And it Burns, Burns, Burns…

dscn2592

אני מרגישה צורך לכתוב משהו על השריפות האיומות שהיו  בשבוע שעבר. הכותרת, למי שלא זיהה, היא משירו של ג'וני קאש

dscn2591

שבוע מלא שריפות, מהלילה בין ראשון לשני שאז פרצה האש במושב טל-אל בגליל העליון, ועד היום – אפילו היום עוד היתה שריפה בקרית שמונה.
אנשים רבים אבדו את ביתם – יהודים וערבים.
מדינות רבות שלחו לנו עזרה – כולל, למשל, טורקיה, ירדן, מצרים והרשות הפלשתינית. ותגידו מה שתרצו על יחסים בינלאומיים, על שלום ומלחמה. עצם העובדה שכל אילו שלחו עזרה ברגע שהיינו צריכים אותה – זו חברות אמת. חברות בעת צרה. 

dscn2593

שמעתי סיפורי גבורה של חבריי בזכרון ובנטף (וכן, לארגן משמר שכונתי – או להיות מנותקת מהילד שלך שנמצא בישוב – זה בהחלט דורש גבורה), התפעלתי מהעזרה ההדדית  – ואז הציתו את חיפה שלי. 

dscn2636

נכון, עזבתי את חיפה כבר לפני 26 שנים בערך (תלוי איך סופרים), אבל חיפה עדיין בלבי. אני עדיין מתייחסת אל עצמי כאל חיפאית המתגוררת במקום אחר…
הפחד, הדאגה והכאב היו לי קשים מאד. עברו עלי יומיים בהם לא יכולתי לאכול, לישון או להתרכז. רק זפזפתי בין הערוצים, וכשראיתי את כתב ערוץ 10 משוטט ברחוב בו גדלתי – כמעט פרחה נשמתי. 

dscn2600

ביום חמישי השבוע פינו את משפחתי מהבית, יחד עם עוד כ-60 או 70 אלף בני אדם (תלוי את מי שואלים) – בגלל השריפות. הרבה בתים בשכונת ילדותי ובשכונות בהם גרו חבריי – נשרפו. 

dscn2597

ביום שישי בבוקר משפחתי חזרה הביתה. למזלנו הרב, הבית שלנו לא נפגע. הוא עומד יציב ושלם, כבר מעל 65 שנים.
בת-אחותי היא כבר הדור החמישי ממשפחתנו הגר בבית הזה: מסבתא של אבי ועד לבת אחותי. זהו ה-בית שלנו. 

dscn2637

לרבים אחרים לא היה מזל כשלנו, והם אבדו את כל רכושם. 

dscn2606

אני כל הזמן חוזרת ואומרת לעצמי: כל כך הרבה שריפות גדולות וקשות – ואין אבידות בנפש. זה מה שחשוב. 

dscn2589

ויחד עם זאת… בשבת ביקרתי בחיפה, והלכתי להסתובב בשכונה. העצב גדול מאד. בתמונה הבאה רואים את מה שנשאר מהחורשה מתחת לבית של חברים של הורי. בשטח הזה אני ושאר ילדי הרחוב נהגנו לשחק הרבה פעמים: 

dscn2617a

וזה השטח של הרחוב המקביל ממול, מעבר ל"ואדי": 

dscn2595

הופתעתי לגלות עץ יוקה – אולי אפילו עץ יהושע – חרוך למחצה בחצר בית. תראו כמה הוא גדול ומרשים: 

dscn2601

ועכשיו נשאלת השאלה, מה יהיה. מה הלאה.
ברור לי שצריך לפצות ולשקם את הבתים ואת האנשים שנפגעו. אבל אני מסתכלת גם מסביב. 

dscn2594

חיפה היתה מלאה שטחים פתוחים. חורשות קטנות. כן, חורשות אורנים. חורשות קק"ל.
ונכון, האורן כנראה אינו העץ המתאים והנכון לחורשות קטנות בתוך הישוב. אבל עכשיו – כשהאורנים נשרפו – מה הלאה? 

dscn2596

שמעתי אנשים מדברים על זה ש"ממילא אין שם כלום, אז כדאי לבנות…"
ואני אומרת – בניגוד למה שאמרתי לפני 6 שנים לאחר השריפה בכרמל – בואו לנטוע! בואו לנטוע עצים!

dscn2604

העצים הם חלק חשוב מהעיר. הם מווסתים את הטמפרטורה (שנוטה להיות גבוהה יותר מאשר מחוץ לעיר), הם מעלים את רמת החמצן, הם מורידים את זיהום האוויר. הם חשובים מאין כמותם.  

dscn2607

אני משערת שרצוי למצוא עצים עמידים יותר בשריפות. למשל, עצי אלון מצוי – הם נהדרים, יפהפיים ועמידים יותר בשריפות. או למשל, עץ החרוב (בתמונה הבאה) – העלים שלו נחרכו, אך העץ עצמו נשאר עומד ולא נשרף. בואו לנטוע חרובים ואלונים, קטלבים ואשחרים, כליל החורש, אלה ולבנה – כל אילו עצים שיהיו עמידים יותר בשריפה, ויתנו לנו את החמצן והאוויר שאנחנו צריכים. 

dscn2588

מעבר לזה, אמרתי שלא היו פגיעות בנפש – התכוונתי, כמובן, לבני אדם. בעלי חיים רבים נפגעו. בחיפה ראיתי גירית מפוחמת שלא הצליחה להמלט (אני חוסכת לכם את התמונה העצובה). חברתי בנטף סיפרה על קמטנים ונחשים שראתה, ומן הסתם, בעלי חיים רבים נשרפו. 

dscn2608

אני מקווה שלפחות חלק מהשטחים הפתוחים שנשרפו ישוקמו בתור שטחים פתוחים, יישארו כריאה ירוקה בין השכונות – שתאפשר לבעלי החיים לחיות שם, לילדים לשחק שם – ולכולם לנשום שם. 

dscn2612

את התמונות צלמתי בחיפה, בתאריך 27.11.2016

dscn2617

ויש לי עוד 2 הערות –
האחת – היום, כ"ט בנובמבר הוא יום השנה השישים ותשעה (69!) להכרזת האו"ם על ישראל בתור בית לאומי לעם היהודי. ההצבעה ההיסטורית שפתחה את הדרך להקמת המדינה. 

dscn2634

היום הוא גם יום השנה החמישה עשר למותו בטרם עת של אחד הזמרים הנהדרים. הוא מת מסרטן, ואני מצרפת את אחד השירים היפים שלו –

אני מקווה שהמדינה כן תדאג לכל אילו שאבדו את בתיהם, וכן תשקם את השטחים בצורה חכמה. אם כי אני לא מאד אופטימית.

dscn2635

 

 

 

 

חרוב מצוי – Ceratonia siliqua

גמרתי את סקירת הטיול לאיטליה, עם הרבה געגועים – ואני נשארת באיזור הים תיכוני: הכירו את החרוב המצוי, שמצוי ברוב ארצות הים התיכון.

אמנם אני אספר על חרוב באופן כללי, אבל רוב התמונות כאן הן של עץ חרוב מיוחד ומקסים – החרוב הגדול בשמורת ביתן אהרון.
שמורת ביתן אהרון (ליד הישוב ביתן אהרון, ליד מחלף חבצלת השרון) היא שמורת עציץ. עכשיו פורחות שם חבצלות קטנות-פרחים, ועוד מעט יתחיל בן-חצב סתווי.
אבל כל השנה אפשר וכדאי להנות מהחרוב הענק והעתיק במרכז השמורה: תראו איזה יופי:

החרוב הזה הוא בן מאות שנים. שמעתי הערכות של 400 שנים וגם של 800. אבל לחרוב אין טבעות, ואין דרך מדוייקת לקבוע את גילו. מה שברור הוא, שהחרוב הזה מרשים ומקסים במיוחד.
מה שעוד ברור הוא, שזה חרוב ענק. 30 אנשים (וגם יותר) יכולים לחסות בצילו יחד, לשבת על הענפים ובצלם, לשמוע אגדות….
ויש הרבה אגדות על החרוב.

החרוב מופיע פעמים רבות בדברי חז"ל – אבל בתנ"ך כלל אינו נזכר. וזה בהחלט מפתיע: הוא היה ידוע כעץ פרי גם בתקופות קדומות מאד.
ולכן יש חוקרים שטוענים שהעץ הובא לאיזור בתקופה ההלניסטית או הרומאית. החוקר הגרמני גיאורג שווינפורט כתב במאה ה-19, שמוצאו של החרוב כנראה בתימן, ומשם הופצו זרעיו למזרח התיכון ולארצות הים התיכון – באמצעות מסחר.

 אבל למה, בעצם, החרוב היה עץ חשוב כל כך במסחר? למה הפיצו את זרעיו?
כבר בימי קדם גילו שרוב זרעיו של החרוב הם בגודל אחיד – ומה שחשוב יותר, משקל אחיד. משקל של זרע חרוב הוא בערך חמישית גרם. כל חרוב. גם בתימן, גם בישראל וגם באירופה. לכן השתמשו בזרעי חרוב למשקל – במיוחד למשקל של דברים יקרים. ביוונית קראו לזרעים הללו קראט, ובעברית – גרה.
אחד הדברים שמודדים עד היום בקראט הוא יהלומים. יהלום בגודל קראט אחד, הוא יהלום ששוקל כמו זרע חרוב אחד.

פירות החרוב מתוקים. לרוב הם נחשבו מזון לעניים – היו מכינים ממנו דבש, או קמח, וגם משתמשים בו כמזון לעופות ובהמות – אך לא לפרות חולבות.

החרוב הוא עץ דו-ביתי חד-מיני.
עכשיו אני מדמיינת לעצמי כמה אנשים עוצרים ושואלים – מה? מה זאת אומרת?
ובכן, אני אגיד לכם שגם האדם, למשל, הוא דו-ביתי חד-מיני. כלומר, לכל אדם יש מין אחד (אין – לא כולל ניתוחים לשינויי מין ואנשים עם בעיות גנטיות – אנשים שהם גם זכר וגם נקבה), כלומר כל אדם הוא "בית" למין אחד.
אצל הרבה צמחים ופרחים זה לא כך: אותו פרח כולל גם איבר מין זכרי (האבקנים) וגם נקבי (הצלקת).
אבל אצל החרוב יש הפרדה. ישנם חרובים זכרים, עם פרחים זכריים שיש להם רק אבקנים – וישנם חרובים נקביים, שיש להם פרחים עם צלקת ושחלה.
(אגב, ההפרדה אינה מוחלטת, ויש גם עצי חרוב שהם דו-מיניים, כלומר גם זכר וגם נקבה)
אילו ניצנים של פרחי נקבה –

אין לי תמונות של פרחי זכר, ולפי הכתוב בכל הספרים שלי – לפרחי זכר יש ריח מאד אופייני… ריח מאד מיוחד… אפילו פרופ. פיינברון כותבת בספרה "צמחי בר בארץ ישראל" שזהו "ריח אופייני ולא נעים".
ברוב הספרים פשוט מנסים להתחמק מדיבור על מין, ולכן אני פשוט אגיד לכם – ריח של זרע. זרע גברי.
על הריח הזה יש אגדה (אכזרית למדי) שמספרת על הבדואים – כשבדואי רוצה לשאת אישה, הוא לוקח אותה לטייל לאיזור שיש בו חרובים, וספציפית – חרוב זכר פורח.
אם הנערה זיהתה את הריח, מיד הבין הבדאי שהיא אינה בתולה תמימה וכנראה יש לה נסיון מיני – והרג אותה.
אני מקווה שזו אכן רק אגדה, אבל כידוע – לרוב האגדות גרעין אמת.

הפרחים הנקביים של החרוב אינם מאד אטרקטיביים –
לפי הכתוב בלקסיקון מפה לצמחי ישראל של פרופ. שמידע, הם מואבקים על ידי הרוח, אבל גם על ידי חרקים.

אצל הערבים, החרוב נחשב לעץ המביא מזל רע. פירותיו השחורים, עורקי העלים שלפעמים הם אדומים – כולם מעידים על העובדה שהשטן נוטה לחסות בצל החרוב, ולכן הערבי המאמין יתרחק ממנו.
בנצרות, לעומת זאת, בעיקר באיזור אסיה הקטנה ובסוריה, מתייחסים לחרוב כאל עץ מקודש, וקשור בעיקר לג'ורג' הקדוש. בונים כנסיות לג'ורג' צמוד לעצי חרוב.

ולפי אחת המסורות הנוצריות, יהודה איש קריות (שכבר הזכרתי פה בבלוג) תלה עצמו על עץ חרוב, לאחר שבגד בישו. דעה אחרת אומרת שהוא בחר דוקא בכליל החורש – וזה מעניין, שכן שניהם שייכים לאותה משפחה – משפחת הקסאלפיניים (Caesalpiniaceae), שהיא משפחה הקרובה לפרפרניים – שייכת לסדרת הקטניות.

ביהדות החרוב נחשב לעץ מועיל.
לשם "חרוב" ישנם מספר פירושים –
 הפירות דומים לחרב
 החרוב אינו זקוק למים רבים בשביל לצמוח – כלומר, הוא גדל בחרבה
 פירותיו יבשים, ומשאירים תחושת יובש – חרבה – בפה.

החרוב פורח בספטמבר-אוקטובר, אבל הפרי מבשיל רק בקיץ הבא – לוקח לו זמן רב.
מצד שני, הפרי היבש של החרוב עמיד לאורך זמן ובטלטולי מסע – ולכן הוא אחד מ"פירות חמישה עשר" – הפירות שנהוג לאכול בט"ו בשבט.

החרוב תמיד מזכיר לי את אחת האגדות על חוני המעגל, הצדיק בן המאה הראשונה לספירה. מספרים שהוא טייל בגליל, ופתאום ראה איש זקן – "כבן שבעים שנה" נוטע עץ חרוב.
חוני פנה אל אותו איש, ותמה על מעשיו: "הלא ידוע שהחרוב גדל לאט, ויתן פרי רק בעוד שנים רבות! מדוע אתה נוטע עץ חרוב, שלא תזכה להנות מפריו?"
הזקן חייך, והסביר – "אני נוטע אותו למען בָּני וּבְני-בָּני"
חוני המשיך בטיול, התעייף, נשכב לישון בשדה – ונרדם. הוא ישן שינה קסומה במשך 70 שנים. כשהתעורר, הוא קם והתחיל לחזור בחזרה.
בדרך הוא עבר ליד עץ חרוב יפה ומרשים, עמוס פרי – החרוב שנטע הזקן. ליד העץ חוני ראה איש זקן, כבן שבעים שנה עומד וקוטף לו מפרי החרוב.
"האם אתה הוא, שנטעת את החרוב?" שאל אותו חוני –
"את החרוב הזה נטע סבי, לפני 70 שנים. אנחנו נהנים מפריו" – ענה הזקן.

את רוב התמונות צלמתי בביתן אהרון – בתאריכים 5.11.2005, 25.9.2010, 18.12.2010, 13.10.2011, 13.10.2012
וגם ליד מנזר לטרון, 10.9.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ואני ממליצה בהחלט לבקר בשמורת ביתן אהרון. אמנם קטנה מאד – אבל גם עשירה ומיוחדת.

ביקורת ספר: מדריך העצים בישראל לילדים ולנוער

 
קיבלתי מתפוז – פורום שמירת טבע – את "מדריך העצים בישראל לילדים ולנוער" מאת ישראל גלון ויונה זילברמן (בהוצאת מודן) ובתמורה אני אמורה לכתוב עליו  ביקורת. פרסמתי את הביקורת בפורום, ולכבוד שבוע הספר – החלטתי לפרסם אותה גם פה.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו בעקבות עיון בספר הוא… שאין לי מספיק צלומי עצים. אז את זה לקחתי לתשומת לבי, ואני אשתדל לצלם גם עצים!

הספר מחולק לארבע קטגוריות, או פרקים  – עצי בר, עצי תרבות, עצי פרי ודקלים (?).
החלוקה כבר מהווה בעיה מכיוון שאין אינדקס אחד שבאמצעותו ניתן לאתר עץ אם שמו כבר ידוע לך – אלא יש לחפשו בארבעת האינדקסים.



(ברושים, חיפה, 6.6.2009)


החלוקה בין ארבעת הפרקים לא תמיד ברורה – לדוגמא ברוש – מופיע כעץ בר, למרות שרוב עצי הברוש שתפגשו בארץ יהיו נטועים; ולעומתו – עוזרר קוצני מופיע כעץ פרי. נכון, יש לו פירות טעימים, אך אני עדיין  לא נתקלתי בעוזרר קוצני שאינו בר…

החלוקה למשפחות גם היא אינה ברורה –

הסיסם ההודי (שידוע לי כעץ פרפרני) מופיע כבן למשפחת "קטניתיים (פרפרניים)" ,




(סיסם הודי, נחל זרד, ממלכת ירדן, 8.5.2008)


החרוב מופיע בספר כבן למשפחת "קטניתיים (כליליים)" – החרוב שייך למשפחת הקסאלפיניים, ויש המתרגמים את השם הזה ל"כליליים".



(ענפיו של החרוב הזקן בשמורת ביתן אהרון, 5.11.2005)


כליל החורש משוייך למשפחת  "כליליים" ופרקינסוניה שיכנית כתובה במשפחת "כליליים (קסאלפיניים)".  למיטב ידיעתי, שניהם שייכים למשפחת הקסאלפיניים.

לי זה נראה מאוד מבלבל.




(אלון התבור הגדול של שמורת קדימה, 8.2.2006)


ואם זה לא מספיק, מצאתי בספר כמה אי דיוקים – לדוגמא – על כליל החורש כתוב שמוצאו "מזרח אמריקה הצפונית" אך ככל הידוע לי (ובדקתי באנציקלופדיה של החי והצומח) מוצאו ממזרח הים התיכון,




(ענף פורח של כליל החורש, פארק קנדה, 1.1.2005)


הפרי של עוזרר קוצני הוא צהוב אך בתמונת פריו מופיע פרי אדום של עוזרר אדום.



(לא מצאתי בין התמונות שלי צילום של עוזרר קוצני או עוזרר אדום… אז הנה כרכום גייארדו, וליידו פירות ועלים יבשים של עוזרר קוצני, מעמק מן בחרמון, 7.11.2008)


אם רוצים לזהות עץ בלתי מוכר עפ"י הספר, אין דרך מובנית לכך (לדוגמא – עפ"י גובה, נוף העץ או צורת העלה) אלא צריך לדפדף בין כל העצים בתקווה למצוא את הנכון.


בצד החיובי – ההקדמה מצוינת. ההסברים והאיורים ברורים וטובים. קיים מידע רב מעניין על עצים שונים שנועד לעורר את עניין הילדים. השפה ברורה ובהירה, יש הסברים לכל המושגים הבוטניים ובהחלט אפשר ללמוד מהספר.

לכל עץ מופיעה תמונה כללית ועוד מספר תמונות קטנות של עלים, פרחים ופירות – העוזרות לזהות את העץ.

הבת שלי (בת 10) הגדירה את הספר כ"נחמד" והבן שלי (בן 8 ) כ-"ככה-ככה".

לסיכום: ספר נחמד אבל בהחלט לא חובה בכל בית. ומאד חבל לי שלא דואגים לדייק במידע.