זקן-תיש צהוב – Tragopogon buphthalmoides

יום אחרי שפרסמתי את תמונותיו של זקן-התיש המדברי – טיילתי עם חברים בחרמון. אחד הפרחים הראשונים שראינו נראה דומה מאד לזקן-התיש המדברי, רק בצהוב:

ומאד שמחנו: זהו זקן-תיש צהוב.
במגדיר לצמחי-בר בארץ ישראל כתוב: צבע הפרחים צהוב לימון, הפרחים החיצוניים נוטים לארגמן בגבם. אז בדקנו:

רואים היטב את הפסים הארגמניים! מצוין.

עוד כתוב במגדיר, שזהו צמח של צידי דרכים – מה שמתאים לנו מאד, כי אנחנו פגשנו אותו בשולי מגרש החניה של רכבל תחתון

וכתוב גם שהוא נדיר מאד. ובאמת, פגשנו רק פרט אחד בודד… כל התמונות כאן הן ה"בוק" שהכנתי לזקן-התיש הנחמד שלי.

כמו שאפשר לראות, אנחנו לא היינו היחידים שהתעניינו בזקן-התיש. חלקנו את ההנאה עם כמה נמלים…

זקן-תיש צהוב הוא רק אחד מהרבה מינים מיוחדים שאפשר לפגוש בחרמון עכשיו. 
השנה, בגלל מיעוט השלגים, הפריחה בחרמון מועטה באופן יחסי. עוד דבר שקרה בחרמון השנה הוא שנפתח שם ה"בייק פאס" – פארק רכיבה על אופניים לרוכבי אקסטרים. 
השם ממש מגעיל בעיני. לדעתי אפשר היה למצוא שם עברי שיהיה מוצלח יותר. אבל זה ממש לא הבעיה העיקרית.  

הבעיה היא הרס הנוף והשטח.
על מנת ליצור שבילי אופניים נוחים, חצבו דרכים חדשות והרחיבו קיימות; והחריבו את הסביבה של אותן דרכים. הרימו את שולי הדרכים (בעגה המקצועית קוראים לזה Berm) וגידרו אותן –

ככה, למשל, נראית רמפה שעליה הרוכבים יכולים לקפץ להנאתם:

אבל ככה נראה ההר ליד – מפה נחצבה האדמה ששמשה לבניית אותה רמפה.

 

אני מדברת הרבה על "חצבו" "גידרו" "החריבו" – תשאלו מי עשו זאת? התשובה היא ברורה. הבעלים של ההר.

ואם חשבתם (בטעות) שההר הזה שייך למדינת ישראל, או לצה"ל או משהו בסגנון – טעיתם. ההר שייך לתושבי נווה אטי"ב. הם אילו שמאשרים לעלות לגבעות הקרב, הם אילו שמקבלים כסף על תפעול הרכבל ואתר הסקי, והם אילו שמחליטים להרוס, לחפור, לחצוב, לבנות, לקלקל – בלי שאף אחד יאמר להם כלום.

ואם יש פסולת, זבל, לכלוך – אפשר פשוט לזרוק איפשהו. מה זה משנה.

באופן עקרוני, אם היו פותחים פארק כזה בחרמון בתיאום עם אנשי הטבע – זה יכול היה להיות מיוחד, ומרגש מאד.
אם אנשי נווה אטי"ב לא היו מתייחסים אל ההר כאל החצר האחורית שלהם, זורקים ומטנפים כל דבר, ומתנהגים בבריונות כלפי כל מי שמעז לאמר מילה – הייתי אולי יכולה לשמוח על הרעיון.
כמו שזה בוצע – זה מגעיל, הרסני, מקלקל, מחריב.
עוד תמונות מההרס בחרמון העליתי לפורום שמירת טבע, אתם מוזמנים לראות ולהגיב – גם פה וגם שם.

 

התמונות צולמו בחרמון, 14.5.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

זקן-תיש מדברי – Tragopogon collinus

עונת החרמון התחילה, וכבר הייתי פעם אחת בחרמון – אבל הנגב השנה מפתיע, מרגש ומיוחד יותר מהרגיל (תמיד הוא מרגש ומיוחד. השנה יותר!)
אז היום אני חוזרת לנגב, לפרח מקסים ששמו זקן-תיש מדברי.

 

זקן-תיש מדברי הוא פרח שמאד הפתיע אותי. אני מכירה את זקן-התיש הארוך, שהוא שכיח בארץ צפונית לבאר-שבע. הוא נראה כך:


(גליל עליון, גבעת זקיף, 21.3.2009)

הוא ורוד, גבוה למדי (לפעמים יותר מ-50 ס"מ גובה), והפרח קטן – בקוטר של 2-2.5 ס"מ.
זקן-התיש המדברי לעומתו…

הוא לבן – לפעמים יש לו גוון תכלכל-חלבי, מה שגורם לו קצת לזהור בשמש,

 

הוא נמוך יותר – גובה הצמח רק כ-25 ס"מ, אבל כל פרח – מלמיליאן! (בקוטר של 5 ס"מ בערך!)

והוא מאד נדיר בארץ. הוא מין בסכנת הכחדה.
אבל תלוי איפה מחפשים.
אם, למשל, מחפשים בבורות לוץ, אחרי שהצבעונים כבר גמרו לפרוח, בשנה טובה – רואים המונים. ממש בכל פינה.

זקן התיש המדברי ידוע מ-4 נקודות בארץ, שהמרחק בין נקודה לנקודה הוא קילומטרים ספורים. כולם בהר הנגב. כלומר, אם חס וחלילה יקרה אסון באיזור, הוא ייכחד מהארץ. זקני-התיש המדבריים הקרובים גדלים בדרום סיני ובהרי עמון ומואב בירדן – וגם שם זהו צמח נדיר.

כל התמונות (פרט לזקן-התיש הארוך) צולמו בבורות לוץ, בתאריך 23.4.2010

כתמיד, מומלץ להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא,
ואני אשמח מאד לדעת מה דעתכם – האם עדיף 5-8 תמונות שכוללות קולאז'ים של פרחים, כמו שהצגתי פה – או כ-15 תמונות בודדות של הפרח?