יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשע"ו

DSCN6362

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה. 

DSCN6363

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
הנעורים שבאו פתע אל סופם. 

DSCN6363a

כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיוור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה. 

DSCN6364

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
הנעורים שבאו פתע אל סופם. 

DSCN6365

היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשיקמה. 

DSCN6572

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
הנעורים שבאו פתע אל סופם. 

DSCN6578

את השיר "החול יזכור" כתב נתן יונתן והלחין נחום היימן.

DSCN6580

והיום, במיוחד, אני גאה במורשת שלי, גאה בסבים שלי ששרדו את התופת. 

DSCN6585

בתמונות אפשר לראות מקבצים מקסימים של זכריני מופשל (Myosotis refracta), שצילמתי במרומי החרמון בתאריך 25.4.2016

DSCN6586

והם מזכירים לי לא לשכוח. לעולם לא לשכוח את התופת, את הנרצחים, את הזוועה – ולא לתת יד לפגיעה באנשים באשר הם אנשים, ללא קשר למוצאם או דתם – אבל גם לא לוותר ולפגוע בעצמי בשביל כבוד מדומה לדת כלשהי.

DSCN6587

 

DSCN6589

 

 

 

מינים פולשים לאורך Highway 1

IMG_1240

אחת הבעיות במערכות האקולוגיות כיום היא מינים פולשים. הכוונה היא למיני חי וצומח שהועברו על ידי האדם ממקום למקום, התמקמו במקום החדש, התפשטו והצליחו שם  – לפעמים אפילו טוב יותר מאשר במקומם המקורי – הלא אין להם אויבים טבעיים במקום החדש – וכעת הם משנים את המערכת האקולוגית, ופעמים רבות פוגעים במינים המקומיים. 

IMG_1581

הם משנים את הרכב המינרלים בקרקעות, הם מתפשטים וחונקים את הצמחים המקומיים, מייצבים חולות, משנים את תגובת הסביבה לשריפות ועוד ועוד.
השאלה היא, איך – או מדוע מגיעים הצמחים הללו לטבע?
ובכן, יש הרבה שיטות. היום אני אסקור את העיקריות, ואתן דוגמאות שפגשתי לאורך Highway 1 בקליפורניה. 

IMG_1600

1. ייעור –

אצלינו, למשל, חיפשו עצים שגדלים מהר, וכך נתקענו עם מינים פולשים וטורדניים כמו שיטה כחלחלה ואיילנתה בלוטית.
עוד מין שהגיע אלינו (לפי האגדה, הזרעים הגיעו במעטפה)  הוא האקליפטוס (בלטינית: Eucalyptus). האקליפטוס נפוץ גם בקליפורניה – יש חורשות גדולות שלו לאורך החוף.
הנה, למשל, פריחה של אחד ממיני האקליפטוס בקליפורניה: אני חושבת שזה לא אקליפטוס המקור הנפוץ אצלינו, אלא מין אחר – עם פרחים ופירות גדולים יותר. 

IMG_1587

אחד העצים שהביאו אלינו, כדי "שייצמח מהר, כי אורנים צומחים לאט מדי" הוא השיטה הכחלחלה – עץ אוסטרלי חזק, שהיום אנחנו נאבקים למנוע ממנו לחנוק את כל צמחיית הארץ. אני אציין לטובה את רשות הטבע והגנים שעקרו את השיטים שצמחו לאורך הכביש של יער הקדושים – מערת בני ברית – היה שם סבך שיטים כחלחלות, ואי אפשר היה לראות שום צמח אחר. אחרי העקירה, פתאום ראיתי את שיח אברהם, רקפות, נרקיסים… חגיגה של צמחים מקומיים.
בקליפורניה פגשתי שיטה ממין אחר – גם היא אוסטרלית במקורה, זו שיטה ארוכת-עלים – Acacia longifolia

IMG_1604

2. צמחי נוי.

צמחים שהובאו לגינון – ויצאו לטבע. למשל, הצמחים התפשטו יותר מדי בגינה, והגנן זרק חלק מהצמחים למזבלה, שצמודה לשטח פתוח – והם התפשטו משם;
או שהזרעים מצאו חן בעיני בעלי חיים והם הפיצו אותם הלאה לשטחים הפתוחים – יכול להיות גם שהרוח הפיצה את הזרעים הלאה. בכל מקרה, הגענו למצב שבו הם צומחים מחוץ לגינה. 

IMG_1241

 לרוב אילו יהיו צמחים יפים מאד. למשל, העכנאי ההדור (שמו הלטיני: Echium candicans) הסגול הנהדר כאן. את הצמח המלא אפשר לראות בתמונה בראשית הרשימה. מוצאו באיים באוקיאנוס האטלנטי – האיים הקנריים, האיים האזוריים, מדירה. הוא גדל שם במצוקים מעל החוף. זהו צמח נהדר, בעל נוכחות ויופי – ולא פלא שאנשים בחרו בו לגינות שלהם. הבעיה היא, שהזרעים שלו הופצו – וכיום הוא פולש לטבע. השם העממי שלו הוא Pride of Madeira – גאוות מדירה. 

IMG_1243

עוד פולש, מוכר לנו יותר, שכן הוא נפוץ אצלינו בגינון – זוהי קאלה אפריקאית ( Zantedeschia aethiopica), ממשפחת הלופיים. מוצאה בדרום יבשת אפריקה.
הקאלה מקובלת בתור פרחים לזר כלה  – אבל אני לא חושבת שהדמיון בצליל קשור. השם הלטיני, "קאלה אתיופית" אינו מרמז על אתיופיה, אלא על "דרומית לעולם המקובל" – כי היא התגלתה במאה ה-17 ע"י אירופאים, שהתייחסו לכל מה שדרומית למצרים בתור "הדרום" כלומר "אתיופיה". 

IMG_1088

עוד מין מוכר מהגינון אצלינו – וגם אצלינו הוא מתחיל לפלוש לטבע – כסמנתה רבת-פרחים (Chasmanthe floribunda ). זהו פרח יפה ממשפחת האיריסיים, וגם הוא מגיע אלינו מדרום אפריקה. 

IMG_1617

את הפרחים הבאים הכרתי תמיד בתור "פרחי הסתדרות" – כאילו שמתחילים לפרוח ב-8 בבוקר, ונסגרים בסביבות 4 או 5 אחה"צ. יש להם גוונים רבים – ורודים, אדומים, כתומים, וכאן – לבנים. 

IMG_1577
השם העממי שלה הוא "מרגריטת הכֶּף" – Cape marguerite, בגלל הדמיון לפרחי מרגריטה אירופאיים (שהם דומים לקחוונים) והעובדה שהם גדלים באיזורי הכֶּף של דרום אפריקה. שמם הלטיני – Dimorphotheca ecklonis

IMG_1579

עוד פרח מוכר ויפה – הפעם ממשפחת הזיפניים – זיכריני רחב-עלים – Forget-Me-Not, ששמו הלטיני Myosotis latifolia. הוא באמת יפה, ומוצאו בצפון-מערב אפריקה. 

IMG_1485

גם הפרח הזה מוכר לי – זוהי הרתמה – קרובתו של הרתם. שמה הלטיני Genista monspessulana. בארץ, אפשר למצוא את הרתמה הקוצנית בכרמל, ואת רתמת הלבנון בחרמון. באגן הים התיכון יש כמה וכמה מינים, המין הזה הוא ממערב הים התיכון – איזור צרפת/ספרד. 

IMG_1114

3. צמחי מאכל –  

צמחים שגודלו בשדות למאכל, חלקם לא נאספו, או שהזרעים התפזרו מעבר לשדות החקלאיים.
הפרח הורוד ממשפחת המצליבים בתמונה הבאה הוא פרח צנונית – אותה צנונית שאנו אוכלים. שמה הלטיני Raphanus sativus. אילו זרעים שפשוט נפוצו משדות. 

IMG_1622

ואחד ממיני הכרוב הנפוצים באירופה – Brassica rapa – גם הוא ממשפחת המצליבים, כמו הצנונית – והוא פורח בצהוב (ונראה נחמד עם פיל ים ישן מאחוריו…)
3.2.2014: תוספת – הכרוב הזה מוכר במטבח בתור לפת. 

IMG_1179

4. צמחים שהגיעו ביחד עם צמחים אחרים – 

צמחים שהזרעים שלהם התערבבו בתערובות זרעים המיועדות לחקלאות ולנוי, או צמחים שהשתמשו בהם כתערובות לבעלי חיים – עופות, דגים ועוד.
כבר הראיתי את מקור החסידה הגזור שלנו, שהוא פולש בקליפורניה. המינים שהגיעו בדרך זו הם לרוב מינים לא מספיק אטרקטיביים לגינון, אבל זה לא אומר שהם לא משתלטים על שטחים.
אצלינו יש פלישה של אמברוסיה מכונסת – מין אמריקאי אלרגני קשה, שעכשיו נאבקים להשמיד אותו (בעיקר באיזור השרון). בקליפורניה פגשתי את החומעה הזו –

IMG_1189

אנשי California Native Plant Society לא היו בטוחים אם זוהי חומעה חומצית (Rumex acetosella) – מין אירופאי נפוץ, שטעמו חמוץ (בעצם, רוב החומעות חמוצות בטעמן, אבל כאן זה גם מופיע בשם) או חומעה מסולסלת (Rumex crispus) שנפוצה גם בארץ. בארץ, החומעה המסולסלת גדולה ומרשימה יותר – ולכן אני חושבת שזה בכל זאת המין האירופאי.
בכל מקרה – החומעה הזו ממלאת שדות וצובעת אותם באדום: 

IMG_1215

עוד מין שאני מכירה מהארץ, והוא נפוץ באירופה – מרגנית השדה (הזן הכתום). שמה הלטיני Anagallis arvensis.

IMG_2995

אצלינו בארץ נפוץ הזן הכחול. אבל באירופה הזן הנפוץ הוא הכתום. המרגניות הקליפורניות מוצאן, כפי הנראה, באירופה. 

IMG_2996

עוד מין מעניין הוא העשב המרשים הזה, שמקורו בערבות הפמפס של דרום אמריקה – הכירו את Cortaderia selloana – קורטדריה מכסיפה, שנקראת גם "עשב הפמפס".
הוא הובא גם כמזון לבע"ח, וגם כצמח נוי – וראינו מדרונות שלמים מכוסים בו. 

IMG_1313

וכך, התקבצו להם בחופי קליפורניה צמחים מארבעת קצות תבל, מכל היבשות – וגם בקליפורניה, כמו אצלינו, קשה כבר לדמיין איך היה נוף הצומח לפני 400-500 שנים. די ברור שהוא היה שונה ממה שרואים היום. 

IMG_1078

 את התמונות צלמתי לאורך כביש 1 – Pacific Coast Highway, בתאריך 14.3.2013
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

IMG_1489

זכריני ליום הזכרון

(זכריני זקוף-עוקצים, הר קטע, 29.3.2008)
כמו שכבר כתבתי פה, יום הזכרון הוא יום מאד חשוב לי.

ולא, אני לא אציג את דם המכבים – כי השבוע אני מתמקדת הפרחים כחולים ולבנים.
הפרח שלי היום הוא זכריני – שמתאים, לדעתי, ליום הזה אפילו יותר מדם המכבים.

אני אציג היום שלושה מיני זיכריני – כולם נדירים וכולם זעירים, אבל זו לא חכמה, כי כל מיני הזכריני בארץ (יש ארבעה) הם קטנים וזעירים, וקשה להבדיל בינהם.
את ההגדרה הגדירו לי מומחים, ותאמינו לי שיש פה זכריני זקוף-עוקצים ( Myosotis  stricta ), זכריני מופשל (Myosotis refracta  ), וזכריני מאונקל (Myosotis uncata)  ואל תשאלו אותי מעבר לזה…
כדרכי, אני מצטטת פה שירים שמתאימים למצב הרוח.

 
(זכריני זקוף עוקצים, הר קטע, 13.4.2007)
החול יזכור 
מילים: נתן יונתן
לחן: שלמה ארצי
החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן,
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.
כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.
היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים,
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשקמה.
הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן,
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.
 
(זכריני מאונקל, יער אודם, 25.4.2009)
באחת הפעמים, בהשתלמות רתם, עקרנו צמח זכריני (למטרות לימודיות)  ובדקנו אותו. נצלתי את ההזדמנות לצלם אותו על רקע מחברת שורה-אחת רגילה – בשביל קנה מידה. ככה אפשר להבין כמה הוא קטנטן:
(זכריני זקוף עוקצים, הר קטע, 15.5.2007)
ואם כבר, הנה עוד קנה מידה לגודל: החזקתי את הפרח (בלי לעקור!) ביד שלי:
(זכריני מאונקל, יער אודם, 25.4.2009)
שיר ארץ 
מילים: נתן יונתן
לחן: סשה ארגוב
ארץ שיושביה היא אוכלת
וזבת חלב ודבש ותכלת
לפעמים גם היא עצמה גוזלת
את כבשת הרש.

ארץ שמתקו לה רגביה
ומלוחים כבכי כל חופיה
שנתנו לה אוהביה
כל אשר יכלו לתת.
שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים.
כל אביב שבים לה סביוניה
לכסות את כל קמטי פניה
רוח קיץ עצב אבניה
ילטף באור.

שב הסתיו עם כובד ענניה
לעטוף אפור את כל גניה
והחורף את שמורות עיניה
הבוכות יסגור.
שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים.
(זכריני זקוף-עוקצים, הר קטע, 13.4.2007)

 

כשהייתי ילדה, תמיד חשבתי שיום הזכרון הוא סתם יום מעיק. למה בכלל מכריחים אותי ללבוש כחול לבן? מה הם רוצים מהחיים שלי?
אחרי שראיתי את יום הזכרון האמריקאי – שעבור משפחות מסוימות הוא עצוב ורציני כמו לנו, אבל לרוב האומה זה סיבה לעוד "Sales" והיום שבו בריכות השחיה נפתחות – פתאום ראיתי כמה זה חשוב שאצלינו עדין יש הרבה אנשים שמתייחסים בכבוד ליום הזה.
מצד שני, אצלינו כמעט אין אדם שלא איבד מישהו קרוב – במלחמה, בפיגוע או באסון זה או אחר.
אז אני מקפידה ללבוש כחול-לבן ביום הזה, ואני מקפידה לשיר את השירים הללו. ואני מרגישה גאה באנשים הללו, שכמו שכתב נתן אלתרמן (ותודה לאדי שהאיר את עיני ותקן אותי)  – "הם מגש הכסף עליו ניתנה לנו המדינה".
(הר קטע, 15.3.2006)

 

אני נושא עימי 
מילים: יעקב אורלנד
לחן: דוד זהבי
אני נושא עימי את צער השתיקה,
את נוף האלם ששרפנו אז מפחד,
הלא אמרת אלי: "העיר כל כך ריקה"
הלא אמרת אלי: "נשתוק מעט ביחד".
בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם,
בחלוני נסתם חזון המרחבים,
רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב,
אל כל אשנב מוצת באור הערבים.
בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו,
אל ספסלי האהובים בגן העיר.
אולי נפגוש עוד בפנים אשר ששכחנו,
אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר.
בחלומות ההם על הספסל הקר,
בחלומות ההם נרדים את עברנו.
עד שיום אחד גבוה ומוכר,
יפול שוב בנשיקות על צוארינו.
(זכריני מופשל, הר חרמון, 15.5.2008)
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא – שיהיה פי כמה וכמה מהגודל הטבעי של הפרח הזעיר הזה.
(זכריני מופשל, הר חרמון, 15.5.2008)
 מילות השירים – מתוך "שירונט"