חרוב מצוי – Ceratonia siliqua

גמרתי את סקירת הטיול לאיטליה, עם הרבה געגועים – ואני נשארת באיזור הים תיכוני: הכירו את החרוב המצוי, שמצוי ברוב ארצות הים התיכון.

אמנם אני אספר על חרוב באופן כללי, אבל רוב התמונות כאן הן של עץ חרוב מיוחד ומקסים – החרוב הגדול בשמורת ביתן אהרון.
שמורת ביתן אהרון (ליד הישוב ביתן אהרון, ליד מחלף חבצלת השרון) היא שמורת עציץ. עכשיו פורחות שם חבצלות קטנות-פרחים, ועוד מעט יתחיל בן-חצב סתווי.
אבל כל השנה אפשר וכדאי להנות מהחרוב הענק והעתיק במרכז השמורה: תראו איזה יופי:

החרוב הזה הוא בן מאות שנים. שמעתי הערכות של 400 שנים וגם של 800. אבל לחרוב אין טבעות, ואין דרך מדוייקת לקבוע את גילו. מה שברור הוא, שהחרוב הזה מרשים ומקסים במיוחד.
מה שעוד ברור הוא, שזה חרוב ענק. 30 אנשים (וגם יותר) יכולים לחסות בצילו יחד, לשבת על הענפים ובצלם, לשמוע אגדות….
ויש הרבה אגדות על החרוב.

החרוב מופיע פעמים רבות בדברי חז"ל – אבל בתנ"ך כלל אינו נזכר. וזה בהחלט מפתיע: הוא היה ידוע כעץ פרי גם בתקופות קדומות מאד.
ולכן יש חוקרים שטוענים שהעץ הובא לאיזור בתקופה ההלניסטית או הרומאית. החוקר הגרמני גיאורג שווינפורט כתב במאה ה-19, שמוצאו של החרוב כנראה בתימן, ומשם הופצו זרעיו למזרח התיכון ולארצות הים התיכון – באמצעות מסחר.

 אבל למה, בעצם, החרוב היה עץ חשוב כל כך במסחר? למה הפיצו את זרעיו?
כבר בימי קדם גילו שרוב זרעיו של החרוב הם בגודל אחיד – ומה שחשוב יותר, משקל אחיד. משקל של זרע חרוב הוא בערך חמישית גרם. כל חרוב. גם בתימן, גם בישראל וגם באירופה. לכן השתמשו בזרעי חרוב למשקל – במיוחד למשקל של דברים יקרים. ביוונית קראו לזרעים הללו קראט, ובעברית – גרה.
אחד הדברים שמודדים עד היום בקראט הוא יהלומים. יהלום בגודל קראט אחד, הוא יהלום ששוקל כמו זרע חרוב אחד.

פירות החרוב מתוקים. לרוב הם נחשבו מזון לעניים – היו מכינים ממנו דבש, או קמח, וגם משתמשים בו כמזון לעופות ובהמות – אך לא לפרות חולבות.

החרוב הוא עץ דו-ביתי חד-מיני.
עכשיו אני מדמיינת לעצמי כמה אנשים עוצרים ושואלים – מה? מה זאת אומרת?
ובכן, אני אגיד לכם שגם האדם, למשל, הוא דו-ביתי חד-מיני. כלומר, לכל אדם יש מין אחד (אין – לא כולל ניתוחים לשינויי מין ואנשים עם בעיות גנטיות – אנשים שהם גם זכר וגם נקבה), כלומר כל אדם הוא "בית" למין אחד.
אצל הרבה צמחים ופרחים זה לא כך: אותו פרח כולל גם איבר מין זכרי (האבקנים) וגם נקבי (הצלקת).
אבל אצל החרוב יש הפרדה. ישנם חרובים זכרים, עם פרחים זכריים שיש להם רק אבקנים – וישנם חרובים נקביים, שיש להם פרחים עם צלקת ושחלה.
(אגב, ההפרדה אינה מוחלטת, ויש גם עצי חרוב שהם דו-מיניים, כלומר גם זכר וגם נקבה)
אילו ניצנים של פרחי נקבה –

אין לי תמונות של פרחי זכר, ולפי הכתוב בכל הספרים שלי – לפרחי זכר יש ריח מאד אופייני… ריח מאד מיוחד… אפילו פרופ. פיינברון כותבת בספרה "צמחי בר בארץ ישראל" שזהו "ריח אופייני ולא נעים".
ברוב הספרים פשוט מנסים להתחמק מדיבור על מין, ולכן אני פשוט אגיד לכם – ריח של זרע. זרע גברי.
על הריח הזה יש אגדה (אכזרית למדי) שמספרת על הבדואים – כשבדואי רוצה לשאת אישה, הוא לוקח אותה לטייל לאיזור שיש בו חרובים, וספציפית – חרוב זכר פורח.
אם הנערה זיהתה את הריח, מיד הבין הבדאי שהיא אינה בתולה תמימה וכנראה יש לה נסיון מיני – והרג אותה.
אני מקווה שזו אכן רק אגדה, אבל כידוע – לרוב האגדות גרעין אמת.

הפרחים הנקביים של החרוב אינם מאד אטרקטיביים –
לפי הכתוב בלקסיקון מפה לצמחי ישראל של פרופ. שמידע, הם מואבקים על ידי הרוח, אבל גם על ידי חרקים.

אצל הערבים, החרוב נחשב לעץ המביא מזל רע. פירותיו השחורים, עורקי העלים שלפעמים הם אדומים – כולם מעידים על העובדה שהשטן נוטה לחסות בצל החרוב, ולכן הערבי המאמין יתרחק ממנו.
בנצרות, לעומת זאת, בעיקר באיזור אסיה הקטנה ובסוריה, מתייחסים לחרוב כאל עץ מקודש, וקשור בעיקר לג'ורג' הקדוש. בונים כנסיות לג'ורג' צמוד לעצי חרוב.

ולפי אחת המסורות הנוצריות, יהודה איש קריות (שכבר הזכרתי פה בבלוג) תלה עצמו על עץ חרוב, לאחר שבגד בישו. דעה אחרת אומרת שהוא בחר דוקא בכליל החורש – וזה מעניין, שכן שניהם שייכים לאותה משפחה – משפחת הקסאלפיניים (Caesalpiniaceae), שהיא משפחה הקרובה לפרפרניים – שייכת לסדרת הקטניות.

ביהדות החרוב נחשב לעץ מועיל.
לשם "חרוב" ישנם מספר פירושים –
 הפירות דומים לחרב
 החרוב אינו זקוק למים רבים בשביל לצמוח – כלומר, הוא גדל בחרבה
 פירותיו יבשים, ומשאירים תחושת יובש – חרבה – בפה.

החרוב פורח בספטמבר-אוקטובר, אבל הפרי מבשיל רק בקיץ הבא – לוקח לו זמן רב.
מצד שני, הפרי היבש של החרוב עמיד לאורך זמן ובטלטולי מסע – ולכן הוא אחד מ"פירות חמישה עשר" – הפירות שנהוג לאכול בט"ו בשבט.

החרוב תמיד מזכיר לי את אחת האגדות על חוני המעגל, הצדיק בן המאה הראשונה לספירה. מספרים שהוא טייל בגליל, ופתאום ראה איש זקן – "כבן שבעים שנה" נוטע עץ חרוב.
חוני פנה אל אותו איש, ותמה על מעשיו: "הלא ידוע שהחרוב גדל לאט, ויתן פרי רק בעוד שנים רבות! מדוע אתה נוטע עץ חרוב, שלא תזכה להנות מפריו?"
הזקן חייך, והסביר – "אני נוטע אותו למען בָּני וּבְני-בָּני"
חוני המשיך בטיול, התעייף, נשכב לישון בשדה – ונרדם. הוא ישן שינה קסומה במשך 70 שנים. כשהתעורר, הוא קם והתחיל לחזור בחזרה.
בדרך הוא עבר ליד עץ חרוב יפה ומרשים, עמוס פרי – החרוב שנטע הזקן. ליד העץ חוני ראה איש זקן, כבן שבעים שנה עומד וקוטף לו מפרי החרוב.
"האם אתה הוא, שנטעת את החרוב?" שאל אותו חוני –
"את החרוב הזה נטע סבי, לפני 70 שנים. אנחנו נהנים מפריו" – ענה הזקן.

את רוב התמונות צלמתי בביתן אהרון – בתאריכים 5.11.2005, 25.9.2010, 18.12.2010, 13.10.2011, 13.10.2012
וגם ליד מנזר לטרון, 10.9.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ואני ממליצה בהחלט לבקר בשמורת ביתן אהרון. אמנם קטנה מאד – אבל גם עשירה ומיוחדת.

כליל החורש – Cercis siliquastrum

 

 היום אני מציגה בפניכם עץ, ולא סתם עץ: עץ כליל-יופי, ושמו כליל החורש

כליל החורש הוא עץ נפוץ למדי באיזורים הים-תיכוניים בארצנו, הוא גדל ברום 300-1000 מטרים.
בעונה הזו אפשר לראות אותו בולט בשטח – כתמים ורודים בחורש:

לדעתי זהו עץ מקסים. השקדיות – שהוסיפו צבע לבן – גמרו לפרוח, והכליל מחליף אותן ומנקד את החורש בורוד.   

לשמחתי, אני לא היחידה ששמה לב ליופי הזה – משתמשים גם בעצי כליל החורש בגינון ובערים. בעבר ראיתי גם זן לבן שתול.
בזכות זה, תוכלו למצוא אותו גם במישור החוף.

כליל החורש שייך למשפחת הקסאלפיניים – לאחרונה תורגם השם לכליליים, ובמשפחה ישנם כמה וכמה עצי נוי מוכרים – כמו הצאלון והבוהיניה.

הפריחה מתחילה לפני לבלוב העלים, וכשכליל החורש בשיאו – זהו עץ ורוד מטריף את הדעת!
ביום בהיר מתקבל שילוב הורוד-תכלת הנהדר הזה –

אבל גם ביום סערה הוא נראה מצוין לטעמי –

הפרח של כליל החורש דומה לפרחים של משפחת הפרפרניים – טופח, תורמוס וכדומה – ובאמת, מבחינה סיסטמטית – גם הכליליים וגם הפרפרניים שייכים לסדרת הקטניות.

השם האנגלי של העץ הוא "עץ יהודה". לפי המסורת הנוצרית יהודה איש-קריות תלה את עצמו על כליל החורש, כי התחרט על שבגד בישו

מעומק הבושה על המעשה, הסמיקו פרחיו של העץ והפכו מלבן לורוד…

וכך, בלי לתכנן, אני מזכירה את יהודה איש קריות בפעם השניה – בתוך פחות מחודש!

כליל החורש נפוץ למדי בכל מזרח הים התיכון.

התמונות צולמו בין פברואר לאפריל 2012, בכרמל (חניון האגם ואיזור רקית), ברמת הנדיב (זכרון יעקב), במירון (נחל מירון, הר הלל והר מירון עצמו), וגם בגן הבוטני של עתי יפה בנתיב הל"ה.

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

גביעונית הלבנון – Fritillaria persica – זן ערבי

 

אני ממשיכה עם צמחי הדרום, ומגיעה לאיזור לא מאד מוכר – תל קריות

תל קריות נמצא על כביש 80, צפונית לתל ערד. במפה תמצאו אותו בערך סנטימטר לפני הקו הירוק.

העיר קריות מוזכרת בתנ"ך, בספר יהושע, כחלק מנחלת שבט יהודה:
"זֹאת, נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-יְהוּדָה- לְמִשְׁפְּחֹתָם. וַיִּהְיוּ הֶעָרִים, מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי-יְהוּדָה, אֶל-גְּבוּל אֱדוֹם, בַּנֶּגְבָּה- קַבְצְאֵל וְעֵדֶר, וְיָגוּר. וְקִינָה וְדִימוֹנָה, וְעַדְעָדָה. וְקֶדֶשׁ וְחָצוֹר, וְיִתְנָן. זִיף וָטֶלֶם, וּבְעָלוֹת. וְחָצוֹר חֲדַתָּה וּקְרִיּוֹת, חֶצְרוֹן הִיא חָצוֹר."
(יהושע, ט"ו, כ-כ"ה)

 

ולפי סברות של חלק מהחוקרים, זוהי העיר ממנה הגיע יהודה איש-קריות, שהסגיר את ישו לרומאים.

אבל אני לא הגעתי לשם לחפש עתיקות – למרות שהעתיקות שם מעניינות.

אני באתי לשדה הנפלא הזה: שדה ורוד ממצליב קטן וחמוד ששמו בן-שלח מנוצה, ובו פורחים פרחים גדולים יותר –

עמודי תפרחת נהדרים של גביעונית!

גביעונית הלבנון היא פרח תמיר ממשפחת השושניים. אני מכירה אותה ממקומות רבים בצפון הארץ – למשל, הר תבור, דרך נוף יער בית קשת, או הר הלל…

אבל בצפון היא פורחת כמעט תמיד בגוון אחיד – ירקרק. לפעמים טיפה ורדרד, אבל הירוק שולט. בדרום – היא מתחילה להשתולל.

מצהבהב, דרך כתומים, אדומים ועד סגול עמוק – כל מיני צבעים נהדרים!
הגביעוניות הדרומיות גם נמוכות יותר – בצפון אפשר למצוא גביעוניות בגובה של מטר, ואפילו מטר וחצי. בדרום הן בד"כ בגובה של 60-80 ס"מ, פרטים מעטים מגיעים לגובה מטר.
בעבר חשבו אותה למין נפרד וקראו לה "גביעונית ערבית". אך מאוחר יותר הוחלט שזהו אותו מין – ולכן הן אוחדו שתיהן ל"גביעונית הלבנון".

ישנם כמה ריכוזים באיזור, אנחנו, כאמור, נכנסנו לאחד שהיה בשדה ורדרד של בן-שלח מנוצה.
השילוב של הורדרד עם הסגול-העתיק של הגביעוניות הוא פשוט נפלא!

אז איזה צבע של גביעונית מוצא חן בעיניכם?

למי שמחפש טיול, שביל ישראל עובר לא רחוק מתל קריות. אנחנו פשוט שוטטנו באיזור ולא הלכנו לאורך מסלול מוגדר.
חלקים מהשמורה עולים מעבר לקו הירוק, אנחנו נשארנו בתחומי הקו הירוק.
מומלץ לשלב את המסלול יחד עם תל ערד הסמוך – האיריס השחום מסיים לפרוח שם עכשיו. ישנו גן מקלט לצמחי האיזור בתחומי הגן הלאומי, אך הגבעה שממש מדרום לגן הלאומי היא שמורה ובה יש בעונה הזו פריחה נהדרת של איריסים, פשתניות, צמרים ועוד.

התמונות צולמו כולן ליד תל קריות, בתאריך 31.3.2012

כדאי מאד להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!