הכותרת לקוחה מתוך תהילים מזמור ק"ד:
יִשְׂבְּעוּ, עֲצֵי ה' — אַרְזֵי לְבָנוֹן, אֲשֶׁר נָטָע.
אֲשֶׁר-שָׁם, צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ; חֲסִידָה, בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
הָרִים הַגְּבֹהִים, לַיְּעֵלִים; סְלָעִים, מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.
עָשָׂה יָרֵחַ, לְמוֹעֲדִים; שֶׁמֶשׁ, יָדַע מְבוֹאוֹ.
תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ, וִיהִי לָיְלָה– בּוֹ-תִרְמֹשׂ, כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר.
הַכְּפִירִים, שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף; וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל, אָכְלָם.
את הרשימה על החסידה סיימתי בתמונה של שתי חסידות – הלבנה המוכרת, ועוד אחת – שחורה. כאן בתמונה מעל אפשר לראות את שתיהן יחד עם אנפה אפורה.
ובכן, אני שמחה להכיר לכם את החסידה השחורה!
בצורתה הכללית, היא דומה מאד לחסידה הלבנה. היא מעט יותר קטנה – אורך גופה הוא עד מטר אחד, בעוד החסידה הלבנה יכולה להגיע ל1.15 מטר,
ומוטת כנפיה – 155 ס"מ, בעוד מוטת הכנפיים של החסידה הלבנה מגיעה ל2 מטרים.
ההבדל העיקרי הוא, כמובן, בצבע – החסידה הלבנה היא לבנה, ורק כנפיה שחורות. החסידה השחורה היא שחורה, ורק בטנה לבנה.
שתיהן אוהבות לאכול דגים, דוחיים, מכרסמים קטנים – החסידה הלבנה מעשירה את התפריט גם בחרקים, ואילו השחורות מעדיפות דגים בכל הזדמנות,
ורק אם אין ברירה הן תעבורנה לתזונה חלופית.
החסידות השחורות נדירות הרבה יותר. הן אוהבות לקנן באיזורים לא-מופרעים – בשטחים טבעיים, וכידוע אילו התמעטו בכל העולם, לא רק אצלינו.
החסידות הלבנות מקננות גם על בניינים ועמודי חשמל. השחורות – רק על צמרות עצים ובמצוקים.
במעין צבי פגשתי גם את אילו וגם את אילו – שכן, גם החסידות השחורות נודדות – מבלות את החורף באפריקה, וחוזרות צפונה לקנן באירופה באביב ובקיץ.
ברוב הפעמים בהן פגשתי חסידות שחורות – פגשתי רק בודדות – 2-3 חסידות שהצטרפו ללהקה של לבנות ונדדו איתן.
בשנה שעברה היה לי מזל: פגשתי להקה שלמה, כ-30 חסידות שחורות יחדיו, עוסקות ב"בזיזת" דגים מבריכות הדגים של מעין צבי.
לפי הכתוב בספרים, בארץ חולפות כל שנה כמה אלפי חסידות שחורות – וכמה עשרות אלפים, ואפילו מאות אלפי חסידות לבנות.
להקה של חסידות שחורות תמנה לרוב עשרות בודדות של חסידות, אם כי נצפו גם להקות של מאות פרטים.
להקה של חסידות לבנות תמנה מאות חסידות, ולפעמים אפילו מעל אלף חסידות.
אפשר לראות בתמונות שלרוב החסידות השחורות יש מקור אדום ורגלים אדומות, כמו ללבנות. אבל מפעם לפעם יש כאילו עם מקור ורגלים בצבע צהבהב-ירקרק –
אילו פשוט חסידות צעירות, שטרם הגיעו לבגרות.
החסידות השחורות הן גם מאד חששניות. כל רעש קל גורם להן לפרוש כנפיים ולברוח מהאיזור…
לפי האנציקלופדיה של החי והצומח, החסידה השחורה המבוגרת ביותר שתועדה היתה בת 18 שנים.
החסידה השחורה תוארה לראשונה על ידי חוקר הטבע השבדי לינאוס – Linnaeus – בספרו Systema Naturae.
כזכור, לינאוס היה החוקר הראשון שביסס שיטה מדעית לתאר ולתת שמות לכל עולם החי והצומח סביבנו.
התמונות צולמו בתאריכים 13.11.2011 (הלהקה) וגם 13.9.2012 (הבודדים), במעין צבי.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ועוד משהו אחד – אתמול הלך לעולמו חיים חפר, משורר ופזמונאי שליווה את המדינה שלנו מהחיתולים, וכתב עליה ועלינו בהרבה אהבה וחן (וגם אירוניה וביקורת מושחזת).
אני מצרפת פה שני שירים שלו – הראשון בגלל החסידה, השני (שהוא תרגום של שיר צרפתי) פשוט מתאים לבלוג שלי 
מי לא מכיר את החסידה? זהו עוף מרשים, גדול ובולט בארצנו – בעיקר באביב, כשלהקות עצומות של אלפי חסידות נודדות צפונה מאפריקה לאירופה ואסיה, כדי לקנן שם.
בסתיו הן חוזרות דרומה, לאיזור מקורות הנילוס – שם יבלו את החורף.
בדרך הן עוברות אצלינו, ואפשר לראות להקות ענקיות בתעופה בדרך.
החסידה היא עוף גדול, שצורך הרבה אנרגיה בשביל לעוף. לכן יש להן "פטנט" – הן מוצאות זרמי אויר שעולים מעלה, וממריאות במעגלים על זרמי האויר מעלה מעלה.
כשהן מגיעות מספיק גבוה – הן פשוט פורשות ישר את הכנפיים – ודואות קדימה עם הרוח. הדאיה מורידה אותן מטה וקדימה, עד לזרם האויר הבא, אותו הן תנצלנה לטפס מעלה.
משום כן, הרבה פעמים כשרואים חסידות נודדות – נראה שהן פשוט חגות במעגלים: כך הן עולות למעלה, ותכף הן תדאינה קדימה.
כאמור, החסידות מקננות בעיקר באירופה ובצפון אסיה. פה ושם ניתן למצוא חסידות שנשארות לקנן בארץ – בספרו "ציפורים בישראל", מספר חוקר הטבע והסופר אליעזר שמאלי על חסידות מקננות ממש באיזור דור, בשנת 1951; ועל מכתב של אהרוני, מראשוני הזואולוגים בארצנו, שמספר על קינון בארץ בשנת 1903.
גם כיום ידועים אתרי קינון חסידות בארץ – בעמק הירדן ובדרום הגולן.
החסידות הן הציפורים שזכו למעקב מפורט יותר מכל ציפור אחרת. אליעזר שמאלי מספר על תצפיות של חסידות נודדות באיזורינו במכתבים מהמאות ה-16-18.
בשנת 1906 החל אורניתולוג גרמני בשם יוהאנס תינמן לטבע את החסידות ולעקוב אחרי הנדידה באופן מסודר יותר. זה היה רעיון מהפכני לתקופה. הוא טיפס לקינים והלביש טבעות אלומיניום על הגוזלים – וכך יכול היה לעקוב אחריהם.
אני הלכתי לחפש את החסידות במעין צבי, ונהניתי לראות אותן סביב בריכות הדגים – יחד עם אנפות אפורות, שחפים, סיקסקים ועוד ועוד.
מאד נהניתי לקרוא את דבריו של אליעזר שמאלי על החסידות. הוא כותב ומפרט במשך אחד-עשר עמודים תמימים על החסידות, הרגלי החיים שלהן, מעקב אחריהן, הסטורית התצפיות בהן ועוד.
זה אמנם ארוך מעט, אבל החלטתי שאני פשוט חייבת לצטט כמה קטעים מדבריו. השפה נפלאה, התיאורים מלבבים – מאד נהניתי, ואני מקווה שגם אתם תהנו.
הרשיתי לעצמי לקצר מעט…
וכך כותב שמאלי:
כשהתחלנו לאסוף ידיעות על החסידה בארץ-ישראל, משכה את תשומת לבנו הופעה מיוחדת במינה: במשך יוני נראות עוד בארץ קבוצות חסידות גדולות הנודדות על פניה ללא מטרה מסוימת. ולא עוד, אלא שגם במשך יולי נראות חסידות מהלכות בשדות.
וידוע, שהחסידות מגיעות לאירופה במשך אפריל וניגשות לקינון ודגירה. ואין להעלות על הדעת, שחסידות מפגרות אילה תעלינה עוד צפונה בחדשי הקיץ המאוחרים. ובארץ הרי החסידה אינה דוגרת.
חסידות יוני-יולי בארץ ישראל מה הן איפוא?
זה שנים רבות שמו לב לדבר, שגם באירופה נודדות במשך הקיץ קבוצות-חסידות קטנות ממקום למקום, בלי לעסוק בקינון ודגירה.
בפי העם ידועות החסידות האלה בשם "חסידות טרף", כי מתנפלות הן על קיני החסידות הדוגרות, קוראות לריב ומדנים ומפריעות לחיי המשפחה השקטים.
ומקובלת היתה הדיעה, שאלה הם זכרים "מיותרים" שלא זכו למצוא להם בנות זוג, והרי הם נודדים כרווקים מרי-לב ממקום למקום ועוללים עלילות-פוחזים.
לפני שאני ממשיכה – מה דעתכם על התיאור הזה? האנשה מושלמת לחסידות… ואליעזר שמאלי ממשיך:
אך בא פרופסור תינמן ושם לאל את הדעה הזאת. הוא ירה באחת עשרה "חסידות טרף" והמיתן.
(אני אזכיר שפרופסור תינמן הוא החוקר שהמציא את הרעיון לטבע את החסידות. בראשית המאה העשרים, ציד למטרות מדעיות היה דבר מקובל מאד.)
ובחזרה לשמאלי:
כשניתח אותן ובדקן מצא ששש מהן נקבות הן ורק חמישה זכרים בינהן! אין לדבר איפוא על רווקות בעל כורחה מתוך חוסר נקבות, ויש לחפש סיבה אחרת להופעה זאת.
ולאט לאט, אחר בדיקות נוספות נקבע, שחסידות אילה צעירות הן שלא הגיעו עוד לגיל דגירה, או זקנות – שיצאו כבר מכלל דגירה.
כי ידוע הדבר, שיצר הדגירה הוא הוא הדוחף את ציפורי המסע לשוב מחניית החורף שלהן צפונה והוא המנחה אותן חזרה למולדתן.
חסידות אילה, התועות במשך חודשי הקיץ באירופה, ארץ ישראל ואפריקה – הן לרוב צעירות שטרם נתבגרו, או זקנות שבלוטות המין שלהן צמקו כבר לגמרי ואינן מסעירות את דמן, ואינן מעוררות אותן להפליג לגליל דגירתן.
אז מה תגידו? מצד אחד יש לנו חסידות-"שבאב" – צעירות פורקות עול,
ומצד שני – Hell's Grannies, כמו אצל מונטי פייתון…
החסידות מגיעות לבגרות מינית בגיל 4-5, אבל מתחילות לנדוד בגיל שנה.
בטבע, הן שורדות בד"כ כשתיים עשרה שנים – אבל יש תיעוד של חסידות בנות מעל 20 שנים.
זה משאיר להן זמן רב להיות ב"כנופיות ההרס" של החסידות…
אני חושבת שהסיפורים הללו על החסידות מעניינים לא פחות מכל האגדות העממיות עליהן – שהן מביאות תינוקות, מסמלות צניעות ומתינות, ומבשרות (לפחות לאירופאים) את בוא האביב.
התמונות צולמו במקומות הבאים –
הר הנגב, 23.4.2012
תל צפית, 10.3.2012
תל ערד, 31.3.2012
רמות מנשה, 6.5.2012
ורוב התמונות – סביב הבריכות – ממעין צבי, 13.9.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
עוד תמונה אחת: של החסידה הלבנה – יחד עם קרובתה, החסידה השחורה. אבל זה כבר נושא לרשימה חדשה…
הקטע הזה באמת מתבקש פה, נכון?
בדרכנו לנגב, לראות את איריס טוביה (ועוד רבים אחרים) – שמתי לב ששולי הדרכים מלאים בפריחה. עצרנו לבדוק – ומצאנו פרח יפהפה:
הפרח הזה הוא מקור-חסידה שעיר. מדוע מקור-חסידה? תסתכלו על הפרי שלו:
בארץ יש שבעה-עשר מינים שונים של מקור חסידה, ולפעמים קשה להבחין בין המינים השונים. ההבדל בין מקור חסידה גדול לתל-אביבי, למשל, הוא בקשקשים קרומיים שיש – או אין – בפרי.
ההבדל בין מקור חסידה תמים לגזור הוא בעלים – לתמים יש עלים חלקים ותמימים, ולגזור – עלים גזורים. מה תעשו עם צמח שבו חלק מהעלים כאילו, וחלק כאילו?
מקור החסידה השעיר הוא שונה מרוב מיני מקור החסידה האחרים –
ראשית, הפרח הגדול והורוד, שאמצעו בורדו – זהו פרח מרשים ויפה. הפרח גדול יותר מפרחיהם של רוב המינים האחרים.
שנית – הוא המין הנפוץ בנגב. כך שאם תראו מקור חסידה בנגב, סביר להניח שזהו מקור-חסידה שעיר.
מקור החסידה השעיר נקרא כך כי העלים והגבעולים שלו שעירים.
הפרחים של מקור החסידה אוהבים את השמש אהבה עזה. הם עוקבים אחריה, ומפנים את ראשם לכיוונה. בבוקר, נפתחים הפרחים ופונים למזרח. בהמשך היום הם פונים בעקבות השמש דרומה ומערבה – ובסוף היום, הפרח נובל – למחרת יפרחו פרחים חדשים על אותו צמח.
בהשתלמות רת"ם האחרונה למדתי דבר שהפתיע אותי מאד: עוזי פז סיפר לנו, שהשם הלטיני של מקור החסידה – ארודיום – משמעותו בלטינית היא בעצם… מקור אנפה! Erodius – או ביוונית – Ερωδις – היא אנפה! ובאמת, גיגלתי את המלה Erodius – ומצאתי שלל תמונות של אנפות.
כאשר תורגמו השמות לעברית – היתה טעות בתרגום. וזה לא שאין "מקור חסידה" בלטינית. ביוונית קוראים לחסידה Pelargos – πελαργς – והלא ישנו פרח, ששמו פלרגוניום! זהו פרח נפוץ למדי בגינון.
הבעיה היא שלרוב מבלבלים את שמו של הפלרגוניום במשתלות, וקוראים לו "גרניום". גרניום זה בכלל מין אחר באותה משפחה, שמשמעות שמו היא… מקור העגור. שכן Geranos – Γερανς – הוא עגור ביוונית.
מה? רק רגע. חסידה, עגור, אנפה… בטח בלבלתי אתכם לחלוטין. אז בואו נעשה סדר:
| שם עברי | שם לטיני | משמעות השם הלטיני |
|---|---|---|
| מקור חסידה | Erodium | מקור האנפה |
| פלרגוניום | Pelargonium | מקור החסידה |
| גרניום (או גרניון) | Geranium | מקור העגור |
ורציתי לשאול – למה? קשה לי להאמין שהאנשים שישבו וקבעו את השם העברי, לא ידעו מספיק לטינית או יוונית בשביל להבין את משמעות השם. למה הם יצרו את הבלבול הזה?
מקורי החסידה, כדרכם, לא ממש מתעניינים ביוונית, בלטינית או בעברית. הם ממלאים בעונה הזו את שולי הדרכים בנגב, עוקבים אחר מהלך השמש ומחייכים אליה במלוא יופים.
התמונות צולמו לאורך כביש 40, בתאריך 20.2.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות – על מנת לראות את היפהפה הזה במלוא הדרו.
פרחים, פרפרים וכל מיני 