקבור ליד הפרחים הלבנים – הוא טהור.

חברתי סאקרה הוסיפה וסיפרה לי, שאיריס – אלת הקשת בענן היוונית – קבלה בשלב מסוים בפולקלור תפקיד נוסף – הובלת נשמות הנפטרים לעולם הבא ולכן שתלו איריסים בבתי קברות.

ובנוגע לאיריס החרמון – הוא דומה מאד לאיריס נצרתי: הדגם של ההיכל הבהיר (עם פסים עדינים ונקודות) והעלים התחתונים המנומרים-כהים. לכן תהיתי מה ההבדלים בינהם.

וכשיש לי שאלה לגבי איריסים, אני פונה אל חוקר האיריסים יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א.

יובל הסביר לי שההבדל הראשון הוא בגודל – לאיריס הגולן פרח גדול יותר, גבעול גבוה יותר – גבוה משמעותית מהעלים שלו. אצל האיריס הנצרתי, הפרח הוא בד"כ בגובה העלים ולפעמים אף נמוך מהם.
כמו כן, איריס הגולן יוצר גושים צפופים של עלים ופרחים – ואילו באיריס נצרתי יש רווחים גדולים בין שושנות העלים והגוש יכול להגיע לקוטר של כמה מטרים.

את התמונות צלמתי ברמת הגולן, על גג קבר שייח מרזוק, בתאריך 20.3.2014

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

* לפי דוד שחק, מגדל האיריסים והאחראי על גן האיריסים ברמת הנדיב, יש בארץ תשעה מינים של איריסים, שכן האיריס השומרוני – שבאופן רשמי נחשב לאיריס הדור, תת מין שומרוני – לטענתו הוא מין נפרד. הוא מסביר שאיריס זה לדעתו התמיין מאיריס הגלבוע, ואינו דומה לאיריס ההדור.

סומקן ענקי – Onosma gigantea

הרשימה של היום מתחילה בעקבות פרסום בפייסבוק. ידידי, ליאור אלמגור (שיש לו אתר יפהפה ומצגות טבע נהדרות, כדאי לבקר) – העלה כמה תמונות של מין נדיר בסכנת הכחדה – סומקן ענקי.

הסומקן הוא צמח ממשפחת הזיפניים, שלא הרבה ידוע עליו. ידוע שהוא רב שנתי, אך לפי הכתוב הוא "רב שנתי קצר חיים" – כלומר, חי שנים מעטות.

הסומקן הוא ממשפחת הזיפניים – רואים היטב את השעירות הרבה על הגבעולים, גביעי הפרחים והעלים.
הוא "ענקי" – יחסית לסומקנים אחרים. הצמח הוא בערך בגובה 60-70 ס"מ, והפרח באורך של 3 ס"מ.

אני מכירה מהכרמל מין קרוב, ששמו סומקן מעוצה (ומתכננת רשומה גם עליו). את הסומקן הענקי פגשתי עד כה בעצם רק פעם אחת בחיים. הוא גדל באיזורים של קרקעות כבדות, בעיקר בהרי יהודה, בשפלת יהודה ובעמקים הצפוניים – עמק בית שאן ועמק יזרעאל.

בהודעה בפייסבוק, ליאור סיפר שבאיזור בו עומדת להבנות שכונה חדשה של העיר מודיעין – שכונת "נופים", התגלו אלפי פרטים של סומקן ענקי! שאלתי אותו כיצד מגיעים למקום – והוא בשמחה קבע איתי פגישה, ולקח אותי לראות את הפריחה.

הגעתי לשדה והתפעלתי – הסומקנים הבהיקו בשמש, בין כל הדגניים (בעיקר שעורה ושיבולת שועל) שצמחו שם –

את המקום מצא מנחם אדר, והוא הראה אותו לליאור, שהראה אותו לי.

פרט להמוני סומקנים – מעל אלף פרטים באוכלוסיה – יש בשדה הזה עוד מינים מיוחדים, למשל – בתמונה הבאה אתם יכולים לראות מרווה מנוצה – שכמו הסומקן, אוהבת לגדול בקרקעות כבדות ואזורי חקלאות מסורתית – ואילו מקומות שמאד מתמעטים בארץ שלנו.

אבל… סומקנים, כידוע, לא משלמים ארנונה. 1800 המשפחות שיגורו בשכונה שתיבנה עליהם – ישלמו הרבה ארנונה לעירית מודיעין. ולכן מתכוונים לבנות את השכונה על הסומקנים.
רשות הטבע והגנים מעורבת בנושא, והם שלחו נציג שידאג להעתיק את הצמחים למקום מקלט.

העבודות לא מחכות – הנה, אתם רואים את הטרקטור המתקרב לשדה הסומקנים…

דיברנו מעט עם האחראי מטעם רשות הטבע והגנים, אך לצערי הוא היה מהוסס ולא באמת ידע מה לומר. הזכיר משהו על איסוף זרעים, אם עוד יהיה ממה לאסוף בעוד חודשיים…
שלחתי שאלה לרשות הטבע והגנים, ואני מבטיחה לעדכן כשאקבל תשובה.

עדכון: קיבלתי אישור שמתכוונים לחכות עם הבניה עד אשר הזרעים יבשילו וניתן יהיה לאסוף אותם.
הפרחים הפורחים הם בעלי שורשים מאד עמוקים (מטרים לעומק), ולכן יש בעיה לוגיסטית לנסות לעקור אותם. לכן – עוקרים רק פרטים צעירים, ומעבירים אותם לגני מקלט.

אחת הבעיות היא, שלא יודעים הרבה על הצמח הזה. כנראה הוא מגדל עלים במשך כמה שנים, עד שהוא מתחזק – ואז פורח, מניב פירות וזרעים – ומת.
לפי הספר האדום, "לא ידוע כמה שנים חולפות ממועד התפתחות שושנת העלים ועד הפריחה, והאם צמח שפרח אכן סיים את חייו."

עדכון: יובל ספיר סיפר לי שבגן הבוטני באוניברסיטת ת"א יש פרטים הפורחים כמה שנים ברצף.

ולכן, בעצם כנראה אין טעם להעתיק את הפרטים הפורחים. צריך להעתיק רק את אילו שעדין לא פרחו. לעומת זאת, אם אפשר להמתין עם הבניה עד שהפורחים יניבו פרי, ולאסוף זרעים – זה יכול להיות מועיל.
וכמו שכתבתי, עודכנתי שאכן מתכוונים להמתין עם הבניה עד שהזרעים יבשילו.

ושוב, לצערי, מדינת ישראל מתעלמת מהטבע הנפלא שיש לה – פרחים נדירים ומיוחדים – ומקיימת את דבריו של אברהם פורז, שהיה שר הפנים בשנת 2004: "רוצים טבע? סעו לחו"ל!"

את התמונות צלמתי בפאתי מודיעין, בתאריך 19.3.2014
המון תודה לליאור אלמגור שלקח אותי לראות את הפריחה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

אצבוע אירופי – Caralluma europaea

כל שנה ביום ההולדת שלי יש לי מסורת – אני לוקחת יום חופש, ויוצאת לטייל לראות פרחים. בד"כ עם חברים ומשפחה, אבל היתה גם שנה שיצאתי לבדי.

היום, לצערי, בגלל בעיות הברכיים, אני לא יכולה לצאת לטייל. במקום זה, אני נזכרת בפרח קטן ומיוחד, לא מוכר ומאד חביב עלי – אצבוע אירופי.

האצבוע הוא סוקולנט – כלומר, צמח בשרני שאוגר מים ברקמות. אין לו עלים, והגבעולים שלו נראים כמו אצבעות שמנמנות

הוא מזכיר לנו את הקקטוסים, אך הוא שייך למשפחה אחרת – משפחת האסקלפיים (כמו תפוח סדום, למשל).

הפרח שלו – בגוונים צהבהבים-בורדו – הוא בשרני, וקטן מאד. קטרו בערך סנטימטר. לטעמי הוא מאד יפה – גם אם הוא בהיר –

וגם אם הוא כהה –

הפרי של האצבוע נראה כמו אצבעות מוזרות שמזדקרות מעלה –

האצבוע צומח בסדקי סלעים ובמצוקים, בהרי יהודה ובהרי הנגב.

האצבוע פורח פעמיים בשנה – בסתיו (בסביבות נובמבר) ובאביב (בסביבות אפריל). אבל כיון שהוא אוגר נוזלים ולא תלוי בגשמים, יש סיכוי מסויים לראות אותו פורח כל השנה.

הרי יהודה והנגב אילו איזורים שאני מכירה פחות טוב – יחסית לכרמל למשל – ולכן את כל האצבועים פה פגשתי בזכות אנשים טובים ונחמדים.
כיוון שאני מאמינה גדולה בנתינת קרדיט לאנשים הראויים לו – אזכיר את כל אותם אנשים מצויינים:

את האצבוע הראשון שפגשתי ראיתי בגן צמחי ארץ ישראל של עָתָי יפה בנתיב הל"ה. הייתי שם במסגרת השתלמות רת"ם, בתאריך 11.10.2007.
מעט אחר כך, בתאריך 30.11.2007 נפגשתי עם מספר אנשים לסיור אחרי-הגשם בנחל כסלון, בהנחיית פרופסור דנין. שם פגשתי את האצבוע פורח בפעם השניה.
אל נחל כסלון חזרתי כמה וכמה פעמים, לראות אם האצבוע פורח. אבל לרוב פגשתי רק את האצבעות, ללא פריחה.

הפעם האחרונה שראיתי אותו פורח היתה בחודש מרץ האחרון – 28.3.2013 – יצאנו לטיול פסח משפחות בנחל חלילים, עם אנג'ולי ועם גגג האחת ומשפחותיהם. בשלב מסוים, כשכל הילדים טיפסו אל המערה – אני דיברתי עם ד"ר רון פרומקין – אקולוג ואדם נהדר, והוא ירד במיוחד מביתו על מנת לטפס איתי על המצוק ממול ולהראות לי אצבוע פורח.

ועוד פעם מיוחדת אחת היתה בדיוק היום לפני שנה – 29.12.2012 – בטיול יום ההולדת שלי לצפון הנגב. היינו אז בחולות משאבי שדה, באיזור ממשית ובעוד כמה נקודות. בשלב מסוים ד"ר יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, לקח אותנו לאיזור שהיו בו כמה מצוקי אבן – ושם בחריצי הסלע צמח האצבוע.

אני רוצה להודות לפרופסור דנין, לעתי יפה, לד"ר פרומקין ולד"ר ספיר – שלימדו אותי על הפרח המקסים והמיוחד הזה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

פרחים על Mount Tamalpais

ראינו המון פרחים נהדרים בטיול בהר טאמאלפייס, והרשימה שלי היום מוקדשת לכמה מן הפרחים הללו.

הראשון הוא התורמוס.
לפי אתר Cal-Flora, בקליפורניה גדלים מעל 100 מינים ותתי-מינים של תורמוסים. על הר טאם פגשתי שני מינים – אחד הוא התורמוס הדו-גוני הקטן (שכבר הצגתי ברשימה על הר דיאבלו),
והשני הוא זה: Lupinus albifrons – התרגום מלטינית הוא תורמוס לבן-עלים, והשם העממי שלו הוא פשוט Silver Lupine – כלומר, תורמוס כסוף.

השם מגיע מהעובדה שהעלים מכוסים שערות קטנות ולבנות, שבזווית הנכונה משוות לצמח מראה כסוף.

אני ממשיכה עם משפחת הפרפרניים – ועוברת למין מאד מוכר לי: בקיה תרבותית – Vicia sativa. מין נפוץ מאד בארץ, שפולש לקליפורניה –

על אחת הבקיות אום נטע ראתה פרפר – פרפר שחור, גדול ויפהפה. הוא רקד לו בין הפרחים, לא נח לרגע – ואני לא הצלחתי לצלם שום תמונה שלו.
אום נטע, בעזרת עדשת הציפורים המצויינת צילמה אותו – ואני יכולה לספר לכם שזהו זנב-סנונית שחור. שמו העממי הוא Pipevine Swallowtail ושמו הלטיני Battus philenor

גם הפרח הבא נראה לי מוכר, אבל לא בדיוק…
הוא נראה דומה לקידה שעירה, אבל אין לו קוצים – יובל בא לעזרתי והסביר לי שזו רתמה – Genista monspessulana – היא קרובה ים-תיכונית של הרתם שלנו, וגם היא פולשת לקליפורניה.

טוב שהיו גם מינים מקומיים, כמו הטופח הזה – טופח קליפורני – California tule pea ששמו הלטיני Lathyrus jepsonii

נהניתי לראות אותו מטפס לכל מיני כיוונים.

ומבני משפחת הפרפרניים, אני עוברת אל משפחת הלועניתיים –
ברור למה המשפחה נקראת כך, נכון? הפרח פוער לוע גדול וממש קורא לנו:

במקרה הזה, זוהי לוענית קליפורנית – Scrophularia californica – שיש לה כמה וכמה קרובים בארץ – כמו לוענית גדולה, לוענית מצויה…

הפרח הבא הוא פרח-הקוף – Bush Monkeyflower, ששמו הלטיני – Mimulus aurantiacus. חשבתי שגם הוא שייך למשפחת הלועניתיים, אך הסתבר לי שבשנת 2002 הוא הופרד מהלועניתיים למשפחה אחרת – ששמה הלטיני הוא Phrymaceae.
אני אוהבת את הצבע הכתום-צהבהב שלו.

ואם כבר כתום – אני עובדת למשפחה אחרת – משפחת העלקתיים. צמחים טפילים שגדלים על שורשיהם של צמחים אחרים.

נהניתי מהצבעוניות של הפרח הזה, ששמו Orobanche fasciculata – עלקת מאוגדת. (ותודה למוטי על העזרה בתרגום מלטינית!)
והנה, מצאתי לעצמי טעות – זו לא העלקת שחשבתי שהיא, אלא מין אחר מאותה משפחה – Castilleja subinclusa ששמה העממי הוא Longleaf Indian Paintbrush – מכחול אינדיאני ארוך-עלה.
זהו מין אנדמי לקליפורניה – כלומר, פורח אך ורק בקליפורניה.

העלקת הזו היא הנפוצה יותר באיזור –

פגשתי אותה בכמה טיולים. השם העממי שלה הוא "לוחם אינדיאני" – Indian Warrior,
והשם הלטיני – Pedicularis densiflora – עלקת צפופת פרחים.

ישנם עוד פרחים רבים שפגשתי, ולכן יהיו המשכים לרשימה (ברגע שאני אאתר את כל השמות…)
תודה ליובל ספיר על העזרה בזיהוי, ולאום נטע על תמונת הפרפר!

את התמונות צלמנו על Mount Tamalpais, בתאריך 4.3.2013

וכתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

בלוגרים בשמורת Sepulveda Basin

טבלן – Pied-billed Grebe

כמו שסיפרתי, היינו בארוחת ערב לבבית ונהדרת. אחריה התפזרנו לישון – אני אצל עופר, ומשפחת אום נטע – אצל גל.
בבוקר, עופר ואני קמנו, אכלנו ארוחת בוקר כמו שאני רגילה מהבית (כלומר, פרוסת לחם וכוס תה) – ונסענו להצטרף אל השאר…

האי באגם Sepulveda

כשהגענו אל גל, גילינו שהמושגים של גל ומשפחתו לארוחת בוקר הם בלתי רגילים בעליל… סלטים, חביתות ומאכלים שונים מילאו את השולחן…
לא היתה לנו ברירה – והצטרפנו אל החגיגה

קורמורן – Double Crested Cormorant; ואגמית – American Coot

אחרי שאכלנו ושבענו, גל הציע לקחת אותנו אל שמורת Sepulveda Basin. אתם ודאי כבר מכירים אותה – למשל, מהבלוג של גל, או של עופר.
הרעיון היה – "נעשה סיבוב קצר בשמורה הזו, ואז ניסע להרים לטיול"

שקנאי אמריקאי לבן – American White Pelican

נסענו לשמורה – ואיזה יופי של שמורה! אגם מקסים באמצע, סכור על ידי סכר מרשים. באמצע האגם ישנו אי – ובו מקננים הקורמורנים וגרים השקנאים.
מסביב לאגם ישנו שביל, ובו הלכנו.

:
אנפה כחולה גדולה – Great Blue Heron – ומאחוריה אווזים קנדיים

כלומר, הלכנו – ועצרנו כי פתאום ראינו אנפה, או שלך, או שיח עם פרחים מעניינים. והתקדמנו עוד כמה צעדים, ועצרנו שוב…
כי באמת, איך אפשר לא לעצור לצלם שיח כזה:

השיח הזה הוא אוג. השם העממי שלו הוא "תות לימונדה" – Lemonade Berry, והשם הלטיני – Rhus integrifolia. הייתי מתרגמת את זה ל"אוג תמים-עלה".
בארץ גדל קרוב משפחה שלו – אוג הבורסקאים – שממנו מכינים את התבלין החמצמץ סומאק.

נטע ואחותה הסתובבו בינינו, וחיפשו מציאות. פתאום הן מצאו סרטן גדול, הפוך על החוף. אולי הסרטן הזה הופל על ידי בעל כנף שניסה לטרוף אותו. הוא היה בחיים.
הפכנו אותו, צילמנו אותו – והחזרנו אותו אל מי האגם, שימשיך לחיות שם (עד האנפה הבאה?)
אום נטע מוסרת שזהו Crayfish – סרטן של מים מתוקים, בגודל כף יד בערך.

Fiddleneck – Amsinckia sp – פרח קטן ממשפחת הזיפניים שליווה אותי בכל קליפורניה

על העץ הגבוה ביותר באי ניצב לו שָלָךְ – Osprey – זהו עוף דורס מרשים וגדול, שניזון מדגים בלבד, ואפשר למצוא אותו גם בארץ.
כיון שהאי במרכז האגם, והשלך ניצב לו על הענף במשך זמן רב, יכולנו לצלם אותו מכל הכיוונים במשך הטיול:

הדורס השני שצלמתי היה בז אמריקאי – American Kestrel. הוא תפס לו ציד כלשהו, וישב על ענף כדי לאכול אותו ולבדוק מפעם לפעם שאף אחד לא בא לחטוף לו את האוכל.

יונקי הדבש שריחפו סביבנו היו מאד פעילים וחביבים. כיון שאני מתכננת רשימה שלמה רק ליונקי הדבש, אשים פה רק תמונה אחת, של זכר יפהפה – Allen`s Hummingbird.

הפריחה באיזור רק מתחילה, ושמתי לב לשיח יפהפה עם פרחים צהובים. גל גילה לי (באיחור מסוים…) שזהו Golden currant, כלומר – חמוציות זהובות, ושמו הלטיני – Ribes aureum.

אני לא הייתי היחידה שהתפעלה מהפרחים היפים של החמוציות – פרפר זנב-סנונית מנומר מערבי (Western Tiger Swallowtail) בדק את הפרחים, אחד אחד:

פגשנו כמה מינים של אנפות בשטח –
לבנית גדולה – Great White Egret – תראו כמה יפה גלימת הנוצות העדינה שלה

אנפה ירוקת-גב – Green-Backed Heron

והאנפה הגדולה והמרשימה של האיזור – האנפה הכחולה הגדולה – Great Blue Heron

בדרך היו לנו הרבה שיחות. עופר מאד שמח שבאתי, כי עכשיו אני יכולה לנסות לזהות את הפרחים בשטח.
את השיח המקסים בתמונה הבאה לא הצלחתי לזהות. שלחתי שאלות לכמה חברים, ולא קבלתי תשובה – עד… לרגע כתיבת רשימה זו! יובל ספיר לא נרתע מהמשימה, ומצא עבורי שזהו Baccharis glutinosa – שיח ממשפחת המורכבים, ששמו העממי הוא Mule`s Fat – שומן הפרדה.
אז תודה רבה ליובל – בשמי, ובשם כל הבלוגרים מקליפורניה

את ה-Red Winged Blackbird אני מכירה מהביקורים הקודמים, ובכל זאת – אי אפשר להתעלם מדוגמן שכזה:

ראינו הרבה טבלנים – Pied-Billed Grebe – באגם, ובמיוחד התפעלנו מהאפרוחים שלהם – שנראים מבולבלים לחלוטין.

ראינו הרבה ברווזים באיזור. מאד התרשמתי מה"חלון" הלבן בראש השחור של אילו: Hooded Merganser. שמו בעברית: מרגון מקושט. את הנקבה (שכרגיל, היא אפרורית יותר) אפשר לראות מאחור מצד שמאל:

ועכשיו, כולם לשיר איתנו:

לסבתא של אפרים
לסבתא ברווזיים
אחד לבן
אחד שחור
לסבתא ברווזיים

ובשלולית המים
טבלו את הרגלים
טבל לבן
טבל שחור
לסבתא ברווזים…

לא המשכנו לשיר עם הברווזיים הללו – שאגב, הם ברווזי בית (וכן, השחור מהתמונה השניה הוא לא זה מהראשונה… ככה זה. הוא לא נשאר לשחות עם הלבן, בניגוד לשחור השני) –
כי לאיזור הגיע שקנאי:

ואווז קנדה – Canada Goose – שנחת בדיוק במים –

והיו עוד ועוד…
הרשימה מתארכת, ובאמת הסיור ה"קצרצר" שלנו בשמורה כבר מזמן עבר את ה"שעה-שעה וחצי" שחשבנו שהוא ייקח.
לכן בסופו של דבר לא נסענו להרים לטיול נוסף.

פרפר ממשפחת ההספריתיים – Duskywings (השם הלטיני: Erynnis )

במקום זה, הלכנו לאכול ארוחת צהרים טעימה, ואחריה…
טוב, זה כבר ברשימה הבאה.

Red Eared Slider – צבגון אדום-אוזן – מין פולש בארץ, שמוצאו ממרכז ארה"ב, ולכן נחשב לפולש גם בקליפורניה.

תודה לגל ועופר על האירוח,
תודה לאבו-נטע על זיהוי בעלי הכנף, לגל על זיהוי השיחים וליובל על זיהוי השיח הסורר.
אתם כמובן מוזמנים לקרוא את הרשומה של עופר ואת הרשומה של גל !

את התמונות צלמתי בתאריך 3.3.2013, באגן ספולוודה, ליד לוס אנג`לס, קליפורניה.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

דבורנית דינסמור – רשימת סיכום

קודם כל, רציתי לומר שמפה לשם סקרתי כבר את כל מיני הסחלבים שגדלים בר בארצנו! הרשימה המלאה נמצאת במדור הסחלביים שלי.

יש לי עוד הרבה תמונות של דבורניות דינסמוריות, והשונות בדגם שלהם מקסימה בעיני – למשל, בתמונה מעל הציור על השפית (זו ה"בטן" שלה) הוא בצבעים כמעט מטליים.

רציתי לסכם, כי ודאי בלבלתי אתכם עם המינים ותתי המינים של דבורנית דינסמור.

ד"ר יובל ספיר (מנהל הגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א) טוען שאין כאן ענין לתתי מינים, ואין שום סיבה להגדרות נפרדות. הוא מזכיר לי שהוא הראה לי לפני כמה שנים דבורנית עם 3 פרחים –
אחד סגור (כמו תת מין כרמלי), אחד פתוח מעט עם שולים כהים (כמו תת מין בארי) ואחד פתוח לגמרי, עם שולים בהירים (כמו צהובת-השולים)

אסף שיפמן, לעומתו, שיש לו נסיון שדה עשיר מאד, וכבר בדק והסתכל על רבבות דבורניות אם לא יותר – אומר : "תסתכלי עליהן. הן שונות בצורה. הן נראות אחרת.
ואם כך, למה לא להתייחס אליהן כאל מינים שונים?"
אסף מחלק את הדבורניות בארצנו לארבעה תתי מינים, שלושה מהם הדגמתי – תת מין כרמלי, תת מין בארי ותת מין רחבת-שפה (שמוכרת לנו כצהובת שולים).
גני KEW, כמו שכבר כתבתי, אימצו את דעתו של אסף – הם אמנם איחדו הרבה מינים, אבל השאירו את המופעים השונים כתתי מינים.

בהשתלמות רת"ם בפברואר דיבר פרופסור אמוץ דפני מאוניברסיטת חיפה. פרופסור דפני הוא בכיר חוקרי הסחלבים בארץ. הוא סיפר שלאחרונה החליטו להסתכל על הדבורניות מכיוון חדש: מנקודת מבטה של הדבורה.
הלא כל דבורנית מנסה לרמות מין מסוים של דבורים. היא מפיצה פרומונים מסויימים.
לכן, אם מין מסוים של דבורה ייגש אל שני פרחי דבורנית – אפשר להניח בבטחון ששתי הדבורניות הללו נועדו לרמות את אותה דבורה, ולכן הן בנות אותו מין.

"וואו", חשבתי לעצמי: זה רעיון ממש יפה! איך לא חשבו על זה קודם? תצפיות על דבורים! רעיון נהדר!

אבל… אז הוסיף פרופסור דפני משפט אחד ששוב, הפך את הקערה על פיה: הבעיה היא, שאין מספיק ידע על דבורים – ולא תמיד אנחנו יודעים להבדיל בין המינים השונים של הדבורים!
כלומר, גם אם אנחנו רואים שתי דבורים שניגשות לפרחים דומים – כיוון שאנחנו לא יודעים אם הדבורים הללו הן מאותו מין או ממינים שונים – חזרנו להתחלה, ושוב אנחנו מבולבלים…

איך לסכם את הנושא? מה אני חושבת?
אני עדין פתוחה לדיעות השונות, ומחפשת הוכחות לכאן או לכאן. אני מבטיחה להמשיך לעקוב אחרי הדבורניות, בשדה – אבל גם בפרסומים המדעיים – ואם יהיו פרסומים נוספים, אני אשתדל להעיף בהם מבט.

בינתיים, צאו לשדה וטיילו.
אם תשימו לב לדבורניות בשדה – רובן קטנות ונמוכות, ולא תמיד שמים לב אליהן בגלל הצבעוניות הירקרקה-חומה –
ותזכרו שזו דבורנית (ואולי אפילו דבורנית דינסמור) –
אני, את שלי עשיתי.

התמונות צולמו –
בשמורת הסחלבים ליד חורשת טל, 15.3.2006
ביער מטע, הרי יהודה 17.3.2007
בהר מירון, 24.3.2007, 13.4.2007
בכרמל 31.3.2007
בנחל חזורי, 3.4.2009
בהר קטע 25.2.2011
ובגבעת אולגה, 31.1.2012

התמונות ב-PICASA – מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראות אותן בהגדלה. ויש עוד הרבה תמונות באלבום, כאן.

יקינתונית מעורקת – Hyacinthella nervosa

הבעיות בתפוז מקשות עליי (שוב) – הפעם האלבומים שלי מושבתים ואין לי אפשרות להעלות תמונות.

אבל אני לא נכנעת, אני לוחמת. הפעם אני נעזרת ב-Flickr לתמונות שלי – כי אני רוצה להציג פרח מיוחד מאד. הפרח שלי היום הוא יקינתונית מעורקת.
כן, כן – שוב אני משרכת את דרכי בגשם וברוח בעקבות איזה פיצקלה!

הסיפור שלי עם היקינתונית התחיל לפני שנתיים: נסענו לטיול בבקעת הירדן, והלכנו במסלול העולה בנחל תלכיד ויורד בנחל פיראן. זהו מסלול למיטיבי לכת, מסלול קשה ויפהפה – עם טיפוס סלעים וירידה במפלים.
בשלב מסוים קצת התעכבתי מאחור (טוב, אני מודה. אני לא בכושר…), ופתאום ראיתי פרח קטן ותכלת – דומה לזמזומית, אבל לא בדיוק. צילמתי אותו:

קראתי לשאר חברי לטיול, אמרתי שמצאתי פרח לא-מוכר, אבל דומה לזמזומית. התשובה היתה "אה, בשביל זמזומית אנחנו לא חוזרים…"
לאחר מכן, ביקשתי זיהוי – ויובל ספיר הסביר לי שזו יקינתונית! מאד התרגשתי: היקינתונית היא צמח נדיר מאד. בארץ היא פורחת רק בבקעת הירדן. אני פגשתי אותה ואפילו לא ידעתי… החברים שלי די התבאסו שהם לא חזרו לראות אותה…

השנה, לעומת זאת, נסענו במיוחד לפגוש אותה – וכבר ידענו מה אנחנו מחפשים. נסענו אל הסרטבה, ולמרות הגשם, עצרנו (בנקודה שהיתה ידועה לאחד מאיתנו) ויצאנו לצלם יקינתוניות.

המורד (רגע אחרי הגשם) נראה כך:

אבל אם מסתכלים קצת יותר מקרוב, רואים שהוא מנוקד בכחול –

והכחול הוא כחול של יקינתוניות! היו שם מאות יקינתוניות, אולי אפילו אלפים!

היקינתונית קרובה ליקינתון. את השם הלטיני שלה – Hyacinthella – הייתי מתרגמת ל"יקינתונ'לה"…

הצמח כולו קטן – בערך 10 ס"מ גבהו, כל פרח הוא בגודל 2-3 מ"מ, וגם הפרי קטנטן – הפירות גם הם בערך בגודל 2 מ"מ:

הוא קרוב לכדנים שכבר הצגתי בבלוג, וגם לזמזומית – שלא הצגתי. עלי הכותרת מאוחים יחד לכוסית או כד קטן.

בין הכדנים פרחו גם זהביות – זוהי זהבית אשונה, הדומה מאד לזהבית השלוחות שכבר הצגתי בבלוג. הדרך היחידה להבדיל בינהן היא לעקור אותן ולבדוק את הפקעת – או, הדרך העדיפה בעיני – היא הדרך הסטטיסטית. ד"ר אורי פרגמן-ספיר מהגן הבוטני בגבעת רם אמר לי שהוא בדק זהביות באיזור הסרטבה מספר פעמים בעבר, וכולן היו ממין זהבית אשונה. לכן, באופן סטטיסטי, הוא מעריך שגם זו זהבית אשונה. אני מקבלת את ההערכה הזו, בין אם הזהבית בפוקוס ובין אם לא.

היקינתונית פורחת מלמטה למעלה – בסדר אקרופטלי (שכבר הזכרתי לא פעם)

וכשחלף הגשם ויצאה השמש, ניסיתי לצלם אותה עם פסגת הסרטבה מאחוריה. הפסגה המשולשת היא קרן הסרטבה:

התמונות צולמו במורדות הסרטבה, בתאריך 28.1.2012
פרט לאחת שצולמה בנחל תלכיד, בתאריך 9.1.2010

מוזמנים להקליק על התמונות – על מנת לעבור לראות אותן בFlickr בגודל מלא. שימו לב שהן נפתחות באותו חלון ולא בחלון חדש – לכן, אם רוצים לחזור לרשימה צריך להקיש Back.

שום האבקנים – Allium daninianum

היום אני מציגה פרח מאד נפוץ – וכמעט בלתי נראה.

זהו שום האבקנים.
תשאלו – שום? זה שאוכלים?
ובכן, לא – זהו לא שום הגינה – שהוא המין אותו אוכלים – אבל כן, זהו שום. ואם תשברו עלה שלו, תריחו היטב את הריח האופייני.

שום האבקנים נפוץ בכל האיזור הים תיכוני, ופורח מעט אחרי שיא האביב – כשרוב הסביבה מתחילה להצהיב.
הצבע הורדרד שלו נבלע היטב, ולכן פעמים רבות חוליפים לידו בלי לשים לב…

אלא אם חולפים ליד מקבץ צפוף צפוף, כמו זה שפגשתי השנה ברמת הגולן:

השם "שום האבקנים" – הוא כי אבקניו של הפרח בולטים מתוך הפרח –

כשבדקתי את השם הלטיני של השום, גיליתי שבספרים המודפסים שמו הוא Allium stamineum – אבל באתר של דנין שמו הלטיני הוא Alium daninianum – כלומר שום דנין!
שאלתי את יובל, והוא הסביר לי שלאחרונה נערכה בדיקה מחודשת של מיני השום באיזורינו על ידי מומחי שום עולמיים, והוחלט ששום האבקנים שלנו שונה משום האבקנים האירופאי, ומגיע לו מעמד של מין עצמאי. הם בחרו לכבד את פרופ. דנין ולקרוא לשום על שמו.

דבר מעניין בשום הזה – הוא התנהגות הפרחים שלו. כניצנים, הם ניצבים מעלה על עוקצים זקופים –

כשהפרח פורח, העוקצים מתארכים ופונים כלפי מטה:

אך כאשר הם מופרים, נובלים והופכים לפרי – הם שוב ניצבים מעלה.

את השומים צלמתי:
1.5.2010 ברמות מנשה
5.5.2011 דרום רמת הגולן
10.5.2011 בני ציון

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

איריס הארגמן – Iris atropurpurea – בלונדיני!

אני עוזבת לרגע את הזהביות, אבל נשארת עם הצבע הצהוב – איריס הארגמן.

רגע רגע, איריס הארגמן – אבל לא בצבע ארגמן?

ובכן, לאיריסי ההיכל יש מגוון יפה של צבעים. איריס הארגמן הוא בדרך כלל בצבע יין אדום איכותי, אבל לפעמים נוטה לסגלגל או לחום כהה.

אבל לפעמים יש שינוי – מחסור בפיגמנטים – בעצם… מוטציה. הפיגמנט שאחראי על הצבע העשיר הייני – חסר כאן. אז נשאר לנו צבע צהוב.
בפורום שמירת טבע, יובל ספיר כתב הסבר לפני כמה שנים (ב2006). אתם מוזמנים לקרוא את השרשור (ולהנות מכמה וכמה איריסים צהובים בדרך)
האיריסים האילה לא בדיוק לבקנים… כי אמנם יש מחסור בפיגמנט – אבל יש פיגמנט, יש צבע. Ihtiyar, שהוא אדם חריף מאד הציע פעם לכנות את האיריסים הללו Flavino:
Albino נגזר מ- Albus – לבן. ולכן Flavino נגזר מ-Flavus – צהוב

תופעת הצבע הצהוב מוכרת מכל האיריסים הכהים – בשמורת איריס ירוחם הקיפו מקבץ צהוב במשולש של סרטי סימון. לא ראיתי אותם פורחים מעולם, ראיתי רק ניצנים.
בגבעות גורל ישנו איריס שחום-צהוב, ובגלבוע ישנו איריס גלבוע צהוב – אבל גם אותם טרם פגשתי.

בשמורת האיריסים בנתניה ראיתי לפני 5 שנים איריסים צהובים – התמונה הבאה היא משם:

ביער אילנות בשרון ישנם כמה קבוצות של איריס ארגמן צהוב – ואת רוב התמונות ברשומה צלמתי שם. הלכנו ב"שביל האיריסים" המסומן, ופגשנו אותם.

גם האיריס הבהיר דואג למאורה הכהה יותר, שבה יוכלו לישון ולהתחמם זכרי דבורים – וכך גם להאביק אותו.

תודה רבה ל-Rebeccan שלקחה אותי אל האיריס המקסים הזה!
התמונות צולמו ביער אילנות, בשביל האירוסים בתאריך 28.2.2011
ובשמורת האיריסים של נתניה, 4.3.2006

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראות את האיריס הזה במלוא הדרו.

אל תבואו לשתול בכרמל!!!

אלון מצוי ומטייל בכרמל, נחל רקית, 9.92010

השריפה עוד לא תמה, הקק"ל מעריכים את השטח שנשרף ב-50,000 דונם, (אם כי ראיתי גם הערכות של 35-40 אלף) וכבר קמו אנשים טובי לב ובעלי רצון לעזור, והתחילו יוזמות שונות – בואו ונביא שתילים, ונשתול אותם בכרמל!

ואני קוראת לכם – עִצרו! אל תעשו את זה!
הצומח בכרמל הוא צומח ייחודי, ושתילה של צמחים שזרים לו – רק תפגע בו באופן חמור יותר. אני מבינה מאד את הרצון לעזור, את חוסר היכולת לשבת ולהמתין: הלוא זה משגע! אם נעשה משהו, נוכל לפחות להרגיש שעזרנו קצת להלחם בקטסטרופה האיומה הזו, שנמשכת כבר שלושה ימים. תאמינו לי שאחרי שלושה ימים שבהם כל אתרי החדשות היו פתוחים אצלי על המחשב, ובמקביל זיפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה הישראליים – אני מאד רוצה לעזור, לתקן, להחזיר את הגלגל לאחור.
אני ילידת חיפה, אני גדלתי באיזור. כילדה, כמעט כל שבת הייתי יוצאת עם המשפחה לכרמל – לפעמים לטיול, לפעמים לפיקניק. היו שם עצים שהיו ממש ידידים אישיים שלי. אני כואבת מאד את מותם.
ויחד עם זאת, חשוב לעצור רגע ולחשוב, לראות מהי הדרך הנכונה לטיפול במשבר. אני יודעת שהמוטו של העם שלנו הוא "נעשה ונשמע" – אבל לשם שינוי, בואו נשמע, נחשוב – ורק אז נעשה.

פניתי למספר אנשים בעלי ידע בתחום האקולוגיה, ובקשתי מהם את תגובתם ליוזמה הזו.

ד"ר יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני באוניברסיטת ת"א, אמר:
החורש הים תיכוני הוא מערכת אקולוגית דינמית שתשקם את עצמה ברגע שהאש תכבה. תוך חודשים ספורים הכרמל יהיה ירוק שוב מהתחדשות של אלונים, אלות וחרובים שילבלבו מהשרשים, ונבטים של אורנים ולוטמים וקידות יצמחו באלפים בכל מקום שבו היו. לא צריך "לעזור" לטבע להשתקם, זה רק יפריע.
צריך לתת לאנשי המקצוע ליישם את מה שכל החוקרים כבר בדקו והסיקו אחרי השריפות הקודמות. יש הרבה ידע על איך חורש משתקם והדבר האחרון שצריך זה יוזמות שמונעות מניקוי מצפון ומנוגדות לידע המקצועי. במקום לקנות שתילים במשתלה, עדיף לתרום את הכסף לרשות הטבע והגנים שצריכה להתמודד עם הגן הלאומי שנשרף.

ד"ר אורי פרגמן-ספיר, המדען הראשי של הגן הבוטני באוניברסיטה העברית בגבעת-רם אמר:
"אני מבין את מצוקת האנשים מההרס האקולוגי הנוראי בכרמל.
יוזמות שתילה פרטיות רק יזיקו לסביבה. תנו לארגונים האמונים על זה לבצע זאת והם רשות הטבע והגנים והקק"ל. שם יתכננו תוכניות שיקום לטווח ארוך.
כדאי גם לזכור כי הטבע לרוב חזק ממה שנדמה לנו ובמקומות בהם הקרקע לא נשרפה (רוב האזורים) הצומח ישתקם באופן עצמאי".

נעמה טסלר, דוקטורנטית באוניברסיטת חיפה המתמחה בשריפות אמרה –
"המערכת האקולוגית בכרמל מותאמת לאש, ותדע להשתקם מעצמה. יש לתת לזמן לעשות את שלו. המערכת האקולוגית של הכרמל לא צריכה עוד עצים.
הכרמל יהיה ירוק. תוך 3 שבועות תהיה כבר הנצה של חוטרים מצוואר השורש, ואם ירד גשם – אחרי הגשם הראשון תראו נבטים של אורנים.
אני מאמינה שרשות הטבע והגנים תקים ועדה מדעית, שתטפל בנושא בצורה עניינית והגיונית – ותשקם את השטח בצורה הטובה ביותר. "
אם ראיתם הערב את תוכניתו של ערד ניר בערוץ 2, נעמה התראיינה שם, ואמרה בדיוק את הדברים הללו.

חצבים ואלונים בנחל רקית, הכרמל, 9.9.2010

נעמה גם נתנה לי קישור למאמר חשוב: סיכום הדיונים וההמלצות של הועדה המקצועית לפיתוח ולשיקום הכרמל. למי שלא זוכר, בשנת 1989 היתה בכרמל שריפה קשה מאד – מעל 5,000 דונמים של חורש טבעי נשרפו, החי-בר בכרמל סבל מאד והאש הגיעה לפאתי חורשת הארבעים.
השריפה היתה בספטמבר, ובדצמבר אותה השנה התפרסמו מסקנות הועדה. ההמלצות היו חד משמעיות –
הוועדה ממליצה כי:

שיקום היער שנשרף יתבסס בעיקרו על טיפוח ועיצוב ההתחדשות הטבעית, שכבר החלה בשטח בממדים גדולים.
לא יבוצעו נטיעות נרחבות, מפני שהנביטה הטבעית הצפופה של אורנים בשטח השרוף הופכת אותן למיותרות.
תיערך פעולת הסברה מקיפה בארץ ובחו"ל על הדרכים האחרות, חוץ מנטיעה, הדרושות לשיקום יערות הכרמל.
באתרי נופש אינטנסיביים בלבד תיבדק האפשרות של נטיעה או זריעה להשלמת ההתחדשות הטבעית או לגוונה, על-פי תוכנית מפורטת.
לא יינטעו מינים או זנים זרים לכרמל בתוך שטחים שנשמר בהם צומח טבעי.
ייבדק הצורך באיסוף וריבוי של צמחים נדירים או ייחודיים לכרמל שנפגעו בשרפות, ובמיוחד גיאופיטים, במגמה להשיבם לשטח. בהתאם לצרכים תבוצע תוכנית שימור.

תיעשה היערכות מקצועית ארגונית, חינוכית ותקציבית לפעולה נרחבת וממושכת של שיקום יערות הכרמל ע"י ממשק הכולל טיפוח ועיצוב הצומח הטבעי, בשטח שנשרף ב-1989 ובשריפות קודמות.
ייערכו ניסויים בהיקף נרחב לעידוד צמיחת עצי אורן צעירים ע"י דיכוי השיחים המתחרים איתם, בשיטות מכניות שונות.
ייעשה דילול של אוכלוסיות צפופות של אורנים צעירים, לאחר מחקר ומעקב כדי לברר מתי ובאיזה קצב להתחיל בפעולות הדילול.
ייעשו פעולות גיזום ועיצוב בעצים רחבי-עלים שהתחדשו מחטרים.

תימנע רעייה בשטח שנשרף, בשנים הראשונות עד להתבססות העצים הצעירים.

יסומנו שבילים ומסלולי טיול ולימוד בשטח שנשרף, ויוסברו לציבור הנזקים של דריכה מחוץ לשבילים.

בלוטי אלון מצוי, נחל רקית, כרמל, 9.9.2010

כאן יש כתבה מעניינת של ד"ר אבי בר מסדה – ישראלי שהוא מדען לאקולוגיה של יערות באוניברסיטת ויסקונסין. אני ממליצה לקרוא גם אותה.
אני רוצה שנעצור, ננשום לרגע, ניתן לטבע לעשות את שלו – ונשקיע את המרץ שלנו בתגבור מערך הכיבוי, שיקום מערך הרווחה, שיקום מערכת החינוך ומערכת הבריאות. בואו נדאג למה שאנחנו יכולים לדאוג.

תודה למי שקרא עד כאן.

חבצלת קטנת פרחים – Pancratium parviflorum

חג סוכות שמח לכולם!
לכבוד החג אני מציגה את אחד מפרחי החג – אילו שפורחים עכשיו.

בארצנו פורחים שלושה מיני חבצלת. על חבצלת החוף כבר סיפרתי, את חבצלת הנגב (שפורחת מעט מאוחר יותר) אני מקווה לפגוש בטבע השנה (פגשתי אותה פורחת עד כה רק בגנים בוטניים) – המין השלישי, והקטן מכולם הוא חבצלת קטנת-פרחים.

אם חבצלת קטנת-פרחים היתה קוראת את מה שכותבים עליה, היא היתה סופגת תסביך נחיתות חמור. כל הזמן משווים אותה לחבצלת החוף – דברים כמו "הפרח קטן בהרבה ופחות מהודר מפרחי חבצלת החוף." או "הפרח אינו מרשים כמו פרחי חבצלת החוף" וגם "הפרחים נאים, אך קטנים לעומת מיני החבצלת האחרים שמופיעים בארץ כצמחי בר"

מצד אחד, אין אלא להודות שהפרחים הללו – שקוטרם כ-3 ס"מ, ואין להם כמעט ריח – בהחלט פחות מרשימים מאילו של חבצלת החוף. זו האמת. מצד שני, כמה מכם סבלו בגלל שהשוו אתכם לאח/אחות גדולים יותר? זה לא פייר! אני מעדיפה להסתכל על החבצלת הזו בפני עצמה.

ובפני עצמה, היא פרח נחמד ומקסים – שמעטר את האיזורים ההרריים בארץ עכשיו בלבן.

אנחנו אוהבים לצאת לראות את החבצלות ליד לטרון. חונים בחניה של המנזר – ממש לפני הכניסה למנזר, יוצא שביל מסומן בסימון שבילים כחול. כיון שהעונה הזו חמה מדי לטיול רציני, אנחנו רק "עושים סיבוב" קל של חצי שעה בערך, נהנים מהחבצלות, מחפשים חרובים – וחוזרים למזגן. אפשר גם להסתכל בגינת הכנסיה, ואפילו (אם הגעתם בשעות בה היא פתוחה) – לראות את הכנסיה של המנזר.

בארץ, אפשר למצוא את החבצלות בעיקר בהרים – הן אוהבות איזורים סלעיים, ופורחות בכרמל, בגליל וביהודה. אבל גם במישור החוף ניתן למצוא אותן – ברכסי הכורכר – לא אילו הצמודים לחוף. למשל, בשמורת ביתן אהרון.

מיובל ספיר למדתי שלחבצלת קטנת-הפרחים יש יחסי גומלין יפים עם נמלים. הזרעים של החבצלת בנויים משני חלקים – הזרע עצמו, עטוף קליפה קשה – ועליה גופיף שומני שקרוי אליוזום – או בעברית, עטִי – מלשון מעטה.
העטי השומני הוא מזון טוב לנמלים: הן אוספות את הזרע עם האליוזום, ומביאות אותו לקן. שם הן אוכלות את העטי, ואת הזרע מוציאות מחוץ לקן. איזור הקן עשיר בחנקות , וכן מרוחק מצמח האם (כלומר, פחות תחרות) – ויש לזרע סיכוי טוב יותר לנבוט.

התמונות צולמו ליד מנזר לטרון, 10.9.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא

חוּרְשָף נאה – Atractylis prolifera

שוב ירדנו לנגב…
ושוב זו היתה חגיגת פריחה.

הפעם עצרנו ליד צומת משאבים, בשמורת חולות משאבים. עוד מהאוטו ראינו פרח ורוד-לבן על הקרקע, בגודל כמעט חמישה ס"מ – ועצרנו לראות אותו.

הפרח הזה הוא ממשפחת המורכבים: זה לא פרח בודד, אלא תפרחת שבנויה מהרבה פרחים זעירים: פרחים צינוריים לבנים במרכז, ופרחים לשוניים ורודים בהיקף. וחוץ מזה, הוא מקסים.
הגביע שלו הזכיר לנו מעט את זה של הדרדר: אבל לא בדיוק.

מה עושים ארבעה חובבי פרחים שלא מכירים מספיק טוב את פרחי המדבר, וניצבים מול יפהפה שכזה?

קודם כל, מצלמים אותו מכל כיוון אפשרי, ואז – שולחים sms ליובל ספיר, עם שאלה כללית. ויובל עונה: חוּרְשָף נאה.

השם חורשף מקורו בערבית, אם כי יש עדויות לשימוש בשם זה בעברית כבר בימי הביניים.

החורשף שרוע על הקרקע – לפעמים מצליח להתרומם לגובה של עשרה ס"מ… הוא גדל בחולות בנגב ובמדבר יהודה.

אחרי שסיימנו לצלם בחולות משאבים, נסענו משם דרומה – לכיוון בור חמת ובורות לוץ. אבל בדרך חזרה, עברנו שוב ליד חולות משאבים ממש לפני השקיעה – כמובן, עצרנו שוב.

וכמובן, צלמתי עוד חורשפים – הפעם לפני השקיעה.

התמונות צולמו בחולות משאבים, בתאריך 23.4.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

הערה חשובה, למטיילים באיזור:
בשמורת חולות משאבים יש דרך עפר/חול עבירה, ואפשר לנסוע לאורכה, לעצור ולטייל כל פעם ליד האוטו. לא להתרחק ממנו!
ברגע שהתרחקנו מעט מהרכב, ראינו טרקטורונים וטנדרים של בדואים, עוברים על הכביש ליד ומתצפתים. הם חיכו שנתרחק מעט מהאוטו, בשביל לפרוץ אליו.
לכן יש להשאיר שומר על הרכב, לא להתרחק ממנו, ולהפגין נוכחות.

והערה נוספת: אנשים רבים מגיעים אלי, ולא מגיבים. לא תמיד יש לכולם חשק לכתוב "וואי איזה יופי" או משהו סתמי כזה. ולא תמיד יש משהו ענייני לומר… בשביל זה קיים כפתור ה-maxit פה למטה משמאל: אהבתם? לא בא לכם להגיב? תלחצו על maxit! ככה לפחות אני אדע שהיו פה אנשים! תודה!!

איריס שחום – Iris atrofusca

אני ממשיכה עם איריס נוסף מסקציית איריסי ההיכל – האיריס השחום

האיריס השחום הוא בעל התפוצה הרחבה ביותר מבין איריסי ההיכל שגדלים בארץ – הוא גדל בצפון הנגב (איזור תל קריות ליד ערד) וליד באר-שבע (יער דודאים), ממשיך בבקעה עד לדרום הגולן. הוא גדל גם ממזרח לנהר הירדן – בממלכת ירדן.

גם האיריס הזה מקיים את אותם יחסי גומלין עם זכרי הדבורים. הנה המנהרה שלו – ה"שטיח" בפתח כאן הוא צהוב – ובפנים ניתן לראות את האבקן הבהיר.

מדוע, בעצם, התפתחו היחסים הללו?
ישנו פתגם שאומר "The early bird gets the worm" – הציפור שקמה הכי מוקדם, היא זו שתזכה לארוחה. כך גם אצל הדבורים. מי שיקום מוקדם יותר, יוכל להנות מצוף פרחים (אגב, לאיריסים אין צוף – הכוונה היא לצוף של פרחים אחרים), ואולי לזכות גם להזדווג עם נקבה נחמדה.

אבל בחורף, הטמפרטורה בלילה יורדת מאד נמוך – גם במדבר, וגם בצפון. וקשה לחרקים להתחיל להיות פעילים לפני שהם מתחממים.
המנהרה של האיריסים עשויה מעלי עטיף כהים, קולטי חום. בפנים חמים ונעים גם כאשר בחוץ הטמפרטורה יורדת.

כמו שכבר כתבתי, נמדדו הבדלי טמפרטורה משמעותיים בשעות הבוקר המוקדמות – בין פנים ה"מנהרה" לבין האויר הפתוח.
הדבורים הזכרים מנצלים זאת. הם מתחממים מהר יותר, ויכולים לצאת לפעילות גם כאשר שאר החרקים עדיין לא מסוגלים לזוז.

האיריס השחום סבל רבות באיזור יער דודאים צפונית לבאר שבע – הקק"ל החליטו ליישר שטח לכבוד נטיעות ט"ו בשבט – והשטח שהם בחרו היה… גבעות גורל, צפונית לבאר שבע. איזור זה היה אחד הריכוזים הגדולים ביותר של איריס שחום בארץ. החברה להגנת הטבע, יחד עם חובבי טבע וחובבי איריסים נזעקו – והעבודות הופסקו בחלקן. הרבה איריסים נצלו מכליה, אבל רבים "יושרו" על ידי הדחפורים, למען יוכלו ילדי ישראל לטעת יערות.
הקק"ל הפסיקו את הנטיעות שם, וזה לא מונע מהם להציג את יער דודאים כ"פרוייקט שמירת טבע" שלהם, ו"הצלת האיריסים".
סתם עוד דוגמא, לחלמאות המקומית.

התמונות צולמו כולן ביער דודאים ובגבעות גורל צפונית לבאר שבע

בתאריכים:
26.2.2005,
13.3.2008
5.3.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ושוב, תודה רבה ליובל ספיר – שמדד את הטמפרטורות באיריסים מוקדם בבוקר עם הזריחה, שלח לי מיקומי איריסים ב-SMS ולימד אותי המון על האיריסים!

איריס הנגב – Iris mariae

היום אני מציגה את אחד הנסיכים היפהפיים ביותר, פרח ייחודי ומיוחד :

זהו איריס הנגב. והוא גדל בנגב. רק בנגב, בחולות.

איריס הנגב הוא אחד מאיריסי ההיכל, כלומר שייך לסקציה Oncocyclus – זוהי סקציה מיוחדת במין איריס.

ישנם מעל 200 מיני איריסים בעולם, והם מחולקים למספר סקציות (כלומר, קבוצות). איריסי ההיכל נקראים כך בעברית בגלל שלושת עלי העטיף הפנימיים (שנקראים גם "דגלים") שיוצרים מעין מבנה גדול:

ישנם 33 מיני איריסי היכל בעולם, וכולם מרוכזים בסביבות המזרח התיכון – מהרי טרנס-קווקז ואירן, דרך ארצות הסהר הפורה – ועד אלינו. שמונָה מינים מתוך ה-33 גדלים בארץ.

איריסי ההיכל גדלים במגוון בתי גידול – הרים גבוהים בקווקז, איזורים ים-תיכוניים בצפון הארץ – ואפילו יורדים דרומה למדבר. איריס הנגב הוא ייחודי בכך שהוא מגיע גם לאיזורים הנחשבים מדבר קיצוני – שבהם כמות הגשמים השנתית אינה עולה על 50 מ"מ לשנה.

איריסי ההיכל מואבקים על ידי זכרים של דבורים יחידאיות.
דבורים יחידאיות הן דבורים שאינן בונות כוורת כמו דבורי הדבש – מינים אחרים של דבורים, בהם הנקבה חופרת לעצמה קן באדמה, ובו הוא ישנה בלילות.
הזכר, לעומתה, אינו חופר. הוא מחפש פרחים לישון בהם. לאיריס יש "מנהרה" קטנה, שמורכבת מעלים כהים.
ד"ר יובל ספיר הראה בעבודת הדוקטורט שלו שיש יחסי גומלין יפהפיים בין זכרי הדבורים לאיריסים: האיריסים מספקים מאורה מוגנת לדבורים, שגם מתחממת מהר בשעות הבוקר המוקדמות (נמדד הבדל של כ-5 מעלות בין החוץ לבין פנים המנהרה!) ומאפשרת להם לקום מוקדם ולצאת לפעילות – ואילו הדבורים, בתמורה, מאביקים את האיריסים.

בתמונה מעל ניתן לראות את ה"מנהרה" (אפילו יש שטיח שחור ונחמד בכניסה…. ) . הפס הלבן שמציץ בתוך המנהרה – הוא האבקן של האיריס.

איריס הנגב גדל במערב הנגב ובצפון סיני – לכיוון אל-עריש.

עוד דבר שמאפיין את איריס הנגב – בניגוד לשאר האיריסים הכהים בארץ – הוא האחידות בצבע. בעוד לאיריס ירוחם או איריס הגלבוע – למשל – ישנה שונות בצבע והם נעים מארגמן-חום כהה דרך סגול עז ועד סגלגל-חום בהיר, ויש להם ואריאנטים צהובים – אצל איריס הנגב הפרחים הם תמיד באותו גוון נפלא של סגול יפהפה.

התמונות צולמו במקומות הבאים:
26.2.2005 – קיבוץ גבולות
13.3.2008 – חולות שבטה
24.2.2010 – חולות נחל סכר
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

תודה רבה ליובל ספיר, שלימד אותי המון על איריסים (ועל עוד הרבה פרחים)

כתריים אדמדמים – Dipcadi erythraeum

כזכור, לפני שבועיים הייתי בערבה. פגשתי שם לשון אפעה מצרית, והרנוג השיטים – וקצת אחריהם גיליתי לבלוב של עלים עם ניצנים קטנים:

שאלתי את יובל מה זה, והוא הסביר לי שזוהי תחילת הפריחה של כתריים אדמדמים.
מיד עלתה רמת ההתרגשות – "באמת? וואו! ואתה חושב שנפגוש גם פורחים?"
כתריים אדמדמים הם צמח חולות נדיר ממשפחת השושניים. עד המפגש הזה ראיתי רק תמונות שלהם, מעטות וברזולוציה גרועה – ובכל זאת ראיתי את מבנה הפרח המיוחד והיפה. פרט לכך, זהו פרח ממשפחת השושניים – משפחה ידועה ביופיה. שנציגים רבים שלה (כמו חצב, שושן צחור, סתווניות ועוד) כבר ככבו אצלי.

"תעזבי, זה סתם כלום-בצבע-חום" – ענה לי יובל… ואני המשכתי לחפש. אבל לצערי, באותו יום לא מצאתי כתריים.

עבר שבוע – ובפורום צמחי בר, אוֹרי פרגמן-ספיר – מנהל הגן הבוטני בגבעת רם – העלה תמונה של הכתריים שהוא צלם בחולות נחל סכר. תמונה יפהפיה, אני חושבת שהיפה ביותר שראיתי של הצמח הזה.
אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי לגלות שבהשתלמות רת"ם המסלול שוּנָה – ואחת התחנות היא חולות נחל סכר, דרומית לרמת חובב!

מיד גייסתי לטובת העניין את כל בעלי העיניים החדות בסביבה, וספרתי להם מה אני מחפשת. הבעיה היא… שהתיאור שלי ("שושני קטן, בצבע חום-אדמדם, צורת הפרח מזכירה יקינתון, אבל עלי הכותרת מסודרים שלושה-שלושה) – היתה הרבה יותר מלהיבה מהממצאים…

מה שמצאנו היה משהו קטן – בגובה 15-20 ס"מ, ברוב המקרים הוא שרוע על הקרקע.

ובקשר לצבע… חום-אדמדם? אפור-חום זה תיאור טוב יותר.

בקיצור, אני מודה ומתוודה: לא התרשמתי מהפרח הזה כמו שחשבתי שאתרשם. יובל צדק. השם כלום-בצבע-חום באמת הולם את הפרח הזה…

יחד עם זאת, כדאי להסתכל מקרוב על הפרחים: הם באמת מיוחדים ויפים.

הפרח בנוי בצורה דומה לזו של פרחי היקינתון, אך במקום שהכותרת תהיה ששה עלים באותו הגודל – היא מחולקת לשני דוּרים (כלומר, שתי שורות) – דוּר חיצוני של עלי כותרת גדולים יותר, ודוּר פנימי של עלי כותרת קטנים יותר.

ממש כמו כתר – בתוך כתר! ומכאן מגיע השם – כִּתְרַיִים.

הפירות של הכתריים דומים לפירות של גביעונית הלבנון, והם גם גדולים למדי – הגבעול שבקושי תמך בפרחים- עכשיו כורע תחת נטל הפירות הגדולים.

הכתריים הם – כאמור – פרח קטן מאד. גובה הצמח הוא כ-15 ס"מ. בתמונה הבאה אפשר לראות כמה היד המצלמת גדולה יחסית אל הפרח:

זהו צמח שגדל בחולות – הם אוהבים דיונות, רצוי לא ניידות מאד. בארץ הם גדלים בערבה – בחולות חצבה ובחולות תמנע; וגם בנגב – למשל, בחולות מדרום לבאר שבע, ובחולות חלוצה.

בעולם – הכתריים הם מין שגדל במדבריות מאפריקה ועד הודו. אבל ישנם מינים יפים ומרשימים יותר מהכתריים האדמדמים שגדליו אצלינו. למשל כתריים לבנים מהודו – מאד יפים, או כתריים מנמיביה – שהם צמח גבוה – גבהו מגיע עד לשני מטר!

התמונה הראשונה צולמה בחולות שיזף בערבה, 13.2.2010.

שאר התמונות צולמו בחולות נחל סכר, מדרום לבאר שבע, 24.2.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

לשון-אפעה מצרית – Ophioglossum polyphyllum

אי שם, בתחילת ימי הבלוג שלי, הצגתי שרך קטנטן ששמו לשון-אפעה קטנה. סיפרתי על המסע לאיתור לשון האפעה, בשמורת בני ציון. הפעם נסענו – אני והעננצ'יקית שלי, עם יובל וילדיו – לראות את אחותה – לשון אפעה מצרית.

ולאן נסענו? עד לערבה.

לשון אפעה מצרית ידועה בארץ משני אתרים בדיוק, ושניהם בערבה: חולות שיזף, בצפון הערבה; וחולות סמר – בדרומה. אנחנו נסענו לצפון הערבה. ½3 שעות נסיעה – בשביל לראות פיצקלה, שגודלו כמה סנטימטרים…

הפעם היו לנו הוראות מדויקות. ידענו בדיוק לאן לנסוע, כמה מטרים ללכת, ובין אילו שיחים לחפש. שיחי פרקרק פרסי, למי שתהה. כשהגענו למקום, זה נראה כך:

השיח מאחור הוא הפרקרק, ומימין הצל של הפרקרק השני. אבל מה יש בינהם? במבט ראשון לא ראינו כלום. אז מה עושים? כורעים מטה, ומתחילים לבדוק. בתחילה לא מצאנו כלום. הרגשנו די מיואשים: ציפינו שהערבה כבר תפרח! והנה, הכל צהוב; רק מעט נבטים – ואיפה לשון האפעה? האם נסענו כל כך רחוק לשוא?

התחלנו לבדוק את הנבטים. מסתכלים על כל נבט ונבט – ואז רואים שחלק מהם הם שרכים. לא סתם שרכים: לשון אפעה! הידד! מצאנו!

ובשביל להבין כמה הם קטנים, שמתי את מפתח המכונית שלי לידם:

יובל סיפר לי, מתי נתגלתה לשון האפעה בארץ. זה היה אי-שם, בשנת 1981 – לפני כמעט 30 שנים. פרופ. שמידע (שאז היה עוד ד"ר) יצא עם אנשי רת"ם להשתלמות בערבה. רוב הנוכחים עמדו ושמעו הסברים על צמח מסוים שנמצא – ורק יואב גרטמן, בן קיבוץ יגור – אחד מרודפי הצמחים הותיקים בארצנו, הסתובב מסביבם, ופקח עיניים. לאחר זמן מה הוא הביא אל החבורה צמח ש…לא היה מוכר לו.

בתחילה פרופ. שמידע חשב שזהו אחילוף זעיר – צמח אחר, שגדלו קרוב לגודלה של לשון האפעה. אבל לאחר בדיקה, פתיחת מגדירים וחיפושים שונים – הסתבר שזהו צמח שלא היה מוכר מהארץ עד אז: לשון אפעה מצרית.

נמצאו שתי נקודות קרובות, ובהן הרבה לשונות אפעה. הנקודות סומנו במעגלי אבנים, שנמצאים שם עד היום. ולשונות האפעה – כך גילינו – נשארו בתחומי המעגלים שלהן, ולמרות שסרקנו את השטח – לא מצאנו אף לשון אפעה מחוץ למעגל.

אז כרענו – משתדלים לא להכנס לתחומי המעגל, ולא למעוך (חס וחלילה!!!) אף לשון עדינה ונדירה, והתחלנו לצלם אותן מכל הכיוונים.

כתבתי בתחילת הרשימה, שלשון האפעה הנדירה הזו ידועה משני מקומות בארץ: חולות שיזף וחולות סמר. אני אמנם צלמתי אותה בחולות שיזף, אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות לדבר על חולות סמר.
חולות סמר, בדרום הערבה, הם גוש החולות האחרון שנותר בערבה – שטח חולות בתולי ומיוחד. רק שליש מגדלו המקורי נותר, רוב השטח נוצל לכריית חול, לשפכי תעשיה ולחקלאות. עכשיו החליטה המדינה להרוס גם את החלק האחרון שנותר לפליטה – ולאפשר לכרות חול גם שם. עמותת אדם טבע ודין עתרה לבג"צ – בבקשה להגן על החולות האחרונים שנותרו, לאפשר לבעלי החיים והצמחיה היחודית של האיזור להמשיך לחיות שם.

אני מצרפת פה כמה קישורים למאבק ההגנה על חולות סמר –

ראשית, אתר המאבק – יש שם גם קישור לעצומה, אבל אני לא יודעת עד כמה עצומות אינטרנטיות משפיעות. עד כמה שאני יודעת – הן סתם סמליות.
כתבה מYnet , ועוד כתבה מnrg (שתיהן דומות מאד)

ישנו גם דף בfacebook שאתם מוזמנים להצטרף אליו ולצרף אליו עוד אנשים.

הטענה הממשלתית – כרגיל – היא ש"אין שם כלום, רק חול וחול – זה בסך הכל מדבר, שממה". אני מקווה, שהקוראים שלי מבינים שהמדבר איננו שממה, ובחולות ישנם הרבה חיים – גם בעלי חיים, וגם צמחיה. זו מערכת אקולוגית מיוחדת במינה, ולדעתי זו חובתנו להגן על השטח הזה, כדי שגם הבאים אחרינו יוכלו להנות מיופיו של המדבר.

שמעתי פעם פתגם אינדיאני (או שמא אמריקאי-מקורי?) יפהפה:

We do not inherit the Earth from our parents, we borrow it from our children

כלומר – לא ירשנו את כדור הארץ מאבותינו, אלא קבלנו אותו בהשאלה מילדינו. לדעתי זהו פתגם נפלא, מדויק ונכון – וכל האנושות צריכה לחיות לפיו.
…אבל אני, מה אני יודעת?

התמונות צולמו בשמורת חולות שיזף בערבה, בתאריך 13.2.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

תוספת, 18.2.2010 –

מוטי כתב בבלוג שלו אגדה על לשון-האפעה. אתם מוזמנים לקרוא, לצחוק ולהגיב!!

פרחים בפארק לאסן – חלק רביעי!

עוד כמה פרחים נחמדים, שטרם הספיקותי לפרסם:

לפני הכל – תוספת לגבי הרשימה של אתמול:

תוספת 8.10.2009: שאלתי באתר הגנים הבוטניים של אוניברסיטת British Columbia לגבי הפרח הצהוב שלא הייתי בטוחה מהו, ושם אישרו לי שזהו אכן מין של Eriogonum.

אני פותחת עם מורכב חביב וחינני, קרוב של החיננית שפורחת אצלינו:

זהו Erigeron peregrinus, או בשמו העממי – Subalpine fleabane –

קצת הסתבכתי עם התרגום פה – Fleabane זה משהו כמו "קללת הפרעוש" או "רעל פרעושים" – אני חושבת שאני פשוט אשאר עם החיננית, ואקרא לה חיננית תת-אלפינית.

הפרח הזה אכן מאד דומה לחיננית, רק שהוא סגול יותר ממנה.

אנחנו פגשנו בו אחרי השיא, גם בלאסן וגם ביוסמיטי – נראה שהוא כיסה שם מרבדים מוקדם יותר בעונה.

אנחנו פגשנו את הבודדים של סוף הפריחה – ונהנו מהחינניות שלהם.

מכאן אני עוברת אל פרח יפהפה ומיוחד:

זהו פרח קטן ועדין, ופגשנו אותו בתחתית המפל בKings Canyon בפארק לאסן.

הוא ממשפחת ההרדופיים, ושמו Apocynum androsaemifolium

השם העממי הוא Spreading Dogbane – סם כלב מתפשט – והוא קרוב לסם-הכלב המזרחי שאצלינו, למרות שזהו אינו אותו מין.

הפרח עצמו קטן ועדין מאד. סם-כלב זה תרגום של השם העממי – Dogbane –

משמעות המלה bane היא רעל או קללה. (כמו בFleabane שהוזכר למעלה)

וכעת, עוד פרח ממשפחת המורכבים –

הפרח הזה הוא Anaphalis margaritacea או בשמו העממי – Western Pearly Everlasting. הייתי מתרגמת את זה למשהו כמו אלמוות פניני מערבי – למרות שאין כל קשר בינו ובין פרח האלמוות בארצנו (שהוא בכלל מהציפורניים).