הזמנה לטיול בלוגרים עם גל!

 

ידידי גל, המוכר מהבלוג "באמריקה" מגיע לביקור בארץ – ונצא לטייל יחד! 

 כיון שהחלה עונת החבצלת קטנות-הפרחים, נצא לפגוש אותן ליד מנזר השתקנים בלטרון. 

המפגש יערך ביום שבת, 20.9.2014 בשעה 10:30 במגרש החניה של מנזר השתקנים בלטרון – ממש ליד מחלף לטרון בכביש מספר 1.

לכל המוטרדים, אני לא מתכננת מסלול ארוך (יש מסלול מעגלי של 2 ק"מ המקיף את המנזר ומגיע לאנדרטת חטיבה שבע), אלא רק שיטוט לצד המנזר לחפש חבצלות, אולי כניסה למנזר – ואז פיקניק.

הפיקניק ייערך אחרי הטיול, בפארק קנדה הסמוך למנזר, שם יש מקום לכולם. 

אני מצרפת מפה מאתר טיולי: מנזר השתקנים מסומן במספר 2, ואילו איזור הפיקניקים הוא בין נקודות 5-6-7. 

אם נגיע בשעות פתיחת הכנסיה, אולי נכנס ונציץ גם בה. בכל מקרה יש לה גינה קטנה ויפה, ואפשר להעיף מבט גם בגינה. 

אחרי השיטוט נערוך פיקניק – כולם מוזמנים להביא ממיטב מטעמיהם! 

אשמח לדעת מי מתכוון להגיע! מוזמנים להגיב פה או בתפוז, או לשלוח מסר 

בתמונות – חבצלות קטנות-פרחים שצלמתי לאורך השנים באיזור לטרון. 

 

מודעות פרסומת

בדרך אל מעיין הדקלים האבודים

 l12

אחרי לילה של שינה טובה בקמפינג ליד מעיינות Cottonwood, קמנו ויצאנו למסלול ארוך – ממעיינות Cottonwood אל Lost Palms Oasis – מעיינות הדקלים האבודים. 

SONY DSC

הדרך מתחילה באיזור שנראה מדברי, עם הצמחייה האופיינית לאיזור – במיוחד הצמח שנראה כמו סרטים דקים וארוכים.

SONY DSC

קוראים לו אוֹקוֹטִיּוֹ – Ocotillio – אליו אני עוד אחזור. 

SONY DSC

הנופים בשטח נהדרים – שילובים של גינון ומסלעה טבעיים לחלוטין –

l14

הסלעים הנהדרים של הפארק מלווים אותנו במסלול, ומהווים גם מקום מחיה ללטאות מיוחדות (כן, עוד רשומה שאני מבטיחה לכתוב…) 

SONY DSC

פה ושם, בעיקר בערוצים ששם יש מעט יותר מים, אפשר למצוא את הערער הקליפורני, שיח שגדל בכל קליפורניה. 

l16

הוא ירוק עד ויפהפה, קרוב של הברושים. 

l18

המסלול אל הדקלים האבודים הוא באורך 3.6 מייל – כלומר, בערך ¾5 קילומטרים לכל כיוון – ½11 קילומטרים בסך הכל.
אנחנו הלכנו בקצב לא מהיר (הקצב שלי), עצרנו לצילומים וחיפשנו מציאות, והדרך לקחה לנו בערך 7 שעות. טיול נהדר ליום. 

SONY DSC

קטעים מהמסלול עוברים בנחל – ויש מקטעים מקסימים שנראים כך: 

SONY DSC

ואפשר למצוא סלעים עם מרקמים נפלאים – 

l13

וכמובן, קקטוסים בכל מקום –

SONY DSC

במרחק ראינו פתאום ים! כלומר, אגם – זהו Salton Sea – ימה מלוחה (שגם היא מתייבשת, כמו ים המלח), סביבה יש כמה שמורות טבע ואתרים מעניינים – לצערי לא היה לנו זמן לנסוע עד אליה.

SONY DSC

המסלול הוא מסלול בטבע, ב-Wilderness. ואפשר להמשיך אותו גם למסלול של כמה ימים בשטח. פשוט צריך למלא אישור – Wilderness permit, ולצאת לשטח.
כמובן, צריך להצטייד – אין כמעט מים בשטח (פרט למעיין הדקלים האבודים) וחשוב לצאת עם מספיק מים לטיול, אוכל, קרם הגנה בפני השמש, כובע…. 
אל תדאגו: אנחנו מטיילות ותיקות, והצטיידנו בכל הדרוש. 

l17

אבל בדרך פגשנו גם מטיילים אחרים… בדרך חזרה, כשהיינו כבר מייל אחד מסוף המסלול, פגשנו קבוצה של כ-50 בני נוער (בגילאי 15-20 בערך), בלבוש מינימלי (היו שם כמה בנות בביקיני…), לרובם לא היה ציוד בכלל, לחלק היה רק בקבוק קטן של חצי ליטר.
ניסינו להסביר להם שהדרך עוד ארוכה, והם לא מצויידים – אבל הם רק חייכו אלינו והמשיכו הלאה. 
בין האחרונים היה נער ג'ינג'י, שכבר הספיק להאדים מהחום – והוא שאל אותנו אם הדרך עוד ארוכה….. 

SONY DSC

כשהסברנו לו שיש להם עוד יותר מ-2.5 מייל עד המעין, ואז צריך עוד לחזור – הוא הסתכל בעצב על בקבוק המים הכמעט-ריק שלו, והתחיל לנסות לשכנע את החברים לחזור.
אני מקווה שהוא באמת הצליח. 

SONY DSC

אנחנו, בתור מטיילות אחראיות, כשגמרנו את הטיול וחזרנו לאוטו – נסענו אל מרכז המבקרים הקרוב, ודיווחנו על חבורת הצעירים הזו. כדי שאם הם לא הבינו שלא כדאי להם להתקע בחושך ללא מים – לפחות הריינג'רים יעזרו להם. 

l15

ואם כבר סלעים מעניינים, מה דעתכם על הריצ'רץ' הזה? 

SONY DSC

אחרי הליכה ארוכה, הגענו סוף סוף אל השלט הזה: 

l00

ואפילו ראינו כבר את הדקלים מרחוק – דקלים במדבר הם אות ודאי למים!
אבל הרשימה מתארכת, לכן המשך יבוא. 

SONY DSC

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, במסלול אל Lost Palms Oasis, בתאריך 12.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

l19

בחזרה למירון – הפעם בסתיו


קוצן קפח – מאחרוני פרחי הקיץ

נראה לי שלאט לאט אני לוקחת את כל הבלוגרים לשביל פסגה במירון… כבר הייתי שם עם גגג  האחת,  עם y י ר י ת, עם Anguly….
הילדים שלי מכירים את השביל הזה טוב כמעט כמו את הדרך לבית הספר!
הפעם נפגשנו עם איילת מטיילת, עינבלית וגגג האחת.

מסתבר שהיה לנו מזג אויר נפלא: באיזור המרכז סבלו מהחום והלחות, היו הפסקות חשמל – לנו היתה רוח קרירה, עננות נמוכה – מזג אויר אידאלי לטיול.

כדי לגוון קצת (לפחות בשבילי…) התחלנו בשביל המוביל אל חורבת בק. שם מצאנו סתווניות משני מינים – באיזורים הפתוחים, שבהם הקרקעות כבדות יותר – פרחה סתוונית ירושלים –
סתוונית ירושלים נחשבת לפרח הגדול ביותר בארץ….
למראית עין, זה מוזר. הלא לאדמונית החורש  או לשושן הצחור יש פרח גדול יותר? ומה לגבי הגזר הקפח?
אז אני אסביר: הגזר הוא בכלל תפרחת שבנויה מהרבה פרחים קטנים. כל אחד גדלו כחצי ס"מ. אצל הסתוונית – זהו פרח אחד בודד.
בנוסף, השחלה של הסתוונית נמצאת עמוק באדמה – ליד הפקעת, כ-20 ס"מ בעומק האדמה. מבחינה בוטנית, השחלה היא חלק מהפרח. ולכן, גדלו של הפרח הוא 10 ס"מ מעל לאדמה ועוד 20 ס"מ מתחת לפני האדמה – בסה"כ 30 ס"מ!
זה בהחלט גדול יותר מהשושן הצחור או האדמונית, שגודל הפרח שלהם הוא כ-15 ס"מ.

ובאיזורים המוצלים יותר – פרחה סתוונית בכירה, שהיא הסתוונית הנפוצה באיזור המירון.
בניגוד לסתוונית היורה, גם סתוונית ירושלים וגם הסתוונית הבכירה מתחילות לפרוח לפי אורך היום – ולא לפי כמות הגשמים.

איכס, אמא! את מחזיקה את זה ביד?! שאלה המצ'יסטה – אבל איילת לא נרתעה, ואני צלמתי את קן הצרעות הנטוש –

העננצ'יק והאקליפטוס הם כבר מכרים ותיקים. הספקתי לצלם אותם בתחילת הטיול – ומאותו רגע הם הלכו יחד ולא הפסיקו לדבר.
לעננצ'יקית לקח קצת זמן, אבל היא והמצ'יסטה קלטו אחת את השניה, ומאותו רגע גם הן נעלמו באופק… טוב שמקגייבר רץ קדימה לוודא שכולם בסדר!

ידעתי שאני אפגוש את הסתווניות. קיוויתי לפגוש כרכום ראשון – בד"כ אני פוגשת את הכרכומים המיוחדים של המירון בסביבות סוף אוקטובר או תחילת נובמבר.
אף כרכום לא הקדים, אך בכל זאת צפתה לי הפתעה משמחת: החלמוניות התחילו לפרוח!

עוד פרח שפרח – ציפורן נקוד. זהו אחד הפרחים הנפוצים בארץ, והוא פורח פחות או יותר לאורך כל השנה. לרוב אני מתעלמת ממנו…

העננות מסביב היתה כבדה, והנוף מהמצפור הראשון היה נוף סקוטי למהדרין. הנה כל המטיילים במרפסת:

בתחילת השביל היו רק מעט סתווניות, אך ככל שהתקדמנו פגשנו עוד ועוד – מדרונות מנוקדים בסתווניות בכירות –

פה ושם פרח קוץ סתווי נחמד – חורשף מצוייץ.

וכמה שאני אשת-חתולים, לא יכולתי שלא להתלהב מקויה, הכלבה המפורסמת ביותר בבלוגיה -היא באמת כלבה סימפטית וחמודה בדיוק כמו שהיא נראית!

בגלל מזג האויר הקריר, כמעט לא ראינו חרקים. פה ושם עברה לה סטירית פקוחה.
אבל לצד הכביש החוזר לחניון ראינו טיון דביק פורח, ועליו פשפשים – תריסית שעירה. זהו פשפש נפוץ למדי על פרחים ברוב הארץ.

היה לי טיול כיף, מאד מאד נהניתי וממש שמחתי לפגוש את כל מי שבא!
הפיקניק אחרי הטיול היה מ-צ-ו-י-ן, כבר מצאתי מחדש את המתכון של עופר לסלט הסלק, ולביבות הירק שלי מבוססות על אילו של ניקי ב – הפעם הוספתי גם בטטה. לפעמים אני מוסיפה צנוברים, או ערמונים…
הגשם לסיום – מבחינתי היה קינוח סעודה מושלם, למרות שבגללו נאלצנו להתקפל.

כל התמונות צולמו במירון, 1.10.2012
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

קישורים:  לרשימה של איילת מטיילת , ולרשימה של עינבלית

הזמנה לטיול – לנחל כלח

ביום שבת, 14.5.2011 אנחנו מתכננים לטייל לכרמל – לנחל כלח.
יש לנו שתי מטרות נעלות:
לפגוש את עופר D
ולראות שושן צחור!

 

לאחר כמה התכתבויות, אני משנה את נקודת המפגש:
במקום להגיע לחניון מבוא כלח, נפגש בחניון הפיתולים:
נוסעים עד הכניסה לחוות הסוסים שלפני בית אורן. לפני החווה, יש דרך עפר (שהרבה פעמים מכוניות חונות בתחילתה) לכיוון צפון. נוסעים בה עד מבנה השרותים (נסיעה לא ארוכה). שם חונים.

שימו לב: הכניסה לחניון היא בתשלום – או בחינם לבעלי כרטיס מטמון
יש 2 אפשרויות למסלול – האחת ארוכה, לא מאד מוצלת אך קלה להליכה
השניה – קצרה, יפה ומוצלת, אבל כוללת טיפוס/ירידה של מפלים.
אני משערת שנראה בתחילת הטיול מה ההעדפות של הנוכחים, ובכל מקרה אני מתכוונת לקחת אתכם לאחת הנקודות היפות בארץ:

ניפגש בשעה 10:00 – בחניון הפיתולים
בכניסה לחניון מבוא כלח – החניון הראשון אחרי אוניברסיטת חיפה לבאים מכיוון חיפה.זוהי גם הכניסה לחיבר.
לבאים מכיוון צומת אורן – עולים בכביש 721 עד לצומת דמון. שם פונים שמאלה לכיוון חיפה, לכביש 672. ממשיכים עד לאוניברסיטה – אין שם פניה שמאלה לחניון, לכן יש להמשיך מעט עד לכיכר, להסתובב בה, לחזור ולהכנס ימינה למבוא החניון – שם נמצא המבנה של רט"ג.
מאחורי המבנה, לפני שיורדים לחניון, יש איזור שמספיק לכמה מכוניות לחנות – נפגש שם.
נטייל, ואח"כ נערוך פיקניק קצר – מוזמנים להביא ארוחה קלה.

נא לדאוג לנעלי הליכה נוחות, כובע, קרם הגנה ומים!

אני מבקשת ממי שרוצה לבוא שישלח אלי מסר , כדי שנדע להפגש!
את התמונות צלמתי בנחל כלח, 24.4.2010.

רומוליאה צידונית – Romulea phoenicea

היום אני מציגה פרח קטן (1.5 ס"מ בערך) ולא מאד ידוע. בארץ הוא נמצא בעיקר בכרמל – רומוליאה צידונית.

הרומוליאה היא בת למשפחה מאד מכובדת – משפחת האירוסיים. היא קרובה לכרכום – שגם הוא בן אותה משפחה.

בארץ ישנם מספר מינים של רומוליאות. המין הנפוץ הוא רומוליאה סגלולית, שצבעה… לבן (עם סגלוליות מסויימת מדי פעם). תמיד זה משעשע אותי, שהרומוליאה הלבנה נקראת "סגלולית", והסגולה היא בכלל צידונית.

אז אם אתם רוצים צבע, ולא סתם צבע – סגול יפהפה, שמשתלב עם קצת צהוב חם – צריך לטייל בכרמל! אני פגשתי את הרומוליאות בחניון הצוק באיזור "שוויצריה הקטנה".

כדאי להסתכל גם על הצד התחתון של הרומוליאה- לחלק מהפרחים יש שם צבעוניות מיוחדת -צהוב וסגול לסירוגין.

את הרומוליאה אפשר לפגוש במקומות רבים בכרמל: צריך רק לפקוח עיניים, ולחפש אותה. (בכל זאת, זהו פרח צמוד-קרקע!) אני מכירה אותה מגבעת ההגנה, עין אלון, יערות כרמייה – ועוד.

כל התמונות צולמו בחניון הצוק, שוויצריה הקטנה, בכרמל, 16.1.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ציפורים בנגב

 
אני ממשיכה עם תמונות מהסיור בנגב – 25-26.12.09, והיום אני מקדישה את הרשימה לבעלי כנף שונים.
 

 
בדרכנו למצפה רמון, עצרנו למנוחה קלה ליד העיר עבדת. על כבלי החשמל נערכה ועידה מכובדת: קבוצה של טריסטרמיות, וחנקן גדול אחד.
 
החנקן הגדול (Lanius excubitor), כמו כל החנקנים, הוא ציפור טורפת. החנקנים ניצבים בתצפית נישאת, ועטים על חרקים, בעלי חיים קטנים מהם (כגון עכברים או ציפורים קטנות). הם משפדים את טרפם בעודו חי על קוצים וגדרות תייל, וטורפים אותם.
 

 
החנקן לא היה מאד מרוצה מן המהומה של ועידת הטריסטרמיות, ולכן הוא פרש והשאיר לי תמונה של הטריסטרמיות על רקע עבדת:
 

 
הטריסטרמיות (Onichognathus tristrami) הן מין מלווה אדם. הן נקראות ע"ש הכומר טריסטרם – חוקר טבע שבדק את האיזור במאה ה-19, והוא הראשון שצד טריסטרמית (באיזור מנזר מר-סבא) ובדק אותה.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 הטריסטרמיות היו ידועות רק מאיזור ים המלח. מאז הן הרחיבו מאד את תחום תפוצתן, בעקבות האדם – הן הגיעו בשנות ה-70 לערד ולדימונה; ואני פגשתי אותן גם באילת, גם במצפה רמון – וכאן, ליד העיר עבדת.
 

 
זהו עורב חום-עורף (Corvus ruficollis). הוא גדול יותר מהעורב האפור המוכר לנו, והוא עוף מדברי שחי ממדבריות הסהרה ועד להודו. אצלינו הוא חי בנגב ובמדבר יהודה, אבל לעתים הוא מגיע עד לאיזור ירושלים.
 

 
העורב חום העורף נראה שחור לחלוטין. רק אם מסתכלים עליו מהזווית הנכונה (מה שכולל ללכוד אותו קודם… ) אפשר באמת לראות שנוצות העורף שלו הן בצבע חום כהה.
 

 
רואים את הזנב הארוך של הציפור הנחמדה הזו? זהו זנבן (Turdoides squamiceps) – מקור השם ברור, נכון?
הזנבן הוא ציפור מדברית אוכלת-כל, והוא חי במדבריות חצי האי ערב ועד סיני.
 
אבל העוף המרשים ביותר שראינו, היה ללא ספק –
 

 
זהו דורס ששמו עקב עיטי (Buteo rufinus) – ראינו אותו עומד על עמוד של גדר, ממש ליד הכביש. כשעצרנו בצד לצפות בו, הוא עף לו משם – אל כמה סלעים, קצת יותר מרוחקים. את העקב העיטי אפשר לראות בכל הארץ.
 

 
את הציפור הזו, אני מקווה, אין צורך להציג… החוגלה (Alectoris chukar) שכיחה ונפוצה בארץ. כשישבנו לנו לארוחת בוקר קצרה (בחניון מוסדר, כמובן!) – קבוצת חוגלות התרוצצו להן על המורד מולנו.
החוגלות כמעט נכחדו מהארץ – הן שמשו מזון גם לעופות הדורסים, וגם, כמובן, האדם צד אותן. אבל עם הרעלת הדורסים המסיבית שהיתה בארץ בשנות החמישים – ובתוספת הנהגת חוקי ציד – הן התאוששו, וכיום הן נפוצות למדי.
 

 
את שחור הזנב כבר הצגתי בעבר – ציפור מדברית קטנה וחביבה; וגם הפעם פגשנו אותה. שחור הזנב נפוץ למדי בנגב.
 
ולקינוח – ציפור אחת שלא פגשתי קודם:
 

 
היא עומדת על אבן בשולי שביל ג`יפים. זהו קרוב משפחה של החוחית, ושמו חצוצרן מדבר (Bucanetes githagineus )
החצוצרן נפוץ ויציב במדבר, מעדיף איזורים סלעיים ומצוקים – ולא באיזורים חוליים. הוא מבלה את רוב זמנות על פני הקרקע, מחפש זרעים, עלים וניצנים – וגם פרוקי רגליים שונים.
 

 
המקור שלו עבה וקצר – אופייני מאד למשפחת הפרושיים, עמה נמנים הפרוש, החוחית והירקון.
 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009
כדאי ומומלץ להקליק על התמונות ולהקיש על F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 
 
 

ארכיאולוגיה בהר הנגב

כאשר מדברים על ארכיאולוגיה בנגב, ישנו שם אחד שעולה מיד – הנָבָּטִים.
הנבטים היו עם שהחל כנוודים, ועם הזמן – גם התיישב והקים ערים. הם חפרו בורות מים רבים ברחבי המדבר,  סחרו, וחלשו על הדרכים.
פטרה – בירדן – היתה העיר החשובה שלהם; ממשית, עבדת ושבטה היו כמה מהערים שהם הקימו בנגב. הם גרו בנגב בסביבות התקופה ההלניסטית – מהמאה הרביעית לפניה"ס, ועד למאה השניה לספירה. אז סופחו לאימפריה הרומית והחלו להיטמע בה עד שנעלמו כעם.
אבל ישנה ארכיאולוגיה עתיקה יותר בנגב, ועליה אני אספר היום.
זה מתחיל בגל אבנים – סתמי, לכאורה , שרואים בנסיעה.

נכון שלא הייתם מקדישים מחשבה לאבנים הפזורות הללו? ובכן… פה טעיתם. זהו אתר ארכאולוגי – שריד קדום מתקופת הברונזה התיכונה (2000-2200 לפניה"ס) . קוראים לזה טומולי.
בואו נתקרב –

טומולי הוא קבר – בספר כתוב "קבר גל" –  אם אני מבינה נכון, זהו קבר שבנוי מגל אבנים. בנגב נמצאו קברים רבים כאילו, מתקופות קדומות. הם נמצאים בעיקר על הרכסים.
ומה שיפה ומיוחד בהם –

אילו הציורים.
בנגב ישנם אתרים רבים כאילו, עם ציורים רבים ושונים. הציורים הקדומים מופשטים יותר – קוים, עיגולים, מרובעים. המאוחרים יותר כבר כוללים דמויות ובעלי חיים – כמו האחד פה מעל.
הנה עוד ציור לדוגמא –

אפשר לראות, שהציור הזה כהה יותר. הצבע אדמדם יותר ולא בהיר כמו בראשון. זו עוד עדות לכך שהציור קדום יותר. הסלע השחור הוא בעצם סלע גיר מצופה תחמוצות שגרמו לו להשחיר. את הציור חרטו בסלע, וחשפו כך את הגיר הלבן שבפנים.
אך הסלע לא מפסיק להתחמצן, וככל שהזמן עובר – הציור מנסה להתאחד עם שאר הסלע.

את הטומולי, והציורים הללו – אפשר למצוא בהרבה מקומות בהר הנגב. בהר כרכום התגלה ריכוז גדול מאד של ציורים בסלע, והם – וגם שרידים נוספים בנגב – תוארכו לתקופות עתיקות מאד – מהתקופה הכלכוליתית (3150-4000 לפניה"ס) ועד לתקופת הברונזה התיכונה (2000-2200 לפניה"ס).

בנגב נמצאו גם שרידים של התיישבות – בעיקר התיישבות בודדים – גם מהתקופות הקדומות – התקופה הכלכוליתית, ותקופת הברונזה – וגם מאוחר יותר, בתקופה הישראלית (500-1000 לפניה"ס)

סידור האבנים הזה, למשל הוא כנראה שרידים של חדר – מבנה שניצב שם. אני לא יודעת לאמר לכם למה שימש המבנה, או ממתי הוא.
עם השנים השתנתה גם התעסוקה של תושבי הנגב. חלק מהמבנים היו מבנים ארעיים שבהם רועים מצאו מקלט מזדמן ללילה.

מאוחר יותר הם עברו לחקלאות, ייצור נחושת, מסחר, וייצור קרמיקה. נמצאו שרידי ישובים גדולים – וגם שרידים של בניינים מעטים, ששמשו, כפי הנראה, משפחה מורחבת אחת שחיה יחד.

כיום, נמפית החורשף היא המבקר היחיד שראינו בין השרידים…

גל סיפר, שהוא מנסה לקדם רעיון של מסלול ארכיאולוגי (טיול לרכב 4X4) שיעבור בבקעת חסון ובקעת בתור – מסלול שיכלול שילוט שיספר על הממצאים הארכיאולוגיים – ויאפשר לאנשים לגלות בעצמם חלק מהממצאים היפים שיש בנגב.
הבעיה, כתמיד, היא תקציב – על מנת לארגן מסלול כזה, יש להעסיק ארכיאולוג שיכתוב את השילוט ויבדוק את הממצאים בשטח.

כל התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009
את המידע קראתי בספר המרתק "הר הנגב – נופים וטיולים" בעריכת זאב משל
וכתמיד, כדאי לכם להקליק על התמונות ולראות אותן בגודל מלא!

רקפת מצויה – Cyclamen persicum

 

 
יש לי עוד מה לכתוב על הנגב (ולא, לא שכחתי שאני עוד חייבת נופים ופרחים מיוסמיטי…) – ובינתיים, אנחנו מתקדמים אל האביב בצעדי ענק.
הרקפות כבר פורחות בהמוניהן! ביקרנו ביער לביא בגליל התחתון (ליד צומת גולני) – וכמויות הרקפות שם נפלאות.
 

 
אבל… לא כל כך בא לי לספר כל מיני עובדות על הרקפת. למי שרוצה עובדות רשמיות על הרקפת, אני ממליצה לפתוח ספר.
 

 
במקום זה – אני אספר אגדה:
 
מדוע יש רקפות לבנות ורקפות ורודות?
 
 
פעם כל הרקפות היו לבנות. לא היו רקפות ורודות. 
מספרים, שלפני שנים רבות, ארץ ישראל היתה ריקה מצמחיה. הגבעות היו חשופות – ללא עצים, פרחים או אפילו טחב על הסלעים.
ואז הגיע שר היער, והחליט למלא את הארץ בצמחיה. הוא הביא עימו שקים גדולים מלאים בזרעים, פקעות, בצלים, שתילים ונבטים – ויצא לעבודה.
 

 
יום שלם הוא עבד – שתל, זרע, טמן וכיסה. בערב הוא סיים, והסתכל בשמחה על מעשה ידיו להתפאר: חורשות עצים, בתות של צמחיה נמוכה, בכל הארץ היו צמחים – גם במדבר נחבאו להם צמחים פה ושם.
 

 
שר היער כבר פנה לחזור לביתו, מרוצה מיום עבודה נוסף – כשלפתע הוא שמע קול קטן קורא מאחוריו – "הי! מה איתי?!?!?"
הוא פנה והסתכל. "מי דיבר? מה קרה?
"אני" – ענה הקול. "אותי שכחת לגמרי!"
 
השר הסתכל לכל הכיוונים – ולפתע ראה גבעה קטנה ומסולעת היטב, שאין עליה אף צמח!
 

 
"לא שתלת עלי שום צמח! אני ריקה לחלוטין! שכחת אותי!" קראה הגבעה.
"את צודקת!" ענה השר בבושה (בכל זאת, איך זה יכול להיות?) – "אבל מה אעשה? נגמרו לי כל הזרעים!"
"כולם?" שאלה הגבעה.
"אני אבדוק" ענה השר. הוא בדק את כל השקים שלו – ניער אותם היטב זה אחר זה –
ולשוא. הם באמת היו ריקים.
"רק רגע", אמר השר. "אני אראה אם אני יכול לשכנע מישהו לעבור."
 

 
השר פנה אל עץ אלון גדול ומלכותי. "אלון יקר! האם תסכים לעבור לגבעה הקטנה?"
האלון סרב. "אני? אני התמקמתי פה היטב, במקום מוגן מרוחות! הגבע חשופה לרוח, יהיה לי קר!"
 

 
השר פנה אל קבוצת חצבים שניצבו לא רחוק. "האם תסכימו לעבור אל הגבעה?"
"אתה יודע כמה עמוק בקרקע טמונים הבצלים שלנו? זה קשה נורא לשלוף אותם, ורק בשביל לעבור מקום? לא מוכנים!"
 

 
וכך היה הלאה. כל צמח אליו פנה השר – סרב. לכולם היו תירוצים. השר כבר חשב להתייאש, כשלפתע שמע קול מאחוריו: "אנחנו נעבור!"
השר פנה לאחור, ומולו ניצבו כמה רקפות לבנות ונאות.
"אתן? אתן מסכימות לעזוב את נוחות ביתכן ולעבור אל הגבעה, מוכת הרוחות?"
"כן. אנחנו מוכנות! הגבעה הזו מאד נחמדה, ובאמת כל מה שחסר לה – זה פרח.


השר כל כך התרגש, הו התכופף אל הרקפות הלבנות – ונתן להן נשיקה.
והרקפות הבישניות הסמיקו…

 
מאז יש רקפות לבנות, כי זה היה צבען המקורי; ורקפות ורודות – שהסמיקו, מאותה נשיקה.
 

 
כל התמונות צולמו ביער לביא, 2.1.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
תוספת חשובה:
בעקבות פרסום הרשימות על הסיורים בהר הנגב עם גל הפקח בפורום שמירת טבע, התפתח דיון בנושאי שמירת טבע בנגב. גל ענה על כמה שאלות. לדעתי הדיון הזה הוא תוספת חשובה לרשימות שלי. אפשר לקרוא כאן
 
 

סופשבוע (רגוע) עם פקח רשות הטבע והגנים (חלק II)

– – על החלק הראשון של הסיור אפשר לקרוא כאן – –



ביום שבת בבוקר יצאנו לסיור נוסף.
 "סיורי הבוקר בדרך כלל כוללים סיור בחניונים", מספר גל – "מטרתו העיקרית היא איסוף אשפה ואיתור ונדליזם." בחנוכה האחרון, למשל, הפקח האחראי על איזור עין סהרונים (חניון הלילה העיקרי במכתש) אסף מדי בוקר ארבעה שקים מלאים ניירות טואלט, תחבושות היגייניות וטמפונים. ושוב עולה השאלה – למה? למה הפקח צריך לנקות אחרינו, המטיילים?
 
כאן עברו מטיילים.

 

ביום שבת אנחנו אספנו בדרכנו שקית אחת של זבל, שכללה בין השאר תחבושת היגיינית שמישהי טמנה בחריץ בסלע (באמת תודה לך, מי שלא תהיי!) וגם זוג תחתונים מלוכלך וקרוע שמישהו נטש באמצע הדרך (וממש לא מעניין אותי מה הסיפור מאחורי זה…).

גל אמר שהוא למד הרבה על הפסיכולוגיה של האנשים לפי יחסם לזבל. יש אנשים שלוקחים חטיף, מסירים את העטיפה ואוכלים אותו – ומאותו רגע, העטיפה היא זבל. טינופת. לכלוך. הם לא מסוגלים לשמור אותו אצלם – כי זה זבל. אז הם פשוט זורקים אותו בדרך. לפני רגע זה עטף משהו שהם אכלו – אבל עכשיו זה זבל. אי אפשר להכניס את זה לתרמיל. היחס לתוצרים שלהם (ניירות טואלט וכיו"ב) – גרוע יותר.

 

 
עברנו בדרכינו ליד כמה בסיסים צבאיים. הידוע מכולם הוא כמובן בה"ד 1. הביוב מהבסיסים – בה"ד 1, אבל גם אחרים – מוזרם חופשי, לפני השטח. יש תכניות עבודה לטיפול בשפכים, אבל… כמו תמיד, הענין מורכב, ויקר ולוקח זמן ליישם אותו. באיזור בו זרם הביוב התפתחה חורשת אשלים במי האפסיים, והרבה צמחיה. אל הסירחון הגיעו החרקים – יתושים וזבובים בעיקר – ואחריהם באו גם ציפורים, וגם מחלות.
 
 
הצבא בנה מכון טיהור שפכים מיוחד לבה"ד 1. תוך חודש נגנב הגנרטור שלו על ידי הבדואים מהסביבה – והביוב חזר לזרום. לאחר כמה זמן, קושר הביוב למכון טיהור השפכים של מצפה רמון – ועכשיו זה אמור להיות בסדר. אבל… זהו רק בסיס אחד. ישנם מספר בסיסים בהר הנגב – ורובם עדיין מזרימים את הביוב בצינור החוצה, ללא טיהור, התכניות ייושמו בעתיד.  "ממילא אין שם כלום במדבר…"
יחד עם זאת, גל מציין לטובה את שיתוף הפעולה של הצבא – יש אוזן קשבת, ביחוד בדרגים הגבוהים. יש תיאום ונסיון לשיפור המצב – גם בנושאי תרגילים, ופעילות צבאית – וגם של בעיות לוגיסטיות, כמו הביוב.
 

 

 
מכון הטיהור של מצפה רמון גם הוא סיפור עצוב. הוא מוציא מים מטוהרים שאותם… שופכים לנחל. למה? כי אין תקציב להעביר את המים הללו בצינורות, ולהשקות בהם גנים ציבוריים או שדות חקלאיים בסביבה. אז הגנים והחקלאות מושקים במים טובים, חדשים – ואת המים המטוהרים פשוט מבזבזים. מישהו אמר חלם?
 

 

אני חושבת שהמראה שממש החריד אותנו היה רכב שטח, שנסע בדרך (בשטח אש, לא בתחומי השמורה) – באוטו ישבו ההורים והכלב, ועל הגג היו קשורים מזרונים, ועליהם שוכבים, מטלטלים וצוחקים שני ילדים בני 6 בערך. בדרך עפר, מלאה אבנים… אני וחברתי פערנו את הפה, ופשוט שכחנו לסגור. בתור אמהות לילדים, המראה גרם לנו לרצות לצעוק, לטלטל את ההורים (שוודאי חושבים שהם נורא מגניבים וקולים) ולהביא את יצחק קדמן מיד. גל היה רגוע יותר. "זה מאד יקר, מה שיש לכם על הגג, אתם יודעים," הוא העיר להם. אבל זה לא כביש, ולא שמורה – אין לו שום סמכות שם. והם אמנם התנהגו בחוסר אחריות מושלם, אבל לא עשו שום דבר לא חוקי.

במיוחד הרגיז אותי מבטה של האם – מתריס, לועג, מתגרה: "נראה אתכם אומרים לי משהו על דרך הטיפול שלי בילדים שלי! אני אמא מגניבה! " – ושוב אני לא מצליחה להבין – מה הם חשבו לעצמם? איזה מין רפיון מוחי גרם להם לסכן כך את חיי הילדים?
 

 

בדרכנו חזרה, כשכמעט הגענו אל הכביש – ראינו לפתע שני רכבי שטח למרגלות ההר, כמה מאות מטרים מהשביל המסומן. וכשאני אומרת שביל מסומן – הוא מסומן היטב באבנים משני הצדדים. גל סידר אותן. יש ימים שהוא מקדיש לסימון שבילי ג`יפים באופן ברור. ובכל זאת, יש שני כלי רכב במרחק. אמנם יש שם מתקן של מקורות, ויש שביל די ברור – אבל ברור גם שהשביל חסום. אנחנו מגיעים אל השביל, ומגלים ש"מישהו" העיף הצידה את האבנים, ונסע לו. למה? ככה.
 
כאן מקנן בז מדברי
 
 "בעונה, מקננים שם בזים מדבריים – אם אני מאפשר לאנשים להסתובב שם, הבזים יפחדו לבוא. לזכותם של האנשים יש לאמר שהם נסעו על שביל פרוץ, ולא פרצו אחד חדש."
"מעבר לזה, אני אחראי על שטח, שפגיעה בו – פוגעת בי באופן אישי", אומר גל, "ולכן חשוב לי להיות נחמד מאד, לחנך ולהסביר."

הגענו אל האנשים, וגל ערך איתם שיחת ברור. "מה פתאום, אנחנו לא הזזנו שום אבן… לא היה שלט… ראינו דרך, רצינו לראות לאן היא מובילה…" 
 
גל מדבר עם מטיילים שירדו מהשביל

 

לפקח רט"ג יש סמכויות של קצין משטרה לחקירה,עיכוב ומעצר, חיפוש שלא בבתים (כלומר, ברכב) ולפי חוקים מסוימים – הוא יכול לתת קנסות וברירת משפט. הקנסות שהוא נותן אינם גדולים מאד – הוא יכול לתת קנס של 660 שקל. ולפני שאתם אומרים שזה "נורא הרבה", אני אספר לכם שאם תתפסו ישנים בשטח ללא אישור מיוחד (Wilderness Permit) בפארקים של ארה"ב, או תסעו בשביל שאינו שביל רשמי; ותתפסו – העונש יכול להגיע עד חצי שנה בבית הסוהר, ובנוסף – קנס של עד 5,000$.

אני חושבת שאם על עברות כאלה בארץ היו נותנים קנס שגבהו כגובה שכר מינימום חודשי (שזה הרבה פחות מ-5000$) ומכניסים אנשים לשבוע בבית הסוהר – הרבה פחות אנשים היו מתפרעים כך.

 


פקח של רט"ג הוא המון דברים. עובד סוציאלי מול האוכלוסיה המקומית, הורה דואג לבעלי החיים והטבע, מארח מנומס וגם פסיכולוג לכל המטיילים, עובד נקיון לעת מצוא, מלווה את אנשי התשתיות (מקורות, חברת חשמל, מע"צ וכו`), מסמן שבילים, מקשר בין השטח למשרדי הממשלה השונים, הנציג בפועל של רשות העתיקות (הנציג הרשמי מגיע רק לפי בקשה מיוחדת של הפקח), איש קשר מול הצבא, מרצה אורח בצבא ובאקדמיה, מאייש תחנות מידע, מחלץ מטיילים, מסייע לאנשי אקדמיה במחקרים ועוד ועוד…  
 
 

 

לסיכום הרשימה הארוכה הזו, על רקע מחיאות הכפיים למי שקרא את הכל – יש לי כמה בקשות לכל הקוראים:

 

 

  1. צאו לטייל. תהנו מהטבע, תרגישו את הירוק, צפו בבעלי החיים, בצמחים, בנחלים..
  2. תדאגו לעצמכם: קחו כובע, נעלים נוחות להליכה, מים, מפות. דעו לאן אתם נוסעים, הולכים או רוכבים.
  3. קחו איתכם שקית זבל בכל תיק, ועוד כמה באוטו. אספו את כל הזבל – עטיפות מזון, שאריות, ניר טואלט. תזרקו לפחים בישוב הקרוב.
  4. אתם מתכוונים להדליק מדורה, או לעשות על האש? הביאו אתכם עצים. המדבר עני מאד בעצים, וכל עץ – חי או מת – הוא בית של מישהו, או מקור מזון של מישהו. אל תסתמכו על מה שיש בשטח.
  5. אל תרדו מהשבילים – לא ברכב, ולא ברגל. אם שביל מסומן להולכי רגל – אל תסעו בו. לא על אופנים, ולא על אופנוע.
  6. תזכרו שהארץ שלנו קטנה מאד וצפופה מאד. בשביל שכולנו נוכל להנות מהשטחים הפתוחים המתמעטים שלנו, יש כללים שחייבים לשמור עליהם. גם אם הם לא נראים הגיוניים בכל מקום.

 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב בתאריכים 25-26.12.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 
תוספת, 9.1.2009 :
בעקבות פרסום הרשימה בפורום שמירת טבע, התפתח דיון בנושאי שמירת טבע בנגב. גל ענה על כמה שאלות. לדעתי הדיון הזה הוא תוספת חשובה לרשימות שלי. אפשר לקרוא כאן

Lassen Volcanic National Park – the Painted Dunes

ברשימה על הר הגעש Cinder Cone הסברתי מה ההבדל בין Cinder לבין Ash.
הAsh – ה"אבק" הגעשי הוא דק יותר.
הראיתי את הר הגעש, הבנוי מחצץ (Cinder) – ולידו, היו דיונות צבעוניות. אילו דיונות עשויות אפר דק געשי – volcanic Ash.

הצבעוניות שלהם פשוט מדהימה. גווני-גוונים מיוחדים מאד.

הדיונות נוצרו ממשקעי אפר דק געשי שנפלטו לאוויר כחלק מהתפרצות הר הגעש. הן שקעו כדיונות ליד הר הגעש.

הצבעוניות הנפלאה שלהם נובעת מחימצון – חלקים שונים של ענני האבק התחמצנו ברמות שונות, ולכן קבלו צבעים שונים.

לא ירדנו אל הדיונות הללו, ובכלל – אני חושבת שהן יפות יותר כך, ממרחק, בלי צעדים דורסניים – כך אפשר להנות מהרב-גוניות שלהן, בלי להפריע.

 וזו, אגב, שמירת טבע. אנשים בקושי יורדים לגבעות הללו. תתארו לעצמכם מה היה קורה בארץ… כל הגבעות היו ודאי חרושות "שבילים" של טרקטורונים ואופנועי שטח. אני שמחה שהן נמצאות במקום מוגן.

 ולמי שתוהה, העצים פה אינם מיניאטורות… הם עצים בגודל נורמלי. לא ענקיים כמו הסקוויות, אבל בהחלט בגודל סביר.

 הדיונות האילה משרות עלי שלווה, לא רוצה לאמר הרבה – רק להתבונן בצבעים, ולהתפעם מהם.

עוד מבט אחרון אל הר הגעש, לאחר שירדנו ממנו – ואנחנו מתחילים את הנסיעה דרומה, לכיוון פארק יוסמיטי.

כל התמונות צולמו בפארק הוולקני לאסן, ב-16.8.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.