אחרי הבחירות עולים לתבור

לפני 4 שנים טיילנו (אני והמשפחה המורחבת) בהר תבור, ונהנינו מאד ממרבדי הכדן הסגול שם. מאז, לא הזדמן לי לחזור לשם בעונת הכדנים.
ולכן החלטתי שהגיע הזמן לחזור אל הר תבור! ואם אפשר לעשות את זה בחברותא – על אחת כמה וכמה.

הזמנתי כמה וכמה חברים – כאן המקום לשלוח איחולי החלמה מהירה לצ`ופון של גגגונת, ולסבא של דנדן (גם אביטל חסרה לנו) – אני מקווה שנוכל לטייל בפעם אחרת!
נפגשנו בראש התבור, צפינו על הנוף ממרפסת התצפית – ואז יצאנו אל שביל הפסגה, להקיף את ראש ההר.
הדודאים עדיין פורחים – העננצ`יקית התלהבה מהרעיון שבשורשי הדודאים השתמשה Professor Sprout לרפא את אילו שנפגעו מה-Basilisk.  (הארי פוטר וחדר הסודות, למי ששכח)

אני מאד אוהבת סידורי פרחים טבעיים, למשל – כלנית וכלך מצוי:

צלמתי פרפר, ובעצם לא הספקתי לראות מה צלמתי עד שהגעתי הביתה… זוהי סטירית הציבורת:

שום משולש התחיל לפרוח, ואנחנו הרחנו את ריח השום שיש לעלים שלו, ומיששנו את הגבעול המשולש שנתן לו את שמו

זלזלת הקנוקנות כבר גמרה לפרוח – זהו הפרי שלה:

ולאורך הדרך ראינו הרבה צחנן מבאיש, עליו כתבתי רק בשבוע שעבר –

רוב אלוני התבור עומדים בשלכת, העלים רק מתחילים ללבלב – וזה מאד נחמד לראות אותם משקיפים על העמק

התבור כולו פורח! פרט לכלניות ולרקפות שבאמת בולטות ויש הרבה מהן, בדקתי כמה מהקטנים הבלתי נראים:
חלבלוב השמש, שהוא נפוץ – אבל ירקרק ולא בולט; כוכבית מצויה – מאד נפוצה אבל קטנה: גודל הפרח הוא כחצי ס"מ. ואם חשבתם שהיא קטנה, אז תדעו לכם שעל האביבית הזעירה הסתכלנו עם זכוכית מגדלת… גודל הפרח הוא מילימטר אחד.

פגשנו שלושה מיני ורוניקה, צילמתי שניים –

כשישבנו להסתכל על האביבית הזעירה, קלטתי משהו זז. עינבלית העלתה אותו (באדישות של מדריכת טיולים ותיקה…) על המכנסיים שלה, וכך יכולתי לצלם אותו בנוחות: זהו ארכרגל אפור (בשטח התבלבלתי בינו לבין קרוב שלו – הרגלביש… שניהם קרובים של העכביש ושניהם בעלי רגלים ארוכות)

לאורך המסלול פגשנו המון זהביות. רובן היו קטנטנות, צמודות קרקע ובעלות עלי כותרת מעוגלים – זהבית דמשקאית. בסוף המסלול פגשתי אחת שהיתה גדולה פי שלוש, ובעלת עלי כותרת מחודדים: זהבית השלוחות :

התרגשתי מאד מהמקבץ הנהדר של גביעונית הלבנון – אמנם הזן הדרומי שגדל בנגב צבעוני ומיוחד יותר, אבל גם אילו נהדרות!

ואז סוף סוף הגענו אל הכדנים.

מורדות ההר מנוקדים-מנוקדים בסגול הנפלא של הכדן הסגול – כולם התקדמו, ורק אני נשארתי לצלם עוד ועוד תמונות מאד דומות לזו:

מצאתי לי סידור פרחים אלגנטי ועדין: כדן סגול, רקפת מצויה ועלי חצב:

המון עריוני צהוב פורח על ההר! אני מאד אוהבת אותם, ואת העירית הגדולה. הנה הם משקיפים לכיוון נצרת –

כדי שלא נשכח שט"ו בשבט היה ממש לפני שבועיים, פגשנו שקדיה ענקית ועמוסת פריחה – תענוג!

כשהכנתי את הרשימה הזו, הסתכלתי על רשימת הכדנים שפרסמתי בעקבות הביקור הקודם בתבור.
מסתבר שגם הביקור הקודם היה ממש אחרי הבחירות!
אני חושבת שמה שכתבתי אז – עדיין אקטואלי:
כן, אני יודעת שהיו בחירות. כן, הצבעתי. אני מסכימה עם מה שביבי אמר: "העם אמר את דברו בברור". ודברו הוא – שהוא לא יודע מה הוא רוצה, אבל בטוח שאף אחת מהאופציות הקיימות לא ממש מוצאות חן בעיניו.  

אחרי שרווינו כדנים, גביעוניות, עריונים ושאר פרחים – פרשנו מחצלות וישבנו לפיקניק. ליד המקום בו ישבנו (יחד עם כמה מליוני ברחשים) לאכול את המטעמים שהכינו כולם – ראיתי את העלים הללו: ורק אני התרגשתי מהם…
אילו עלים של איריס ארם-נהרים, שיפרח בסביבות פסח.

אחרי הפיקניק נפרדנו מכולם. אבל… עוד היה אור! בשבילי, לבזבז שעות אור בנסיעה הביתה זה באמת מוגזם. חייבים למצוא עוד נקודה לעצור בדרך.
מה דעתכם על מנחת מגידו?

במנחת מגידו תמיד אפשר למצוא כלניות מיוחדות. פרט לעובדה ששם יש ריבוי של סגולות-לבנות-ורודות, אם מחפשים היטב – מוצאים גם כלניות מיוחדות, כמו זו למשל:

את נמפיות הסרפד שראיתי בתבור לא הצלחתי לצלם, אבל במנחת מגידו אחת מהם נחתה על עלה של חוחן, וכך יכולתי לצלם אותה:

ואפילו עורבני הציץ בין ענפי האקליפטוס!

הרשימה מתארכת, ויש עוד המון תמונות – אתם מוזמנים להציץ באלבום (זהו אלבום פייסבוק).

אני אגיד כאן תודה רבה מאד לעינבלית וחבריה, לאיילת מטיילת, לחתולי8 ולמשפחות שלהם ושלי (במיוחד למוטי) – היה לנו טיול מקסים!
הקישורים הם לרשומות שכל אחד כתב על הטיול, מוזמנים להקליק על השמות בשביל לקרוא את התיאורים שלהם!

את התמונות צלמתי בהר תבור ובמנחת מגידו, 9.2.2013
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

יקינתונית מעורקת – Hyacinthella nervosa

a03

הבעיות בתפוז מקשות עליי (שוב) – הפעם האלבומים שלי מושבתים ואין לי אפשרות להעלות תמונות.

a15

אבל אני לא נכנעת, אני לוחמת. הפעם אני נעזרת ב-Flickr לתמונות שלי – כי אני רוצה להציג פרח מיוחד מאד. הפרח שלי היום הוא יקינתונית מעורקת.
כן, כן – שוב אני משרכת את דרכי בגשם וברוח בעקבות איזה פיצקלה!

a14a

הסיפור שלי עם היקינתונית התחיל לפני שנתיים: נסענו לטיול בבקעת הירדן, והלכנו במסלול העולה בנחל תלכיד ויורד בנחל פיראן. זהו מסלול למיטיבי לכת, מסלול קשה ויפהפה – עם טיפוס סלעים וירידה במפלים.
בשלב מסוים קצת התעכבתי מאחור (טוב, אני מודה. אני לא בכושר…),  ופתאום ראיתי פרח קטן ותכלת – דומה לזמזומית, אבל לא בדיוק. צילמתי אותו:

 a00

קראתי לשאר חברי לטיול, אמרתי שמצאתי פרח לא-מוכר, אבל דומה לזמזומית. התשובה היתה "אה, בשביל זמזומית אנחנו לא חוזרים…"
לאחר מכן, ביקשתי זיהוי – ויובל ספיר הסביר לי שזו יקינתונית! מאד התרגשתי: היקינתונית היא צמח נדיר מאד. בארץ היא פורחת רק בבקעת הירדן. אני פגשתי אותה ואפילו לא ידעתי… החברים שלי די התבאסו שהם לא חזרו לראות אותה…

a08

השנה, לעומת זאת, נסענו במיוחד לפגוש אותה – וכבר ידענו מה אנחנו מחפשים. נסענו אל הסרטבה, ולמרות הגשם, עצרנו (בנקודה שהיתה ידועה לאחד מאיתנו) ויצאנו לצלם יקינתוניות.

a05

המורד (רגע אחרי הגשם)  נראה כך:

a07

אבל אם מסתכלים קצת יותר מקרוב, רואים שהוא מנוקד בכחול –

a06

והכחול הוא כחול של יקינתוניות! היו שם מאות יקינתוניות, אולי אפילו אלפים!

a16

היקינתונית קרובה ליקינתון. את השם הלטיני שלה – Hyacinthella – הייתי מתרגמת ל"יקינתונ'לה"…

a13

הצמח כולו קטן – בערך 10 ס"מ גבהו, כל פרח הוא בגודל 2-3 מ"מ, וגם הפרי קטנטן – הפירות גם הם בערך בגודל 2 מ"מ:

a01

 הוא קרוב לכדנים שכבר הצגתי בבלוג, וגם לזמזומית – שלא הצגתי. עלי הכותרת מאוחים יחד לכוסית או כד קטן.

a09

בין הכדנים פרחו גם זהביות – זוהי זהבית אשונה, הדומה מאד לזהבית השלוחות שכבר הצגתי בבלוג. הדרך היחידה להבדיל בינהן היא לעקור אותן ולבדוק את הפקעת – או, הדרך העדיפה בעיני – היא הדרך הסטטיסטית. ד"ר אורי פרגמן-ספיר מהגן הבוטני  בגבעת רם אמר לי שהוא בדק זהביות באיזור הסרטבה מספר פעמים בעבר, וכולן היו ממין זהבית אשונה. לכן, באופן סטטיסטי, הוא מעריך שגם זו זהבית אשונה. אני מקבלת את ההערכה הזו, בין אם הזהבית בפוקוס ובין אם לא.

a04-horz

היקינתונית פורחת מלמטה למעלה – בסדר אקרופטלי (שכבר הזכרתי לא פעם)

a12

וכשחלף הגשם ויצאה השמש, ניסיתי לצלם אותה עם פסגת הסרטבה מאחוריה. הפסגה המשולשת היא קרן הסרטבה:

a02_5628

התמונות צולמו במורדות הסרטבה, בתאריך 28.1.2012
פרט לאחת שצולמה בנחל תלכיד, בתאריך 9.1.2010

a10

 

מוזמנים להקליק על התמונות – על מנת לעבור לראות אותן בFlickr בגודל מלא. שימו לב שהן נפתחות באותו חלון ולא בחלון חדש – לכן, אם רוצים לחזור לרשימה צריך להקיש Back.

a11-horz

  

זהבית שרונית – Gagea dayana

ברשימה על זהבית השלוחות, סיפרתי שאם פוגשים זהבית בעלת עלי כותרת מחודדים באיזורי ההר – זו בד"כ זהבית השלוחות.

אבל מה לגבי מישור החוף וצפון הנגב?

זה – כבר סיפור אחר לגמרי.

בשדות הבור אפשר למצוא את זהבית השלוחות – אם כי היא די נדירה פה.
גם את הזהבית הדמשקאית אפשר למצוא באיזורים הללו – אך גם היא נדירה פה. וכבר קבענו שההבדל בינה לבין שתי האחרות הוא בקצוות עלי הכותרת: אצלה הם מעוגלים, אצל שתי אחיותיה – מחודדים.
הזהבית הנפוצה באיזורים הללו היא זהבית שרונית.

במבט ראשון הן מאד דומות: הפרח הצהוב הקטן, בעל עלי הכותרת המחודדים; האבקנים החומים שיש עליהם אבקה צהובה, העלים הדקים…

אז מה בכל זאת ההבדל בינהן?

בשביל להבדיל בינהן בוודאות, צריך לעשות משהו שאני לא נוהגת לעשות: לחפור את הבצל החוצה.

אצל זהבית השלוחות נמצא בצל ששולח שלוחות ובהן גדלים בצלצולים – זו הרביה הוגטטיבית שסיפרתי עליה ברשימת הזהבית.
אצל הזהבית השרונית נמצא משהו אחר לגמרי: התאמה לחיי המדבר. השורשים היוצאים מן הבצל לא מתפשטים לצדדים, אלא עוטפים את הבצל מכל הכיוונים.
דוגמא לכך אפשר לראות באתר צמחית ישראל ברשת.

העטיפה הזו אופיינית לצמחי מדבר, ומשרתת שתי מטרות:
האחת, אם הצמח גדל בקרקע חולית, סבך השורשים כולא בתוכו חול, ואם רוח מנסה להעיף את החולות – עדיין הצמח ישאר מעוגן בקרקע
השניה – הגנה בפני התייבשות, שמירת לחות נוספת עבור הפקעת.

אני, כאמור, מעדיפה להשאיר את הזהביות באדמה ולא לחפור אותן רק כדי לווודא מי זו מי. אני מעדיפה את השיטה הסטטיסטית – אם פגשתי זהבית בעלת עלים מחודדים באיזורים סלעיים, הרריים – אני אטען שהיא זהבית השלוחות. אם היא באיזור מישור החוף או הנגב, בחול או חמרה או אדמות יובשניות דומות – אני אשים יהבי על זהבית שרונית. מבחינה סטטיסטית, אני מאמינה שלא יהיו לי הרבה טעויות.
בתמונה הבאה אפשר לראות דבורה עמוסת אבקה בודקת פרח של זהבית –

התמונות צולמו במקומות הבאים:
שמורת בני ציון – 7.2.2006, 19.2.2009, 30.1.2010, 21.2.2011
שלולית דורה בנתניה – 5.2.2008
וטירת שלום ליד נס ציונה – 17.2.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

זהבית השלוחות – Gagea commutata

אחרי יום גשום כדבעי בכרמל, שבו חזרתי אל ידידים ותיקים (סחלב נקוד ופרפרני, דבורנית שחומה וקטיפה) – אני מתכוונת לספר דווקא על זהביות.

  

הזהבית שלי היום היא זהבית השלוחות. אפשר למצוא אותה במדרונות אבניים ובבתה הררית – היא לא זקוקה להרבה קרקע, והבצל שלה קרוב לפני השטח.

השם שלה – זהבית השלוחות – הוא בגלל הבצל שלה, ששולח שלוחות עם בצלצולים קטנים, ומתרבה כך ללא האבקה

זו שיטת רביה אחרת, נוספת לשיטת יצירת הפירות – וקוראים לה רביה א-מינית, או רביה וגטטיבית (צמחית). בדרך הזו, הזהבית בעצם משכפלת את עצמה ויוצרת עוד פרחים – בלי סקס.

ההבדל העיקרי בין הזהבית הזו לזהבית הדמשקאית שכבר הצגתי פה, הוא בעלי הכותרת: עלי הכותרת של זהבית השלוחות מחודדים בקצותיהם – ממש צ'ופצ'יקים – ואילו עלי הכותרת של הזהבית הדמשקאית הם מעוגלים בקצה.
בדרך כלל, הזהבית הזו מעט גדולה יותר מהדמשקאית – אבל לא בהרבה. הגודל הממוצע של הפרח הוא עדיין בין סנטימטר לשניים.

  

ולכן, אם אתם פוגשים זהבית בעלת עלי כותרת מחודדים בהרי המרכז והצפון – זו זהבית השלוחות.
במישור החוף ובנגב – זה כבר עניין אחר, ועליו אני אכתוב ברשומה נפרדת…

לפי המגדיר, בישראל גדלים עשרה מינים שונים של זהביות. ארבעה מהם רק בחרמון – ושישה בכל הארץ.

מתוך הששה האילו, ישנם שלושה מינים נפוצים (זהבית דמשקאית, זהבית השלוחות וזהבית שרונית – שאני עוד אגיע אליה) – ושלושה מינים נדירים יותר (זהבית דקת עלים, זהבית אשונה וזהבית שעירה)  – שאותם מעולם לא פגשתי.
(טוב שיש עוד מטרות…)

התמונות צולמו במקומות הבאים:
24.2.2007 – בהרי ידפת
21.3.2009 – בהר קטע בחרמון
26.3.2009 – ליד הישוב עפרה בשומרון
23.1.2010 – ביער בית קשת

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

זהבית דמשקאית – Gagea chlorantha

לפני שאני מתחילה את הרשימה היום, רציתי שתקראו כתבה חשובה ועצובה של פרופסור עדי וולפסון בynet. כתבה שמתארת בדיוק ובכאב את מצב השטחים הפתוחים והשמירה על הטבע בארץ.

אחרי כמה רשימות רציניות, החלטתי לפרסם רשימה קלילה יותר, זהובה יותר.

  

ומה יותר זהוב מזהבית?
הזהבית היא פרח קטן ועדין ממשפחת השושניים, והיא פורחת עכשיו – פרחים קטנים – וצהובים  (לרוב: את יוצא הדופן הצגתי בעבר – זהבית אדמדמת).
לפי המגדיר, ישנם בארץ עשרה מיני זהבית – חמישה מתוכם פורחים בחרמון, אחד נוסף באיזור מדבר יהודה ומדבר השומרון . נשארנו עם ארבעה מינים בשאר חלקי הארץ.  ארבעה מינים של זהביות קטנות וצהובות.

הזהבית שלי היום היא הזהבית הדמשקאית. היא מתחילה לפרוח כעת – שיא הפריחה שלה הוא בפברואר, והיא פורחת בכל ההרים בארץ (מדרימה אפילו עד להר הנגב), ויורדת לשפלה ובאופן נדיר יותר גם לשרון.

  

השם הלטיני שלה – כלורנתה – משמעותו "בצבע הכלור" – כלומר, צבע צהוב. יש לה שם לטיני נרדף – שזה השם שתורגם לעברית, זהבית דמשקאית. ההסבר לשני השמות הוא פשוט מאד: בוטנאים שונים, בזמנים שונים, הגדירו את הזהבית הזו כמין חדש למדע, וכל אחד קרא לה בשם אחר. לאחר שנערכו הצלבות של הגדרות שונות, הגיעו למסקנה שבעצם זהו אותו פרח – ובחרו את השם הראשון שפורסם באופן רשמי.

לזהביות יש פרח צהוב קטן – גדלו בערך 2-3 ס"מ, ופס ירוק על הצד התחתון של עלי העטיף.

מכל הזהביות הצהובות בארץ, היא הקלה ביותר לזיהוי: היא היחידה שעלי העטיף שלה (כלומר, עלי הכותרת) הם קהים בקצותיהם – מעוגלים – ולא מחודדים. לא נגמרים בשפיץ.

ואם חשבתם שהזהבית היא פרח קטן (או לפחות, האמנתם לי כשקראתם את מה שכתבתי) – בתמונה הבאה אתם יכולים לראות שהכל יחסי… ליד הזהבית ישנו פרח לבן וזעיר ממשפחת המצליבים, שמו אביבית זעירה. ועל הזהבית משתרג חוט אדמדם – זהו אחד ממיני הכשות: צמח טפיל חסר שורשים, ששולח גבעולים דקיקים הנכרכים סביב הפונדקאים שלו.

בתמונה הבאה אפשר לראות את הצד הירקרק של הזהבית, ולידה פרח תכול וקטן (כן, גדול יותר מהאביבית) ממשפחת הזיפניים ששמו גלעינית זעירת-פרחים

התמונות צולמו בחורבת מדרס, 29.1.2011 ובהר תבור, 7.2.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

  

זהבית (לוידיה) אדמדמת – Gagea libanotica

– איך קוראים לפרח שלך היום?
– לוֹיְדִיָה
– לא יודע? מה זאת אומרת לא יודע?


– לוֹיְדִיָה!!!

טוב… אחרי הבדיחה הזו (בסדר, בסדר, אתם לא חייבים לצחוק) – אני אספר על הלוידיה האדמדמת, וגם אסביר למה כתבתי בכותרת זהבית.

ספרתי ברשימת הסחלב הקדוש על החוקר לינאוס, שהעלה את הרעיון להסתכל על מבנה הצמחים על מנת לקבוע את החלוקה שלהם למשפחות, סוגים ומינים. סיפרתי גם שבימינו משתמשים בDNA על מנת לקבוע את החלוקה לסוגים ולמינים.
אחד הסוגים שהוגדרו מאוחר יותר (לא על ידי לינאוס) והגדרתו השתנתה מאז הוא הלוידיה – פרח קטן ממשפחת השושניים, דומה בצורתו הכללית לזהבית (היא צהובה, והלוידיות הן לבנות-ורודות). ישנם כתריסר מינים של לוידיות בעולם.

הסוג "לוידיה" נקרא על שם בוטנאי-גיאוגרף-ארכאולוג וולשי בן המאה ה17, ששמו אדוארד לויד. הוא היה חבר טוב של אייזיק ניוטון, וכתב ספר על הארכאולוגיה הבריטית בשפה הקורנית (Cornish) – בעזרת ספר זה חקרו את מקורות השפה הקורנית.

אבל מאז התפתח המחקר, וכשבדקו את מבנה הDNA של מיני הלוידיה השונים, והקבילו אותם למבנה הDNA של פרחי הזהבית – גילו דבר מפתיע: הזהביות והלוידיות בעצם שייכות לאותו סוג! יש לוידיות שמבחינת מבנה הDNA שלהן דומות יותר לזהביות מאשר ללוידיות אחרות, ולהפך.

לכן הוחלט לאחד את שני הסוגים הללו לסוג אחד – לויד נדחק הצידה אחר כבוד, ושמן של הלוידיות הוסב לזהביות.
והלוידיה האדמדמת – Lloydia rubroviridis – הפכה לזהבית. בעברית השאירו את התואר "אדמדמת" – אך השם הלטיני הרשמי הוא "זהבית לבנונית".

אבל לנו קשה קצת לוותר על השם הנפלא הזה, ועל הקונוטציות הנהדריות בין "לא יודע" ו"לוידיה"…

הלוידיה פורחת בארץ בחרמון, ברום 1900 מטר ומעלה, וגם שם היא נדירה. לפי הספרות, היא נדירה מאד אך פורחת גם בהר הנגב – אני לא מכירה, ואשמח לפגוש אותה גם שם. עוד כתוב, שבשנות ה-30 של המאה העשרים היא נמצאה בעמק המצלבה, בירושלים – מן הסתם ע"י פרופסור אייג או פרופסור זהרי, שהיו עוברים בעמק בדרכם מהבית אל האוניברסיטה – אך היא נכחדה משם בגלל פיתוח העיר כבר בשנות ה60.

ובנוגע לתואר – "אדמדמת" – האדמדמות שלה בולטת בעיקר בניצנים (מימין), ופחות בפרחים הפתוחים, שהם לבנים למדי (משמאל):

  

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
24.5.2007
21.5.2009
5.5.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.