זבל מי שמלכלך

אתם רואים את התמונה כאן מעל? זו הכינרת, בימים רגועים. אבל חול המועד הוא ממש לא ימים רגועים.
נחרדתי לראות בפייסבוק תמונות שפרסם הצלם אלון לויטה. כמויות הזבל והטינופת שהשאירו אחריהם היוצאים לשטח – פשוט מזעזעות, בכל קנה מידה.
ביקשתי מאלון את רשותו לפרסם את התמונות, וכעת אני מציגה אותן – לא להנאתכם. ממש לא.

כן. כך נראים חופי הכינרת היום. הטינופת מסתירה כל נקודה שהיתה יכולה להיות יפה. הזוהמה עולה על גדותיה.

קשה לי למצוא מלים חריפות מספיק שיביעו את דעתי על כל אותם מתהוללי הזבל.

ונכון. לא רק אילו שמקימים את האוהל בערימות הזבל אשמים.
ידידתי אתי אייזנרייך כתבה, בתגובה לתמונות הללו – ואני מאד מסכימה איתה:
כאשר יודעים שהכינרת מתמלאת בעשרות אלפי אנשים – צריך ליצור תנאים תברואתיים הולמים. בשביל זה יש רשויות ובשביל זה משלמים מסים. משום מה יש לי תחושה שאם היו מספיק שירותים כימיים ואם היו מספיק פחי זבל ואם היה פינוי 4 – 6 פעמים ביום של האשפה ואם היו פקחים ושוטרים נוכחים בשטח – אז החופים לא היו נראים כך.
אמנם מדובר בחזירים שמשאירים אחריהם ערימות זבל שכאלה, אבל החזירות היא לא רק של האזרח הקטן. בהחלט ניתן להפנות אצבע מאשימה גם אל הרשויות והמדינה. בהחלט לגיטימי לצפות שיוקצה תקציב להיערכות נכונה לקליטה סבירה של מטיילי החג. כן כן, כמו שנערכים למלחמה, וכמו שנערכים לשלג, צריך להיערך גם לימי נופש בכינרת. אהה, אין תקציב? לאן הלך הכסף? לכולם חילקו ורק לבבונים לא נשאר?!

הנה, הם הוציאו את הכלב החוצה… נכון נראה שהוא מאושר?!

אגב, התמונות של אלון הן לא היחידות שראיתי. תמונות של זבל וטינופת מכל רחבי הארץ.

החג תכף נגמר, האוהלים יקופלו והאנשים יחזרו אל הדירות שלהם – שוודאי הן מצוחצחות, והם מנקים כל פירור שנופל.
ומי יטפל באלפי הצלחות החד-פעמיות, שלוקח להן מאות שנים להתכלות?

וזה לא שאין חוק. יש חוק לשמירה על הנקיון.
אבל אין מספיק פקחים. וגם אם מגיע פקח, לרוב הוא מתקבל בקללות ויריקות, באיומים – ואפילו בתקיפות פיזיות.
אני חושבת שצריך להוסיף הרבה פיקוח, וגם הערכות נכונה יותר כמו שכתבה אסתר.
רעיון מוצלח נוסף הוא לקחת את תלמידי בתי הספר השונים למבצעי ניקוי – עכשיו! לפני יום העצמאות! שיראו מה הם השאירו אחריהם, ואולי בפעם הבאה יחשבו רגע לפני שהם מטנפים את השטח.

וככה, בשביל לא לגמור עם מצב רוח רע – אני אספר שאפשר לשפר, ואפשר לתקן.
באילת, לפני 10 שנים בערך, קמה קבוצה של אנשים שנמאס להם מהטינופת ואמרה – די. הם הקימו חוג נוער – משהו מקביל לתנועות הנוער הרגילות – ששמו "שומרי המפרץ". הם נפגשים פעם בשבוע, ולומדים על הטבע והסביבה, לומדים לצלול – ואז יוצאים למבצעי צלילה וניקוי הים.
בני הנוער המקסימים הללו עוסקים בפעילות הסברה לתיירים על החוף, עורכים מבצעי נקיון בים ובחוף.

הנה כתבה עליהם משנת 2009 –

ובתכנית "המהדורה" של ערוץ 1 שודרה כתבה חדשה עליהם השבוע – הקישור כאן, הכתבה מתחילה בערך בדקה ה-13.

אז הנה, אפשר לשפר. אפשר לתקן. בואו נלמד מ"שומרי המפרץ", ונדאג לנקיון בכל הארץ. בכינרת, בהרי יהודה, אפילו בתחומי העיר!

עוד יוזמה יפה שאני רוצה להמליץ עליה – אתר "בשבילנו" – אתר שמעודד אתכם, המטיילים, לקחת איתכם שקיות זבל, לאסוף תוך כדי הטיול כמה שנכנס לשקית ולפנות את זה לאתר איסוף אשפה. מדווחים על זה באתר, ובאמת זו הרגשה טובה לדעת שעשיתם משהו קטן למען הסביבה. כי אילו השבילים שלנו, והנקיון הוא באמת בשבילנו. 

התמונות צולמו כולן בכינרת. אלון לויטה צילם שם השבוע, ואני צילמתי בינואר 2015.

 

שיטה מלבינה – Faidherbia albida

במסגרת השתלמות רת"ם האחרונה, נסענו לראות את השיטה המלבינה ליד חורבת דרכמון – בחוף הכרמל.

שרביטן מטפס על שיטה מלבינה

השיטה המלבינה היא עץ ממוצא סודני, שגדל בסוואנות של מזרח אפריקה. שם אפשר למצוא אותו באיזורים של פֶּשֶט-הצפה – כלומר, אזורים שלפעמים הם פשוט מוצפים במים (לפרק זמן ארוך מאד) בעומק של סנטימטרים בודדים עד חצי מטר, בשטחי ענק.

בארץ השיטה גדלה בערך בתריסר מקומות, תמיד באיזורים גשומים יחסית (לפחות 350 מ"מ גשם לשנה) ונמוכים. ליד חורבת דרכמון זוהי אחת הנקודות הצפוניות ביותר, ולכן באנו בשמחה אל השיטה.
הנה שדירת השיטים – ממש נושקת לחממות ולשדות של המושבים הסמוכים:

התקרבנו אל השיטים – ופתאום השתרר שקט. דומיה. אתם מכירים את המצב הזה, שפשוט המלים נבלעות ולא יודעים מה לומר? שמתחשק לקחת נבוט ופשוט להרביץ למישהו, אבל אנחנו מנומסים מכדי לעשות את זה?
כך נראה הצד השני של שדירת השיטים:

השדירה גדלה צמוד לחממות פלפלים, והחקלאים באיזור פשוט זורקים את כל הזבל – פלפלים רקובים, שקים קרועים וכל מיני – על השיטים ולמרגלותיהן.

אני לא באמת יודעת מה חשבו להם אילו שטינפו כך את השטח. העצים הללו הם ערך טבע נדיר ומיוחד. ומה גם שלא נראה לי נעים לבוא בבוקר לעבודה ולראות את כל הזוהמה הזו. למה לחיות בטינופת?

השיטים, לצערי הרב, לא כלולות בתחום שמורת הטבע חורבת דרכמון. השמורה מתחילה פחות מ-100 מטרים מהן.
שלחתי מכתב למשרד להגנת הסביבה, והם פנו אל מחלקת התברואה של המועצה המקומית חוף הכרמל. אם תהיינה התפתחויות אני מבטיחה לדווח.

בינתיים אני אספר עוד על השיטה המלבינה. כמו שכתבתי, מוצאו של העץ בסוואנות של מזרח סודן. איזורים חמים יותר מהארץ שלנו, ובזכות ההצפות – רטובים יותר.

לכן אצלינו, בעצם, קשה לשיטים. פחות מים, בחורף נעשה קר… ובגלל זה ההתנהגות שלהן משתנה.

השיטים רגילות לפרוח פעמים בשנה – בראשית הקיץ ובראשית החורף. אבל בחורף שלנו קר להן – אז הפרחים לרוב לא מגיעים למצב של פריחה, ונשארים ניצנים קפואים –

גם הפרחים שכן פורחים, אפילו בקיץ – לא מגיעים לפרי. השיטה המלבינה בארץ אינה מוציאה פירות!

הריבוי בארץ הוא וגטטיבי: ריבי אל-מיני. השורשים שולחים שלוחה הצידה, וממנה עולה גזע חדש. כך נוצרות שדרות של שיטים, או איזורי סבך – כמו בשמורת השיטה המלבינה צפונית לאשדוד.

היא נקראת מלבינה כיון שהגזע והענפים צבעם בהיר מאד, כמעט לבן.
לשיטה יש עלים עדינים, כמו נוצות – הם מאד יפים בעיני.

 

התמונות צולמו כולן בשולי שמורת חורבת דרכמון, בתאריך 19.1.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא – לפחות את תמונות העלים, הם מאד יפים.

 

רגע לפני ראש השנה

רגע לפני ראש השנה, אני רוצה לבקש בקשה.

הבקשה שלי היא צאו לטייל! טיילו, תראו איזו ארץ יפה יש לנו! אילו נופים מגוונים – מהמדבר, שיש בו הרי אבן-חול, הרי גיר ודיונות מדהימות – דרך שדרת ההר עם העצים המקסימים והנופים הנפלאים, ומישור החוף שעכשיו מנוקד בחבצלות וחצבים – ועד לחרמון ולנחלים למרגלותיו. נתברכנו בארץ יפהפיה.

ורק עוד דבר אחד: בבקשה השאירו אותה כזו. אִספו אחריכם את הלכלוך, תשתדלו להשאיר את השטח נקי. לפחות כמו שהיה, ואם אפשר – אפילו יותר.

ביום שבת האחרון היינו  בשמורת חוף דור. בכניסה לשמורה מוצב שלט ברור ומאיר עיניים:

 

אז נכון, לא ראיתי מישהו שנכנס עם רכב – אולי הבולדרים הגדולים בכניסה עזרו לכך – אבל ראיתי שלל דברים מרתקים. למשל:

הים מקסים, נכון? רק למה אני צריכה לראות את הפלסטיק השחור הזה והבקבוק  ושאר הטינופת לפניו?  יפה יותר להסתכל על פינת החוף הזו:

הבעיה היא , שעל מנת לצלם פינות חוף חלומיות ורגועות כמו כאן, נאלצתי לעבור לא מעט פינות כמו זו מעל. המרחק בין 2 התמונות הללו הוא מטרים אחדים….

הזוהמה והעזובה שוררות בכל. לכלוכים זרוקים לכל עבר. מראות ממש מדכאים.
רציתי לצלם קריתמון – היו רבים על החוף –

ומיד מאחוריו, מעט נמוך יותר – בתמונה הקודמת הם פשוט מוסתרים – אבל הם שם:

בשלט היה כתוב בפירוש  "הדיג אסור!" – אבל מי בכלל מתיחס לאיסורים כאילה. אצלינו כולם יודעים טוב יותר.

אני חושבת שהגשר הטבעי הזה הוא באמת נקודה מקסימה בחוף.

אבל מיד מאחוריו –  עוד קבוצת דייגים.

היו דייגים רבים לאורך החוף.

וכן, זה ממשיך – אפשר להתרכז בקריתמון שצומך מקירות הכורכר

אבל לפעמים קשה להתעלם משקיות הניילון הרבות שמעטרות אותם. ואם אתם תוהים – אני משערת שכן, השקית הזו עפה למישהו. אבל הקריתמון שהיא היתה לידו , היה במקום מאד נגיש וקרוב לשביל. זה לא מאד מסובך לרדת לאסוף את השקית בחזרה.

מפרצונים מטונפים

מול ים מקסים וטבלאות גידוד נהדרות

אבל לי באמת קשה להתרכז ביופי, מול טינופת שכזו:

וכל הזמן נזכרתי בפתגם האינדיאני שכבר ציטטתי פעם:  (תגדילו, תקראו כמו שצריך):  

אז צאו וטיילו בארץ הזו, ותזכרו שאתם שואלים אותה מילדיכם, ונכדיכם  – ועליכם לשמור עליה יפה ונקיה, כדי שגם הם יוכלו להנות ממנה, ולהעביר אותה – יפה ונקיה – לדורות הבאים.
תודה, ושתהיה שנה טובה ונקיה – לטבע ולכולנו!

התמונות צולמו בחוף דור, 4.9.2010
כתמויד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.